נסוגו אחור יבושו בושת הבוטחים בפסל. האומרים למסכה אתם אלוהינו. מסביר המלבי"ם, דלתות הכתוב מקבילות. ואם אתם זוכרים, הכוונה שהכתוב מתחלק לארבעה משפטים, כאשר משפט אחד המשכו הוא שלוש, ומשפט שתיים המשכו הוא ארבע. ואז אם כן כביכול קוראים את הפסוק כך: נסוגו אחור הבוטחים בפסל. יבושו בושת האומרים למסכה אתם אלוהינו. בעובדי האלילים אומר המלבי"ם, היו שתי כיתות. היו שתי הנהגות בין עובדי האלילים, ורואים את זה ביטויים רבים בכתובים ובדברי חז"ל, שהיו שתי תפיסות אצל עובדי האלילים. הייתה תפיסה של אלה שהאמינו שהשם הוא אלוהי האלוהים. כדוגמת נבוכדנצר. הוא מדבר תמיד על השם אלוהי האלוהים. אבל מה? אנחנו כדי ליצור קשר צריכים ליצור קשר עם האלוהים. רק הבוס הראשי זה הקדוש ברוך הוא, לא יוצרים איתו קשר, אתה לא, אין לך גישה אליו בכלל. אלא מה? אנחנו יוצרים קשר עם האלוהים התחתונים, שזה בעצם הפסל שהוא בחינה של ממוצע, מדיום, הוא מקשר בינינו לבין האינסוף. כי האינסוף אין לו בכלל קשר איתנו, אין לו, אין לנו בכלל גישה אליו. זה האפשרות האחת. עכשיו, האפשרות השנייה, היו כאלה שכפרו לגמרי וייחסו את כל הכוח אל הפסל, אל הצלם, אל המסכה. האמינו שהוא האלוה ואין בילתו, הוא יצרנו ויצר את העולם ממש, והוא בעצם הכל. עכשיו כנגד שתי התפיסות המעוותות האלה, כעת הוא מתעמת. נסוגו אחור הבוטחים בפסל. אלה שהאמינו שהפסל הוא רק פסל, אבל יש אלוהים שהוא מעל הכל, הם נסוגו אחור. הם יותר לא יבטחו בפסל, כי הם יכירו שאין עוד מלבדו, וכל הפסלים שחשבת שכוחות שנעצלים ממנו יתברך, הכל הבל ושוא נתעה, הכל זה רק הוא לבדו. אז הם יהיו נסוגים אחור מהאמונה שלהם ומהעבודה זרה שלהם. והאומרים למסכה אתם אלוהינו, אבל אלה שנמצאים יותר עמוק בבוץ, אלה שאומרים למסכה אתם אלוהינו, אלה שהיו אוחזים שהמסכה הוא האלוה בעצמו, היא לא רק פקיד, היא האלוה, אותה צריך לעבוד מצד שהיא יצרה ובראה את העולם ממש. וזה אגב גם כן הביטוי מסכה. מסכה מלמד על שלטון, כמו נסיכי מדין, נסיכים, כן? המסכה, אומרים למסכה שהיא בעלת הכוח והשליטה, אתם אלוהינו, המסכה היא אלוהינו. ואז כאשר יתגלה שאתה לקחת לך דבר הבל ושוא נתעה ועשית ממנו אלוה, ואת מה עשית? חתיכת בול עץ, חתיכת אבן, חימר, מזה עשית לך אלוה, ויתגלה האלוה האמיתי, איזה ביזיון, איזה בושות יהיה לאותם אנשים. הראשונים לא יהיה להם ביזיון גדול, כי הוא אומר אני מאמין שהשם הוא אינסופי ויש את השם, אני רק חיפשתי פקיד. אז כשהתברר לך שאין פקידים, אז נסוגו אחור, יחזור בו. אבל האחרונים האומרים למסכה אתם אלוהינו, מה אצלם יקרה? אצלם יקרה שיבושו בושת. יהיה להם ביזיון נורא. את מה החלפת במה? את השם, את האינסוף ברוך הוא החלפת בפסל? לחשוב שהפסל הוא האלוה, הוא המרע והוא המטיב ואין עוד מלבדו? האומרים למסכה אתם אלוהינו, הם יבושו בושת. ואילו הבוטחים בפסל, הם רק נסוגו אחור.
החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות. אומר המלבי"ם, כשאנחנו אומרים על דבר מסוים או על מישהו מסוים חרש, אנחנו אומרים על מישהו מסוים עיוור, אומר המלבי"ם, לא שייך לומר חרש או עיוור אלא רק מי שבטבעו צריך היה לראות ואינו רואה. אבל אם מטבעו לא ראוי לראות ולא ראוי לשמוע, אז לא שייך לכנותו חרש או עיוור. זה כמו שאני לא אגיד קיר עיוור. הקיר לא צריך לראות ולא יכול לראות, אז ממילא גם לא שייך בו עיוור. אני גם לא אגיד קיר חרש, מאותה סיבה. לעומת זאת כשאני אומר על מישהו חרש, זאת אומרת יש לך את כלי השמיעה, יש לך את כלי הראייה, מסוגל היית לראות, אכן אינך רואה, אתה חרש, אתה עיוור, לא שומע. אומר המלבי"ם, כך גם כן הגויים לא ראו נפלאות השם, הגויים לא שמעו נבואה, הרי משה רבנו ביקש ונפלינו אני ועמך, ובלעם הנביא הנביא האחרון שהיה לאומות, אז דבר השם לא מגיע אליהם, אז ממילא בטבע לא שייך אצלם ראייה, בטבע לא שייך אצלם שמיעה. מי אם כן שייך אצלם עיוורים וחרשים? זה רק עם ישראל. כי עם ישראל בטבע יש להם ראייה, בטבע יש להם שמיעה. וזה הטענה כלפיהם, הרי אתם יש לכם את החושים הפנימיים לראות ולשמוע את הקול של הדיבור האלוקי, ובכל אופן אתם לא רואים, ובכל אופן אתם לא שומעים, אז אתם החרשים האמיתיים, אתם העיוורים האמיתיים. ומסביר המלבי"ם, ההשגה היא בשני אופנים...
משני אופנים. או על ידי העין הפנימי, דהיינו העין השכלית, להשיג את מעשי השם, להשיג את אותות השם. וזה כל ישראל יכולים להשיג. ולכן כאשר הם לא רוצים להתבונן בנפלאות, תתבונן, יש לך עין שכלית. איך אני מכנה אותו? עיוור. יש נפלאות, הקדוש ברוך הוא עושה פלא, אני לא רוצה להסתכל. אני אומר לא, מה זה טבע, זה הכל. איך אני נקרא? עיוור. כי הנה, מציגים לפניך ואתה לא רוצה להסתכל. כנגד זה הוא אומר, העיוורים הביטו לראות, תראו ותתבוננו בנפלאות השם, ועל ידי זה תראו גדולתו ותשובו אליו.
או שמיעה על ידי האוזן הפנימית, שזה אומר מדרגת הנביאים. הקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביא, והנביא מעביר את דברו אל העם. אבל לצערנו פה גם הנביאים היו בבחינה של חרשים. כי הנביאים לא רוצים לשמוע ולנבא את העם, והם נקראים חרשים. ולכן הוא פונה ואומר החרשים, אתם הנביאים שמעו. קבלו את הנבואה מאת השם על מנת להעביר על העם. והעיוורים, שזה העם, כאשר יראו את יד השם ויתבוננו במעשיו, הביטו לראות. אז שמתם לב, אנחנו בעצם מדברים פה על משהו רוחני, לא על ראייה ושמיעה גשמית.
עכשיו הוא מבאר, מי עיוור כי אם עבדי? וחרש כמלאכי אשלח? מי עיוור כמשולם ועיוור כעבד השם? אז זה מה שהוא מסביר את מה שאמרנו קודם. מי עיוור? את מי שייך לקרוא עיוור? רק מי שבטבע ראוי היה שיראה ואינו רואה. אז מי זה באמת? כי אם עבדי. רק עם ישראל יש לו את ההכנה לראות והוא לא רואה. ומי חרש? הרי הגויים כמו שאמרנו אין להם נבואה, שייך לכנותם חרשים? אין להם את זה בכלל בטבע. זה מה שהוא אומר, אתה יודע מי חרש? זה מלאכי אשלח. זה המלאך, מלאך זה לשון שליח, שאותו אני שולח, הוא יש לו את ההכנה לשמוע את דבר השם, אבל בכל אופן הוא לא שומע.
ולמה אני מכנה רק אותם כחרשים ועיוורים? רק את עם ישראל, רק את הנביאים, למה הגויים לא מכונים אצלי חרשים ועיוורים? כי הם, יש להם את ההכנה לראות את המראות השכליים. ואומר המלבי"ם, ההכנה הזאת היא משני פנים. א' ההכנה הטבעית. צריך שיהיה שלם בשכלו, במידותיו ובכוחות הנפש מהתולדה. איפה אנחנו רואים שצריך שיהיה שלם מן התולדה? צריך שיהיה מוכן מן התולדה לנבואה? בטרם אצורך בבטן ידעתיך. זאת אומרת מראש, נביא לגויים נתתיך. צריך מראש את ההכנה הטבעית. למי יש את ההכנה הטבעית הזאת? לעם ישראל.
דבר שני, צריך את ההכנה המעשית. טוב, היה לך הכנה טבעית, מה עשית עם זה? הלכת, רוממת את עצמך, עסקת בתורה, קידשת עצמך, זה נקרא הכנה מעשית. זאת אומרת לא די שהשם יצר בי את האפשרות, הכנה, יש פה הכנה לנבואה. מה עשית עם זה? הלכת ופעלת בכיוון, זה נקרא הכנה המעשית, להכין את עצמו להשגה הזאת, על ידי עבודת השם, על ידי מעשים טובים.
עם ישראל יש להם את שתי המעלות הללו. דבר ראשון את השלמות הטבעי, כמו שהסברנו, שלם בשכלו ומידותיו וכוחות נפשו. וזה מה שהוא אומר, מי עיוור כמשולם. מה זה כמשולם? לשון שלמות. יש לעם ישראל את ההכנה של השלמות הטבעית. ואם יש להם את זה והם לא רואים בכל אופן, איך ניתן להגדיר אותם? עיוורים. כי הרי אתה משולם. משולם הכוונה מושלם, לשון שלמות, הכנתי בך הכנה שלמה לראות כראוי, ואתה לא רואה. אז מי עיוור כמשולם? האם לא זה שנולד מושלם ובכל אופן לא רוצה להשתמש בעיניו, האם לא הוא ראוי להגדרה עיוור? מי עיוור כמשולם.
כמו שאומר ספר הכוזרי, אומר שישנם ארבעה מינים בבריאה. ישנם דומם, צומח, חי, מדבר, ומה הדרגה החמישית? ישראל. עם ישראל. עם ישראל למה? כי זה מין בפני עצמו. עם ישראל יש להם הכנה לנבואה. מסוגלות לנבואה, מה שאין לאף גוי. זה הופך אותו למין בפני עצמו. זה לא עוד חלק מהאומות. זה מין בפני עצמו. ואם אתם זוכרים פעם הסברנו, שזה שעם ישראל הוא מין בפני עצמו, זה גורם גם כן מאידך גיסא בירידתם למפלה פי כמה יותר גדולה.
כמו שכתוב שם, שאשריכם ישראל, כאשר הם עולים, עולים עד לשמיים, וכשהם יורדים, יורדים עד התהום. פחות, איך כתוב שם, פחות מן הבהמה, כתוב שם גללי בהמה, הייתה מלקטת מהם שעורים כדי לאכול. אז מה זה אשריכם? אשריכם, על זה אתה אומר אשריכם שכשהם יורדים יורדים עד התהום? איפה אשריכם? אז מסבירים, יש כמה מפרשים שמסבירים, שבעצם התהייה שלו הייתה, האם עם ישראל זה מעלה בפני עצמה, או שעם ישראל זה גוי משודרג. מה זה עם ישראל? זה דרגה בפני עצמה או שזה אותו דבר רק ברמה יותר גבוהה?
מהי נפקא מינה? מהי נפקא מינה אם אנחנו דרגה בפני עצמה או דבר שהוא ברמה יותר גבוהה? אני אתן דוגמה. אם לדוגמה יש לנו אופניים. תיקחת אופניים, תוסיף להם מנוע. מה קיבלת? אופניים פלוס מנוע. זה נוסע כמו אופניים? לא, הרבה יותר טוב. ואם המנוע הושבת? נו, מה לעשות? נשארתי עם אופניים. זה אומר שהמנוע זה שדרוג של האופניים. לעומת זאת, אם תיקח רכב עכשיו עם מנוע, אז עכשיו תגידו לי, אופנוע עם מנוע, בסדר? אופנוע עם מנוע זה אופניים משודרג? לא. מה הראיה? קח את המנוע תשבית אותו, עם מה נשארת? נשארת עם גוש מתכת שאתה עוד הופך להיות עבד לו, תחפש איך לסחוב אותו... אתם מבינים? זאת אומרת, כשאתה מדבר על מין אחר, הורדת לו את המעלה, קיבלת אפס. הרבה יותר נמוך מאופניים כבר, עדיף אופניים מאשר אופנוע בלי מנוע. ולעומת זאת, כאשר אתה רק שדרגת את המעלה, זה אופניים והוספת להם מנוע, ירד המנוע, נשארתי עם אופניים. זה ההבדל בין שני מינים למין שהוא רק משודרג יותר.
עם ישראל זה מין משודרג או לא? אגב זה תמיד ככה, קחו לכם דוגמה, בהמה. בהמה זה צומח משודרג? לא. ומה הראיה? צומח, הנה תסתכלו, צומח יש לו כוח צמיחה. גם בהמה יש לה כוח צמיחה. פלוס כוח חיות. אז אולי נגיד שזה צומח מתקדם יותר. אומר לך מה קורה כשבהמה מתה? פגר. פגר סרוח, אתה לא יכול להתקרב אליו. אז מה עדיף, זה או צמח? בטח שצמח עדיף. זאת אומרת, הנה אתה רואה, ירדה המעלה שלו, הוא הפך להיות לאפס גמור, יותר גרוע מדרגה פחותה. מכאן אתה למד שבהמה זה דרגה בפני עצמה מצמח.
בואו נראה את עם ישראל. מה זה, מה זה עם ישראל? האם עם ישראל זה גוי משודרג, או שעם ישראל זה מין בפני עצמו? איך אני יכול לדעת את זה? הנה, בוא נראה. עם ישראל קיבל תורה, עם ישראל קיבל קדושה, עם ישראל יש לו עבודת השם. הנה, נפלא מאוד. מה קורה שעם ישראל עוזב את זה? אם הייתי רואה שעם ישראל זונח את התורה, מה הוא מצבו? ככל האומות, בית ישראל. הנה, עם ישראל זה ככל האומות. אז הייתי אומר הנה, תשמע, זה אופניים עם מנוע. הורדת את המנוע, נשארת עם אופניים. אבל אם אני רואה שעם ישראל כאשר הם יורדים, מדרדרים, עד לאן מדרדרים? עד התהום. ומגיעים למצב של בוררים שעורים מתוך גללי בהמתן של ערביים, שאין מדרגה יותר נמוכה מזה. מה זה מראה לך? שדרגת עם ישראל זה מין בפני עצמו. זה לא גוי משודרג. זה מהות אחרת. וכשהורדת את המעלה, קיבלת אפס גמור. לא קיבלת גוי, לא חזרת למצב נמוך יותר, לדרגה נמוכה יותר, קיבלת אפס מוחלט.
זה מה שבעצם אנחנו מסבירים גם כאן. עם ישראל יש להם את השלמות הטבעית. מה הפירוש השלמות הטבעית? כמו שהסברנו, שכבר מהשורש הם מושלמים ומבחינת הטבע יש להם את הדרגה הזאת של ההכנה לנבואה, שזה מין חמישי בבריאה. יש להם את המעלה שאין לאף גוי. דבר שני, יש להם את השלמות המעשית. מהי בעצם גדר השלמות המעשית? השלמות המעשית זה אומר שעם ישראל במ...
במעשיהם מקדמים את עצמם לעבודת השם. זאת אומרת הוא לא רק קיבל את האפשרויות, הוא לא רק קיבל את היכולות, הוא גם בפועל מוציא את זה אל הפועל. וזה ההמשך, ועיוור כעבד השם. עבד זה מתוך הבחירה. זה שאני נולדתי שלם, דהיינו עם היכולות להגיע לנבואה, לא עשיתי כלום בשביל זה. חסד השם עליי. הקדוש ברוך הוא הוליד אותי כחלק מעם ישראל ועם ישראל נולדו בשלמות. אבל זה שאדם הוא בבחינת עבד השם, זה עניין שלו, זה מעלה שלו, זה דרגה שלו. הוא עבד והתאמץ בשביל זה. אז אם כן על מי ראוי להגיד עיוור ולא מקבל נבואה? רק על עם ישראל. כי עם ישראל הרי אתה בבחינה של עבד השם, לך יש אפשרות להיות בגדר עבד השם ולהתעלות, ובכל אופן אתה לא רוצה לראות ואתה לא רוצה לשמוע, אז מה אתה? עיוור. אתה עיוור, אתה חירש, כי לך יש את היכולות. אבל הגוי, כמו שאמרנו, נברא בלי אוזניים, בלי עיניים. שייך להגיד עליו עיוור? זה כמו בלוק. שייך להגיד עליו עיוור? אין לו בכלל את ההכנה. לא את ההכנה מן הטבע ולא את ההכנה מעשית, שכמו שאומרים, גם אם גוי יעבוד על עצמו קשה ביותר, הוא יגיע מאוד מאוד נמוך. הוא לא יגיע גבוה. ממילא יוצא אם כן שלגויים אין את כל המעלות האלה, אז לא שייך לקרוא להם חירשים ועיוורים. ולכן מי עיוור כי אם עבדי, ומי חירש כמלאכי אשלח. מי עיוור? למה אני מכנה אותו עיוור? כי משולם. הרי יש לך את השלמות, כמו שהסברנו, השלמות הנפשית שנולדת איתה, השלמות הטבעית. ועיוור כעבד השם, אני גם מכנה אותך עיוור, כיוון שיש לך גם כן את השלמות המעשית, יש בכוחך לעשות ולהפוך להיות עבד השם. ולמה לא ראית ולא שמעת? אין זאת אלא חירשות ועיוורות.
המלבי"ם מסביר שיש פה ביטוי של משולם. זאת אומרת משולם זה לשון שלם. מה ההבדל, אומר המלבי"ם, בין שלם לבין תמים? גם שה תמים פירושו שלם. לכאורה שניהם מבטאים שלמות. מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, תמים זה הפך המום והחיסרון. דבר שאין בו מום וחיסרון נקרא תמים. שלם, הכוונה המושלם על הצד הטוב ביותר שאפשרי. אתם מבינים? זאת אומרת תמים, לא חייב שיהיה בו איזה שלמות גדולה. אין בו מום. אין בו מום, נקרא תמים. לעומת זאת, אם הושלם בכל המעלות האפשריות, לזה אנחנו קוראים שלם. הטוב ביותר שיכול להיות לפי העניין.
אדם שהוא לא בעל מום, זה נקרא תמימות טבעית. מבחינת הטבע הוא נולד שלם, הוא לא בעל מום. ואם הוא גם לא צבוע והוא לא חנף ולא שקרן, אז אני אגיד יש לו גם תמימות נפשית. גם בנפש שלו הוא תמים. גם בנפש שלו היא שלמה. שמתם לב? אין לו פגם. עוד לא דיברתי על מעלות. אין לו מום בגוף, שלמות גופנית. אין בו מום בנפש, שלמות נפשית. עוד לא דיברתי שיש לו מעלות בנפש. לעומת זאת, מי שהצליח להגיע, נגיד, לעושר, בריאות, הצלחה, זה אני קורא לו שלם בשלמות טבעית. אתם שמים לב? הוא לא תמים, הכוונה רק לא חסר, אלא שלם, השיג מעלה. זה נקרא בגדר שלם, יש לו שלמות טבעית. התמימות הטבעית, הוא נולד בלי מום. הוא לא חסר. אבל אני רוצה להגיד לך, לא, לא רק לא חסר, יש בו עוד מעלות, אז אני אקרא לו שלמות, יש לו שלמות טבעית. ואם אני רוצה לדבר על השלמות הנפשית, אז אמרנו, מי שהוא לא חנף, לא שקרן, לא צבוע, אני אומר יש לו תמימות נפשית. הכוונה אין לו פגם. מה זה להשיג שלמות נפשית? מי שהשיג את המעלות הנפשיות, השיג את המעלות הגבוהות של הנביאים, של הקדושים, זה נקרא לו שלם בשלמות נפשית. השלים את עצמו. הוא לא רק תמים בלי חסרונות, הוא לא רק לא שקרן. הוא השיג השגות רוחניות נפשיות, זה נקרא שלמות נפשית.
לכן אומר, תשימו לב, בבעלי חיים אנחנו לא נוקטים לגביהם שלמות, אלא רק תמים. שה תמים. למה? כי מה המקסימום שהשה יכול להיות? בלי פגם. אני יכול להגיד השה הזה השיג שלמות, זה כבש עשיר. מה עשיר? מה? לא גשמי, ודאי לא ברוחניות, אני לא יכול להגיד שהוא השיג ותיקן את עצמו. אז מה המקסימום ששייך למצוא בו? זה תמים. תמים זה שלם, אין לו חיסרון. זה כל מעלתו, בלי פגם. אבל להגיד שהוא השיג משהו, זה לא שייך. וגם, אומר, אצל דברים שהם לא בעלי איברים, אנחנו נוקטים את הביטוי שלם. לדוגמה, אבנים שלמות, איפה שלמה. למה? כי הגוף שהוא לא בעל איברים, לא שייך בו מום. מה אני אגיד? לדוגמה, אבנים ללא מום? יש גודל מסוים שאבן צריכה להיות שפחות מזה זה מום? או איפה שלמה, איפה ללא מום? פה יש לנו בעיה כי אני לא יכול לכתוב לגביו את הביטוי תמים. לא יכול לכתוב לגביו, כי תמים זה בלי מום. מה תגיד, בלי חיסרון? האיפה בלי חיסרון? יש איזה שהוא מידה מסוימת שחייבת להיות שפחות מזה זה חיסרון? פה אני צריך להגיד שלמה, הכוונה היא השלימה את עצמה. הכוונה היא במקסימום. שמה רק במקרים האלה אני אתבטא בביטוי שלם. אבל בדבר שיש לו איזשהו גודל מסוים שהוא אמור להיות, כמו כבש, יש לו מספר איברים מסוים שהוא צריך להיות, אם הוא חסר ממנו אני לא אגיד הוא לא השיג שלמות, אני אגיד הוא לא השיג תמימות, הוא לא תמים, הוא לא שלם, הכוונה מושלם במה שצריך להיות. ותמיד שלמות באה לבטא מעבר. השגה נוספת, מעל מה שיכול להשיג בעצם זה שהוא שלם, הוא מוסיף עוד מעלות נוספות ייחודיות. זה מה שהוא אומר, מי עיוור כי אם עבדי וחירש כמלאכי אשלח, מי עיוור כי משולם. כי משולם זה אומר יש לך את האפשרות להגיע לשלמות גבוהה, לא רק לא חיסרון, אתה לא כבש. אתה יהודי, אתה ישראל. ומתוך ישראל יכול להגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה, של מדרגה של, כמו שהסברנו, לא רק שאינו בעל חיסרון אלא עוד בעל מעלה ושלמות גבוהה.
ראות רבות ולא תשמור. פקוח אוזניים ולא ישמע. אתה יכול לראות דברים רבים שמהם אם תתבונן, תראה ותכיר את גדולת השם. ובכל אופן, ולא תשמור. אתה לא מעיין, אתה לא פוקח את עיניך. תתבונן, תראה חסד השם עליך, תראה כמה ניסים הקדוש ברוך הוא עושה. על זה בעצם הוא פתח, החרשים שמעו. למה אתה לא מתבונן, העיוורים הביטו לראות. ועכשיו הוא יעבור לדבר על הנביא. הוא אומר, גם הנביא שלך, הוא הוא החרש שעליו אני מדבר. כי פקוח אוזניים, השם רוצה לפקוח את אוזניו, להשמיע לו את דברו, אבל ולא ישמע. הנביא לא מעוניין לשמוע, לא מעוניין ללכת להוכיח את העם.
השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אומר המלבי"ם, כאשר רוצים להביא ראיה, ישנה דרך, בעצם ישנן שתי דרכים כיצד ניתן להביא ראיה. יש דרך מההקדמה אל התולדה, ויש דרך מן התולדה אל ההקדמה. כאשר אנחנו מדברים מההקדמה אל התולדה, פירוש הדבר, יש לי דבר שראיתי אותו, ואני עכשיו על פי אותו דבר שראיתי, העובדות הידועות לי, אני רוצה להסיק מסקנות מה יהיה בסוף. זה נקרא דרך הסקת מסקנות מההקדמה אל התולדה. על פי מה שאני רואה עכשיו, אני מזה משער מה ייוולד. זה דרך של מחקר, כאשר בודקים מה השתנה במשך זמן מסוים, על פי זה מסיקים מסקנות באופן עתידי מה עתיד להיות. יש דרך אחרת, וזה דרך מן התולדה אל ההקדמה. מה היא מן התולדה אל ההקדמה? זה בדיוק הפוך. אני רואה מה קורה עם זה היום, ועל סמך זה אני רוצה להסיק מסקנות מה היה בעבר. על סמך זה אני רוצה להסיק מסקנות כיצד זה התפתח, כיצד זה התחיל. על סמך מה? על סמך התולדה, מן התולדה אנחנו הולכים אל ההקדמה. מסביר המלבי"ם, הדור ההוא היה להם שאלות על הקדוש ברוך הוא. והם את השאלה שלהם שאלו מן ההקדמה אל התולדה. זה שאלה ששואלים מה שנקרא קדימה. יש אפשרות לשאול אחורה, מן התולדה, מה התוצאות, מזה אני רוצה להסיק מה היה בהתחלה, זה נקרא ללכת אחורה. אבל אותו דור היה שואל קדימה. זאת אומרת, מביא ראיה ממה שהיה בתחילה על מה שיהיה בסופו של דבר. והם באים כך ומניחים הנחה ואומרים, הרי השם חפץ למען צדקו. הרי הקדוש ברוך הוא חפץ למען צדקו, פירושו של דבר, למה השם הרבה לנו תורה.
די לכאורה בשבע מצוות בני נח, למה השם נתן לנו תרי"ג מצוות? כיוון שהשם רוצה לזכות אותנו. הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לנו הרבה זכויות, שיהיה לנו שכר נצחי, שיהיה לנו נחת בעולם האמת. ואם כן, על ידי זה שירבה לנו מצוות, על ידי כך יהיה לנו את האפשרות הגדולה יותר להגיע לזכויות. הרי השם חפץ למען צדקו, ומהסיבה הזאת יגדיל תורה ויאדיר. מהסיבה הזאת הקדוש ברוך הוא הגדיל את התורה והאדירה לעם ישראל שנתן להם תרי"ג ולא הסתפק רק בשבע.
אבל הם אומרים, אם זאת הסיבה, פה הם עדיין בהקדמה, אם זאת הסיבה, בוא נראה מה קורה בתוצאה. בוא נראה האם התוצאות הם באמת הביאו לעניין הזה או לא. והוא עם בזוז ושסוי, הפח בחורים כולם, ובבתי כלאים החבאו, היו לבז ואין מציל, משיסה ואין אומר השב. ואם ככה, אם זה חשבונו כביכול של מקום, כי השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, למה אנחנו רואים שאותם אמצעים שהשם הכין כדי להצדיק את עם ישראל, כדי להגדיל להם תורה, כדי להאדיר אותם, אנחנו רואים שהאמצעים האלה לא הביאו בסופו של דבר לתוצאה המקווה.
הנה תראה מה קורה, מה המצב של עם ישראל. ריבוי התורה והמצוות במקום לתת להם שכר יותר גדול, מעלה יותר גדולה, רוממות על שאר העמים, בעקבות זה מה קרה? והוא עם בזוז ושסוי. עם ישראל מבוזים ובזוזים, הכוונה בוזזים אותם, ושוסים את כל אשר יש להם. שוסים הכוונה משחיתים. הפח בחורים כולם. והם הפח, הפח הכוונה שואלים ומפיחים זאת בדיבורם. הפח בפה זה לשון דיבור.
הפח בחורים כולם. המלבי"ם מסביר שבחורים לא הכוונה מלשון בחור, אלא מלשון בחור. זאת אומרת, בתוך החורים ששמה הם נמצאים, הפח, הם מפיחים ושואלים בפיהם, מוציאים כנפיחה מפיהם ושואלים, למה עם ישראל לבוז ואין מציל? ובבתי כלאים החבאו, באותם בתי כלא ששם הם מתחבאים, הם שואלים למה זאת המציאות שאנחנו לבז ואין מציל, משיסה ואין אומר השב? ואם כן לכאורה התוכנית המקורית של השם חפץ למען צדקו לא הביאה לתוצאה המקווה שעל ידי זה עם ישראל באמת יהיה מרומם ונבדל מכל האומות לטובה, אלא אדרבה, השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, במקום להביא לתוצאה המקווה, תראה מה זה הביא, לכך שעם ישראל בזוזים, בזויים ונרדפים על ידי האומות ואין מי שיציל אותם.
המלבי"ם מסביר שהפח זה עניין דיבור. כמו שראינו אשיב בי אשא יפיח לו, יפיח כזבים עד שקר, העד שהוא משקר מוציא ומדבר דברי כזב. כאן אנחנו רואים שיש בחורים, הכוונה אלה שנמצאים בחורים, ויש כאלה שנמצאים בבתי כלאים. מסביר המלבי"ם מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, מקום שבו אדם מתחבא מעצמו, זה נקרא חור. חיפש איזה חור להתחבא בו. בתי כלא לעומת זאת זה מקום ששמה קלעו אותו בעל כורחו. אז אם כן זה בעצם שני ביטויים שבאו לבטא שני דברים. א' מחמת הרדיפה ומחפשים, הם מחפשים איזה חור להתחבא בו. דבר שני, הרודפים, האויבים, גם את אלה שהם תופסים, גם כולאים אותם.
והם שואלים מדוע עם ישראל היו לבז ואין מציל, משיסה ואין אומר השב? למה לגבי בז הוא אמר אין מציל, לגבי משיסה הוא אומר אין אומר השב? אומר המלבי"ם, נסביר מה ההבדל בין בז למשיסה ואז נבין גם כן את הביטויים. בז זה מה שהאויב בוזז לצרכו. לדוגמה, כבשנו לדוגמה מדינה, ואז שמה יש נפט, יש רכוש, ויש נשק, אנחנו בוזזים לנו. זה נקרא בז. לעומת זאת משיסה, זה לא דבר שאנחנו לוקחים, אלא זה דבר שאנחנו משחיתים. מה שנשאר דבר, לוקחים מעלים באש. לוקחים שורפים. לא, לא משאירים כלום, לא במגמה לקחת לנו, אלא תמיד משיסה זה הכוונה מה ששוסס ודורס ברגליו כדי להשחית אותו.
כאשר הצבא הולך ובוזז, אז שר הצבא לא מעכב בעדו. כי זה מגיע להם. לחיילים מגיע לבזוז את מה שהם נלחמו בעבורו. נלחמו, כבשו את האויב, חלק ממה שמשתלם לחיילים על כל המלחמה זה בעקבות הביזה שהם לוקחים בסוף המלחמה. אז את זה לא ימנע מהם שר הצבא לקחת. לעומת זאת, מה שהם שוסים, לפעמים את זה כן ימנע מהם שר הצבא. לפעמים שר הצבא יגיד להם לא ללכת ולהשחית. שיראה איזה סיבה, איזה שהיא אינטרס, לפעמים שר הצבא יגיד לא להשחית את מה שנשאר שם.
יוצא אם כן, שכאשר הם רוצים לבוז, שר הצבא לא מונע אותם. אני צריך מישהו מידידינו, מחברינו, מישהו שיהיה איתנו וימנע מהצבא שכנגד. מישהו שיבוא יציל מהם. לעומת זאת, כאשר הם באים לשסות, כמו שהסברנו להשחית, אז לפעמים לא צריך מישהו משלך שיבוא להציל. לפעמים שר הצבא שלהם ימנע אותם. שר הצבא שלהם יגיד תשיב להם, אל סתם תשחית. לכן תשימו לב מה הלשון. היו לבז, כאשר באים האויבים כנגדינו לבוז אותנו, ואין מציל. אין מי שיעזור לנו, להצילנו מן הביזה של האויב. היו למשיסה, והם באים גם כן ואת מה שהם לא לוקחים באים להשחית, ואין אומר השב. פה לא צריך מציל, מספיק ששר הצבא שלהם יגיד השב. אבל אפילו זה אין. אפילו אין אומר השב. זאת אומרת, הוא בא ומראה עד כמה המצב שלנו חמור. אז הם, כמו שאמרתי עוד פעם, באים מההתחלה אל הסוף. הרי השם חפץ למען צדקו, זאת ההקדמה, התוצאה של זה היה צריך להיות שעם ישראל יהיו במצב טוב. והנה אדרבה אנחנו רואים, מה שהשם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, הרבה לנו תורה ומצוות, לא די שלא הביא עלינו טובה, אלא עוד הביא עלינו רעה, אנחנו העם השפל מכל האומות.
על זה באה תשובת השם. מי בכם יאזין זאת, יקשיב וישמע לאחור. אומר להם הקדוש ברוך הוא, אתם התחלתם לשאול לפנים כמו ששאלנו, מן ההקדמה אל התוצאה. לא הלכתם בדרך הנכונה. אתם צריכים ללכת הפוך. אתם צריכים ללכת מן התוצאה אל ההקדמה. מי איש בכם אשר יאזין זאת, לא ילך בדרך שבה הלכתם, מההקדמה אל התולדה, אלא מהתולדה אל ההקדמה. דהיינו מהמסקנה, מהתוצאה, יסיק מסקנות על ההתחלה. וזה נקרא כמו שאמרנו, ללכת אחור. לא בדרך שבה הלכתם, אלא הפוך. זאת אומרת, בואו עכשיו אנחנו צריכים לראות מה התוצאות. מה הם התוצאות? עם ישראל נתונים לבז. זה התוצאה.
נלך לתוצאות, ועכשיו אתם שואלים למה השם לא מציל? בוא נלך להקדמה. בוא נראה זה ממה נגרם. לא כמו שאתם הלכתם, הלכתם מהקדמה, הרי השם רוצה לזכות אותנו, נתן לנו הרבה תורה, אז למה אנחנו בזוזים? אומר הפוך נלך. אנחנו בזוזים, אלה הם העובדות. העובדות שאנחנו בזוזים. כיוון שאנחנו בזוזים, בוא ננסה לברר מה גרם לזה. מה גרם לזה? אתה עכשיו תבין שהכל בהשגחה. וזה עכשיו בפסוק כ"ד, הוא הולך לפי הדרך הזאת. קודם כל נראה את התוצאות. מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? מזה אתה תגיע אל ההקדמה. הלא השם זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו. מי נתן למשיסה יעקב? הלא השם. אתם חושבים כביכול שזה יד המקרה, השם נתן לנו הרבה מצוות, למה בסוף אנחנו בזוזים? מיד המקרה? אומר לא לא לא לא. בוא נלך ונראה מה בעצם קרה כאן. הרי הקדוש ברוך הוא נתן לכם תורה ומצוות, למה? כי השם באמת חפץ למען צדקו. והשם באמת רוצה להגדיל תורה, ורוצה שיהיה לעם ישראל זכויות רבות. ואם אתה רואה שבסופו של דבר למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, בהכרח זה בהשגחה. זה לא קרה מעצמו. ואם זה לא קרה מעצמו, אז בוא ננסה לחפש בשורש, נלך אחורה. מה גרם לזה? מה גרם לזה? הלא השם זו...
הלא השם זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. הסיבה היא אתה. הסיבה היא אתם אומר להם הקדוש ברוך הוא, היות ואתם לא אביתם ללכת בתורת השם, ממילא על ידי זה הביא עליכם את כל הצרות ואת כל האסונות. הלא השם זו חטאנו לו, מה זה זו? אותה סיבה עצמה שרציתי להגדיל לכם תורה ומצוות כדי להגדיל תורה ולהאדיר, כדי לתת לכם שכר מרובה, ובעקבות זה הלכתם ומאסתם בזה, וזו עצמה חטאנו לו, בעניין הזה עצמו שהרבה לנו תורה ומצוות, מאסנו באותם תורה ומצוות, וממילא על ידי זה נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים.
עכשיו תשימו לב, אומר המלבי"ם, אם יש מצב שבו יש מישהו שלא היטבתי לו והוא הלך וסרח כנגדי, אני אקפיד עליו, אבל לא הקפדה כל כך גדולה. לעומת זאת אם יש מישהו שהיטבתי לו ועם מה שהיטבתי לו הלך וסרח כנגדי, הלך ופשע בי, אז זה עונש הרבה יותר גדול, הכעס הוא הרבה יותר גדול. וזה מה שהוא אומר להם, הלא השם זו חטאנו לו. המלבי"ם בעצם יש פה קושי, אני רוצה שנבין, מה זה השם זו חטאנו לו? מה זה זו? הרי השם, זה חטאנו לו. אם אתה מדבר על השם תגיד זה חטאנו לו, ובכלל אולי המילה זה מיותרת, הלא השם חטאנו לו. מה זה זו? הוא אומר לא, תבינו מה מכפיל ומגדיל חטאתכם, כי בזו עצמה, בסיבה הזאת עצמה שהקדוש ברוך הוא הטיב לנו, במה הטיב לנו? הגדיל לנו את תורה, הגדיל לנו מצוות, למה? כי רצה להגדיל תורה ולהאדירה, רצה חפץ למען צדקו, שנהיה ראויים, שנהיה צדיקים, שיהיה לנו שכר רב, בזה עצמו פשענו כנגדו. לא זו בלבד שלא השתמשנו בזה, עוד פשענו והשתמשנו בזה נגדו, עוד עברנו על מצוותיו ומרדנו בו.
אומר אם כן, איך אתה חושב שזה יעבור בשתיקה? הרי חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך, גם כאשר היו באים הנביאים ומוכיחים אותם, לא אבו בדרכיו הלוך, ליבם לא אבה אליו, ולא הסתפקו רק בזה שהם לא אבו, ולא שמעו בתורתו, עברו עליה בשאט נפש. אז אותה סיבה שנתתי לך להגדיל מעלתך, בסופו של דבר השתמשת בה כדי להקטין ולהוריד מעלתך. אז אל תתפלא על העונש, כי המצוות הללו ניתנו לטוב לך, ואתה על ידי שלא אבית ולא שמעת, על ידי כך נענשת על ידם. ואם כן במי האשם? באדם עצמו, אז אין לו טענה כנגד המלך.
המלבי"ם אומר, תשימו לב, יש פה משיסה יעקב וישראל לבוזזים. המלבי"ם כדרכו תמיד מסביר שיעקב בא לסמל את מצבם של עם ישראל ברובד הנמוך שלהם. החלק של המונם, הם יעקב מלשון עקב, האנשים בדרגה הפחותה יותר, אלה הנמצאים בעקב. לעומת זאת ישראל בא לבטא את הגדולים, את השרים, את החשובים. אומר לכן תשים לב, יעקב שזה הרובד הנמוך יותר, נתנו אותם למשיסה. למשיסה בא האויב והרג אותם והשחית אותם. לעומת זאת בעם ישראל היו גם חשובים, כדוגמת דניאל וחבריו. מה עשה איתם האויב? שם אותם בארמון המלך לשרים ויועצים. אז הם ניתנו למשיסה או לבוזזים? בוזזים, הוא בזז אותם לעצמו כדי שהם ישרתו לפניו. לכן זה מתאים מאוד, מי נתן למשיסה יעקב, את עם ישראל ההמון, פשוטי העם היו למשיסה, השחיתו אותם, הרגו אותם, טבחו בהם. וישראל, אלה שהם בדרגה הגבוהה, בדרגת ישראל, הם היו לבוזזים, אותם בזזו, האויב לא השחית אותם אלא לקח אותם להיכלו, בזזו אותם כמו אדם שבוזז ממון.
המילה זו אומר המלבי"ם, היא מרמזת על דבר נעלם ושייכת גם בזכר, גם בנקבה. עם זו יצרתי לי, כן, יתפשו במזימות זו חשבו, מפני רשעים זו שדוני, דבר זה שדוני וכולי, ואורחה בדרך זו תלך, הזו נתון גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה.
מה שקצת קשה פה בניסוח של הכתוב, זה שהכתוב פותח בגוף ראשון ומסיים בגוף שלישי. הלא השם זו חטאנו לו, אנחנו, אנחנו חטאנו, ולא אבו בדרכיו הלוך. איך היה צריך להגיד? ולא אבונו בדרכיו הלוך. או יגיד, או עם ישראל זו חטאו לו ולא אבו בדרכיו הלוך, תדבר הכל בגוף שלישי. אבל לפתוח בגוף ראשון ולסיים בגוף שלישי? אז רש"י מרגיש בזה, ולכן רש"י אומר שפה מדברים על שניים, מדברים עלינו ועל אבותינו. הלא השם זו חטאנו לו אנחנו, וזה לא התחיל מאיתנו, ולא אבו אבותינו בדרכיו הלוך, זה כבר התחיל מאבותינו שלא אבו בדרכיו הלוך. אז יוצא אם כן שמדבר פה בעצם על שתי קבוצות, ולכן הוא מדבר גם בלשון ראשון וגם בלשון שלישי. הרד"ק לעומת זאת גם הוא מרגיש בקושי הזה, והרד"ק אומר אל תתפלא, כן דרך הכתובים. ייתכן שיגיד בפסוק אחד כינויים המשונים זה מזה. היה זרעם לבקרים אף ישועתנו, היה צריך להגיד היה זרעם אף ישועתם, היה זרענו אף ישועתנו, היה זרעם אף ישועתנו, זרעם זה גוף שלישי, ישועתנו זה גוף ראשון. פה אתה רואה שכן דרך הכתובים, אז גם פה, הלא השם זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך, אומר הרד"ק אל תתפלא על הניסוח הזה.
וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. וישפוך עליו חמה אפו. עד שהקדוש ברוך הוא בעקבות זה שעם ישראל סטו מן הדרך והרביתי להם תורה לטובתם והם השתמשו בזה כדי להמרות פי השם, אז מה הדבר הזה גרם? וישפוך עליו חמה אפו, הקדוש ברוך הוא שפך עליהם חמתו. ומה הסיבה לכך שעזוז מלחמה תלהטהו מסביב? הסיבה לכך היא משום ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. אם היו חוזרים בתשובה, נו, הקדוש ברוך הוא היה מוחל להם, אבל הם לא חזרו בתשובה. אחרי ששפך חמה אפו, אחרי שתלהטהו מסביב, ולא ידע. כביכול הוא לא יודע למה זה קרה לו, הוא לא מבין מהיכן זה בא לו, הוא לא מבין שיש פה הערה מאת השם וצריך לשוב בתשובה. ולא ידע, הוא לא מרגיש ולא יודע.
ולא שם על לב. זאת אומרת, בהתחלה התחילה לבער האש מסביב. ותלהטהו מסביב ולא ידע. עוד עדיין לא מבין, אדוני אתה בסכנה, זה עומד להגיע אליך. מסביב האש ולא ידע. לאחר מכן ותבער בו, טוב נו עכשיו אתה רואה שזה כבר נתפס בך עצמך, ותבער בו, ולא ישים על לב. והוא בכל אופן לא שם על ליבו לשוב בתשובה, לא מכבה את השריפה, לא מסיר את החמה והקצף של הקדוש ברוך הוא מעליו על ידי שעושה תשובה. מה הנמשל? הנמשל הוא שבהתחלה האויב לא בא מיד הכה בנו, האויב בא וכבש מסביב, בגבולות ארץ ישראל. זה נקרא ותלהטהו מסביב. ולא ידע, הוא כאילו לא מבין שעוד טוטו האויב מגיע אליך. ולאחר מכן האויב מגיע באופן ישיר ו... ותבער בו, וכבר אנחנו רואים שהוא בא עלינו, לא על האומות, זה כבר עלינו ממש, ולא ישים על לב. והוא בכל אופן לא שם על ליבו לשוב בתשובה.
אומר המלבי"ם, כתוב פה חמה וכתוב כאן אפו. חמה תמיד מסביר המלבי"ם זה הכעס הפנימי. והאף זה מה שיוצא החוצה. לכן כתוב אש קדחה באפי, זה תמיד האף, כשבן אדם האף שלו מתאדם, מתחילים אדים לצאת מהפה, זה כבר כאשר הכעס יוצא מן הפנים אל החוץ. לעומת זאת חמה, כמו שכתוב אצל אחשוורוש וחמתו בערה בו. החמה כשהיא בוערת היא בפנים. שמה גם הסברנו על פי המלבי"ם למה בהתחלה זה רק בערה בו והוא לא יכל להרשות לעצמו להראות את הכעס כלפי חוץ, יש למלבי"ם שם הסבר נפלא, מי שירצה יוכל לשמוע בדיסק של מגילת אסתר. בכל אופן הוא אומר פה, בהתחלה היה בחינה של חמה, ולאחר מכן נהיה אפו, האש יצאה החוצה, ובשלב השלישי עזוז מלחמה, בא במלחמה בעוז כנגד עם ישראל, שעם ישראל לא שמים לב לרמזים, עם ישראל לא שמים לב כיצד הקדוש ברוך הוא מדבר איתם, ואז המלחמה כבר מלחמה גלויה.