פתיחה
בחלק זה של פרק מ"ב ישעיהו עובר מן התוכחה על עבודת האלילים אל תוכחה פנימית, קשה הרבה יותר, המכוונת אל עם ישראל עצמו. הנביא קורא לעמו "חרשים" ו"עיוורים", ומבאר מדוע דווקא בהם שייכים התארים הללו ולא באומות העולם. מכאן הוא עובר אל טענת הדור: אם ה' חפץ להגדיל תורה ולזכות את ישראל, מדוע סופם שהם בזוזים ושסויים? ותשובת ה' מלמדת את דרך החשיבה הנכונה: לא מן ההקדמה אל התולדה, אלא מן התולדה אל ההקדמה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
שתי כיתות בעובדי האלילים
נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ׃
המלבי"ם מסביר שדלתות הכתוב מקבילות. כלומר, הפסוק מתחלק לארבעה משפטים, כאשר משפט א' המשכו הוא ג', ומשפט ב' המשכו הוא ד'. וכך יש לקרוא: "נסוגו אחור - הבוטחים בפסל"; "יבושו בושת - האומרים למסכה אתם אלוהינו".
ומדוע הפריד ביניהם? מפני שבעובדי האלילים היו שתי כיתות, שתי תפיסות, ורואים זאת בביטויים רבים בכתובים ובדברי חז"ל. הכת האחת האמינה שה' הוא אלוהי האלוהים, כדוגמת נבוכדנצר שמדבר תמיד על "אלוהי האלוהים". אלא שלטענתם, לבוס הראשי אין לנו גישה כלל; האינסוף אינו בקשר איתנו. ולכן צריך ליצור קשר עם האלוהים התחתונים, והפסל משמש כממוצע, כמדיום המקשר בינינו לבין האינסוף. הכת השנייה כפרה לגמרי וייחסה את כל הכוח לפסל, לצלם ולמסכה. הם האמינו שהוא האלוה ואין בלתו, הוא יצר אותנו ואת העולם ממש, והוא הכול.
כנגד שתי התפיסות המעוותות הללו מתעמת הנביא. "נסוגו אחור הבוטחים בפסל" - אותם שהאמינו שהפסל הוא רק פסל, אבל יש אלוהים שהוא מעל הכול, הם ייסוגו אחור. הם לא יבטחו עוד בפסל, כי יכירו שאין עוד מלבדו, וכל אותם כוחות שחשבת שנאצלים ממנו יתברך - הכול הבל ושווא נתעה, הכול הוא לבדו. לעומתם, "יבושו בושת האומרים למסכה אתם אלוהינו" - אלה השקועים עמוק יותר בבוץ, שאחזו שהמסכה היא האלוה בעצמה, לא פקיד אלא האלוה, ואותה צריך לעבוד מצד שהיא יצרה ובראה את העולם ממש. גם הביטוי "מסכה" מלמד על שלטון, כמו "נסיכי מדין"; הם אומרים למסכה שהיא בעלת הכוח והשליטה: אתם אלוהינו.
וכאשר יתגלה האלוה האמיתי, ויתברר שלקחת דבר הבל ושווא נתעה ועשית ממנו אלוה - מחתיכת בול עץ, מאבן, מחומר - איזה ביזיון ואילו בושות יהיו לאותם אנשים. הראשונים לא יתביישו כל כך, שהרי אחד מהם יאמר: אני האמנתי שיש ה' אינסופי, רק חיפשתי פקיד; וכשהתברר שאין פקידים - נסוג אחור וחזר בו. אבל האחרונים, האומרים למסכה אתם אלוהינו, אצלם יהיה ביזיון נורא: את מה החלפת במה? את האינסוף ברוך הוא החלפת בפסל, לחשוב שהפסל הוא האלוה, הוא המרע והוא המטיב ואין עוד מלבדו? לכן הם "יבושו בושת", ואילו הבוטחים בפסל רק "נסוגו אחור".
מי באמת נקרא חרש ועיוור
הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת׃
אומר המלבי"ם: לא שייך לכנות מישהו "חרש" או "עיוור" אלא רק מי שבטבעו היה ראוי לראות ולשמוע ואינו רואה ואינו שומע. אבל מי שמטבעו אינו ראוי לכך, אין מקום לכנותו כך. איני אומר על קיר שהוא עיוור, שהרי הקיר אינו צריך לראות ואינו יכול לראות; וכן איני אומר עליו חרש. לעומת זאת, כשאני אומר על אדם "חרש" - סימן שיש לך כלי שמיעה, יש לך כלי ראייה, מסוגל היית לראות ואינך רואה.
מכאן שהגויים אינם בכלל זה: הם לא ראו נפלאות ה' ולא שמעו נבואה. הרי משה רבנו ביקש "ונפלינו אני ועמך", ובלעם היה הנביא האחרון שהיה לאומות, ומאז אין דבר ה' מגיע אליהם. אם כן, בטבעם לא שייכת אצלם ראייה ולא שמיעה כזו. ובמי כן שייכים התארים? רק בעם ישראל, שבטבעם יש להם ראייה ושמיעה. וזו הטענה כלפיהם: יש לכם החושים הפנימיים לראות ולשמוע את קול הדיבור האלוקי, ובכל זאת אינכם רואים ואינכם שומעים - אתם החרשים האמיתיים, אתם העיוורים האמיתיים.
ומבאר המלבי"ם שההשגה היא בשני אופנים. האחד: על ידי העין הפנימית, היא העין השכלית, להשיג את מעשי ה' ואותותיו, וזאת כל ישראל יכולים להשיג. ולכן כאשר אדם אינו רוצה להתבונן בנפלאות - הקדוש ברוך הוא עושה פלא והוא אומר "מה זה, טבע, זה הכול" - מציגים לפניו והוא אינו רוצה להסתכל, ראוי לכנותו עיוור. כנגד זה נאמר "והעיוורים הביטו לראות": התבוננו בנפלאות ה', ועל ידי זה תראו גדולתו ותשובו אליו.
האופן השני: שמיעה על ידי האוזן הפנימית, והיא מדרגת הנביאים. הקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביא, והנביא מעביר את דברו אל העם. אלא שלצערנו גם הנביאים היו אז בבחינת חרשים, שלא רצו לשמוע ולנבא לעם. לכן פונה הנביא: "החרשים שמעו" - אתם הנביאים, קבלו את הנבואה מאת ה' כדי להעבירה לעם; "והעיוורים" - זה העם, שכאשר יראו את יד ה' ויתבוננו במעשיו יבינו. נמצא שאנו מדברים כאן בראייה ושמיעה רוחניות, לא גשמיות.
"מי עיוור כי אם עבדי" - שתי הכנות
מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהֹוָה׃
כאן מפרש הנביא את מה שאמרנו. את מי שייך לקרוא עיוור? רק מי שבטבעו ראוי היה לראות ואינו רואה - "כי אם עבדי", רק עם ישראל, שיש לו ההכנה לראות ואינו רואה. ומיהו החרש? הרי לגויים אין נבואה כלל, ולא שייך לכנותם חרשים. אלא "כמלאכי אשלח" - המלאך, מלשון שליח, אותו אני שולח, יש לו ההכנה לשמוע את דבר ה', ובכל זאת אינו שומע.
ומדוע רק עם ישראל והנביאים מכונים חרשים ועיוורים? מפני שרק להם יש הכנה לראות את המראות השכליים. וההכנה הזאת, אומר המלבי"ם, היא משני פנים. האחת, ההכנה הטבעית: שיהיה שלם בשכלו, במידותיו ובכוחות נפשו מן התולדה. ומניין שצריך שיהיה מוכן לנבואה מן התולדה? "בטרם אצורך בבטן ידעתיך... נביא לגויים נתתיך" - מראש צריכה להיות ההכנה הטבעית, והיא קיימת בעם ישראל. השנייה, ההכנה המעשית: לא די שה' יצר בך את האפשרות - מה עשית עמה? האם הלכת ורוממת את עצמך, עסקת בתורה, קידשת את עצמך? זו ההכנה המעשית, להכין את עצמו להשגה על ידי עבודת ה' ומעשים טובים.
בעם ישראל קיימות שתי המעלות. הראשונה - השלמות הטבעית, שלם בשכלו ובמידותיו ובכוחות נפשו, וזהו "מי עיוור כמשולם", לשון שלמות: הכנתי בך הכנה שלמה לראות כראוי, ואינך רואה. האם לא זה שנולד מושלם ואינו רוצה להשתמש בעיניו ראוי להגדרה עיוור?
ישראל - מין בפני עצמו
וכדברי ספר הכוזרי, שיש בבריאה דומם, צומח, חי ומדבר, והדרגה החמישית היא ישראל. מדוע? מפני שזהו מין בפני עצמו: לעם ישראל יש הכנה לנבואה ומסוגלות לנבואה, מה שאין לשום גוי, וזה הופך אותו למין בפני עצמו ולא לחלק נוסף באומות.
וכבר הסברנו פעם שדווקא היותם מין בפני עצמו גורם מאידך גיסא שירידתם תהיה מפלה גדולה פי כמה. וכמו שכתוב "אשריכם ישראל", שכשהם עולים - עולים עד לשמיים, וכשהם יורדים - יורדים עד התהום, עד שהיו מלקטים מגללי בהמתן של ערביים שעורים לאכול. ולכאורה, איפה ה"אשריכם" בזה שכשהם יורדים יורדים עד התהום? מסבירים כמה מפרשים שהתהייה הייתה: האם ישראל הם מעלה בפני עצמה, או שישראל הם גוי משודרג? האם זו דרגה בפני עצמה או אותו דבר ברמה גבוהה יותר?
ומה הנפקא מינה? אתן דוגמה. קח אופניים והוסף להם מנוע - קיבלת אופניים פלוס מנוע, והם נוסעים הרבה יותר טוב. ואם המנוע הושבת? נשארת עם אופניים. סימן שהמנוע הוא שדרוג של האופניים. לעומת זאת, קח אופנוע: האם הוא אופניים משודרגים? לא. ומה הראיה? השבת את המנוע, ונשארת עם גוש מתכת שאתה נעשה עבד לו ומחפש איך לסחוב אותו. כשמדובר במין אחר, הורדת את המעלה - קיבלת אפס, נמוך בהרבה מאופניים. וכשרק שדרגת - ירד המנוע ונשארת עם אופניים. זה ההבדל בין שני מינים ובין מין משודרג.
וכך תמיד. האם בהמה היא צומח משודרג? לצומח יש כוח צמיחה, וגם לבהמה יש כוח צמיחה ועוד כוח חיות; אולי נאמר שזהו צומח מתקדם יותר. אבל מה קורה כשהבהמה מתה? פגר סרוח שאי אפשר להתקרב אליו. ומה עדיף, זה או צמח? ודאי שהצמח. הרי שכשירדה מעלתה הפכה לאפס גמור, גרוע מדרגה פחותה - ומכאן שהבהמה היא דרגה בפני עצמה מן הצמח.
ועתה לעם ישראל. אילו ראינו שיהודי שזונח את התורה מצבו "ככל הגויים בית ישראל", היינו אומרים שזה אופניים עם מנוע, ובלי המנוע נשארו אופניים. אבל אנו רואים שכאשר ישראל מדרדרים, הם מדרדרים עד התהום, עד שהיו בוררים שעורים מתוך גללי בהמתן של ערביים, שאין מדרגה נמוכה מזו. סימן שדרגת ישראל היא מין בפני עצמו, מהות אחרת, ולא גוי משודרג; וכשהורדת את המעלה - קיבלת אפס מוחלט, לא דרגה נמוכה יותר.
"ועיוור כעבד ה'" - השלמות המעשית
זהו אפוא פירוש השלמות הטבעית: שכבר מן השורש הם מושלמים, ומצד הטבע יש להם דרגת ההכנה לנבואה, מין חמישי בבריאה, מעלה שאין לשום גוי. והדבר השני הוא השלמות המעשית: שעם ישראל במעשיהם מקדמים את עצמם לעבודת ה'. הם לא רק קיבלו יכולות, אלא מוציאים אותן אל הפועל. וזהו ההמשך "ועיוור כעבד ה'" - עבד הוא מתוך בחירה. זה שנולדתי שלם, עם היכולת להגיע לנבואה, אינו פרי מעשיי אלא חסד ה' עליי, שהולידני כחלק מעם ישראל שנולדו בשלמות. אבל זה שאדם הוא בבחינת עבד ה' - זה עניינו שלו, מעלתו ודרגתו, הוא עמל והתאמץ לשם כך.
נמצא שרק על עם ישראל ראוי לומר עיוור: לך יש אפשרות להיות בגדר עבד ה' ולהתעלות, ואף על פי כן אינך רוצה לראות ואינך רוצה לשמוע - אם כן אתה עיוור, אתה חרש, שהרי לך יש היכולות. אבל הגוי, כביכול נברא בלי אוזניים ובלי עיניים; לומר עליו עיוור הוא כמו לומר על בלוק שהוא עיוור. אין לו ההכנה, לא הטבעית ולא המעשית, שגם אם יעבוד על עצמו קשה מאוד יגיע נמוך מאוד ולא גבוה. ולכן "מי עיוור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח": מדוע אני מכנה אותך עיוור? "כמשולם" - מפני השלמות הטבעית שנולדת בה; "ועיוור כעבד ה'" - מפני השלמות המעשית, שבכוחך לעשות ולהיות עבד ה'. ואם לא ראית ולא שמעת, אין זו אלא חירשות ועיוורות.
ההבדל בין "שלם" ל"תמים"
מן הביטוי "משולם", לשון שלם, מברר המלבי"ם את ההבדל בין "שלם" ל"תמים", ששניהם לכאורה מבטאים שלמות. "תמים" הוא היפך המום והחיסרון: דבר שאין בו מום וחיסרון נקרא תמים. "שלם" הוא המושלם בצד הטוב ביותר האפשרי. בתמים אין הכרח שתהיה שלמות גדולה - די בכך שאין בו מום; אבל אם הושלם בכל המעלות האפשריות, לזה קוראים שלם.
אדם שאינו בעל מום - זו תמימות טבעית, מצד הטבע נולד בלי מום. ואם גם אינו צבוע ואינו חנף ואינו שקרן - יש לו תמימות נפשית, אין פגם בנפשו. ועדיין לא דיברנו על מעלות. לעומת זאת, מי שהגיע לעושר, לבריאות ולהצלחה - לו נקרא שלם בשלמות טבעית, לא רק שאינו חסר אלא שהשיג מעלה. וכן בנפש: מי שאינו חנף ואינו שקרן - יש לו תמימות נפשית, בלי פגם; אבל מי שהשיג את המעלות הנפשיות הגבוהות של הנביאים ושל הקדושים - הוא שלם בשלמות נפשית, השלים את עצמו.
לכן בבעלי חיים לא נוקטים לשון שלמות אלא תמימות: "שה תמים". מדוע? כי המקסימום שיכול השה להיות הוא בלי פגם. איני יכול לומר שהשה השיג שלמות - שיהיה כבש עשיר? ודאי שלא ברוחניות, ואיני יכול לומר שתיקן את עצמו. כל מעלתו היא שאין בו חיסרון. ולעומת זאת, בדברים שאינם בעלי איברים נוקטים דווקא לשון שלמות: "אבנים שלמות", "איפה שלמה". מדוע? כי בגוף שאינו בעל איברים לא שייך מום. וכי יש גודל מסוים שאבן צריכה להיות ופחות ממנו הוא מום? האם יש מידה מסוימת לאיפה שפחות ממנה נחשב חיסרון? לכן שם נאמר "שלמה", כלומר שהשלימה את עצמה, שהיא במקסימום. אבל בדבר שיש לו מידה ומספר איברים שהוא אמור להיות בהם, כמו הכבש, לא נאמר שלא השיג שלמות אלא שאינו תמים. ותמיד לשון שלמות באה לבטא השגה נוספת מעבר, מעלות נוספות וייחודיות. וזה שנאמר "מי עיוור כמשולם": יש לך האפשרות להגיע לשלמות גבוהה, לא רק להיעדר חיסרון. אינך כבש, אתה ישראל, ומתוך ישראל אתה יכול להגיע למדרגה גבוהה הרבה יותר, שאינו בעל חיסרון ועוד בעל מעלה ושלמות גבוהה.
ראייה ושמיעה שאינן נשמרות
רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אׇזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע׃
אתה יכול לראות דברים רבים שמהם, אם תתבונן, תכיר את גדולת ה' - ובכל זאת "ולא תשמור", אינך מעיין ואינך פוקח את עיניך. התבונן, ראה חסד ה' עליך, ראה כמה ניסים הקדוש ברוך הוא עושה; ועל זה פתח "החרשים שמעו, והעיוורים הביטו לראות". ועתה עובר הנביא לדבר על הנביא עצמו: גם נביאך הוא החרש שעליו אני מדבר, שכן "פקוח אוזניים" - ה' רוצה לפקוח את אוזניו ולהשמיעו את דברו, "ולא ישמע" - הנביא אינו מעוניין לשמוע ואינו מעוניין ללכת להוכיח את העם.
טענת הדור: מן ההקדמה אל התולדה
יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר׃
מקדים המלבי"ם: יש שתי דרכים להביא ראיה. דרך אחת מן ההקדמה אל התולדה - יש לפניי עובדות ידועות, ועל פיהן אני מסיק מה יהיה בסוף; זו דרך המחקר, שבודקים מה השתנה בזמן מסוים ומשערים מה עתיד להיות. והדרך השנייה היא מן התולדה אל ההקדמה - אני רואה את המצב כיום, ועל סמך זה מסיק מה היה בעבר וכיצד הדבר התפתח והתחיל.
הדור ההוא שאל את שאלותיו על הקדוש ברוך הוא בדרך הראשונה, מן ההקדמה אל התולדה, כלומר "קדימה": מביא ראיה ממה שהיה בתחילה על מה שיהיה בסוף. וכך הניחו הנחה: הרי "ה' חפץ למען צדקו". מדוע הרבה לנו ה' תורה? הרי לכאורה די היה בשבע מצוות בני נח, ומדוע נתן לנו תרי"ג? מפני שה' רוצה לזכות אותנו, שיהיו לנו זכויות רבות ושכר נצחי ונחת בעולם האמת. ואם כן, בריבוי המצוות תגדל אפשרותנו לזכויות - "ה' חפץ למען צדקו", ומטעם זה "יגדיל תורה ויאדיר", שנתן לישראל תרי"ג ולא הסתפק בשבע.
אבל בפועל: "עם בזוז ושסוי"
וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הׇחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב׃
ועתה, אומרים הם, אם זו ההקדמה - בואו נראה את התוצאה. והרי אנו רואים שאותם אמצעים שהכין ה' כדי להצדיק את ישראל ולהגדיל להם תורה ולהאדירם לא הביאו לתוצאה המקווה. במקום שכר גדול ורוממות על שאר העמים - "והוא עם בזוז ושסוי": מבוזים ובזוזים, שבוזזים אותם ושוסים את כל אשר להם, ושוסים היינו משחיתים.
"הפח בחורים כולם" - מבאר המלבי"ם ש"בחורים" כאן אינו מלשון בחור, אלא מלשון חור: בתוך החורים שבהם הם נמצאים הם מפיחים ושואלים בפיהם. "הפח" הוא לשון דיבור, כמו "יפיח כזבים עד שקר", שהעד המשקר מוציא ומדבר דברי כזב. ומכאן שיש שני מצבים: יש הנמצאים בחורים ויש הנמצאים בבתי כלאים. מה ההבדל? מקום שאדם מתחבא בו מעצמו נקרא חור - חיפש חור להתחבא בו; ובית כלא הוא מקום שאליו השליכוהו בעל כורחו. אלה שני ביטויים לשני דברים: מחמת הרדיפה הם מחפשים חור להתחבא בו, ואת אלה שהאויבים תופסים הם כולאים.
ומדוע נאמר על הבז "ואין מציל", ועל המשיסה "ואין אומר השב"? תחילה נבין את ההבדל בין בז למשיסה. "בז" הוא מה שהאויב בוזז לצרכו: כבשו מדינה, ויש בה נפט ורכוש ונשק, והם בוזזים לעצמם. "משיסה" אינו מה שלוקחים אלא מה שמשחיתים: את הנותר מעלים באש ושורפים ואינם משאירים דבר, לא במגמה לקחת, אלא לשסות ולדרוס ברגליים כדי להשחית.
וכשהצבא הולך ובוזז, אין שר הצבא מעכב בעדו, שכן הביזה מגיעה לחיילים; הם נלחמו וכבשו, וחלק מתמורתם על המלחמה הוא הביזה. אבל ממה שהם שוסים ומשחיתים לפעמים דווקא ימנע אותם שר הצבא, אם יראה בכך אינטרס. נמצא שכנגד הביזה צריך מישהו מידידינו שימנע את הצבא שכנגד ויציל מהם, אבל כנגד ההשחתה לפעמים די בכך ששר הצבא שלהם יאמר "השב". ולכן הלשון מדויקת: "היו לבז ואין מציל" - אין מי שיעזור לנו ויצילנו מביזת האויב; "משיסה ואין אומר השב" - כאן אין צורך במציל, די היה בשר צבאם שיאמר השב, ואף זה אין. כך הוא מראה עד כמה מצבנו חמור. והטענה היא כאמור מן ההתחלה אל הסוף: ההקדמה - ה' חפץ למען צדקו, והתוצאה הייתה צריכה להיות שישראל יהיו במצב טוב; והנה ריבוי התורה והמצוות לא זו בלבד שלא הביא עלינו טובה, אלא עוד הביא עלינו רעה, ואנו העם השפל מכל האומות.
תשובת ה': לכו מן התולדה אל ההקדמה
מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר׃
על זו באה תשובת ה': התחלתם לשאול "לפנים", מן ההקדמה אל התולדה, ולא הלכתם בדרך הנכונה. עליכם ללכת הפוך, מן התוצאה אל ההקדמה. "מי בכם יאזין זאת" - מי האיש שלא ילך בדרך שהלכתם בה, אלא מן התולדה אל ההקדמה, שמן המסקנה ומן התוצאה יסיק מה היה בהתחלה. וזהו "וישמע לאחור", ללכת אחורה ולא כדרככם. כלומר: מהן התוצאות? ישראל נתונים לבז. זו העובדה. וכעת, מתוך העובדה הזאת, נלך אל ההקדמה ונברר ממה נגרם הדבר. לא כדרככם, שהתחלתם מן ההקדמה - ה' רוצה לזכותנו ונתן לנו הרבה תורה, ואם כן מדוע אנו בזוזים? אלא הפוך: אנו בזוזים, זו העובדה, ומתוכה ננסה לברר מה גרם לכך, ואז תבין שהכול בהשגחה.
מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא יְהֹוָה זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ׃
בפסוק זה הולך הנביא בדרך הנכונה: תחילה התוצאות. "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" - ומכאן תגיע אל ההקדמה. "הלוא ה'". אתם סבורים כביכול שזה יד המקרה - שה' נתן לנו הרבה מצוות ובסוף אנו בזוזים? לא ולא. הקדוש ברוך הוא נתן לכם תורה ומצוות מפני שאכן חפץ למען צדקו ורוצה להגדיל תורה ולזכות את ישראל בזכויות רבות; ואם אתה רואה שסוף הדבר "למשיסה יעקב וישראל לבוזזים", בהכרח שזה בהשגחה ולא קרה מעצמו. ואם כן, נלך אחורה ונחפש בשורש מה גרם לכך.
והתשובה: "זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". הסיבה היא אתם. היות שלא אביתם ללכת בתורת ה', בכך הבאתם עליכם את כל הצרות ואת כל האסונות. ומהו "זו"? אותה סיבה עצמה שרציתי בה להגדיל לכם תורה ומצוות ולתת לכם שכר מרובה - בה עצמה מאסתם, ובה עצמה חטאנו לו, ולכן ניתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים.
ומוסיף המלבי"ם יסוד במידת הדין: מי שלא היטבתי לו והלך וסרח כנגדי - אקפיד עליו, אך לא הקפדה גדולה כל כך. אבל מי שהיטבתי לו, ובאותה הטבה עצמה הלך וסרח ופשע בי - הכעס גדול הרבה יותר והעונש גדול הרבה יותר. וזהו הקושי בלשון "הלוא ה' זו חטאנו לו": לכאורה היה די לומר "חטאנו לו", ומהו "זו"? אלא בא ללמד מה מכפיל ומגדיל את חטאתכם: בזו עצמה שהקדוש ברוך הוא הטיב לנו, שהגדיל לנו תורה ומצוות כדי שנהיה צדיקים ויהיה לנו שכר רב - בה עצמה פשענו כנגדו. לא זו בלבד שלא השתמשנו בה, אלא השתמשנו בה נגדו, עברנו על מצוותיו ומרדנו בו.
ואם כן, איך תחשוב שדבר זה יעבור בשתיקה? "ולא אבו בדרכיו הלוך" - אף כשהיו באים הנביאים ומוכיחים אותם, לא אבה ליבם ללכת בדרכיו; ולא הסתפקו בכך, אלא "ולא שמעו בתורתו", עברו עליה בשאט נפש. אותה סיבה שנתתי לך כדי להגדיל את מעלתך, השתמשת בה בסופו של דבר להקטין ולהוריד את מעלתך. לכן אל תתפלא על העונש: המצוות ניתנו לטוב לך, ומשלא אבית ולא שמעת - נענשת על ידן. ואם כן במי האשם? באדם עצמו, ואין לו טענה כנגד המלך.
יעקב למשיסה וישראל לבוזזים
המלבי"ם כדרכו מסביר ש"יעקב" מסמל את מצבם של ישראל ברובד הנמוך, ההמון, מלשון עקב, האנשים שבדרגה הפחותה, הנמצאים בעקב; ואילו "ישראל" מבטא את הגדולים, השרים והחשובים. ולכן מדויק הכתוב: יעקב, הרובד הנמוך, ניתן למשיסה - בא האויב והרג והשחית אותם. לעומת זאת, את החשובים שבעם, כדוגמת דניאל וחבריו, לא השחית האויב אלא לקחם לארמון המלך לשרים וליועצים; נמצא שהם ניתנו "לבוזזים", שבזז אותם לעצמו כדי שישרתו לפניו כאדם הבוזז ממון.
ולעצם המילה "זו", אומר המלבי"ם שהיא מרמזת על דבר נעלם ומשמשת גם בזכר וגם בנקבה: "עם זו יצרתי לי", "יתפשו במזימות זו חשבו", "מפני רשעים זו שדוני", "ואורחה בדרך זו תלך".
ועוד קושי בניסוח: הכתוב פותח בגוף ראשון ומסיים בגוף שלישי - "זו חטאנו לו" ואחר כך "ולא אבו בדרכיו הלוך". היה לו לומר "ולא אבינו", או לחלופין לפתוח בגוף שלישי, "חטאו לו... ולא אבו". רש"י מרגיש בזה ומפרש שמדובר בשניים, בנו ובאבותינו: "הלוא ה' זו חטאנו לו" - אנחנו, ולא מאיתנו התחיל, אלא "ולא אבו" אבותינו בדרכיו הלוך, שכבר מהם התחיל הדבר; ולכן מדובר כאן בשתי קבוצות, ומשום כך גם לשון ראשון וגם לשון שלישי. והרד"ק אף הוא מרגיש בקושי, ואומר שאין להתפלא, שכן דרך הכתובים, וייתכן שבפסוק אחד יבואו כינויים משונים זה מזה, כמו "היה זרעם לבקרים אף ישועתנו", ש"זרעם" גוף שלישי ו"ישועתנו" גוף ראשון.
חמה, אף ומלחמה
וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב׃
משסטו ישראל מן הדרך, ואת התורה שהרביתי להם לטובתם ניצלו כדי להמרות את פי ה' - "וישפוך עליו חמה אפו", שפך עליהם הקדוש ברוך הוא את חמתו. ומה גרם ל"עזוז מלחמה" ול"ותלהטהו מסביב"? "ולא ידע" ו"לא ישים על לב". שהרי אילו היו חוזרים בתשובה, היה הקדוש ברוך הוא מוחל להם, אבל הם לא חזרו. אף לאחר ששפך חמה אפו ולאחר שליהטתהו מסביב - "ולא ידע", כביכול אינו יודע מדוע זה קרה לו ומהיכן בא לו, אינו מבין שיש כאן הערה מאת ה' וצריך לשוב בתשובה.
ויש כאן שלבים. תחילה "ותלהטהו מסביב ולא ידע" - האש החלה לבעור סביבו והוא עדיין אינו מבין שהדבר עומד להגיע אליו. אחר כך "ותבער בו" - כבר נאחזה בו עצמו, "ולא ישים על לב" - ואף על פי כן אינו שם על ליבו לשוב בתשובה, אינו מכבה את השרפה ואינו מסיר מעליו את חמתו וקצפו של הקדוש ברוך הוא על ידי תשובה. והנמשל: בתחילה לא בא האויב והכה בנו מיד, אלא כבש את הסביבות, בגבולות ארץ ישראל - וזהו "ותלהטהו מסביב", והוא כביכול אינו מבין שעוד מעט האויב מגיע אליו. ולאחר מכן מגיע האויב אלינו ממש, "ותבער בו", וכבר רואים שהוא בא עלינו ולא על האומות, ואף אז "ולא ישים על לב".
ולבסוף מדייק המלבי"ם בלשונות "חמה" ו"אף". חמה היא תמיד הכעס הפנימי, והאף הוא מה שיוצא החוצה. לכן נאמר "אש קדחה באפי" - כשאפו של אדם מתאדם ומתחילים אדים לצאת מפיו, כבר יצא הכעס מן הפנים אל החוץ. ואילו חמה בוערת בפנים, כמו שנאמר באחשוורוש "וחמתו בערה בו"; ושם הסברנו על פי המלבי"ם מדוע בתחילה רק "בערה בו" ולא יכול היה להרשות לעצמו להראות את הכעס כלפי חוץ, ויש שם הסבר נפלא, ומי שירצה יוכל לשמוע בדיסק של מגילת אסתר. וכאן: בתחילה בחינת חמה, פנימית; אחר כך "אפו", שהאש יצאה החוצה; ובשלב השלישי "ועזוז מלחמה", שבא במלחמה בעוז כנגד ישראל, לפי שאין הם שמים לב לרמזים ואינם שמים לב כיצד הקדוש ברוך הוא מדבר איתם - ואז כבר המלחמה גלויה.
לסיכום:
הנביא מבחין בין שתי כיתות עובדי אלילים - אלה שראו בפסל אמצעי, שרק "ייסוגו אחור", ואלה שראו בו אלוה, שיבושו בושת. משם הוא פונה אל ישראל ומלמד שתואר "עיוור" ו"חרש" שייך רק במי שנברא בכלי ראייה ושמיעה, ולכן רק בישראל ובנביאיהם: להם ניתנה גם השלמות הטבעית ("כמשולם") וגם היכולת לשלמות המעשית ("כעבד ה'"), והם מין בפני עצמו בבריאה, ולכן גם נפילתם עמוקה כל כך. על טענת הדור - שאם ה' חפץ למען צדקו והגדיל תורה, מדוע עם בזוז ושסוי - משיב הנביא שיש להפוך את כיוון החשיבה: מן התוצאה אל הסיבה. ומשנבין שהכול בהשגחה, נגיע לשורש: "זו חטאנו לו" - באותה הטבה עצמה מרדנו, ולכן הדין כפול. ואם על כל הלהט מסביב ועל הבערה שבפנים עדיין "לא ידע" ו"לא ישים על לב", מגיעה החמה לידי אף, והאף לידי עזוז מלחמה גלויה.