פתיחה
בחלק זה של פרק מ"ב אנו עומדים על הקריאה הגדולה לשיר חדש. הנביא מתאר את פרסום שמו של הקדוש ברוך הוא בגאולה העתידה - פרסום שבא דווקא מקצות הארץ פנימה, את יציאת ה' כגיבור מלחמה על אויביו, את סוף ההתאפקות הארוכה של השם, ואת הדרך שבה יוליך את ישראל אל הגאולה. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי רש"י, רד"ק והמלבי"ם.
שיר חדש שמתחיל מקצה הארץ
שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם׃
רש"י מבאר: "תהילתו מקצה הארץ" - על כורחם. כשיראו את גבורתי לישראל, כל העמים יודו שאני אלוקים ושאני בעל הכוח, ויכירו שרק השם יתברך יכול לעשות דברים כאלה. וכולם - כולל גם "יורדי הים", אלו הפורשים בספינות.
ומהו "ומלואו"? כאן מביא רש"י פירוש מקורי: אנשים הקבועים בים ולא באיים, אלא בתוך המים ממש. שופכים עפר, כל אחד ואחד כדי בית, ובונים שם, והולכים מבית לבית בספינה - כגון עיר ונציה שבאיטליה. גם היום אנו רואים ערים שנבנו על המים ממש. כלומר, לא רק יורדי הים באוניות, אלא מי שממלא את הים ויושב בתוכו.
הרד"ק מפרש "ומלואו" על דגי הים, שהם הממלאים את הים. וכי הדגים ישירו שיר חדש? אלא כמו שנאמר "וכל עצי השדה ימחאו כף" - אין העצים מוחאים כף ממש, אלא זו לשון מליצית ופיוטית לבטא שכל הבריאה כולה תהלל ותשבח את בוראה. כך גם דגי הים. אין לקחת זאת כפשוטו.
המלבי"ם מעמיד כאן חילוק יסודי בין הנפלאות שכבר היו לבין הנפלאות שעליהן הנביא מודיע מראש ("וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה"). בעבר, כשהשם התגלה, ההתגלות הייתה באמצע היישוב - במצרים ובארץ ישראל - ומשם התפזר הפרסום אל כל קצוות העולם. לעתיד לבוא זה יהיה הפוך: הניסים יתגלו בבת אחת בקצה הארץ, ומקצה הארץ יגיע הפרסום אל המרכז. מן המדבר, מן הים, מן האיים - אל היישוב.
והדבר מובן: משהו שיוצא מתוך היישוב, קל לו מאוד להתפשט עד קצה העולם. אבל דבר שמתחיל בקצה העולם, במקומות שבהם אנשים מועטים ואין שם רוב העולם, ובכל זאת מתפרסם עד מרכז היישוב - זה מוכיח על רושם עצום, שאפילו המיעוט שבקצה העולם מסוגל לפרסם אותו עד שיגיע למרכז. משום כך "שירו לה' שיר חדש" - שיר כזה לא היה בעבר. שירת הים וכל השירות שאמרנו היו על פרסום טבעי, ממרכז היישוב אל קצה העולם; אך כאן הפרסום בא מקצה העולם אל מרכז היישוב, וזה פלא בפני עצמו, ולכן זהו שיר חדש ולא השיר הרגיל.
ומהיכן תתחיל תהילתו? מ"יורדי הים ומלואו" - האוניות ההולכות בים. ושמא תאמר שהאוניות הללו באו מן היישוב ומשם התחיל הפרסום, לכך מוסיף "איים ויושביהם" - היושבים באיים נפרדים לגמרי מן היישוב, ומהם ומשם יבואו הנה ויתפרסמו תהילותיו.
מדבר, חצרים, סלע - כולם שרים
יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ׃
את השיר החדש הזה, שישירו הכול ויהללו בו את השם על הניסים והנפלאות שעתיד לעשות לנו בגאולה העתידה, "ישאו מדבר ועריו" - המדבר וההרים שבו, שוב מקומות הרחוקים מן היישוב. ולא רק הערים שבמדבר, שעדיין יש בהן אוסף וריבוי אנשים, אלא גם "חצרים תשב קדר" - אנשי קדר, אוהלי קדר, היושבים בחצרים. חצרים היינו מקום מפורז שבמדבר, שאינו עיר, קבוצות בודדות של בדואים - גם הם ישירו את שיר ה'.
ושמא תאמר שגם שם עדיין יש איזה קיבוץ של אנשים, מוסיף הנביא: "ירונו יושבי סלע" - איש איש לבדו, אנשים הגרים להם בסלעים ובמערות, גם הם ירונו וישבחו את הבורא יתברך. "מראש הרים יצווחו" - מראשי ההרים הגבוהים יצווחו אל אלה שלמטה, ויספרו להם את האותות והמופתים שעשה השם. במילים פשוטות: מדובר באותות ומופתים שאינם רגילים ואינם סטנדרטיים. לא אותות שיוצאים ממקום מרכזי ומתפרסמים לכל העולם, אלא אותות ומופתים שמכל קצוות העולם יבואו ויספרו עליהם, ומשם זה יגיע אל מרכז היישוב.
רש"י מפרש ש"יושבי סלע" כאן הם המתים שיחיו - מי שהיה קבור בסלע ופתאום יקום. "ירונו יושבי סלע, מראש הרים יצווחו" - ירימו קולם מראש ההרים אלה שיקומו בתחיית המתים.
ישימו לה' כבוד
יָשִׂימוּ לַה' כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ׃
"ישימו לה' כבוד" - שעל ידי זה יהיה ניכר חידוש העולם, ותהיה ניכרת השגחת השם. ואז "תהילתו באיים יגידו": כולם, ואפילו באיים הרחוקים, יכירו באחדות השם ויכירו שהשם הוא משדד המערכות. זהו שנאמר למעלה "וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים", וזה מה שחוזר ואומר כאן: כולם יכירו שאין עוד מלבדו ושהשם לבדו הוא האלוקים.
ה' כגיבור יצא
ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר׃
פסוק שכולנו מכירים מן הימים הנוראים. שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין "גיבור" לבין "איש מלחמות אשר יעיר קנאה"? הגיבור כוחו במותניו, הוא יוצא למלחמה בעצמו ויש לו עוצמה אדירה. לעומתו, איש המלחמות אינו בהכרח גיבור, אלא מלומד בתכסיסי מלחמה וזריז ידיים, מכיר את כל הטקטיקות. יש איש מלחמה שאינו נלחם בעצמו כלל, אלא הוא אסטרטג: הוא יודע לארגן את הצבא לקרב, לתכנן תוכניות ולקבוע מהיכן לתקוף. אדם כזה מפעיל את הצבא, וזהו "כאיש מלחמות יעיר קנאה" - שמעורר את חייליו ומלהיב אותם, מעורר את קנאתם כנגד האויב ללכת ולהילחם, ומסדר אותם בדרך הנכונה.
והנמשל: כמו שהגיבור לוחם בעצמו, כך הקדוש ברוך הוא יופיע בשידוד הטבע והמערכה, כלומר בדברים על טבעיים, בכוחות עצמו. וכמו שלאיש המלחמה יש שליטה מוחלטת בחייליו לסדרם כרצונו לקראת הקרב, כך השם יסדר את הטבע ואת המערכה כך שהכול כביכול ישלים ויסכים עם פעולותיו כנגד האויבים - שהרי להשם שליטה בכל מכמני הטבע.
"יריע" - איש המלחמה מריע תרועות ניצחון ובזה מחזק את הגדודים. ידוע שכאשר רוצים שהגדוד יבוא כנגד האויב, משמיעים קול זעקה, קול קרנות וחצוצרות, קול תופים. הדבר יוצר משהו מפחיד ונורא אצל האויב: פתאום הוא שומע רעש אדיר, וזה עושה רושם של פי עשרה מן הכוח האמיתי, כאילו באים בכמות אדירה. על כן דרכם של אנשי מלחמות להריע. וכך מביא רש"י על אזהרת התורה שלא לירא מן האויבים - ממה לא לירא? מכל הקרנות. תארו לעצמכם מאות שופרות תוקעים בבת אחת, איזו אימה זה יוצר. אמרה תורה: אל תירא מכל הקרנות ומכל הזעקות ומכל ההבהלה שהאויב מנסה להבהיל בה.
כך גם כאן: כשיבוא השם כנגד הגויים, "יריע אף יצריח". ומהו "יצריח"? לשון מפעיל - יגרום לאחרים לצרוח. השם יגרום לאויבים שיצרחו בזעקות שבר, יבעית אותם בתחבולותיו, ועל ידי זה ירך לבבם ויפחדו וייבהלו, ואז "על אויביו יתגבר".
החשיתי מעולם - סוף ההתאפקות
הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד׃
רש"י מפרש: "החשיתי מעולם" - מזה ימים רבים אני מחריש על חורבן ביתי, ותמיד אני מחריש. "אתאפק" - עד עכשיו התאפקתי, וכשאדם מתאפק משהו מציק לו בפנים; "עד עתה הציקתני רוחי". אבל אומר השם: לא לעולם יהיה כן. מעכשיו "כיולדה אפעה", ולא זו בלבד אלא "אשום ואשאף יחד". כמו אישה יולדת שבשעת הלידה צורחת וצועקת, כך בעת לידת הגאולה - להשמיד את כל אויביי יחד.
וכל מה שבא הכתוב לומר לנו כאן: דעו לכם שכל מה שאתם רואים עכשיו דברים שחורים, שכביכול הגלות נמשכת וכביכול לא תהיה גאולה - הביטו בהיסטוריה. הרי דיברתי מראש והודעתי מראש על הגלות שתהיה במצרים, והודעתי על הגאולה, וכך קיימתי. כך גם מה שאני מודיע עכשיו, כך אני עתיד לקיים. ואם אתה רואה ש"החשיתי מעולם", אל תסיק מכך מסקנות על העתיד, שכן יגיע השלב שבו זה ייפסק, ואז "כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד".
המלבי"ם מסביר שהפסוק נאמר בלשון שאלה: "החשיתי מעולם?" - וכי מאז ומעולם החשיתי, שעכשיו אתם חושבים שאחריש ואתאפק? הרי כשם שמעולם לא החשיתי, אלא שילמתי נקם לאלה שמכעיסים אותי, כך גם עתה לא אחשה. כמו שנפרעתי מפרעה, מנבוכדנצר הרשע, מטיטוס ומכל האויבים שבאו כנגד עם ישראל, ולא החשיתי - כך אין לכם לדאוג שהשתיקה הנוכחית שלי תתארך.
ומהו "כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד"? המלבי"ם מתאר שהכעס המצטבר אצל השם כביכול בבטנו, דומה לאישה הרה שהגיע זמן לידתה והיא פועה בקול. ואז היא נושמת במהירות גדולה תוך כדי הלידה, עד ש"אשאף" - הרוח שאדם מכניס פנימה, ו"אשום" - החלק שאדם מוציא החוצה, נעשים במהירות גבוהה כאחד. כשאדם מתנשם בבהילות, כאילו מה שהוא מוציא ומה שהוא מכניס נעשים בבת אחת. וזהו "אשום ואשאף יחד" - מרוב הבהילות להיפרע מן האויבים, מרוב הדופק הפנימי הרץ בליבי כביכול, אפעה בקול, אשום ואשאף יחד כדי לבוא ולהיפרע מן האויבים.
ההבדל בין "החשיתי" ל"אחריש"
נשים לב שבפסוק אחד מופיעים שני פעלים: "החשיתי" וגם "אחריש". מה ההבדל ביניהם? מבאר המלבי"ם: הפועל "להחשות" מציין שתיקה של אדם שאינו מדבר - היה יכול לדבר והוא מחשה. ואילו "מחריש" הוא אדם ששאלו אותו שאלה והוא אינו עונה; ההחרשה היא תמיד כתגובה לשאלה. המחריש היה צריך לענות והוא מחריש, המחשה היה צריך לדבר והוא מחשה. כך "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים, תמיד לא יחשו" - לא שאלו אותם דבר, אך הם לא ישתקו מלדבר. ולעומת זאת "ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר" - כששואלים שאלה ואינך עונה, על זה בא לשון החרשה.
עוד מוסיף המלבי"ם: הפועל "להחשות" הוא גם ביטוי לאדם שצריך לפעול פעולה ואינו עושה. כמו שנאמר לבני הנביאים בשעה שאליהו היה צריך לעלות בסערה השמימה: "הידעתם כי היום ה' לוקח את אדוניכם מעל ראשכם" - "ואתם מחשים", כלומר אינכם עושים שום פעולה. ומדוע נקרא כך? כי זה היפוך הביטוי "חיש", שהוא לשון זריזות; והמחשה הוא ההפך מן הזריזות, עוזב את המעשה ואינו פועל. וכן במי שצריך לדבר ואינו מדבר - גם הוא עוזב את פעולת הדיבור. וכן כאשר רוצים לומר שהים נח מזעפו אומרים "ויחשו גליהם" - עזבו את המעשה ולא התנפצו אל היבשה. נמצא ש"להחשות" פירושו לעזוב את המעשה: בין מעשה הדיבור, בין הפעולה, ובין סערת הים. ואילו "להחריש" הוא מלשון חרש אוזניים, כאילו אינו שומע: דיברו איתו, שאלו אותו, והוא אינו עונה.
וזהו שאומר כאן: הרי "החשיתי מעולם?" - שתיקה סתמית, שאינה אפילו מענה לשאלה, מעולם לא נהגתי בה אפילו בדבר שאינו נוגע לכבודי. ועכשיו, שהדבר נוגע לכבודי, שהם פוגעים ומבזים שם שמיים - וזה כבר כמו שאלה שהם מפנים אליו - וכי "אחריש"? האם לא אענה על זה ולא אגיב על זה? ולא זו בלבד, אלא "אתאפק"? שאשמור את כוח השתיקה בתוך בטני ולא אוציא אותה? אומר השם: לא. אלא "כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד".
אחריב הרים - הר הגעש של חרון האף
אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ׃
עד כה נתן לנו הכתוב משל של אישה היושבת על המשבר וצועקת במר קולה. כך כביכול אצל הקדוש ברוך הוא: משהו מתבשל בפנים, הוולד כבר חודשים רבים בפנים והולך ומתבשל ומוכן לקראת פעולתו, ואז יגיע השלב שבו השם כבר לא ישתוק אלא יגביה קולו וייפרע מן האויבים. וזהו הביטוי ללידה.
ומהי אותה לידה בנמשל? מבאר המלבי"ם שהכתוב מתאר כאן רעש אדמה והר געש המתפרץ. שימו לב: היולדת היא המשל, והר הגעש הוא הנמשל. שכן מה בדיוק קורה בהר געש? ישנם גזים בתוך האדמה וישנה לבה רותחת בתוכה. ופעמים רבות, לפני שהר געש מתפרץ, לעיתים חודשים מראש, שומעים רעידות חזקות בתוך האדמה וכקולות של פיצוצים מתחת לפני הקרקע. זהו "הולך ומתבשל בפנים", כמו יולדת שהילד הולך וגדל כדי להתפרץ ולצאת. אומר הקדוש ברוך הוא: בשלב מסוים אפעה כיולדה בעת הלידה, ואז אותם הרי געש יתפרצו ויצאו.
וגם "אשום ואשאף יחד" מתפרש כאן על אותה פעולה. כשם שהיולדת נושמת נשימות קצרות, מוציאה אוויר ושואפת פנימה כמעט יחד מרוב המהירות, כך בהר הגעש: יוצאת לבה עצומה ומתפרצת החוצה, ובאותה שעה נכנס פנימה אוויר, שהרי נוצר ואקום. ברגע שמתחילה לצאת לבה אדירה החוצה, זו בדיוק אותה פעולה של "אשום ואשאף" - מוציא החוצה את הלבה הרותחת עם הגזים הרעילים, ושואף פנימה את האוויר. אותה פעולה שנעשית בהר געש תיעשה בעת זעמו של השם יתברך.
"אחריב הרים וגבעות" - על ידי זה ההר עצמו ייחרב. ומה יקרה לכל מה שנמצא שם? "וכל עשבם אוביש". כל המקומות שבהם הייתה לבה מתייבשים לגמרי. מי שהיה בטבריה רואה שם המון סלעי בזלת, והבזלת הזו נוצרת מלבה; בכל מקום שבו הייתה לבה נוצרת שכבת סלע נמס, ולאחר מכן שום דבר אינו גדל שם. זהו "וכל עשבם אוביש" - העשבים יתייבשו מכוח אותה לבה ומכוח הגזים הרעילים.
ומתוך שההר התקלקל ויתנפץ וייפול אל העמק, "ושמתי נהרות לאיים". הנהר הזורם למטה - תגיע אליו אותה לבה רותחת, וזרימה אדירה של סלע ואבנים היוצאת מן ההר תיערם בתוכו ותהפוך שם לאי, והנהר יתייבש.
ומהו "ואגמים אוביש"? מבאר המלבי"ם את ההבדל בין נהר לאגם: נהר הוא זורם, מלשון "ונהרו אליו כל הגויים" - נהר הוא לשון זרימה. אגם, לעומת זאת, הוא היקוות מים במקום אחד; אם קטן - שלולית, אם גדול - אגם. וכיוון ש"שמתי נהרות לאיים", המקום שהיה זורם נעשה מקווה מים עומד, כלומר אגם. וגם את האגם הזה אוביש, ולבסוף גם הוא יתייבש. וכל זה יהיה כאשר יגלה השם את חרון אפו כנגד הגויים.
והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו
וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים׃
ואז תבוא גאולת ישראל. מי הם אותם עיוורים? אלו עם ישראל, שעד עכשיו לא הביטו אל השם ולא הלכו בדרך הטוב, והרי הם בגדר עיוורים. ומסביר רש"י: את אותם עיוורים אוליך בדרך לא ידעו, ובנתיבות לא ידעו אדריכם, ואת החושך אשים לפניהם לאור, ואסיר מהם את כל המכשולות כדי להובילם אל הגאולה השלמה.
המלבי"ם קושר זאת לפסוק הקודם: אחרי שהשם יחריב את ההרים ואת הגבעות, הוא יסלק את ההרים המעכבים את ההילוך בדרך הישרה. כמו שראינו "כל גיא יינשא", והסברנו שכשירצו לשוב לארץ יש גאיות ויש הרים וקשה לעוברם, ולכן הקדוש ברוך הוא ינשא את הגאיות וישפיל את ההרים, דהיינו יהפוך את המקום למישור שניתן יהיה לעבור בו בקלות אל ארץ ישראל. ואחרי סילוק ההרים, אפילו העיוור יוכל לכוון את עצמו בדרך. שהרי כשיש דרך חתחתים, עיוור אינו יכול ללכת בה; אך אם זו דרך ישרה ומדרכה ישרה והעיוור מכיר את המקום, הוא יכול ללכת גם במקום שאינו רואה.
אלא שכאן לא יהיה כך, אומר השם: "אוליכם בדרך אשר לא ידעו". ולא רק את הדרך הגדולה אינם מכירים, אלא גם את ההתפצלויות הקטנות מן הדרך, הנקראות נתיבות - "בנתיבות לא ידעו אדריכם". ואם בנתיבות הקטנות כך, כל שכן בדרך הגדולה שאינם מכירים, ששם אדריך אותם.
ומדוע "אדריכם" ולא "אוליכם"? מהו להדריך? אם יש מכונה שאינך יודע להפעילה, אני מדריך אותך כיצד להפעילה, ומאותו רגע אינך זקוק לי עוד ואתה מפעיל אותה לבדך. כך מבאר המלבי"ם: "אדריכם" - אדריך אותם כיצד יוכלו ללכת מעצמם, מבלי שיזדקקו למי שינהל אותם.
ומוסיף המלבי"ם: שלוש סיבות יכולות לגרום לאדם שלא ימצא את הדרך הנכונה. האחת - שהוא עיוור ואינו יכול לראות, ועל זה נאמר "והולכתי עיוורים בדרך". השנייה - שאינו עיוור והוא רואה היטב, אך שורר חושך, לילה ואפילה, ואינו מסוגל לראות; ועל זה נאמר "אשים מחשך לפניהם לאור". והשלישית - שיש אור והוא רואה היטב, אך הדרך עקלקלה והוא הולך לאיבוד; ועל זה נאמר "ומעקשים למישור".
וכיצד המחשך עצמו נעשה סיבת האור? מבאר המלבי"ם: היזכר במה שהיה ביציאת מצרים. שם החושך שהיה למצרים הוא הוא שהיה סיבת האור לישראל: אותו עמוד ענן עצמו שעשה לנו אור, עשה למצרים חושך. נמצא שיש מצב שבו המחשך לגויים יהיה לבני ישראל בבחינת אור. וכן "ומעקשים למישור" - אם הדרך עקושה, כלומר עקומה ולא ישרה, כלשון "שיניו עקושות" שפירושו עקומות, גם את המעקשים אשים להם למישור, שתהיה הדרך מישור ויוכלו ללכת בה בבטחה.
ולבסוף "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים". זה מוסב על מה שנאמר למעלה: "החשיתי מעולם?" - וכי בעבר שתקתי, שעכשיו אחשה? הרי את הדברים האלה כבר עשיתי, ואת כולם כבר חווינו ביציאת מצרים. הרי היה ענן שיישר להם את הדרך, והשם הדריכם לפניהם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה להאיר להם. את "והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו" כבר ראינו, את "בנתיבות לא ידעו אדריכם" כבר ראינו, את "אשים מחשך לפניהם לאור" ואת "מעקשים למישור" כבר ראינו. ולכן אומר השם: כמו שאז לא עזבתי אותם, כך גם עתה לא אעזבם.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מתגלה תמונת הגאולה העתידה בשלמותה. השיר החדש הוא שיר חדש דווקא משום שפרסום שמו של השם יתחיל הפעם מן הקצוות - מיורדי הים, מן האיים, מן המדבר, מן החצרים ומיושבי הסלע - ויגיע עד מרכז היישוב, ובזה עצמו נס גדול. ה' יצא כגיבור הלוחם בעצמו וכאיש מלחמות המסדר את כל המערכה, יריע ויצריח את אויביו עד שירך לבבם. השתיקה הארוכה אינה סימן לעתיד: "החשיתי מעולם?" - מעולם לא שתקתי, וכעת כיולדה אפעה, וחרון האף יתפרץ כהר געש המחריב הרים ומייבש עשבים, נהרות ואגמים. ומתוך כל זה ייסלל המסלול לגאולת ישראל: השם יוליך את ישראל, שהיו כעיוורים, בדרך שלא ידעו, יהפוך את החושך לאור ואת המעקשים למישור, ויזכיר לנו שכל אלו כבר נעשו ביציאת מצרים - "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים", וכשם שלא עזב אז, לא יעזוב גם עתה.