TheWholeTorah.aiBeta

פרק מב - עבד השם ומשפט לגויים - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק מ"ב בישעיהו ממשיך את המחזה שנפתח בפרק הקודם, שם הזמין הקדוש ברוך הוא את האומות למשפט: "הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ, יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה". עתה, אומר המלבי"ם, מתחיל הנביא לבאר את כל אותו מחזה ולהודיע על מי מדובר. הפרק פותח בדמותו של "עבד ה'", ממשיך בהכרזה על בורא שמים וארץ, ומגיע עד ההבטחה על הגאולה העתידה.

"הן עבדי" - שתי הכנות לנבואה
הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ־בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי, נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא׃

"עבדי" - זה מלך המשיח. המלבי"ם מלמד אותנו כאן יסוד גדול: כדי שאדם יזכה לנבואה דרושים לו שני תנאים. הראשון הוא הכנה בחירתית, היינו שהאדם עצמו, בבחירתו החופשית, יכין את עצמו על ידי טהרה, התקדשות ועסק בתורה. כפי שדיברנו על בני הנביאים, שהיו חוסים ומסתופפים בצל הנביא, מתחזקים בעבודת ה' בפרישות ובקדושה, ומתלמדים עד שהיו זוכים לנבואה. וזה "הן עבדי": מדובר במי שעובד אותי באמונה והכין את עצמו כראוי. לא כשאר עבדים שאין לסמוך עליהם, אלא "אתמך בו" - אסמוך עליו, אישען עליו בוודאות, שהוא לא ישקר באמונתו.

התנאי השני הוא הכנה טבעית: שכבר מבטן ומלידה הוכן האדם והוטבע בו כוח הראוי לנבואה. כך מבאר המורה נבוכים, שיש מציאות שבה הקדוש ברוך הוא יוצר אדם שבאופן טבעי מוכן יותר לנבואה, ראוי יותר לדבר האלוקים. זהו החן שמצא בעיני ה' עוד קודם שנולד, כמו שכתוב "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ... וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ".

וזהו "בחירי רצתה נפשי": מדוע בחרתי בו? משום שהכנתי אותו עוד לפני שנולד, עוד לפני שהגיע לעולם, שיהיה ראוי לתפקיד להיות המשיח ולגאול את ישראל. ולכן "נתתי רוחי עליו" - השפעתי עליו שפע של רוח קדושה, שלא רק יהיה מושפע לעצמו אלא גם ישפיע על אחרים, וזהו "משפט לגוים יוציא": יוציא משפט לכלל העולם, ישפוט וינהיג את העולם כולו. נמצאו לו שתי מעלות: מצד "עבדי" - העבדות והעמל שלו בעבודת ה' כבחינת בני הנביאים, ומצד "בחירי רצתה נפשי" - שהולדתי אותו מראש עם אותם כוחות וסגולות שיסייעו לו לתפקידו.

נבואה שונה מכל הנביאים
לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא, וְלֹא־יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ׃

נבואתו של המשיח תהיה שונה מנבואת כל הנביאים. הנביא היה צריך לצעוק ולהפחיד את העם בעונשים - הוא "לא יצעק". הנביא היה נושא משל ומליצה כדי להכניס דבריו בלב השומעים ולקרב את הדברים אל ליבם - הוא "לא ישא" משלו. הנביא היה מרים קולו ואוסף את הציבור כדי שישמעו את דבריו - והוא "לא ישמיע בחוץ קולו", לא יצטרך לאסוף את הציבור כדי שידעו מה יש לו לומר.

קנה רצוץ ופשתה כהה - שני סוגי רשעים
קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר, וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה, לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט׃

הרבה מן הנביאים העמידו את דבריהם וקיימו אותם על ידי שנפרעו מן הרשעים. אלישע, שמתו על ידו ארבעים ושניים ילדים בדובים; אליהו, ששחט את נביאי הבעל. היה צורך לעשות משפט ברשעים כדי להעמיד את תוקף הנבואה וליצור השפעה על העם.

והנה יש שני מיני רשעים. יש רשעים מחמת תאוות ומידות רעות - אלה הם "קנה רצוץ", קנה שנשבר ואין בו עוד כוח צמיחה. ויש כאלה שהשכל שלהם הוא שהיה בעוכרם: מכוח שכלם נטו אחרי הכפירה והמינות ועזבו את דרך ה', לא מתוך תאווה אלא מתוך הדעת, וזה הרבה יותר גרוע. הם יצרו אידיאולוגיות חדשות מדוע אין צורך לעבוד את ה', או מדוע דווקא יש לעבוד עבודה זרה. אלה הם "פשתה כהה": הפתילה העשויה פשתן שבה מדליקים את הנר, בחינת אור השכל המאיר, וכאן הועם אורו על ידי דעות משובשות.

את שני מיני הרשעים האלה לא יוציא המשיח להורג ולא ידון אותם כאלישע וכאליהו. "קנה רצוץ לא ישבור" - אף שהקנה רצוץ, לא ימשיך לשוברו אלא יחזקו. "ופשתה כהה לא יכבנה" - לא יכבה את אור הנר שהועם מחמת שיבוש הדעת, אלא אדרבה, "לאמת יוציא משפט", יוציא את משפט האמת כדי להשיבם בתשובה.

סימני המשיח האמיתי
לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד־יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט, וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵלוּ׃

כאן נותן לנו הנביא עוד סימנים להכיר את המשיח האמיתי. אומר המלבי"ם: כבר היו לנו לצערנו כמה וכמה משיחי שקר, ובראשם שבתאי צבי שם רשעים ירקב, המוכר לכל. היו רבים לפניו, ויש ספר הנקרא "משיחי השקר לדורותיהם", המתאר את כולם. האכזבה משבתאי צבי הייתה עצומה, כמעט כל גדולי ישראל נהו אחריו והאמינו בו, ורק בודדים הכירו בשקריו כבר בשלבים הראשונים, ביניהם הרב ספורטש שיצא נגדו במלחמה קשה ביותר, והנזק שגרמו לעם היהודי היה רב ועצום.

אצל המשיח לא יהיה כן. "לא יכהה" - מבחינת הנפש והאמונה; "ולא ירוץ" - מלשון מרוצץ ומשובר, לא יתרוצץ אלא יעמוד בכוחו לכל אורך הדרך. שבתאי צבי, לעומת זאת, כהה והתרוצץ: המיר את דתו ולבסוף הרגו המלך. ראית שהייתה לו התחלה של משיח, אבל בסופו של דבר נשבר. והיו גם אנשים שהייתה בהם תקווה למשיחיות שלא הגיעה לידי מימוש, כמו שמשון: כשראה אותו יעקב בנבואתו אמר הרי זה ראוי להיות משיח, ולבסוף אמר "לישועתך קיוויתי ה'" - אין ישועה אחרת אלא ישועתו יתברך בלבד.

ומה ההבדל בין "ישים בארץ משפט" ובין "לתורתו איים ייחלו"? מסביר המלבי"ם: משפט הוא ההנהגות שבין אדם לחברו, ותורה היא הדעות והמצוות, מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור. וכך אנו רואים בכתוב: "על פי התורה אשר יורוך" - בין דם לדם, דם טמא ודם טהור; "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" - בין דין לדין, דין שבין שני בני אדם. כאן: "עד ישים בארץ משפט" בענייני בין אדם לחברו, "ולתורתו איים ייחלו" בענייני בין אדם למקום, שאפילו האיים הרחוקים שבעולם ייחלו לתורתו של משיח, לשמוע מה יש לו לומר וכיצד תהיה ההנהגה. משפטו ותורתו יתפשטו בכל העולם.

ומעתה מובן פסוק ב': למה "לא יצעק ולא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו"? כי אינו זקוק לכל זה. "לתורתו איים ייחלו" - אינו צריך לאסוף את העם ואינו זקוק למשלים כדי לקבצם, שהרי כולם ייחלו לשמוע את תורתו של משיח.

בורא שמים ונוטיהם - נגד קדמות העולם
כֹּה־אָמַר הָאֵל יְהֹוָה, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ׃

מסביר הרד"ק: כמה פעמים לא קיבלו אנשים את דבר הנביא, ומדוע? משום שהאמינו שהעולם לא נברא אלא הוא קדמון, ושהוא עלול ויש לו עילה, כלומר נוצר מסיבה קודמת, ולסיבה הקודמת סיבה קודמת לה, וכן הלאה. הרי לפניי פרי: הפרי עלול, ועילתו העץ; והעץ עלול, ועילתו הזרע; והזרע עלול, ועילתו הפרי, וחוזר חלילה. כך האמינו שהעולם קדמון ובא משלבים וסיבות קודמות. ויש שהאמינו שהעולם נוצר במקרה, אין לו בורא ואין לו עילה, אלא מפץ: משהו התפוצץ שם והנה אנחנו כאן, נפלא מאוד.

לכן היה הנביא צריך להתמודד עם הדעות המשובשות האלה, ותמיד חזר והדגיש שהקדוש ברוך הוא הוא שברא את העולם, חידשו והוציאו מאין ליש ברגע אחד, והכל נעשה ברצונו. ולכן "כה אמר האל ה' בורא השמים" - אל תחשוב שהשמים היו מאז ומעולם, אלא הקדוש ברוך הוא בראם וחידשם. "ונוטיהם" - נטה אותם כאוהל מעל הארץ. "רוקע הארץ וצאצאיה" - העולם כולו היה מים, והוצרך הקדוש ברוך הוא לרקוע את הארץ, כדרך שלוקחים טס ודופקים עליו עד שהוא מרוקע ומרודד, כרוקעי פחי זהב, ועשה אותה מקום יישוב. ומכוח זה "וצאצאיה": שהארץ מצמיחה צמחים ומולידה בני אדם וחיות וכל מה שקיים בעולם. אלמלא רקע את הארץ היה הכל ים ולא הייתה אפשרות להתקיים כאן.

"נותן נשמה לעם עליה" - זה היה ביום השישי, כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם ונפח בו נשמה, כמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים". "ורוח להולכים בה" - כנגד שאר בעלי החיים, שהרי אין להם נשמה אלא כוח רוח בסיסי שהוא כוח החיות. ואם תשאל, הרי כתוב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו"? גם שם "נשמת" מוסב על האדם ו"רוח" על שאר בעלי החיים, שהנשמה תמיד מבטאת את האדם. נמצא שכל הפסוק בא להוציא מדעתם המשובשת של המאמינים בקדמות העולם או במקריותו: דעו לכם, האל בורא שמים, נטה אותם ממעל, רקע את הארץ מתחת, כל צאצאיה ממנו, הנשמה שבאדם מאיתו, וגם הרוח שבבעלי החיים ממנו יתברך.

משל האומן - חיבור הרוחני והגשמי

המלבי"ם מסביר על פי מה שביאר בספר בראשית, שהשמים והארץ הם שני דברים מנוגדים ושונים בתכלית: שמים מציאות רוחנית, ארץ מציאות גשמית; השמים קיימים לעולם, ואילו יושבי הארץ מתחלפים, דור הולך ודור בא. וכאן נכנסת חוכמת האומן: כאשר אומן יוצר שני דברים מנוגדים, יכול הרואה להסתפק ולומר שמי שיצר את זה לא יצר את זה, שהרי האחד עשוי כך והשני עשוי מחומר אחר לגמרי. אומן העובד במתכת - כשרואים יצירה מופלאה בזכוכית, מסתבר שאין לו מומחיות בזכוכית, וזה אומן ברזל וזה אומן זכוכית. מה עושה האומן להודיע אומנותו? יוצר כלי מיוחד המורכב ממתכת ומזכוכית יחד, הרכבה מופלאה שטביעת אצבעותיו ניכרת בה, ואז הכל רואים: גם אומנות המתכת שלו היא וגם אומנות הזכוכית שלו היא.

כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם הגשמי, והיה מקום להסתפק שמא העולם הרוחני אינו ממנו; וברא את העולם הרוחני, והיה מקום להסתפק שמא הגשמי, השונה לחלוטין, אינו ממנו. מה עשה? יצר מציאות מורכבת מרוחני וגשמי יחד, והוא האדם. לאדם גוף גשמי וחומרי כבהמה, וכדברי הגמרא שבכמה דברים שווה האדם לבהמה ובכמה דברים למלאכי השרת: אוכל כבהמה, ישן כבהמה, עושה צרכיו כבהמה. זה מראה שכל הנברא בעולם הגשמי ממנו יתברך. ובאותו אדם עצמו נפח נשמת חיים, חלק אלוה ממעל, כוח רוחני עליון בלתי מוגבל, והיא החותמת: ראה, אני עשיתי הכל, גם את הגשמי וגם את הרוחני.

הדבר נראה לנו פשוט, אך יש לדעת שבתקופות הקדמוניות חילקו את העולם לאלוהויות ולכוחות. מי שמכיר את הפנתיאון היווני יודע: אל הים, אל היבשה, אל המלחמה, אל האהבה. הם האמינו בכוחות רבים, והיה טבעי אצלם להאמין שאת המציאות הגשמית ברא אל אחד ואת הרוחנית אל אחר. לכן יצר הקדוש ברוך הוא מציאות מורכבת להוכיח שהכל מאיתו. וזהו: "בורא השמים" - החלק הרוחני, "רוקע הארץ" - החלק הגשמי, ושלא תחשוב שאלה שני כוחות נפרדים, מיד מסיים הפסוק "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה", שחיבר את הנשמה עם הגוף ובכך יוכלו הכל לדעת שהכל ממנו יתברך.

ואם את זאת תבין, תבין גם שהקדוש ברוך הוא יקיים להם משיח. אם ברא את מציאות האדם בעולם, ודאי ימציא לו גם מציאות של גאולה שתוציאו מן הגלות, שהרי הגלות אינה התכלית. התכלית היא להגיע לגאולה, שיתגלה כבוד ה' בעולם. אלא שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יעבוד כדי לזכות לחיי נצח, שאם לא כן יהיה לו נהמא דכיסופא, לחם של בושה, ולכן נתן באופן זמני מציאות של עמל כאן בעולם. אך יגיע שלב שבו ירד המסך והקדוש ברוך הוא יודיע "game over", המשחק נגמר: יבוא המשיח, ומה שהאדם השיג הוא מה שיהיה לו, כמה שעמל וטרח, ומה שלא עשה - כבר לא יוכל לעשות עוד.

"אני ה' קראתיך בצדק" - שלושה ביאורים
אֲנִי יְהֹוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ, וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם׃

הרד"ק מסביר שהפנייה כאן היא לעם ישראל. אומר הקדוש ברוך הוא: אני שעשיתי את כל זה, את הארץ ואת השמים ואת האדם, תסמוך עליי שאוכל גם להוציאך מן הגלות. "קראתיך בצדק" - כשיגיע הזמן על פי צדק ודין להוציאך מן הגלות. "ואחזק בידך" - אחזיק בידך להוציאך. ואם תאמר, הרי הגויים לא יסכימו בשום אופן? "ואצרך" - אנצור אותך שלא ירעו לך. "ואתנך לברית עם" - אתה תהיה הקיום של כל האומות, שמקצה העולם ועד קצהו יאמרו הגויים שכל העולם מתקיים רק מכוח עם ישראל.

"לאור גוים" - שני דברים. האחד, שעם ישראל יוכיח לאומים רבים ויהיה להם לאור. וזהו אגב המקור למושג "אור לגויים": שהמטרה הייתה שעם ישראל יהיה מגדלור, שכולם יראו אותו וילכו בדרכיו ויימשכו אחר אורחותיו. אלא שלצערנו לא כך היה, ובמקום להיות אור לגויים היה עם ישראל כפחותים שבאומות, ועל כך הרבה מתוכחות הנביאים: שנהגו בדברים שאפילו האומות לא היו עושים אותם. אבל כשיבוא משיח ותבוא גאולה שלמה, תהיו לאור גויים. והדבר השני, שמתוך שיראו את מעשינו יתחילו הגויים לשמור שבע מצוות בני נח, שהרי הגויים אינם נדרשים להתגייר, ונמצא שבמעשינו נהיה אור לגויים.

מצודת דוד מסביר שמדובר כאן על המשיח. "קראתיך בצדק" - כבר מאז הודעתי על ידי עבדיי הנביאים שיהיה משיח, ודיברתי עליך מראש, וזה בצדק ובאמת, והדבר יתקיים. "ואחזק בידך" - שתתגבר על כל האומות. "ואצרך" - אשמור אותך כנגד האומות שלא ירצו לקבלך. "ואתנך לברית עם" - אתן לך כוח לגרום שהעם ייטה ויסוב לעבודת ה', שתשיב את העם לבריתו. יש לישראל ברית עם הקדוש ברוך הוא, "זאת בריתי אותם אמר ה'", והברית היא שאנו שומרים מצוותיו והוא מגן ומושיע אותנו ושומר שלא נכלה לעולם. הקדוש ברוך הוא עמד בבריתו עד היום, ואנחנו לצערנו סטינו הרבה פעמים מן הדרך; ויבוא המשיח ויסב את עם ישראל לאותה ברית ישנה. "ולאור גוים" - תאיר את עיני הגויים לדעת שה' הוא האלוקים.

המלבי"ם מסביר שמדובר כאן בישעיהו עצמו, והקדוש ברוך הוא פונה אליו באופן אישי. "קראתיך" - כאדם הקורא לחברו מרחוק, שהקריאה היא תמיד מרחוק: קראתי לך מרחוק שתבוא ותהיה הנביא המודיע לעם את האמת והצדק. "ואחזק בידך" - נתתי לך את הכוח לנהל את העם הזה, כמנהל את הבית. "ואצרך" - ובתוך הבית אני שומר עליך מן הפגעים.

והנמשל: "קראתיך" כנגד מה שנאמר לעיל "בחירי רצתה נפשי", שמצד טבעך היית מוכן ומסוגל לנבואה, בחינת "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". "ואחזק בידך" - שהקדוש ברוך הוא עזר וסייע לו להשגת הנבואה, הוא התאמץ מצד עצמו והקדוש ברוך הוא החזיק בידו, וזה כנגד "הן עבדי", שמצד עצמך היית עבד ועבדת את ה' ואז זכית. אלה שני הדברים הנצרכים: שהאדם יתגבר מצד עצמו, ושתהיה לו ההכנה הטבעית.

ואל תטעה לומר: אם יש לי הכנה טבעית, אוכל לנוח. אין דבר כזה. אם לא תתאמץ, לא תזכה למה שההכנה הטבעית מאפשרת לך. משל למה הדבר דומה? לאדם שהתפלל: ריבונו של עולם, זכה אותי בעשירות, אני רוצה לזכות בפיס, וכך בלבל את המוח זמן רב. באו המלאכים ואמרו: ריבונו של עולם, האיש מתפלל כל כך הרבה, אולי תעשה משהו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין בעיה, רק שיקנה כרטיס. נגזר עליך שתזכה, אבל מה תעשה בלי כרטיס? כך אומר הקדוש ברוך הוא: יצרתי אותך בכוח כראוי לנבואה, אבל אלמלא היית "עבדי" ומתאמץ, לא הייתה מועילה לך ההכנה. אני בגדר עזרה, אבל אתה צריך להתחיל, וזהו "ואחזק בידך": אתה עושה ואני תופס לך את היד. "ואצרך" - אשמור שלא יהיה מכשול תחת ידך, כי שגיאות מי יבין. "ואתנך לברית עם" - עם ישראל שכרתי איתם ברית, ואתה תהיה האמצעי שעל ידו תתקיים הברית, כי אתה מקרב את ישראל לאביהם שבשמים. "לאור גוים" - שגם הגויים יכירו שיש בורא לעולם, שאין עוד מלבדו, ושעם ישראל הם העם הנבחר ובהם ראוי להידבק.

עיוורים, אסירים ויושבי חושך
לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ׃

לפי המלבי"ם, ישעיהו נועד להעביר את האור גם לגויים, ואכן אנו רואים נבואות רבות שנאמרו לגויים: משא בבל, משא אדום ועוד. ותכליתן שיכירו גם הם באור ה'. והרי אור ה' קיים ועומד, אין ישעיהו יוצר אותו בדבריו; ואם כן, הגויים שלא ראו אותו עד עתה - עיוורים הם, שהרי האור קיים ואם לא ראית, סימן שאתה עיוור. וזהו "לפקוח עיניים עורות": אין תפקידך אלא לפקוח את עיניהם כדי שיוכלו לראות את האור שכבר ישנו.

וכנגד ישראל שבגלות, שנשלחת למסור להם נבואות לחזקם, נאמר "להוציא ממסגר אסיר". ושני מיני גלויות יש, שני חלקים בעם ישראל שגלו. יש שבט יהודה ובנימין שנתפזרו בארבע רוחות השמים, וכולנו מהם, שהרי עשרת השבטים נעלמו וגלו לחלח וחבור ונהר גוזן. המקומות ידועים לנו, אבל היכן הם בדיוק ומי הם - איננו יודעים. כל פעם מביאים לנו מישהו עם זכר לאיזו מצווה, אחד הולך עם חוטים על בגדיו ואומרים הנה צאצא של יהודים, ויש שאומרים שאנשי אל קאעידה דומים ליהודים בזקנם ובכובעיהם. כך או כך, ברור שהם במצב שאיננו רואים אותם ואיננו מכירים אותם.

ומלמד אותנו המלבי"ם את ההבדל בלשון הקודש בין "אסיר" ל"יושב כלא": מי שיושב בכלא הוא כלוא בלבד ואינו יכול לצאת, אבל אינו אסור ואינו קשור, כמו שכתוב "ואת בניהם כלאו בבית", וכמו "ממכלאות צאן". אבל אם גם קשרו אותו בתוך הכלא, הוא נקרא אסיר, מלשון אסור וקשור. יש המספר שפעם עלה לרכבת עם כלב ושאל את הכרטיסן: מותר לעלות עם כלב? אמר לו: אסור מותר, מותר אסור. כלומר אם הוא אסור וקשור - מותר, ואם הוא מותר והתרת קשריו - אסור. ומכאן שהאסיר הוא הקשור. אדם ששמוהו בכלא וגם קשרוהו בשלשלאות מחשש שיברח, נקרא אסור, ולכן כתוב "ויאסרהו בבית כלא", שלא הסתפק בהנחתו בכלא אלא גם קשרו.

וזהו "להוציא ממסגר אסיר": אלה יהודה ובנימין, שיודעים היכן הם אך הם כאסורים במקומות פזוריהם. כמו שראינו מאחורי מסך הברזל עשרות שנים, שהיו בחינת אסורים כפשוטו ולא ניתן היה להוציאם. ולעומתם "מבית כלא יושבי חושך": אלה עשרת השבטים, שאינם קשורים אבל הם בחושך - לך תוציא אותם, אתה יודע היכן הם? מקום חשוך הוא ואיני רואה. אי אפשר לראות היכן הם, ומשום כך אי אפשר גם לגאול אותם מן המציאות שבה הם נתונים.

"אני ה' הוא שמי" - נגד הפילוסופים ונגד ההגשמה
אֲנִי יְהֹוָה הוּא שְׁמִי, וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים׃

"אני ה'" - אומר המלבי"ם: אני בעצמי, מצד עצמותי. שכשמדברים על שם הוי"ה מדברים על עצמותו יתברך, שם שהוא נעלם מכל השגה, ונעלם אף מצד הגייתו, שאיננו יודעים כלל כיצד להגותו, ואף איסור גמור להגותו באותיותיו, ולכן אנו אומרים אותו בק' ולא בה'. הקדוש ברוך הוא מחוייב המציאות מצד עצמו, היה הווה ויהיה, אותיות הוויה, ואינו נתלה בזולתו. אם נחזור לפרי ולגרעין: הגרעין נתלה בזולתו - בפרי, והפרי באילן, והאילן בגרעין שנזרע, וכן הלאה. אבל "אני ה'" פירושו הווה ומהווה את כל המציאות ואינו תלוי בשום אחר. "הוא שמי" - אני ניכר לכל בריותיי על ידי הפעולות שאני עושה, שאני מהווה וממציא ומשגיח על הכל.

הפילוסופים, אומר המלבי"ם, השכילו שיש מציאות ה' ושהוא מחוייב המציאות ובחינת אינסוף, אלא שאמרו שלא שייך אצלו חפץ ורצון ושינוי הידיעה, כפי שהאמינו בחוכמת "מה שאחר הטבע", היא המטאפיזיקה, העוסקת בדברים שמעל המציאות הטבעית. ומכוח זה הכחישו את חידוש העולם ברצון ה', שהרי אמרו שאין לו רצון, ולכן העולם קדמון ואין שינוי רצון לפניו. והרי כבוד ה' מתבטא דווקא בכך שהוא רוצה דבר מה והדבר נעשה, שהתחדש דבר ברצונו: "הוא אמר ויהי". על כן אומר הקדוש ברוך הוא "וכבודי לאחר לא אתן": לומר שהכל ממנו אך לא על פי רצונו, אלא הכל נובע מסיבה ומסובב - זה ודאי לא שייך. אלא דע שהכל נברא מאת ה' ברצון שהתחיל ברגע מסוים, כשעלה ברצון המאציל לברוא את העולם. וזה הא"ב של חוכמת הקבלה המדברת ביצירת העולם: שברגע שעלה ברצון המאציל, צמצם הקדוש ברוך הוא את אורו ויצר קו דק וכו', כפי שדיברנו פעם באריכות.

ולעומתם היו אומות שהודו שהקדוש ברוך הוא חידש את העולם ברצונו, אלא שהאמינו שהוא גשמי וייחסו לו תארים גשמיים, ומכוח זה באו לעבודה זרה: שאם ה' גשמי, אפשר לטעות גם בפסלים ובשאר דברים גשמיים. ועל זה אומר "ותהילתי לפסילים" לא אתן: יש בי רצון, ואף על פי כן אינני מציאות גשמית אלא מציאות רוחנית נבדלת מכל מציאות גשמית. איני כאחד מן הפסילים שהיו עובדים להם, אלא הרצון העצמי של הבורא יתברך הוא דבר נבדל מכל גשם, ולא ישיגוהו משיגי רעיון, ואין לנו בו שום מחשבה ותפיסה כלל, שכן כל מציאות רוחנית שאנו מכירים מתגשמת לעומת מציאותו של הבורא.

"הראשונות הנה באו" - הראיה לנבואות העתידות
הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה־בָאוּ, וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם׃

מה הן אותן ראשונות שכבר באו, ומה הן החדשות שהקדוש ברוך הוא מגיד עתה? רש"י אומר: הראשונות הן מה שהבטחתי לאברהם על גלות מצרים, ואמרתי לו "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". הנה שמרתי את הבטחתי, ישראל גלו והקדוש ברוך הוא דן את הגוי שהצר להם. ועתה "חדשות אני מגיד" - על הגלות השנייה, "בטרם תצמחנה אשמיע אתכם".

הרד"ק מסביר שאין זה מוסב על נבואת מצרים אלא על הנבואות הראשונות שניבא ישעיהו על סנחריב: הנה ראיתם בימי ישעיהו, ניבאתי שסנחריב יבוא לצור על ירושלים ובא, וניבאתי שייפול ונפל. "הראשונות הנה באו". "וחדשות אני מגיד" - מודיע לכם נבואות חדשות שלא שמעתם, ומודיען לכם בטרם יבואו. ומי אמר שיתקיימו? כשם שהראשונות באו וראית שאתה עוסק עם מי שיש בכוחו להודיע ובכוחו לקיים, כך דע שגם הנבואות העתידות, שה' יוציא את ישראל מן הגלות ויגאלם גאולת עולמים, יבואו בוודאות גמורה. אם הראשונות באו, מדוע נסתפק בעתידות? ולשון "תצמחנה", מסביר הרד"ק, הוא מלשון "אצמיח קרן לבית ישראל" ו"את צמח דוד עבדך", עניין חידוש דבר והצמחתו מחדש.

המלבי"ם מסביר: אדם המודיע על דבר שעתיד להיות, נאמין לו מאחת משתי סיבות. או שהוא בעל ניסיון, שעד היום הודיע עתידות וכל מה שאמר התקיים; או שמה שהוא מגיד כבר התחיל להתרחש, והוא מודיע לנו כיצד יסתיים הסיפור. אבל אדם הבא לספר לי על מה שיהיה בעוד חמישים שנה, ואין לו ניסיון קודם והדבר אף לא התחיל - אין לי שום צד להאמין לו. ואילו אם יש לו אחת משתי המעלות, יש מקום לקבל דבריו.

וזהו שאומר: "הראשונות הנה באו" - כבר יש לכם ניסיון עמי, שהודעתי דברים מראש, הרבה זמן קודם, והתקיימו במדויק. ומתוך שיש לי המעלה הזאת, איני צריך את המעלה השנייה של דבר שכבר התחיל. יש לי מעלה גדולה יותר, ולכן "וחדשות אני מגיד": אני יכול לומר לכם דברים חדשים לגמרי שיקרו בעוד כך וכך שנים ואף לא התחילו כלל, ותאמינו בהם באמונה שלמה. מי שכבר עמד במבחן אינו צריך לעמוד בו שוב.

לסיכום:

הפרק פותח בדמות עבד ה' - מלך המשיח, שזכה בשתי ההכנות הנדרשות לנבואה: ההכנה הבחירתית שבעמל עצמו וההכנה הטבעית שהוכנה לו מרחם. נבואתו תהיה שונה מכל הנביאים: בלי צעקה, בלי משל ובלי קיבוץ העם, ובלי להיפרע מן הרשעים - לא קנה רצוץ ישבור ולא פשתה כהה יכבה, אלא ישיב את הכל בתשובה. הוא לא יכהה ולא יתרוצץ כמשיחי השקר, עד שישים בארץ משפט ולתורתו ייחלו איים. ומכאן עובר הנביא להכריז על בורא השמים ורוקע הארץ, המחבר נשמה וגוף באדם אחד להוכיח שהגשמי והרוחני כאחד ממנו יתברך, וממילא בידו גם לגאול. לכן "אני ה' קראתיך בצדק" - בין לישראל, בין למשיח ובין לישעיהו הנביא - לפקוח עיניים עיוורות של הגויים ולהוציא את האסירים ואת יושבי החושך מגלותם. "אני ה' הוא שמי" - יש לו רצון והוא מחדש את העולם, ואף על פי כן נבדל הוא מכל גשם ואין תהילתו לפסילים. ולבסוף הראיה הפשוטה: הראשונות כבר באו והתקיימו, ומי שדבריו הראשונים התקיימו - נאמן גם על החדשות שעדיין לא צמחו.