פתיחה: נחמה אחרי התוכחה
פרק מ"ג בא מיד לאחר הפסוקים הקשים שראינו בסוף הפרק הקודם: "וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה... וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב" - דברים חמורים וחריפים מאוד. ודווקא כאן, מיד לאחר מכן, בא הנביא ואומר לעם ישראל: אל תתייאשו. הגזרות הקשות אינן סוף הדרך, ועצם הבריאה שלכם כאומה מחייבת שהקדוש ברוך הוא יגאל אתכם.
פסוק א: בוראך יעקב ויוצרך ישראל
וְעַתָּה כֹּה־אָמַר יְהֹוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל־תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי־אָתָּה׃
המלבי"ם מבחין בין "בורא" ל"יוצר". בורא הוא המצאת עצם הדבר יש מאין, בריאת החומר עצמו. יוצר הוא כמעשה הכלי-יוצר: כשכבר יש חרס, ומעצבים ממנו כלי - זו הוצאת הצורה. וכן יש הבדל בין "יעקב" ל"ישראל": יעקב הוא שם העם כשהם במדרגה נמוכה, וישראל הוא שמם כשהם מונהגים בדרך על-טבעית וחשובה. בראשית הווייתם, כשהקדוש ברוך הוא רק ברא אותם - היינו ראשית החומר - היו בבחינת יעקב. אבל מצד הצורה העצמית שלהם הם בבחינת ישראל, שהם מושלים בטבע והקדוש ברוך הוא מנהיג אותם בהנהגה על-טבעית.
ומכאן, אומר המלבי"ם, דלתות הכתוב מקבילות. "כה אמר בוראך יעקב" - ומה אמר? "אל תירא כי גאלתיך". מראשית הווייתך, כשבחרתי בך להיות לעם וגאלתי אותך ממצרים, הייתה זו בחינת בריאה. וזה עצמו מחייב שאגאל אותך שנית: וכי בשביל מה הוצאתי אותך ממצרים, אם לא כדי שתהיה לי לעם? לא גאלתי אותך אז כדי שתהיה עבד לנבוכדנצר. עצם הבריאה הראשונה מחייבת את הגאולה הבאה.
וכנגד "יוצרך ישראל" - אחרי שיצרתי אותך והבאתי אותך להיות אומה מעולה ומרוממת על כל האומות, ישראל מלשון שררה - כנגד זה נאמר "קראתי בשמך לי אתה". מה שקראתי בשמך מורה שאתה שלי, שאינך נתון תחת הטבע אלא תחת הנהגתי, "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ תָּמִיד". "לי אתה" מכריח שאתנהג עמך בהנהגה על-טבעית, שלא תחת ממשלת שרי הטבע.
נמצא שמצד שהקדוש ברוך הוא "בוראך יעקב" - מובטח שלא תהיה תחת ממשלת השרים התחתונים, שהם גלות בבל וגלות פרס, שהרי ברא אותך מלכתחילה כדי שתהיה בן חורין. ומצד שהוא "יוצרך ישראל" - מובטח שלא תהיה תחת ממשלת שרי השמים, שהרי לכל אומה יש שר בשמים, ואילו את ישראל מנהיג הקדוש ברוך הוא בעצמו. יש כאן אפוא מעלה מצד החומר ומעלה מצד הצורה כאחד.
פסוק ב: שתי הצלות - טבעית וניסית
כִּי־תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ־אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי־תֵלֵךְ בְּמוֹ־אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר־בָּךְ׃
מסביר המלבי"ם: ישנם שני מיני הצלות. הצלה טבעית - שהקדוש ברוך הוא מלווה את האדם ושומר מראש שהמזיק לא יקרב אליו כלל. וכנגדה נאמר "כי תעבור במים אתך אני" - תעבור בשלום, "כי תלך במו אש לא תכווה" - אשמור עליך שתהיה בטוח מן המזיקים וארחיק אותם ממך. ולעומתה הצלה על-טבעית: לא שאשמור שהמים לא יגעו בך והאש לא תתקרב, אלא שאוכל לקחת אותך אל תוך המים ואל תוך האש ועם כל זה תישמר. וזו התוספת: "ובנהרות לא ישטפוך" - אף שאתה בתוך הנהר עצמו, זרם המים לא ישפיע עליך מאומה; "ולהבה לא תבער בך" - כשאתה כבר בתוך הלהבה, והיא איננה בוערת בך.
נמצא שהפסוק מחולק לשניים ודלתותיו מקבילות: "כי תעבור במים אתך אני" ו"כי תלך במו אש לא תכווה" - הצלה טבעית, שהמים והאש לא יגיעו אליך. "ובנהרות לא ישטפוך" ו"ולהבה לא תבער בך" - הצלה על-טבעית, שאתה כבר בתוכם והם אינם פוגעים. וזה מתאים בדיוק למה שהתבאר בפסוק הקודם: מצד "בוראך יעקב", שהיא הדרגה הנמוכה, מובטחת שמירה טבעית - שלא יפגעו בנו מלכי בבל ופרס, שלא נתקרב לאש ולמים. ומצד "יוצרך ישראל", בחינת הצורה, אנשי המעלה שעליהם נאמר "קראתי בשמך לי אתה" ואינם תחת ממשלת הכוכבים והשרים - מובטחת שמירה מיוחדת, שאף אם תיכנס בתוך המים והאש לא יפגעו בך כלל. כיצד אפשר להינצל מדבר על-טבעי? רק מכוח "לי אתה".
הרד"ק מבאר את הפסוקים האלה בכמה דרכים. פירוש אחד: הדברים אמורים בכורש מלך פרס ששילח את ישראל מגלות בבל, ו"אל תירא כי גאלתיך" מוסב על הגאולה הראשונה שבה עלו ובנו את בית המקדש השני. פירוש שני, בשם אביו: הנבואה מדברת בימי בית ראשון ובסנחריב - הוא בא וצר על ירושלים בימי חזקיהו, וזו בחינת "ותלהטהו מסביב", והאש הייתה מסביב; ואומר לו הנביא אל תדאג, סנחריב לא יוכל לכם ולא יכבוש את ירושלים, ואף שהגלה את עשרת השבטים - בכם לא יפגע. ופירוש שלישי: הדברים אמורים בגאולה העתידה, שכל "אל תירא כי גאלתיך" מכוון לעתיד לבוא, וכשם שגאל אותנו ממצרים כך "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". אל תתייאש למראה הצרות והאסונות - בסופו של דבר עתיד הקדוש ברוך הוא לגאול את עם ישראל.
ועוד מוסיף המלבי"ם כלל: הכתוב תמיד הולך מן הקל אל החמור. "מים" הוא פחות מ"נהרות" - על מעט מים שעל השולחן לא נאמר "נהר"; נהר מבטא תמיד דבר גדול יותר. לכן: לא רק "במים אתך אני", אלא אף בנהרות הגדולים "לא ישטפוך". וכן "אש" יכולה להיות מועטת, כמו אדם שהדליק גפרור, ואילו "להבה" מבטאת שלהבת גדולה. ולכן: לא רק "במו אש לא תכווה", אלא אף להבה שכבר נוגעת בך - "לא תבער בך".
מעשה שהיה: מקורו של "והוא רחום"
בהקשר לפסוק זה מובא סיפור מעניין בספר הכל-בו סימן י"ח, וכן בספר המנהיג ובאבודרהם בשם אבן הירחי (והבאתי אותו גם בספרי "במשנת החלומות"). ספר הכל-בו, אומרים, חיברה אותו אישה, ואין ידוע מי המחבר. וכך מסופר שם על מקורה של תפילת "והוא רחום" שאנו אומרים בשני ובחמישי, שכל תפוצות ישראל אומרים אותה - שהיא נתחברה בעקבות חלום.
מעשה שהיה כך היה: כשיצאו ישראל מירושלים לגולה, הגיעו יהודים בספינה לעיר ששלט בה הגמון. שאל אותם: מאיזה עם אתם? אמרו לו: יהודים אנחנו. אמר להם: אם יהודים אתם, רצוני לנסות אתכם כדרך שנוסו אבותיכם חנניה מישאל ועזריה - נשליך אתכם לאש ונראה אם תישרפו. אמרו לו: תן לנו שלושים יום ונשיב לך תשובה. ישבו היהודים בתענית והתפללו לה'. לקראת סוף הזמן עמד שם יהודי זקן וירא אלוקים ואמר: הראו לי בחלום פסוק, ואיני זוכר איזה פסוק; כל שאני זוכר שכתוב בו פעמיים "כי" ושלוש פעמים "לא", ואיני יודע מה פירוש החלום.
היה שם זקן חכם גדול, ואמר לו: הראו לך את הפסוק שלנו - "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכווה ולהבה לא תבער בך". שתי פעמים "כי": "כי תעבור", "כי תלך". ושלוש פעמים "לא": "לא ישטפוך", "לא תכווה", "לא תבער בך". אם כן, הפסוק מורה שאתה נבחרת מן השמים להיכנס לתוך כבשן האש בלא חשש, ויש לך הבטחה מפורשת.
הכין ההגמון אש גדולה, ואותו זקן נכנס לתוכה. ומובא שהאש נחלקה לשלושה חלקים, ולפתע ראו שלושה צדיקים מקבלים את פניו בתוך האש. התחילו הצדיקים לשבח ולפאר ליוצרם: הראשון פתח ב"והוא רחום" עד "כי אל טוב וסלח אתה"; השני פתח ב"אנא מלך רחום וחנון זכור" עד "כי אל מלך חנון ורחום אתה"; והשלישי פתח ב"אין כמוך רחום וחנון" עד סופו. ובעקבות המעשה הזה תיקנו לומר שבח זה בתפילת שחרית בשני ובחמישי, לעורר רחמי שמים. ומן הסתם אותם שלושה היו חנניה מישאל ועזריה שבאו להקביל את פניו. נמצא שתקנת "והוא רחום" נתקנה על ידי אנשים גדולים וצדיקים. לכן, בפעם הבאה שמישהו מכריז "אין תחנון" - אל תקפוץ על כך משמחה, אלא תבין שיש כאן תקנה גדולה וקדושה של קדושי עליון, שנתגלתה בנס מיוחד מן השמים, ואיזו מעלה וקדושה עליונה יש באמירת "והוא רחום".
פסוק ג: נתתי כפרך מצרים
כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כׇפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ׃
רש"י מפרש את הפסוק על העבר: "נתתי כפרך מצרים" - מצרים היו הכופר בשבילנו, בכוריהם מתו ובכורינו ניצלו. ישראל היו חייבים אז כליה, כמו שכתוב "לשפוך חמתי עליהם בארץ מצרים", ולקח הקדוש ברוך הוא את המצרים במקומנו.
המלבי"ם ממשיך בקו שפתח בו: כנגד ההצלה הטבעית נאמר "אני ה' אלוקיך" - "אלוקיך" מלשון השגחה, השגחה פרטית ששומרת עליך שלא יאונה לך רע. וכנגד ההצלה הניסית שלמעלה מן הטבע נאמר "קדוש ישראל מושיעך" - מכוח קדושת המעשים אתם ראויים לנס, ו"קדוש" מורה על הנהגה מרוממת וניסית.
וכיצד נעשה הדבר? "נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך". כבר ראינו בפרק כ' פסוק ד': "כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ עֵרוֹם וְיָחֵף". סנחריב בא וצר על ירושלים בימי חזקיהו, ושלח את אנשיו לאיים על ישראל ולדרוש מחזקיהו להיכנע; בסופו של דבר נאלץ לברוח, שהודיעו לו שצרים על ארצו, והבטיח שעוד ישוב. ואמנם קיים את הבטחתו: הוא חזר לארצו, נלחם בכוש והגלה את כולם, והכה גם את מצרים אלא שממנה רק שבה שבי. ואז שב לכאן לסיים את עניינו עם חזקיהו, וכאן נסתיים סיפורו במפלת מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות בלילה אחד. הרי שהיה שבי ממצרים וגלות מכוש - ושני הדברים האלה היו אמורים לקרות לנו: חלקנו בשבי וכולנו לגלות, והקדוש ברוך הוא הכניס אחרים תחתינו.
ומדייק המלבי"ם: מדוע במצרים נאמר "כופרך" ובכוש וסבא נאמר "תחתיך"? "כופר" הוא בממון, כמו "לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" - אין לשלם תשלום כדי להציל את מי שנתחייב מיתה בבית דין; כופר מועיל רק במקום שאין חיוב מיתה אלא עונש אחר. וכופר לעולם אינו מאותו מין: כסף תמורת שבי, כסף תמורת עונש. אבל "תחת" הוא תמיד מאותו הסוג - "נפש תחת נפש", "עין תחת עין" (ואף שחז"ל דרשו מה שדרשו, לשון "תחת" מורה דבר תחת דבר מאותו מין), וכמו האיל שהעלה אברהם אבינו "תחת בנו", קרבן כנגד קרבן. ולכן: ישראל התחייבו גלות, ולא שבי. שבי מצרים אינו מאותו הסוג, ולכן הוא נקרא "כופר" - "נתתי כפרך מצרים". אבל כוש נענשו בגלות, וזה בדיוק מה שאנחנו התחייבנו, ולכן הם ממש "תחתיך" - מאותו הסוג ומאותו המין.
והרד"ק, לפי דרכו השנייה שהנבואה עתידה, מפרש שהדברים אמורים לעתיד לבוא: כמו שמובא בספר דניאל שיבוא מלך הצפון ברכב ובפרשים ובאוניות רבות וישלח ידו בארצות, וארץ מצרים לא תימלט; ועל כך נאמר כאן שמצרים תיתפס בידי מלך הצפון במקום עם ישראל. ומי שירצה לדעת מיהו מלך הצפון וכנגד מי הוא נלחם, יוכל לשמוע בדיסק על ספר דניאל שבו נתבארו כל אותן נבואות.
פסוק ד: יקר, נכבד ואהוב
מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ׃
שימו לב שיש כאן שלושה ביטויי קרבה: יקר, נכבד, אהוב. ומבאר המלבי"ם את ההבדל ביניהם. "יקר" הוא מצד יוקר המציאות, דבר שאינו מצוי, כמו "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם" - והמשכו "אֵין חָזוֹן נִפְרָץ". הזהב, למשל: מה מייקר אותו? נדירותו. תארו לעצמכם שמחר יהיה זהב מצוי כאבנים והאלומיניום יהיה נדיר - כל גרם אלומיניום יימכר באלפים, ועל זהב יאמרו לך: תביא משאית והעמס. קראתי שהקרנפים באפריקה עומדים להיכחד לחלוטין, וכל כך למה? מפני שצדים אותם בשביל הקרן בלבד, שנמכרת ברוסיה ובעוד מקומות במאה וארבעים דולר לגרם. מה היא אותה קרן? חתיכת עצם. אלא שמפני שהיא נדירה היא נקראת יקרה. "נכבד" הוא מצד המעלה העצמית, ואפשר שיהיה מצוי ואף על פי כן נכבד מחמת מעלתו. ו"נאהב" הוא דבר שאולי אינו יקר ואינו נכבד, אבל הוא מוצא חן בעיניי ואני אוהב אותו.
ואומר הנביא בשם ה': דעו לכם למה אני מושיעכם ולמה נתתי כופרכם מצרים - "מאשר יקרת בעיני", מצד שורש נפשך שהוא ממקום גבוה, ומצד מחצב אבותיך אברהם יצחק ויעקב; אין הרבה כאלה, זה נדיר ביותר. "נכבדת" - מצד עצמך, שאתם עוסקים בתורה ומקיימים מצוות, וזו מעלה עצמית. "ואני אהבתיך" - אף אם אין בך שום מעלה, "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי"; רצוני נתון בהם. ושלושת אלה מכוונים כנגד מה שאמר למעלה: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי... אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי".
ולכן "ואתן אדם תחתיך" - אפילו בשביל אחד מישראל אתן אדם, גוי, שיהיה תחתיו אחד כנגד אחד: אם היה היהודי צריך לגלות, יגלה הגוי תחתיו. אבל "ולאומים תחת נפשך" - כשמדובר בנפשך, בנשמתך היקרה שנחצבה מתחת כיסא הכבוד, כנגדה אני מוסר לאומים שלמים, עמים רבים.
פסוק ה: מדוע נאמר "אל תירא" פעמיים
אַל־תִּירָא כִּי אִתְּךָ־אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ׃
שואל המלבי"ם: הרי הנבואה כבר פתחה ב"אל תירא כי גאלתיך", ומה מקום לחזור כאן ולומר "אל תירא"? אלא שבאמת היו להם שתי סיבות לפחד. האחת - בעודם בגלות, שמא נאבד בין הגויים וניכחד ביניהם. ועל זה נאמר למעלה "אל תירא", "כי תעבור במים", ונתתי את מצרים כופרך: העמים יהיו כופר לנפשך, ואתה לא תיכחד בין האומות; אף שתהיה בתוך המים ובתוך האש לא תיכווה - תהיה בתוך הגויים ולא תימחה. זו הבטחה שעם ישראל יישאר קיים לעולם. והשנייה - נניח שלא ניכחד, אבל מה עם הגאולה? מתי נשוב לארצנו? כיצד יקבץ הקדוש ברוך הוא את נדחי ישראל הפזורים על פני כל הגלובוס? ועל זה בא "אל תירא" השני: "אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך" - אני הגליתי אותך ואני אאסוף ואקבץ אותך, וכמו שכתוב "וּמְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ": מי שזרה הוא זה שיאסוף.
ובפסוק אחר כתוב "וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ" - למה אצל ישראל "אסיפה" ואצל יהודה "קיבוץ"? מבאר המלבי"ם, כדרכו במקומות אחרים: עשרת השבטים גלו לארצות המזרח - לא למזרח שאנו מכירים היום, עיראק ותימן ומרוקו, אלא למזרח הרחוק. והם יושבים שם מקובצים במקום אחד, ואינם צריכים קיבוץ אלא אסיפה בלבד, להביאם לכאן. ועל זה נאמר "ממזרח אביא זרעך". לעומת זאת יהודה ובנימין, שאליהם כולנו מיוחסים, מפוזרים בכל העולם - באוסטרליה, בסין, באמריקה, באפריקה, ואיפה לא - ולהם דרוש קיבוץ, ועל זה נאמר "וממערב אקבצך".
ועדיין יש לדקדק: מדוע במזרח נאמר "אביא זרעך", בזרעם, ובמערב נאמר "אקבצך", בהם עצמם? מבאר המלבי"ם: עשרת השבטים גלו בימי חזקיהו, ואותם עצמם כבר אי אפשר להביא - הם מזמן מתו; אפשר להביא רק את זרעם. אבל שבט יהודה גלותם מאוחרת, ולכן אפשר להביא אותם בעצמם - "אקבצך", אותך בעצמך. נמצא הכל מבואר להפליא: אצל עשרת השבטים - אסיפה ובזרעם, ואצל גולי המערב - קיבוץ ובהם עצמם.
פסוק ו: אומר לצפון תני
אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל־תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ׃
גם היהודים שבצפון, שכמו שהסברנו הם מסוגרים שם בהרים וההרים מקיפים אותם ואינם יכולים לצאת - אומר הקדוש ברוך הוא "אומר לצפון תני". ואילו אלה שבדרום, שאינם סגורים אך יש חשש שהאומות לא יניחו להם לצאת - כלפיהם נאמר "ולתימן אל תכלאי", כלומר אני אומר לאומות: אל תעכבו את עם ישראל מלצאת. "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ" - כי הגיע זמן הגאולה.
פסוק ז: כל הבריאה נבראה לתכלית זו
כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף־עֲשִׂיתִיו׃
לא רק שאצווה את ארבע רוחות השמים להוציא את אלה שבגלות, אלא דעו לכם: "כל הנקרא בשמי" - כל הבריאה, עליונים ותחתונים, כל המתייחסים לשמי, "ולכבודי בראתיו" - כל הבריאה שנבראה כדי שיתגלה בה כבוד שמים - את כולה יצרתי ועשיתי רק למען הוציא "עם עיוור ועיניים יש". כל הבריאה כולה נבראה למטרה הזאת.
פסוק זה הוא פסוק יסודי מאוד, והוא המקור לארבעת העולמות שהמקובלים מאריכים בהם, ומוזכר גם בזוהר. ארבעת העולמות נקראים בראשי תיבות אבי"ע, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. "בשמי ולכבודי" מכוון לאצילות, שבעולם האצילות אין אלא כבודו יתברך, "לֹא יְגֻרְךָ רָע", ואין אחר עמו - זה שם הוי"ה, אין עוד מלבדו. והעולמות המשתלשלים משם: "בראתיו" - עולם הבריאה, "יצרתיו" - עולם היצירה שהוא עולם הכיסא, "אף עשיתיו" - עולם העשייה הרוחני, וממנו משתלשל עולם העשייה התחתון.
והמלבי"ם מבאר את ההבדל בין ברא, יצר ועשה. "ברא" - להוציא את החומר ועצם הדבר יש מאין, כמו "בראשית ברא אלוקים", שהרמב"ן מפרש שברא חומר היולי ראשון; בלשון המדענים בימינו קראו לזה אטום. הקדוש ברוך הוא ברא את החומר הראשון, ולאחר מכן בכל יום ויום יצר יש מיש; רק בראשית הייתה בריאת חומר הגולם יש מאין, ומאותו חומר היולי ראשון נעשו כל התרכובות, שהרי כל מה שבבריאה הוא אותו אטום בהרכבים שונים. "יצירה" - לקחת ולדבק את הדברים ולעצב מהם צורה. "עשייה" - גמר הצורה וסיומה.
נמצא שהבריאה יש מאין - "לכבודי"; ואחר כך תיקנתי וגמרתי את הכל למטרה שבפסוק הבא: "הוציא עם עיוור ועיניים יש". תכלית הבריאה היא כבוד ה' יתברך, וכבודו מתגלה בקיבוץ הגלויות; והכרח הוא שכל המציאות תסייע לעניין הזה, שכן זו תכלית הבריאה כולה.
פסוק ח: עם עיוור ועיניים יש
הוֹצִיא עַם־עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאׇזְנַיִם לָמוֹ׃
"עם עיוור" - עם שלכאורה רואה את המציאות אבל אוטם את עיניו. וכבר ראינו למעלה "מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח", שהנביא מכנה אותם עיוורים וחרשים, מפני שמוכיחים אותם והם אוטמים את אוזניהם - הרי "חרשים ואוזניים למו", ויש להם עיניים ואינם רואים. אומר הקדוש ברוך הוא: כל הבריאה הוכנה בשביל המציאות הזאת, שבה תהיה הגאולה ואז יתפרסם ויתגלה שמו יתברך בכל העולמות כולם.
פסוק ט: אתגר לאומות העולם
כׇּל־הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת׃
אחרי שניבא על קיבוץ הגלויות, פונה הנביא אל העמים שבזמנו. אומר המלבי"ם: בזמנו היו האומות מספרות סיפורי נפלאות, סיפורי אלף לילה ולילה, על האלוהויות שלהן. מי שקרא במיתולוגיה היוונית ובמיתולוגיות של עמים קדומים יודע כיצד מתארים מלחמות אלים, איך אל נלחם באל ולקח ממנו את אשתו, ואיך בנו קם עליו ורצחו - סיפורים אינסופיים. ולשונו של המלבי"ם: "וסיפוריהם היו מלאים הבלים רבים אין ספורות למו, כנודע מסיפורי המיתולוגיה היוונית אשר נשארו משרידי סיפורי ההבלים הזרים האלה".
אליהם הוא פונה: ייאספו נא הגויים והלאומים, "מי בהם יגיד זאת" - האם יש בכם מישהו שיכול להגיד מה יהיה בעתיד? הנה אני אומר כאן נבואה, על קיבוץ גלויות ועל שיבת ישראל לארצם; היש בכם מי שאמר נבואה כזאת? עם כל הסיפורים על האלילים והאלוהויות, האם אחד מהם אמר פעם דבר על העתיד? "וראשונות ישמיעונו" - כל מה שהם מספרים הוא על העבר: פעם הייתה מלחמה כזאת, והאל ההוא הכניע את האל הזה... ולמה לא יספרו דבר על העתיד?
ולא זו בלבד. "יתנו עדיהם ויצדקו" - כשאתה מספר לי פלא שהיה בעבר ורוצה שאאמין לך, הבא עד שראה את הדבר, עד שנאמן בעיניי ויוכל להעיד שדבריך נכונים. אבל גם על הראשונות שהם משמיעים אין להם עדות, ואינם יכולים להוכיח את דבריהם. "וישמעו ויאמרו אמת" - או לכל הפחות יהיה זה סיפור המתקבל על השכל, שהשומע יאמר: מסתבר, מתקבל על הדעת. אלא שסיפוריהם כה דמיוניים עד שהשומע אומר שקר, לא ייתכן, שטויות והבלים.
ובלשון המלבי"ם: סיפורי הבליהם הם תולדות ימי החושך, קורי עכביש אשר ארגו כוהני האליל, לספר מימים קדומים אשר לא ראה אדם ואין עד מעיד שראה את הדבר, והסיפורים בעצמם סותרים את האמת. שכן גדר האמת הוא שיסכים המסופר עם השכל ועם המציאות, וכאן כל השומע ילעג להם. ואם כן, כיצד תרצו שנאמין לסיפוריכם אפילו על העבר?
ומדייק המלבי"ם בלשונות: מה ההבדל בין "נקבצו" ל"יאספו"? כבר הסברנו שקיבוץ הוא בדבר המפוזר, ואסיפה היא הכנסת דבר מן החוץ אל הפנים. "אספתם הביתה" - אין הכוונה קיבצתם, שהרי אין מה לקבץ; אלא הכנסתם פנימה. וכן מה בין "גויים" ל"לאומים"? לאומים הם האומות המתוקנות, שיש להן דת אחת וחוק ומשפט וסדר; אותן אין צריך לקבץ, שהרי הן כבר מקובצות תחת אותה דת ואותו חוק, ודי להן באסיפה - "ויאספו לאומים". אבל הגויים הם עמים פזורים, שאינם נחשבים אומה מסודרת ואינם יושבים במקום מסודר, ולכן "כל הגויים נקבצו יחדיו" - אותם צריך לקבץ.
דרשת חז"ל: לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה
הגמרא במסכת עבודה זרה דף ב' עמוד א' דורשת את הפסוק הזה. דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי: לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: מי שעסק בה - יבוא וייטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביה, שנאמר "כל הגויים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים". אומר להם הקדוש ברוך הוא: אל תיכנסו לפניי בערבוביה, אלא תיכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר "ויאספו לאומים", ואין לאום אלא מלכות, שנאמר "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ". כלומר, לא בערבוביה, אלא כל מלכות תבוא בפני עצמה - שהרי יש חשבון נפרד עם כל מלכות.
מיד נכנסת מלכות רומי תחילה, מפני שהיא חשובה, ומניין שהיא חשובה - שנאמר "וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ", זו רומי חייבתא, מלכות הרשעה שטבעה יצא בכל העולם. ומלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין, ולכן הם נכנסים ראשונה. שואל אותם הקדוש ברוך הוא: על מה מגיע לכם שכר? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, הרבה שווקים תיקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה. אומר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם; תיקנתם שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמכם, וכסף וזהב שאספתם שלי הוא, שנאמר "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת". כלום יש בכם מגיד זאת? וזו השאלה "מי בהם יגיד זאת" - ואין "זאת" אלא תורה, שנאמר "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה". היש אומה שעסקה בתורה? מיד יצאו בפחי נפש.
יצאה מלכות רומי, נכנסה מלכות פרס, מפני שהיא חשובה אחריה. אומר להם: במה עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, הרבה גשרים גישרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה. והרי לאמיתו של דבר כל אותן מלחמות היו כדי להשמיד את ישראל - אלא שהם מספרים סיפורים. כמו שיאמרו האיראנים: למה נלחמנו בסדאם חוסיין שמונה עשרה שנה? רק בשביל שעם ישראל יעסקו בתורה, העסקנו את סדאם חוסיין כדי שיוכלו כאן ללמוד. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם; גשרים - ליטול מהם מכס, כרכים - לעשות בהם אנגריה, ומלחמות אני עשיתי, שנאמר "ה' אִישׁ מִלְחָמָה". כלום יש בכם מגיד זאת? ואין זאת אלא תורה. מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.
ומה ההמשך? "וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו" - יבואו ויאמרו: ריבונו של עולם, תן לנו עכשיו את המצוות, אנחנו רוצים לקיים; "יתנו עדיהם ויצדקו" - הנה ניתן עדות ונוכיח שאנו באמת רוצים לקיים את התורה. אומר להם הקדוש ברוך הוא: מה יועיל, כבר מאוחר. ואף על פי כן, אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ונותן להם מצוות סוכה ומקדיר עליהם חמה, והם יוצאים ומבעטים בה. ושואלת הגמרא: והרי גם ישראל, מצטער פטור מן הסוכה ויכול לצאת? ומשיבה: כן, אלא שישראל אינו מבעט, והם מבעטים. ואז הקדוש ברוך הוא שוחק, ואין הקדוש ברוך הוא שוחק אלא באותו יום, "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ". נמצא שהפסוק שלנו מדבר על העתיד.
קושיית הרב מבריסק: מדוע "שוטים" ולא "שקרנים"
שואל הרב מבריסק שאלה גדולה: הרי מדובר בעתיד לבוא, במצב שבו כבר נתברר ש"ה' אלוקים אמת" ותורתו אמת. כיצד יבואו האומות לדין ויטענו הבלים כאלה - "כל מה שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל, תיקנו שווקים בשביל ישראל"? מי מאמין לסיפור כזה? הם עצמם אינם מאמינים בשקר שלהם, ומה טעם לבוא ולספרו לפני ריבונו של עולם? ולא זו בלבד, אלא מה עונה להם הקדוש ברוך הוא? "שוטים שבעולם". וכי שוטים הם? שקרנים הם! ומהו "שוטים שבעולם"?
אלא שבאמת לעתיד לבוא יתברר מה שקראנו קודם: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - שכל הבריאה כולה נבראה לצורך ישראל. יתברר שהשווקים שתיקנו והגשרים שבנו וכל ההמצאות שהמציאו, הכל היה בעצם לצורך התורה. כמו אותה רכבת טרנס-סיבירית שבנו בזמנו ואיש לא הבין למה היא נחוצה, ואלפים עמלו בה ורבים מתו שם - ובזכותה ניצלה ישיבת מיר, רבנו ירוחם ורבי יחזקאל לוינשטיין וכל הישיבה. הכל נברא בשביל ישראל.
אם כן, האומות טוענות שקר או אמת? אמת! הן יגיעו למסקנה הזאת בעצמן, ויראו שאכן הכל היה בשביל ישראל. ולכן הן אומרות לריבונו של עולם: הנה עכשיו הכל ברור - שווקים בנינו בשביל ישראל, גשרים תיקנו בשביל ישראל; וכי לא מגיע על כך שכר?
משיב להם: שוטים. ולמה שוטים? אינכם שקרנים, וצודקים אתם בעובדות; אכן מתברר עתה שהכל היה בשביל ישראל. אבל מה כיוונתם? כיוונתם לצרכי עצמכם - לגבות מכס, לעשות אנגריה, ארנוניות וכיוצא בזה. וכעת אמרו לי: אדם שעשה מעשה וטרח והתאמץ מאוד, ובכוונה קלה בלבד היה יכול לזכות בשכר עצום, ובלא כוונה עוד ייענש על כך - כיצד ראוי לקרוא לו? שוטה! שהרי את המאמץ ממילא השקעת, ורק הכוונה חסרה לך. לכן אי אפשר לקרוא להם שקרנים, שהרי האמת כדבריהם; אבל טיפשות היא שלא לכוון. וזו הבעיה שלהם - הכוונה, שכיוונו לעצמם. ולכן בסופו של התהליך לא רק שלא יקבלו על כך שכר, אלא עוד יהיו ראויים להיענש, שהרי בהרבה ממעשיהם עוד ריחקו את עם ישראל מן התורה ומן המצוות.
לסיכום:
הפרק פותח בנחמה שאחרי התוכחה: עצם היותנו ברואיו ויצוריו של הקדוש ברוך הוא - "בוראך יעקב ויוצרך ישראל" - מחייב את הגאולה. מצד הבריאה מובטחת לנו הצלה טבעית, שלא נהיה נתונים תחת מלכי בבל ופרס; ומצד היצירה, בחינת ישראל, מובטחת הצלה ניסית שלמעלה מן הטבע - "ובנהרות לא ישטפוך", "ולהבה לא תבער בך". הקדוש ברוך הוא נותן אומות ככופר תחתינו, מפני שאנו יקרים, נכבדים ואהובים לפניו; ומבטיח לקבץ את נדחינו מן המזרח ומן המערב, מן הצפון ומן הדרום. ותכלית כל הבריאה כולה - "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - היא גילוי כבוד שמים בגאולת ישראל. ומכאן האתגר לאומות: אין בהן מי שיגיד עתידות, ואין להן עדות ואף לא סברה מתקבלת על ליבם; ולעתיד לבוא, כשיתברר שהכל נברא בשביל ישראל, יתברר גם שההפסד שלהן לא היה במעשה אלא בכוונה - ולכן ייקראו "שוטים".