TheWholeTorah.aiBeta

פרק מא - ויכוח הגואל עם האומות - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה

בחלק זה של הפרק עובר הנביא מן הריב עם האומות ועם עובדי האלילים אל דברי נחמה וחיזוק לעם ישראל. הקדוש ברוך הוא פונה אל עמו ומבטיח לו שאין לו מה לירא מן האומות שיבואו להילחם כנגדו בימות המשיח: לא מצד שמא נמאס, לא מצד שמא ייעזב בעת צרה, ולא מצד שמא אין בכוחו של המושיע להושיע. נלך בעקבות ביאורו של המלבי"ם, ולצידו דברי רש"י והרד"ק, ונראה כיצד נבנית כאן הבטחה שלמה ומוחלטת לנצח.

"ואתה ישראל עבדי" - שתי מעלות בעבד המלך
וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי׃

אומר הקדוש ברוך הוא לישראל: אתה, מכל מקום, אינך צריך לחרוד ולירא. אינני עוזב אותך ביד האומות הבאות להילחם כנגדך. אדם השומע שאומות עומדות עליו נבהל מטבעו, ועל כך בא המענה: אין לך מה לחשוש.

מבאר המלבי"ם יסוד נפלא. עבד נאמן למלך תמיד יש לו מקום לחשוש, שהרי אין המצב הנוכחי מובטח שיישאר לעולם. והנה ישנן שתי סיבות שבגללן מלך אוהב את עבדו. האחת: העבד נאמן ומומחה במלאכתו, והמלך זקוק לו. השנייה: אהבה רצונית בלא שום טעם - "מצאת חן בעיניי", והמלך מנשא אותו מעל כל השרים סתם מפני שהוא חפץ בו.

לכל אחת מן הסיבות יש יתרון וחיסרון. מעלת הראשונה: המלך זקוק לי, ועל אף כל רוממותו אין הוא יכול בלעדיי. אבל זו עצמה עקב אכילס: ביום שימצא המלך אומן מומחה גדול ממני, יזנח אותי וייקח את האחר. מעלת השנייה: אם המלך בחר בי בלא טעם, לא ייתכן שימצא אחר ויאמר "הלה טוב לי יותר" - שהרי לא מצאת בי מעלה מלכתחילה, סתם אהבת אותי. אבל חסרונה: המלך אינו זקוק לי כלל, והחשק עלול להתחלף - היום בא לו ומחר לא בא לו.

ואומר הקדוש ברוך הוא לישראל: אצלך יש את שתי המעלות גם יחד. "ואתה ישראל עבדי" - מצד היותך עבד נאמן העובד אותי, אין לך לחשוש שמא איני צריך אותך; כביכול אני מוכרח בך. ועדיין יש מקום לחשוש שמא יימצא עבד נאמן יותר. על כך: "יעקב אשר בחרתיך" - בחרתי בך, כלומר רציתי אותך וחשקתי בך בלא טעם. וממתי? מזמן שעדיין לא היית בעל מעלה, מתקופת היותך "יעקב". כפי שהסברנו כמה פעמים, יעקב מסמל את ישראל בדרגה הנמוכה, דרגת עקב, וישראל מסמל את הדרגה הגבוהה, דרגת שררה. כבר כשהיית בבחינת יעקב בחרתי בך - לא מצד עבודתך אלא מצד שאני חושק בך. וממילא גם אם אמצא עבד נאמן יותר, לא אקחנו, כי בך אני רוצה.

ועדיין יש לחשוש: שמא החשק יתחלף, ואת שאהבתי אשנא, ובמי שחשקתי אמאס. על כך ההמשך: "זרע אברהם אוהבי". אין זה חשק בעלמא, אלא שורשו בזכות אבות - לאברהם אוהבי יש זכויות רבות לפניי, ולעולם לא אמאס בזרעו. נמצא הסיכום: אל תירא מן האומות; א' אתה עבדי הנאמן; ב' ואם תחשוש שמא יימצא נאמן ממך - הרי כבר בתורת יעקב בחרתיך; ג' ואם תחשוש שמא תשתנה הבחירה - הרי אתה זרע אברהם אוהבי, ואני מחויב לזרעו אחריו.

ורש"י מביא שמדרש אגדה בבראשית רבה דורש את כל העניין באברהם ובמלכי צדק, וזהו קו הפירוש של רש"י והרד"ק. "ראו איים וייראו" - האיים ראו את המלחמה של אברהם במלכים וייראו. שם נתיירא מפני אברהם, פן יאמר לו: ראה אילו רשעים העמדת בעולם. ואברהם נתיירא משם, לפי שהרג את בני עילם שהם מבני שם. נמצא שכל אחד ירא מחברו. ולמה נקראו "איים"? כשם שאיי הים מצוינים ומסוימים בעולם, כך אברהם ושם היו מסוימים ומפורסמים, שהכול הכירום. ועוד: אברהם לא היה מזרע צדיקים ואף על פי כן עשיתי לו כך; אתה ישראל עבדי, שאתה מזרע צדיקים, על אחת כמה וכמה. "זרע אברהם אוהבי" - שלא הכיר אותי מתוך תוכחה ומתוך לימוד אבותיו, אלא מתוך אהבה. יש שאדם שב בתשובה מתוך שהשם מכה בו ומייסרו, ואילו אברהם מתוך אהבתו כלפיי זכה והכיר אלוהותי.

"החזקתיך מקצות הארץ" - בחירה שאינה חוזרת
אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ׃

ממשיך המלבי"ם באותו קו: מלך הבוחר לו אדם לעבודתו עלול לבחור אחר כך במוכשר ממנו ולעזוב את הראשון. אבל אצלך אין הדבר כן - "החזקתיך מקצות הארץ", מכל יושבי הארץ בך בלבד החזקתי. ושמא תאמר שבחרתי בך מבין הפחותים, לכך נאמר "ומאציליה קראתיך" - מן האצילים והנכבדים דווקא בך קראתי, ואמרתי לך "עבדי אתה", שאתה מובחר אצלי מכל יושבי תבל. ולכן "בחרתיך ולא מאסתיך" - בחירה עולמית שאין לחשוש שתופר. הברית הזאת מוחלטת ומובטחת, וכל שעל עם ישראל לעשות הוא לשמר אותה במעשים טובים, אבל בכל מקרה אומר השם: לא אזנח ולא אטוש את עמי ישראל.

"אל תירא כי עמך אני" - שלוש היראות ושלוש התשובות
אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי׃

"אל תשתע" - לפי פשוטו מבאר הרד"ק: אל תפחד. תרגום יונתן: "לא תתבר", אל תישבר. וחז"ל, וכן רש"י כאן, מפרשים: אל תהיה כשעווה, שהדונג נמס מעט חום; אל תימס מפני האויבים כי אני אלוהיך. ועוד מביא הרד"ק בשם אביו: "אל תשתע" מלשון "שעו מני" שהוא כמו הרפו ממני, כלומר אל תתרפה כי אני אלוהיך, אמצתיך ועזרתיך ותמכתיך, ולכן אל תיבהל מן האויבים.

מבאר המלבי"ם שיראת האדם נובעת משלושה מצבים, ושלושתם נענים כאן. האחד: שמא האוהב השומר עליו תמיד מאס בו, ושוב אין ההגנה מובטחת. על כך נאמר בפסוק הקודם "בחרתיך ולא מאסתיך". השני: שמא בעת הצרה לא יהיה האוהב עמו ולא יגונן עליו. על כך: "אל תירא כי עמך אני" - תמיד, בכל עת ובכל מצב אני עמך. השלישי: שמא ירצה להצילני ולא יוכל, שאין בכוחו. על כך: "אל תשתע" - "תשתע" לפי המלבי"ם מלשון לשעות, שמפנה מחשבתו לחשוב האם יוכל השם להושיעו אם לאו. אומר לו: "כי אני אלוהיך" - אני בעל היכולת, ולא סתם אלוקים בעל הכוחות, אלא אלוהיך בפרטות, המשגיח עליך בהשגחה פרטית.

"אמצתיך" - שים לב, לא סתם כוח אלא אומץ, שתוכל אתה בעצמך לעמוד כנגד האויב. ולא זו בלבד, אלא גם בעת עומדך "אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי". מדמה זאת המלבי"ם לאוהב הרוצה לעזור לאהובו, שעוזר לו בשמאלו ותומכו בימינו - "עזרתיך" בשמאל, "תמכתיך בימין צדקי" בימין, כדי שלא תיפול.

ארבעה סוגי אויבים
הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ׃

לאחר כל ההבטחות - החזקתיך, עבדי אתה, בחרתיך, לא מאסתיך, עמך אני, אמצתיך, עזרתיך, תמכתיך - אין לך לירא מן הגויים, שכל הבאים להזיקך יבושו ויכלמו. ומונה המלבי"ם ארבעה מיני אויבים. הראשון: מי ששונא את חברו ומדבר עליו שלא בפניו, והם "הנחרים בך". מבאר המלבי"ם שהוא מלשון חרם, שמחזיק אותך כמוחרם ונמנע מלהתקרב לארבע אמותיך. (המצודת ציון מפרש מלשון חרון אף, שחרה אפו בך, אך המלבי"ם נוקט לשון חרם.) ומה הכפילות "יבושו ויכלמו"? "יבושו" הוא מעצמו, ו"יכלמו" יותר מכך - כשאחרים מביישים אותו; יבושו מעצמם ויכלמו מאחרים ששמעו את דיבתם ואת דבריהם.

הסוג השני: המגנה אותך בפניך, ואומר דברים כנגדך פנים אל פנים וגורם לך קלון ובושה. הם "אנשי ריבך", ועליהם נאמר "יהיו כאין ויאבדו".

תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ׃

כאן באים שני הסוגים הנותרים. מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין "מצה" ל"מריבה": ריב הוא ויכוח מילולי, ואילו מצה היא הכאה. מי שעושה עמך "מצה ומריבה" אינו מסתפק בריב אלא בא להכותך. וראיה לדבר מן הפסוקים: "כי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה", וכן "והנה שני אנשים עברים נצים" - הרי שלשון ניצוי מדברת בהכאה. לפיכך "אנשי מצותך", הבאים להכותך, לא זו בלבד שלא תצטרך להתגונן מפניהם, אלא כלל לא תמצאם: "תבקשם ולא תמצאם".

הסוג הרביעי והקשה מכולם: "אנשי מלחמתך" - הבאים להרוג אותך ולהילחם בך בחרב במלחמה גמורה. אף הם "יהיו כאין וכאפס", כדבר שתם ואפס. נמצאו כאן כל הדרגות: הנחרים בך המחרימים מאחורי הגב; אנשי ריבך המבזים פנים אל פנים; אנשי מצותך המכים; ואנשי מלחמתך ההורגים. וכנגד כולם מבטיח הקדוש ברוך הוא להגן עליך.

"מחזיק ימינך" - כוח הגוף וכוח הנפש
כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ׃

"מחזיק ימינך" - אני נותן לך כוח להילחם, שהאדם נלחם ביד החזקה שהיא יד ימין. ומבאר המלבי"ם שאדם עלול שלא להצליח במלחמה משתי סיבות. האחת חולשת הגוף ורפיונו, ועל כך "אני ה' אלוהיך מחזיק ימינך". השנייה חולשה נפשית: אפשר שיש לו שרירים וגבורה, אך הוא רך לבב וחסר עוז ותעצומות. על כך אומר לו הקדוש ברוך הוא "אל תירא אני עזרתיך". ואם כן, כל הנדרש ממך הוא העוז והתעצומות, ואז תראה כיצד אתה ניצל מכל אויביך.

"תולעת יעקב" - כוחה בפיה
אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם יְהֹוָה וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃

למה נמשלו ישראל לתולעת? אומר רש"י: משפחת יעקב החלשה כתולעת, שאין לה גבורה אלא בפיה. והרי התולעת מסוגלת להפיל אף מגדל של עץ - עבודת צוות, כל אחת אוכלת מעט ומעט, ולפתע הבניין קורס. ובארצות הברית מצויים סיפורים רבים כאלה, שמודיעים לאדם לפנות את ביתו תוך עשרים וארבע שעות פן יקרוס עליו; הכול נראה יפה ותקין, אלא שהעץ נאכל בידי תולעים. עושים שם טיפולי תחזוקה וריסוסים למיניהם, אך יש מצבים שכבר אין מה לעשות והתולעת אוכלת את הכול.

ומעשה שהיה בזמנו של רבי עקיבא איגר, בעיירה שנשרפה כליל, שכן בימים ההם היו הדליקות מצויות מאוד. התחילו האנשים לבנות את בתיהם ולקחו קבלנים גויים, ורבי עקיבא איגר הודיע והזהיר שלא לאפשר לקבלנים לעבוד ביום השבת. אף שהיה מקום לומר שקבלן גוי אדעתא דנפשיה קעביד, מכל מקום כיוון שאוושא מילתא ויש לדבר פרסום - אסור. היו שם שלושה גבירים שלא התאים להם לשהות זמן רב בבתי תמחוי, והיו זקוקים לווילה שלהם במהירות. אמרו לקבלן הגוי שימשיך לבנות גם בשבת ואל ישעה לאזהרת רבי עקיבא איגר. וכך עשו. תוך זמן קצר הייתה הווילה שלהם בנויה והם נכנסו לגור בה, בעוד שאר אנשי העיירה עדיין בעיצומה של הבנייה. ותוך שנה הוצרכו שלושתם לפנות את ארמונותיהם: בנו וילות יקרות ביותר, הכול מעץ שהוא זול שם, ונתגלו בהן טרמיטים, תולעים מיוחדות האוכלות את העץ - ורק אצלם, רק אצל שלושתם. לא ניתן היה לגור שם, והוצרכו להרוס את הכול. רואים מה כוחו של דבר שמזהיר עליו קדוש ישראל, הגאון רבי עקיבא איגר.

ונחזור לענייננו: זו בחינת התולעת. התולעת חלשה, בלחיצה קטנה גומרים עליה, ואף על פי כן היא מפילה מגדל גדול, וכוחה בפיה. כך עם ישראל: אנחנו חלשים, אבל יש לנו כוח בתפילה, וכוח התפילה הוא עוצמתו של עם ישראל. וכן מביא הרד"ק מן המדרש "ילמדנו": למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך, מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה - כמה שהיא רכה, ויכולה להפיל ארז אדיר - כך ישראל, כל כוחם בתפילה, ומכים את רשעי העולם החזקים כארזים ונמשלים להם, שנאמר "ארז בלבנון". ממילא "אל תיראי תולעת יעקב", שהרי יש לך הכוח העצום שיש לתולעת, הוא כוח התפילה.

והמלבי"ם, כדרכו לכל אורך פירושו, מחלק בין יעקב לישראל: יעקב הוא הדרגה הנמוכה, ההמון, וישראל הדרגה הגבוהה. וכן משתמע מן הלשון: יעקב מלשון עקב ועקבה, נמוך; ישראל מלשון שררה ורוממות. "תולעת יעקב" - המון בית יעקב, שהוא גוף האומה הכללית, נעשה כמת שנרקב, שאין נשאר ממנו אלא תולעים. "מתי ישראל" - אף אלו שהם בבחינת ישראל, לא נשארו אלא "מתי", מלשון אנשים חלשים, כמו "מתי מעט" (והוא בשווא תחת המ"ם ולא בצירי, שאין הכוונה מתים). כלומר גם בעלי המעלה אינם בבחינת תולעת שנרקבה, אבל נחלשו בעקבות הגלות. ואומר להם הקדוש ברוך הוא: אל תראו את המצב הזה ותישברו, "אני עזרתיך נאום ה' וגואלך קדוש ישראל". ולמה נאמר "עזרתיך" בלשון עבר? מפני שזו הבטחה, והבטחת השם כאילו כבר נעשתה.

"מורג חרוץ חדש" - זכויות חדשות משלך
הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים׃

מהו מורג? מן הכלים ששנינו "מוריגין וכלי הבקר". כלי עץ כבד שהיו בו חריצים חריצים, כעין פומפייה או פצירה, והיו מעבירים אותו על קשי השיבולים, והוא היה חותך את הקש דק דק ומפריד את החיטה מן הקליפה ומן המוץ. וכל כלי כזה, ככל שמשתמשים בו יותר הוא נשחק; לפיכך נאמר "חרוץ חדש" - מחורץ בחריצים, וחדש, שחודיו עדיין חדים. "בעל פיפיות" - החריצים הללו הם פיות רבים.

מבאר המלבי"ם שממשיל כאן את העכו"ם למוץ ולפסולת, ואתם ישראל תדושו אותם בכלי חדש זה. ומהו הנמשל? "ישן" פירושו משומש, וזו זכות אבות שאנו עושים בה שימוש כבר אלפי שנים. אומר לך הכתוב: "שמתיך למורג חרוץ חדש" - לא תזדקק לזכות אבות, אלא יהיו לך זכויות חדשות משלך, ולא תיאלץ להישען על זכויות אבותינו מלפני שלושת וארבעת אלפים שנה. ולא מעט זכויות אלא "בעל פיפיות", פיות רבים, מכוח מצוות הרבה.

"תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים" - שים לב לדיוק: ההרים, שהם הגדולים, נמשלים לחיטים הנידקים ונטחנים עד שנעשים כקמח; והגבעות, שהן קטנות, נמשלות למוץ שהוא הקליפות והקש. גם ההרים הגדולים, שהם השרים החשובים והמלכים, אין לך לירא מהם ותעשם כקמח; וגם הגבעות, השרים הנמוכים והחלשים יותר, תעשם כמוץ. נמצא שלא זו בלבד שאתה יכול להישען עליי, אלא אני נותן לך כוח שתוכל להישען גם על עצמך, ותהיה כמורג חרוץ חדש הדש את כולם.

תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהֹוָה בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל׃

אחר הדישה עדיין אין די, שכן צריך להוציא את גרגירי החיטה מתוך המוץ. וכיצד? היו זורים ברחת - את רחבה וקלה - ומרימים בה את התבואה וזורקים לאוויר, וזורה ורוח מסייעתו: הרוח נושאת את הקל והכבד נוחת. החיטים הכבדות יורדות, והמוץ והקליפות הקלים עפים ברוח. וזהו "תזרם ורוח תשאם" - אפילו רוח קטנה נושאת אותם לאוויר; ושלא תחשוש שיחזרו וייפלו במקומם, "וסערה תפיץ אותם" - רוח חזקה יותר תפיץ ותרחיק אותם לחלוטין.

"ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל" - תהיה לך גילה ושמחה על כוחו הגדול של הקדוש ברוך הוא שהיה בעזרך, ותהיה לך תהילה וכבוד בעיני כל העמים בזכות קדוש ישראל, שהוא השם יתברך ביחסו אלינו, בהיותו אלוהינו. ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "תגיל" ל"תתהלל": גילה ושמחה יש לאדם גם בהצלחה שאינה מיוחסת אליו ובאה לו מבחוץ - מי שזכה בפיס, מה עשה בשביל זה? הרבה אחרים קנו כרטיס כמותו ולא זכו, ואף על פי כן הוא שמח בזכייתו. אבל להתהלל ולהתפאר, במה יתפאר? התפארות שייכת במי שהתאמץ ועבד ופתח מפעל והצליח. לפיכך כאן, שהכול בא מכוח הבורא, אין מקום להתהלל בעצמך; לשמוח - כן, "תגיל בה'"; אבל ההתהללות היא "בקדוש ישראל" - אני מתהלל בהשם ובגבורתו, שבכוחו יתברך ניצחנו והוא זה שהצילני.

"העניים והאביונים מבקשים מים" - שלושה ביאורים
הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יְהֹוָה אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם׃

מי הם העניים והאביונים, מדוע הם מבקשים מים, ומה אירע ללשונם שיבשה? יש כאן שלושה ביאורים עיקריים. רש"י מבאר שזו נבואה על אחרית הימים, ואין מדובר בצימאון גשמי אלא בצימאון רוחני: "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'", ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. אלו העניים והאביונים שיגיעו בסופה של הגלות ויבקשו מעט רוחניות ואין - אין נבואה, ואף בחלומות אין מדברים עמנו. ואומר הקדוש ברוך הוא: כשאגאל אתכם אכין לכם לחם ומים, והם שכינתו ורוח נבואה בפי נביאיהם. "נשתה" לפי רש"י כמו "ונשתו מים מהים", לשון השאה ושבר, לשון חורבה ויובש; והיה ראוי לומר "נשתתה" בלשון נקבה, אלא שבא דגש במקום הכפילות - לשונם יבשה מרוב צמא, ואומר השם "אני ה' אענם", אשפיע עליהם שפע של רוחניות.

הרד"ק אף הוא מעמיד את הדברים בתקופת הגאולה, אלא שלדעתו מדובר בצימאון גשמי ממש: ישראל יצאו מן הגלות וילכו דרך מדברות ומקומות שאין בהם מים, ויבקשו מים ולשונם תיבש בצמא, ויצעקו אל השם. ואומר הקדוש ברוך הוא "אני אענם" - ולשון עניה היא תמיד בעקבות צעקה ותפילה ובקשה, שאני עונה למה שהתחלת וביקשת. ולמה אענה? "אלוהי ישראל" - אני הוצאתים מן הגלות, ולא אתן להם למות בצמא במדבר.

והמלבי"ם מבאר שעם ישראל בגלות כבר התייאשו מן הגאולה, ושתי סיבות לייאושם. האחת, כשהם מסתכלים על חולשתם ורפיונם כנגד האויבים והגויים - מה סיכויינו להיגאל? על כך נאמר למעלה "אל תיראי תולעת יעקב": אתה חושש מחולשתך ואומר "תולעת אני, איזה כוח יש לי" - "מתי ישראל אני עזרתיך נאום ה' וגואלך קדוש ישראל". והשנייה, שהם חוששים מחמת עניותם ודלותם, וזהו פסוקנו. ומה ההבדל בין עניים לאביונים? אומר המלבי"ם: האביון דל מן העני, שהעני הוא מי שאין לו, והאביון הוא המתאווה לכל דבר, ולכן נקרא אביון. והם דלים כל כך עד שאפילו מים אין להם, דבר המצוי בכל מקום ונקנה בזול. ו"נשתה" - אפשר לפרשו מלשון חורבה ויובש, ואפשר כמו "ונשתו מים מהים", ששם מבאר המלבי"ם משורש "נשת" לשון העתקה והפסד, כמו "נשתה גבורתם", וכמו גיד הנשה שנשה ונעתק ממקומו בעקבות מכת המלאך. אף כאן: נעתקה לשונם מפיהם מרוב צמא.

"אני ה' אענם אלוהי ישראל לא אעזבם" - "אני ה'" מצד שהוא האלוה בורא כל העולמות; "אלוהי ישראל" מצד החיבור וההשגחה הפרטית שיש לו עמנו. ומוסיף המלבי"ם: אומר הקדוש ברוך הוא, לא אעזוב אותם, שאני מחובר עם עם ישראל ויש לי עמם קשר תמידי, ולא תצטרכו כלל להתפלל - עוד לפני שתתפללו אשפיע עליכם.

"אפתח על שפיים נהרות" - שינוי סדרי הטבע
אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם׃

לפי רש"י כל השפע האדיר הזה הוא שפע רוחני: "אשפוך רוחי על כל בשר", "נביאיכם חלומות יחלמון" ויראו חזון, והמדבר הוא המקום שלא הייתה בו חוכמת התורה והקדוש ברוך הוא יהפכנו לאגם מים. לפי הרד"ק הכוונה כפשוטה, למי שיהיו במדבר ממש בשובם מן הגלות: אפתח להם נהרות ומעיינות בבקעות, והכול בדרך פלאית, שהרי אין אלו מקומות מים אלא מקומות מדבר.

והמלבי"ם מדייק בכל פרט. מהו נהר? דבר הנמשך, כמו "ונהרו אליו כל הגויים" שפירושו נמשכו. הנהר אינו נובע במקומו אלא נמשך ממקום אחר, והמקום שממנו נובעים המים נקרא מעיין. והיכן מצויים נהרות - במקומות גבוהים או נמוכים? ודאי בנמוכים, שהרי המים נמשכים למטה. ואומר הקדוש ברוך הוא: "אפתח על שפיים נהרות" - שפיים הם המקומות הגבוהים, ושם דווקא אפתח נהרות, נגד הטבע. ולעומת זאת המעיינות הנובעים מצויים בדרך כלל בהרים ולא בבקעות, ואומר: "ובתוך בקעות מעיינות", היפך הטבע הרגיל. "אשים מדבר לאגם מים" - אגם הוא היקוות מים, ובמדבר אין המים נקווים שהכול מתאדה תוך ימים, ורק במקומות לחים נקווים המים; ואף על פי כן אשים שם אגם. "וארץ ציה למוצאי מים" - בארץ יבשה יימצאו מעיינות ומקורות מים, שאף זה היפך הטבע, שמארץ של יובש תהיה יציאה ובקיעה של מים. אומר הקדוש ברוך הוא: אעשה דברים שהם היפך דרך הטבע.

עצים במדבר
אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו׃

לפי הרד"ק, שהנבואה בגאולה העתידה כשישראל יעברו דרך המדברות, אומר הקדוש ברוך הוא: לא רק מים אתן לכם במדבר, אלא אף עצים. ושואל הרד"ק: מה צורך להם בעצים אלה בעלותם מן הגלות, וכי אדם העובר במדבר ימים אחדים בדרכו לארץ זקוק לעצים? ומשיב שתי תשובות. האחת: אפשר שייבראו העצים הללו במדבר בקומתן, כדרך שנברא אדם הראשון ולא היה צריך להמתין שיגדלו השתילים, אלא הכול נברא בצביונו ובקומתו; וכשיבואו ישראל יהיו העצים מוכנים מיד ויהיה להם צל ולא יכם שרב ושמש. והשנייה: מעלת העצים תהיה שמכאן ואילך יגדלו עצים בכל אותם מדברות, וכל העוברים שם יתמהו - מדבר הוא זה, מה מעשיהם של עצים כאן? ויאמרו: עם ישראל עבר כאן. ויהיה בכך קידוש השם תמידי, שכל הרואה יודה להשם על הפלא ההוא.

ובזיהוי העצים מביא הרד"ק שמות. "עץ שמן" הוא הנקרא בלעז פין, עצי שמן שהשמן יוצא מהם כמין זפת, ויונתן תרגם "אעין דמשחא", עצי שמן; ואי אפשר לפרש שהוא עץ זית, שהרי בפסוק אחד נאמר "עלי זית ועלי עץ שמן", הרי שאין הזית עץ שמן, אף שהיה מקום לומר כן לפי ששמן הזית שומני. "תדהר" - מורניא"ן לפי התרגום, ובדברי חז"ל יש שקראוהו שאגה, ויש אומרים בלעז שא"ף. "תאשור" - אשכרועין, ויש קוראים לו שורבינה או שורבין, ויש מפרשים אשקרוע, ויש קוראים לו בוהו או ברוש. כך או כך, עצים מיוחדים שיהיו שם במדבר.

והמלבי"ם מבאר את תועלת כל אחד מהם: הארז והשיטה טובים לבניית בתים; ההדס יתרונו לריח; ועץ שמן למאכל ולהאיר. וכל אלה אין דרכם לגדול במדבר, ואומר הקדוש ברוך הוא שישימם שם. ומה בין מדבר לערבה? במדבר אינו גדל כלום, ובערבה גדלים קוצים ודרדרים - ואף שם "אשים ברוש תדהר ותאשור", אילנות טובים ויקרים. ולא תאמר שבמקום שיהיה ברוש לא יהיה תדהר ובמקום תדהר לא יהיה תאשור, לכך נאמר "יחדיו", וזה מראה את גודל המופת והנס.

"למען יראו וידעו" - עשייה ובריאה
לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד יְהֹוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ׃

מהי המטרה בכל זה? שיראו וידעו וישימו וישכילו, שכולם יתבוננו ויגיעו למסקנה כי יד ה' עשתה זאת ואין זה מאליו. כיצד ייתכן שבמקומות שאין בהם מים נראים פתאום מים ומעיינות, וכיצד ייתכן שבמקום שאין בו עצים נראה יער שלם של ארז ושיטה והדס וברוש ותדהר ותאשור? בהכרח יגיעו למסקנה כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל בראה לצורכנו, לצורך עם ישראל.

מבאר המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות. כבר ראינו עניין זה כמה פעמים: כשמחלקים את הפסוק לארבעה משפטים רצופים, המשפט הראשון נמשך אל השלישי והשני אל הרביעי, שניים לעומת שניים. וכאן: "למען יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת", "וישימו וישכילו יחדיו כי קדוש ישראל בראה".

ושלושה חילוקים יש כאן. הראשון: "יראו וידעו" היא ראייה חושית - אני רואה ואני יודע, דבר ברור וראייה גמורה; ואילו "ישימו וישכילו" הוא שישים ליבו ויתבונן התבוננות פנימית, ויעיין בדבר ויגיע לאותה מסקנה בהשכלה שכלית. השני: "יד ה'" היא מצד היותו מהווה את כל ההוויה, ואילו "קדוש ישראל" הוא מצד ההשגחה הפרטית שהוא משגיח ודואג לעם ישראל בפרט. השלישי: "עשתה" לעומת "בראה" - בריאה היא יש מאין, להוציא דבר מן התוהו; ועשייה היא תיקון דבר קיים, יש מיש, כמו "ועשתה את ציפורניה", וכמו נגר שעשה שולחן, שלא עשאו יש מאין.

ולפי זה מתבאר הפסוק: הם יראו בראייה מוחשית, ומעצם הראייה ידעו ידיעה ברורה כי יד ה' עשתה זאת - שאין זה מקרה, וכל מה שאתה רואה שם במדבר הוא מעשה ידיו. אבל עדיין יוכלו לומר: אמת שיד ה' עשתה זאת, אך זו עשייה ולא בריאה, יש מיש, וזה פחות מפעים ופחות מדהים; כאילו הייתה כאן תופעת טבע מעניינת, שבאמצע המדבר נהרות ובאמצע המדבר עצים. על כך אומר: "וישימו וישכילו יחדיו" - כשישימו ליבם ויעיינו ויתבוננו היטב, יגיעו למסקנה כי "קדוש ישראל בראה", שהשם מצד שהוא קדושו של ישראל, המגונן עליהם ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, עשה כאן בריאה ניסית שאינה טבעית, בבחינת יש מאין. וזאת רק המתבונן יכול להשיג.

לסיכום:

בחלק זה של הפרק בונה הנביא הבטחה שלמה ומוחלטת לעם ישראל: אתה עבדי הנאמן, אתה הנבחר בלא טעם מימי יעקב, ואתה זרע אברהם אוהבי - ולכן אין חשש שאימאס בך, שאעזבך בעת צרה, או שלא יהיה בכוחי להושיעך. כנגד ארבעת סוגי האויבים - המחרימים מאחורי הגב, המריבים פנים אל פנים, המכים והלוחמים - מובטח שכולם יהיו כאין וכאפס. ישראל, החלשים כתולעת, כוחם בפיהם ובתפילתם, ועתידים להיעשות כמורג חרוץ חדש בעל פיפיות מכוח זכויותיהם שלהם ולא מכוח זכות אבות בלבד. ובגאולה ישפיע עליהם הקדוש ברוך הוא שפע שכולו היפך הטבע - נהרות בשפיים, מעיינות בבקעות, ועצים במדבר ובערבה - כדי שיראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת, וכשיתבוננו ישכילו שקדוש ישראל בראה, בריאה של יש מאין מתוך השגחתו הפרטית על עמו.