TheWholeTorah.aiBeta

פרק מא - ויכוח הגואל עם האומות - חלק ג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: סיום המשפט עם האומות

פרק מא פותח בקריאה "הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה". הקדוש ברוך הוא בא ואומר לעמים: יש לי משפט עמכם. אני רוצה להתווכח אתכם ולהוכיח לכם, כדי שתשובו לאמונת האמת ולעבודת השם. לאחר שטען את כל טענותיו לאורך הפרק, בא עתה החלק המסיים של הוויכוח, מן הפסוק הכ"א ועד סוף הפרק, ובו התביעה הגדולה: הביאו את ראיותיכם והוכיחו שיש ממש באלוהיכם.

קרבו ריבכם - הגישו עצומותיכם

קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר יְהֹוָה, הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב׃

המלבי"ם מדייק בכפילות שבפסוק: תחילה "קרבו" ואחר כך "הגישו", תחילה "ריבכם" ואחר כך "עצומותיכם". לשון קרבה נאמרת תמיד בין שני דברים שווים זה לזה: אם שנינו שווים, אני מתקרב אליך. אך לשון הגשה נאמרת בשניים: או כשהקטן ניגש אל הגדול - "ויגש אליו יהודה", יהודה הקטן ניגש אל יוסף השליט; או בדבר שיש בו ניגוד, כמו הניגש למלחמה ולריב. וכן "ריב" הוא ריב פשוט, ואילו "עצומות" הוא כאשר כל אחד מתעצם בריבו, והוויכוח הולך ומתחזק ונעשה מריבה גדולה.

מהו אפוא ההבדל בין שתי הטענות? המלבי"ם מבאר שהיו באומות שני סוגי טענות. הטענה האחת היא שאין השגחה כלל, שיטת האפיקורס שהעולם מקרי. טענה זו כבר אינה טענת הרוב: מאז שהנצרות והאסלאם נפוצו בעולם, רוב העולם מאמין באל אחד. הרמב"ם כותב שהפצת הדתות הללו היא תהליך לקראת ביאת המשיח, שאף שהן מנוגדות לאמונה הטהורה באל אחד שהוא אלוקי ישראל, הן טובות בהרבה מעבודה זרה. בעבודה זרה עבדו לעץ ואבן, פגאנים עובדי אלילים, ואילו האומות התקדמו מאז ומאמינות שיש אל אחד. אלא שהנוצרים עדיין מאמינים שיש בן לאותו אלוה, ואילו המוסלמים מן הבחינה הזאת מתקדמים יותר, שהם מאמינים באלוה ובנביאו בלבד, בגדר נביא. ומשום כך כבר אמרנו פעם שמותר להיכנס למסגד ואסור להיכנס לכנסייה, כי כנסייה היא מקום של כפירה, שמאמינים בה ביותר מכוח אחד בעולם.

לכן על הנקודה הראשונה נאמר "קרבו ריבכם יאמר ה'": שם הוי"ה כאן מצד היותו אלוה כל העולם ובוראו. הוויכוח על כך הוא ריב קטן, שכן רוב האומות כבר מכירות בכך שיש אל אחד לעולם כולו, ולא נותר אלא ריב עם מיעוט. אבל לקבל שהאל הוא אלוקי ישראל בייחוד, שאנחנו עם הסגולה ועם הבחירה וכל הגויים בעולם אינם אלא תפאורה - את זה כמעט אף אחד מן האומות אינו מוכן לקבל. הם מקבלים את הברית הישנה אך טוענים שהייתה חדשה. להוכיח לאומות שהקדוש ברוך הוא הוא אלוקי ישראל - זו כבר מריבה גדולה, ועל כן נאמר "הגישו עצומותיכם", בלשון הגשה שהיא לריב מתעצם, "יאמר מלך יעקב". הם מוכנים להסכים שיש אלוה, אך אינם מקבלים ש"יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו", ועל נקודה זו יש ריב ועצומה.

ההוכחה הגדולה: ידיעת העתידות

יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ אֵת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה, הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה לִבֵּנוּ וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן, אוֹ הַבָּאוֹת הַשְׁמִיעֻנוּ׃

עיקר הראיה והמופת שמביא כאן הנביא הוא שלעם ישראל יש ידיעה מוקדמת של העתיד, ולאומות אין. וזו אחת הראיות הגדולות ביותר לאמיתות התורה ולקיומו של בורא לעולם. בסמינרים יש הרצאה שלמה בשם "נבואות שהתגשמו": עשרות נבואות כתובות בנביאים, והן התגשמו, דבר שאין לו אח ורע בשום דת בעולם. אין דת בעולם שאפילו מתיימרת לומר מה יהיה בעתיד, על אחת כמה וכמה שתאמר ותקלע. פעם אחת ניסתה הנצרות לומר דבר מה, שהקדוש ברוך הוא מאס בעם ישראל והראיה שלעולם לא ישוב לארצו, ועברו חמש מאות שנה והנבואה נשתבשה ועם ישראל שב לארצו. בעקבות זה לא רצה האפיפיור לבקר כאן, כי זו סטירת לחי לנצרות. אם לא מגיעים לכאן - אין כאן. כמו הפלסטינים, שבמפות שלהם אין מדינת ישראל אלא פלסטין; אם זה לא מופיע, זה לא קיים. זו השיטה.

ואילו לעם ישראל עשרות נבואות שכבר התגשמו, מלבד העתידות שאנו בטוחים במאה אחוז שיתגשמו. אין אפילו נבואה אחת שהייתה צריכה להתקיים ולא התקיימה. כל שלא התקיים הוא עתידי בלבד. נבואה שבבל תיחרב ולא תשב לנצח - עד היום אפשר ללכת לעיראק ולראות את חורבות בבל שוממות, וכלשון הנביא "לא יהל שם ערבי", אפילו ערבי אינו נוטה שם אוהל לצאנו. וכן גלות ישראל, לאן יגלו, שובם לארץ, שתי הגלויות ושתי התוכחות - הכול התקיים אחד לאחד. על זה אומר הנביא לאומות: יש לכם אפשרות כזאת? "יגישו ויגידו לנו".

ארבע מדרגות בהודעת העתידות

המלבי"ם מבאר שיש כאן ארבע מדרגות יורדות, והנביא מפשר ומקל עם האומות בכל שלב. המדרגה הגבוהה ביותר היא "את אשר תקרינה": להודיע דבר שאינו תלוי בשום סיבה קודמת, שלא התחיל מאומה ואין לו רמז וסימן, ואני מודיע כבר עכשיו שבעוד מאה שנה יהיה כך וכך. לדבר כזה אין ברירה אלא להיות נביא. למשל אם אומר שבעוד מאה שנה תקום רוסיה ותילחם באמריקה ותכניע אותה - זה בלתי הגיוני בשני מובנים: שתכניע, ושבכלל תפרוץ מלחמה בין שתי מעצמות בלא שום סיבה הנראית לעין. ועל אחת כמה וכמה כשמודיעים דבר משולל היגיון לגמרי, שאינו על פי הטבע כלל: בבל הייתה אימפריה גדולה ואני מודיע שתשקע, ועם ישראל נחשב לכלום ואני מודיע שיקומו ויחזרו לארצם ויבנוה. שני ניגודים: זו במרומי האולימפוס וזה בשפל הגדול. "תקרינה" לשון מקרה, דבר שרק במקרה יכול לקרות, ולהודיעו מראש צריך כוח ידיעה עצום.

המדרגה השנייה: "הראשונות מה הנה הגידו ונשימה לבנו ונדעה אחריתן". כאן כבר אין הנביא מבקש להודיע על דבר שלא התחיל, אלא על תהליך שכבר החל - אמרו לנו מה יהיה בסופו. הר געש התחיל להתפרץ: להודיע מראש שיהיה כאן הר געש הוא עוצמה אדירה, אבל אני מסתפק בפחות - עכשיו, אחרי שהתפרץ, אמור לי כמה כפרים יחריב ועד כמה תגיע ההתפרצות. וראו דברים סטנדרטיים לגמרי: כשפרצה המהפכה במצרים, כל מומחי הביטחון כאן אמרו שמובארק חזק ולא ייפול ויכניע אותם מהר, וחלף שבוע והאיש על אלונקה. בסוריה אמרו שאסד עניין של ימים, שהוא גמור, והאיש עדיין שורד וטובח ועושה ככל העולה על רוחו. תהליך שכבר התחיל, ואנשים שאמור להיות להם מודיעין ומידע וידיעת האויב אינם יודעים לחזות את סופו. אף אחד לא צפה את האביב הערבי, את ההפגנות ואת נפילת השלטונות במצרים ובלוב. והערת אגב: זה רק מלמד שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

המדרגה השלישית: "או הבאות השמיעונו". דברים הבאים מסיבות טבעיות ורגילות: אם השנה תהיה גשומה או שנת בצורת, קור או חום, רעב או שובע. גם זאת אינם יודעים. המכון המטאורולוגי אמנם מודיע, אך בסופו של דבר מתבדה תמיד. אפילו הדברים הטבעיים וההווים בעולם, ואפילו מה שאנליסטים ומומחים אמורים לדעת - אין להם שום אפשרות לדעת.

אפילו על העבר אינכם יודעים לפרש

הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶה יַחְדָּו׃

זו המדרגה הרביעית, הקטנה שבכולן. כבר איני מבקש מכם עתידות כלל. יש דברים שכבר באו, ומתוך מה שבא צריך להסיק מסקנות ולבאר מה הייתה הסיבה הגורמת. "האותיות" מלשון אות, ו"לאחור" פירושו: מן המסובב אל הסיבה. ראית עשן - חכמת הטבע מלמדת שמישהו הבעיר אש. הביטו במציאות ופרשו את הסיבות שגרמו לה. מה שחכמי הטבע איכשהו יודעים לעשות, אתם על ידי אליליכם אינכם משיגים. "ונדעה כי אלהים אתם" - אלוה מלשון כוח; לפחות היינו יודעים שיש בכם עוצמה כלשהי לתת פרשנות לעבר. ואם אף זאת אינכם יכולים, מי בכלל מדבר על צפיית העתיד?

ועוד הוא מנסה אותם בדבר קטן עוד יותר: "אף תיטיבו ותרעו". האם יש בעבודה זרה שלכם כוח להיטיב או להרע? אדם מתפלל אליה - יש בכוחה לעשות לו טובה או רעה? הרי זה הדבר שכל בעל דת מתפאר בו: בוא התפלל לאלי, קבל את דתי, ותראה שהאל ישפיע עליך. נו, האם אפשר לבקש ממנה והיא נותנת? "ונשתעה ונראה יחדיו" - המלבי"ם מבאר "נשתעה" מלשון פנייה, כמו "וישע ה' אל הבל", וכמו "אל תשתע", ו"יחדיו" היינו שנינו יחד. דרכם הייתה לרמות את מאמיניהם ולהראות להם שהעבודה זרה מטיבה ומריעה לעובדיה, בכל מיני תחבולות של רמאות וסיפורים: הנה היה נכה וקם, הנה לזה קרה כך והתעורר - והכול שקרים, שאין בעבודה זרה כוח להרע ולהיטיב. לכן אומר להם הנביא: אם ברצונכם להוכיח, לא בסיפורים על מה שהיה לפני שלוש שנים, אלא כאן ועכשיו, בעיניים, שנינו יחד - התפלל וירד גשם. הראה לי שאתה מבקש מן העבודה זרה והיא נותנת. זה המינימום, שהרי למה לעבוד עבודה זרה אם אינה מסוגלת לספק את הסחורה?

אין בכם לא מעלה ולא תועלת

הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפׇעׇלְכֶם מֵאָפַע, תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם׃

המלבי"ם מבאר: אדם הבוחר בדבר מה, בוחר בו מאחת משתי סיבות - או מצד מעלתו העצמית של הדבר, או מצד התועלת שבו. אם מציעים לך בירושה ספר תורה, ולהבדיל אלף הבדלות גם מכסחת דשא, ויש לך דשא: אם תבחר בספר תורה, לא מפני התועלת תבחר בו אלא מצד מעלתו; ואם תבחר במכסחת, מפני שאתה צריך לכסח את הדשא. והנה, אומר להם הנביא: "הן אתם מאין" - מצד עצמכם, מצד מעלתכם, אתם בחינת אין; אין בכם תבונה להגיד עתידות ואי אפשר לדעת על ידכם מאומה. ואם תאמרו שלפחות תועלת יש, שהעבודה זרה משפיעה ומטיבה ומריעה - על זה אומר "ופעלכם מאפע", לשון פעייה: דברי שקר אתם פועים בדבריכם, אתם הכומרים המספרים על טובתה והרעתה של העבודה זרה. וכיוון שאין בכם מעלה עצמית ואין בכם תועלת, ממילא "תועבה יבחר בכם" - הבוחר בכם בוחר בדבר נמאס ונתעב, שאין לו ממנו לא מעלה ולא קבלה. והרד"ק מביא בשם אחיו רבי משה ש"מאפע" לשון אפעה, שאתם כנחשים הממיתים את המתחבר אליהם, ומי יבחר בכם? רק אנשים נתעבים, ולא האלוקים.

העירותי מצפון - ארבעה פירושים

הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי, וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמׇס טִיט׃

בפסוק זה ארבעה פירושים. המלבי"ם מבאר: לאחר שהראה להם שאין בידם לומר דבר על העתיד, אומר הקדוש ברוך הוא - הנה אני מודיע לכם מה עתיד להיות. "העירותי מצפון" - זה גוג, שאני מעורר אותו לבוא מצפון, "ויאת" - ויבוא כאשר אני מודיע מראש. "ממזרח שמש יקרא בשמי" - זה מלך המשיח, שאותו העירותי ממזרח שמש, והוא יקרא את כל העמים לדבר בשפה ברורה ולעבוד את השם.

ומהו "ויבא סגנים כמו חומר וכמו יוצר ירמס טיט"? המלבי"ם מבחין בין חומר לטיט: טיט הוא בוץ שאין עושים ממנו כלום, ואילו חומר הוא החימר שממנו היוצר יוצר כלים, ובו משתמשים לבניין. היוצר אינו רומס טיט; את החומר רומסים ומגבלים ודשים כדי שיהיה ראוי למלאכה, ואחר כך מעצבים ממנו ככל שרוצים. לפיכך אומר הכתוב שמלך המשיח יהיה בבחינת יוצר: כשם שהיוצר מוציא מן החימר כלי למעשהו, כך הוא יצליח להוציא כלי אפילו מן הטיט. הוא ייקח את האומות, ולא סתם אומות אלא את הגרועים שבהן, אלה שהם בבחינת טיט, ויהפוך גם אותם לכלי - שיהיו ראויים לקבל את ההתגלות האלוקית ולעמוד באותו זמן של מלך המשיח, על ידי שיתקן וישפר את מעשיהם. "כחומר ביד היוצר". "סגנים" הם אותם מן האומות שהם בחינת טיט, והוא יהפכם לחומר הראוי לקבל את המסר האלוקי ולשנות דרכו ולקבל את האמונה באל אחד, אפילו הריקים והפוחזים שבאומות.

רש"י מפרש שכאן מגיד הקדוש ברוך הוא עתידות ומודיע שהוא מתעתד לבנות את חורבות ירושלים. "העירותי מצפון" - זה כורש מלך פרס, הבא על בבל להחריבה. ולמה קרוי צפון? מפני שארץ פרס אמנם מזרחית, אך היא מזרחית צפונית. "ממזרח שמש יקרא בשמי" - שכן כורש הכריז "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'", ולכן אני הולך לבנות את ירושלים. כך מבאר גם הרד"ק בשם המפרשים: העירותי את כורש על מזרח שמש, היא בבל שבמזרחנו, להחריבה ולצוות את ישראל לעלות לארצם ולבנות את בית שני בימי עזרא ונחמיה. ומי שירצה יוכל לשמוע את הדיסקים על עזרא ונחמיה, על כל ההתעוררות שהייתה לבניין המקדש ועל הסיוע שקיבלו מכורש. ולפי זה המשך הכתוב "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן" מתייחס לעת שיבוא כורש ויעורר את העם לעלות ולבנות את ירושלים.

פירוש שני ברש"י, בדבר אחר: "העירותי מצפון ויאת" מדבר בנבוכדנצר, שיתעורר לבוא ולהחריב את ירושלים, ואילו "ממזרח שמש" מוסב על כורש, שהוא מצפונית מזרחית, ואותו העירותי אחר כך לבוא ולבנות את ירושלים.

ופירוש רביעי מביא הרד"ק, שהכול נאמר על מלך המשיח, וכפי שנאמר בהמשך "הן עבדי אתמוך בו", והוא אומר שזה הפירוש הנראה יותר בעיניו. גם המלבי"ם הלך בקו זה, אלא שלדעתו "העירותי מצפון" הוא גוג ו"ממזרח שמש" הוא מלך המשיח, ואילו לרד"ק כבר "העירותי מצפון" מדבר במלך המשיח. ולמה דווקא מצפון, והלא "מצפון תיפתח הרעה"? מבאר הרד"ק: מפני שעשרת השבטים נמצאים בחלח ובחבור ונהר גוזן וערי מדי, שהם צפונית מזרחית לארץ ישראל, ומשם יבוא מלך המשיח לגאול את ישראל, שכן תחילה יגאל את עשרת השבטים. נמצא שיש כאן ארבעה פירושים: כורש (רש"י), נבוכדנצר (דבר אחר ברש"י), מלך המשיח (רד"ק), וגוג ומגוג (מלבי"ם).

מראש ומלפנים: נביא מול קוסם

מִי הִגִּיד מֵרֹאשׁ וְנֵדָעָה וּמִלְּפָנִים וְנֹאמַר צַדִּיק, אַף אֵין מַגִּיד אַף אֵין מַשְׁמִיעַ אַף אֵין שֹׁמֵעַ אִמְרֵיכֶם׃

לאחר שהודיע נבואה, שואל אותם: מי מכם הגיד מראש, כדי שנדע בבוא הדבר שהנה הגידו מראש? המלבי"ם מבחין בין "מראש" ל"מלפנים". "מלפנים" עניינו שאני עומד בהווה ומדבר על העבר ביחס להווה, כמו "האימים לפנים ישבו בה" - עתה אינם יושבים, ואני מספר לך שפעם היה אחרת; וכמו "לנביא היום ייקרא לפנים הרואה" - היום קוראים לו נביא ובעבר קראו לו הרואה. ואילו "מראש" הוא שאני עומד כביכול בעבר עצמו ומודיע את העתיד.

והנה יש הבדל גדול בין הקוסם לנביא. גם קוסמים היו יודעים ידיעות מסוימות מכוח הכוכבים ומהלכיהם, אלא שהיו ידיעות כלליות מאוד. פרעה, שאצטגנין גדול היה, אמר "ראו כי רעה נגד פניכם", וידע לאיזה כיוון הדברים אמורים, אלא שלא פירש נכונה. ידע שעתיד להיוולד מושיעם של ישראל, וידע שהוא נידון במים, אך באיזה מים לא הבין - מי מריבה היו, והוא סבר שיטבע ביאור. לכן דברי העבר של אלה אינם נלקחים ברצינות משתי סיבות: ראשית, אלה דברים כלליים ולא מדויקים; ושנית, רק אחרי שהדבר קורה מנסים למצוא לו מקום בדבריהם, שהרי האומר אינו אדם שאפשר לסמוך על אמיתות דבריו. יש ספר הנקרא "נבואותיו של נוסטרדמוס": אדם שחי לפני כמה מאות שנים וחיבר שירים בלשון כללית מאוד, ומאות שנים אחר כך באים ומחפשים כיצד תופעות שקרו רמוזות בשיריו. והכול הבל ורעות רוח. מי שקורא רואה כשמונה פרשנויות לכל שיר: "ויבוא מלך גדול מצפון" - זה מפרש על נפילת הגוש הקומוניסטי וזה על נפילת סדאם חוסיין, והכול אלסטי, אפשר לראות בו הכול. זה "מלפנים".

לעומת זאת "מראש" הוא מה שהנביא מודיע: דברים מדויקים, בזמנים ובשמות. מודיעים שיקום נצר לבית דוד ויאשיהו שמו - לך ובדוק אם קרה. ואכן מאות שנים אחר כך קם מלך ששמו יאשיהו וביער את העבודה זרה. ועוד, הנביא הוא אדם מקובל ובדוק. הרמב"ם כותב שלא היו מקבלים מיד נביא; היו אומרים לו: אמור דברים העתידים להיות, לטובה ולא לרעה - שהרי נבואה לרעה עשוי הקדוש ברוך הוא לבטלה בעקבות מעשים טובים, ואילו נבואה לטובה היא הוכחה גמורה. אמור שבעוד שבועיים יהיה כך וכך, מדויק במאה אחוז, וכפי שאמרת כך יתגשם. בוחנים אותו כמה פעמים, ורק אחר כך הוא מקבל "דיפלומה" של נביא, ואז אפשר לקבל ממנו כל דבר ה'.

וזהו שאומר: "מי הגיד מראש ונדעה" - שיאמר מראש דברים מדויקים, מתי ואיך, לפי זמנים, ואז נדע שקרה כדבריו. ואם זה גדול מדי בשבילכם, אני מוכן להתפשר על פחות: "ומלפנים ונאמר צדיק" - שיאמר משהו, ולבסוף כשיקרה נוכל לומר שבאמת מישהו אמר כך והנה הוא צודק. וגם זה אין לכם. "אף אין מגיד" - אין מי שיגיד; ואף אילו היה, "אף אין משמיע" - אין מי שישמיע דבריו לרבים, שכן המגידים שלכם מוחזקים כשקרנים; ואף אילו היה משמיע, "אף אין שומע אמריכם", מפני שהכול רגילים בשקריכם ובכזביכם. וכמו שמצינו בנביאי השקר, שהיו מנבאים שלא יבוא מלך בבל, אל תפחידו את העם, יהיה רק טוב, אכלו וקצרו ושבעו ולא תהיה שום רעה. תמיד אהבו לנחם את העם. כמו כלי התקשורת שאוהבים לומר רק דברים נעימים: אתם הדתיים תמיד יש לכם נבואות זעם ותמיד אתם צופים שחורות, לא, יהיה בסדר, העם הזה עם נהדר, צא לרחובות וראה. כך היו נביאי השקר.

ראיה על דרך החיוב

רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלַ͏ִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן׃

המלבי"ם מבאר שיש שני סוגי ראיות: ראיה על דרך השלילה וראיה על דרך החיוב. אם אומר לך שפלוני אינו חכם, ותשאל מניין, ואשיב שעד היום לא אמר דברי חכמה - זו ראיה על דרך השלילה. ואם אשיב ששמעתי אותו מדבר דברי שטות והבל - זו ראיה על דרך החיוב. וזו חזקה הרבה יותר, שהרי מן השלילה אפשר לדחות: אולי הוא חכם מאוד ואוחז בפלך השתיקה. עד כה הביא הנביא ראיה על דרך השלילה, שאין ממש בעבודה זרה שהרי אינה מודיעה עתידות. אבל עדיין אפשר להתווכח: אולי יודעת היא ואינה רוצה לגלות, שומרת את הדבר בסוד לעצמה. לכן הוא מוסיף ראיה על דרך החיוב: "ראשון לציון הנה הנם" - האות הראשון המיועד לציון, הנה הוא לפניכם; אלה הסגנים שדיברנו בהם, זה מלך גוג ש"העירותי מצפון". זה האות שהמלוכה תשוב לציון, וזה האות על קיבוץ הגלויות לירושלים. הריני מביא לכם הוכחה שתוכלו לבדוק אותה אחר כך ותראו שהיא מתקיימת, ועל ידה יושלט שלטון ה' בעולם בלא שום טענה לכוח אחר זולתו, וידעו כל בשר יחדיו כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו. זו ראיה חיובית על אלוקותו: לא ממה שהם לא אמרו, אלא ממה שהקדוש ברוך הוא מודיע והדברים מתקיימים, והם יהיו המכה בפטיש שתשליט את מלכות בורא עולם על העולם כולו.

ומה ההבדל בין ציון לירושלים? המלבי"ם הולך בקו אחד לאורך כל התנ"ך: שניהם ירושלים, אלא שציון היא מקום מושב המלכות והמקדש - הר הבית ובית המלך, וירושלים היא מקום מושב ההמון. "ראשון לציון" מרמז שיחזרו המקדש והמלוכה, ו"לירושלים מבשר אתן" מרמז לקיבוץ הגלויות, שעתידים כלל ישראל להתקבץ לירושלים.

ורש"י מפרש: "ראשון לציון הנה הנם" - מלך ראשון שייתן לבו לציון, הנה זהו שאמרתי. והוא כורש, שהתעניין ראשונה בבניין ציון, "הנה הנם" - הנה הוא כבר מוכן לכך. ומכל מקום אינו אלא מתחיל, "ראשון לציון", שהרי לא יסיים את הגאולה: כשהתחילו לבנות את בית המקדש באו אנשים והוציאו שטנה על יושבי ירושלים ובניין הבית הושבת, ורק לאחר מכן בא דריווש והמשיך את הבניין. לפי רש"י מודיע כאן הנביא על בניין בית שני, שתהיה לו התחלה ולא יסתיים בידי אותו מלך. "ולירושלים מבשר אתן" - באותו זמן יבואו חגי וזכריה ויזרזו את העם לבנות את המקדש בימי דריווש מלך פרס.

ואין איש ואין יועץ

וְאֵרֶא וְאֵין אִישׁ, וּמֵאֵלֶּה וְאֵין יוֹעֵץ, וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר׃

רש"י מפרש: תמיד אני מסתכל על נביאי הבעל ואין איש שמגיד עתידות, ואין מי שייעץ ויאמר מה עתיד להיות עמם. וכן מבאר המלבי"ם: אני מביט בין העמים, בין עובדי הבעל, ואין איש - אף שהדבר כבר החל, אין מי שיודע מה יהיה סופו, אין מי שמסיק שמכאן תצמח מלכות בית דוד ומכאן תבוא בשורה לירושלים. ולא זו בלבד שאינם יודעים את העתיד, אלא "ומאלה ואין יועץ" - אין מי שייעץ להם עצה כיצד להיחלץ מן הצרה שנקלעו אליה, שהרי עוד מעט יילחם מלך המשיח בעמים. ולא זו בלבד שאין להם עצה, אלא אפילו אשאלם - לא ישיבו דבר, אף תשובה ודבר להשיב אין להם.

הֵן כֻּלָּם אָוֶן אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם, רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם׃

וזו המסקנה המתחייבת. כנגד "וארא ואין איש" - "הן כולם אוון", שאין בהם ממש מצד עצמם. וכנגד "ומאלה ואין יועץ" - "אפס מעשיהם", שאין בידם להרע ולהיטיב ואין מי שיוכל לייעץ טובה או רעה. ולכן "רוח ותוהו נסכיהם": הממשלה שלהם והעבודה זרה שלהם רוח היא מצד עצמה, ותוהו מצד התועלת העתידה ממנה. וכיוון שכן, אין שום תועלת באותם עובדי אלילים ובאותה עבודה זרה, ולכן משפטו של הקדוש ברוך הוא עם האומות יסתיים בכך שייכנעו תחת יד מלך המשיח ותחת משפטו יתברך, ויהפכו להיות עובדי השם שכם אחד, במהרה בימינו אמן.

לסיכום:

בסיום המשפט שבין הקדוש ברוך הוא לאומות העולם, קורא הנביא "קרבו ריבכם" על עצם האמונה באל אחד, שבה כבר רוב העולם מודה, ו"הגישו עצומותיכם" על הריב הגדול - שה' הוא מלך יעקב, ובחר בישראל לסגולתו. ההוכחה שהוא מציב היא ידיעת העתידות, בארבע מדרגות יורדות: להודיע דבר שאין לו סיבה כלל, להודיע סוף לתהליך שכבר החל, להודיע את הבאות הטבעיות, ולפחות לפרש מן המסובב את סיבתו - ובכולן האומות ריקות. אפילו המינימום שכל עבודה זרה מתפארת בו, להיטיב ולהרע לעין כול ולא בסיפורי רמאות, אין בידם. ומכאן ש"הן אתם מאין", לא מעלה ולא תועלת, ו"תועבה יבחר בכם". מנגד מודיע הקדוש ברוך הוא נבואה מפורשת מראש - "העירותי מצפון", ובה נחלקו המפרשים בין כורש, נבוכדנצר, מלך המשיח וגוג ומגוג - וזו ראיה חיובית, לא שלילית, לאלוקותו. הכול נועד לאותה מטרה: "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן", השבת המלוכה והמקדש וקיבוץ הגלויות, עד שיוכנעו האומות ויהפכו כולן לעבוד את ה' שכם אחד.