TheWholeTorah.aiBeta

פרק מא - ויכוח הגואל עם האומות - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק מ"א בישעיהו בא בהמשך לדברי הנחמה שנאמרו לציון. לאחר שהנביא ניחם את ירושלים, הוא פונה כעת אל אומות העולם. המלבי"ם מסביר שהנביא רואה במחזה רוחו את הדברים כאילו הם כבר מתרחשים לנגד עיניו: הגואל כבר הגיע, וכעת הוא מתווכח עם האומות כדי להשיבן אל האמונה באל אחד, אל דת האמת, שיכירו הכול שהקדוש ברוך הוא הוא בורא העולם ורק לו ראוי לעבוד.

פסוק א: ארבעה תנאים לוויכוח הוגן

הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ, יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה׃

המלבי"ם מבאר שכאן מתנהל ויכוח בין הגואל (או הנביא) לבין האומות, ומונה ארבע סיבות שבגללן אדם עלול להיות מנוצח בוויכוח שלא בצדק - והקדוש ברוך הוא מסלק את כולן מראש.

הסיבה הראשונה: לפעמים המתווכח הוא קטן ומי שכנגדו גדול. לנצח את החלש אינה גבורה. לכן: "הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים" - האיים הקטנים ישתקו, איני רוצה להתווכח עמכם, שלא תאמרו שניצחתי חלשים. "וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ" - דווקא כנגד הלאומים הגדולים אני מבקש להתווכח.

הסיבה השנייה: לפעמים נסתתמות טענותיו של אדם רק משום שהופתע ולא היה מוכן. אילו היו מראים לו את השאלות מראש, היה יושב עליהן, מתייגע ומוצא תשובות מסודרות. על כך נאמר "יַחֲלִיפוּ כֹחַ" - תעיינו, תתבוננו, תחקרו והתכוננו היטב, שלא תטענו שהפתעתי אתכם בשאלה שנפלה עליכם ברגע אחד.

הסיבה השלישית: לפעמים מתווכחים עם נשוא פנים שעצם מראהו מטיל אימה, ומרוב פחד אין פותחים פה. לכן "יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ" - לא מרחוק ובחרדה, אלא בקירוב מקום. ומדייק המלבי"ם שבכל מקום הניגש הוא פחות במעלה מזה שניגשים אליו, כמו "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" - יוסף הוא המלך ויהודה ניגש אליו. אבל כשאומרים לשון קירבה, משמע ששניהם במעלה שווה. ובפרט שנאמר "יַחְדָּו" - בהשוואה גמורה. כלומר: אל תהיה לכם אימה ממני, אם יש לכם טענות - גשו קרוב ואמרו את כל אשר עמכם בלי חשש.

הסיבה הרביעית: לפעמים אין מי שיכריע בין הצדדים. זה סבור שצדק וזה סבור שצדק, והוויכוח נשאר עקר. כך טען איוב: "לֹא אִישׁ כָּמוֹנִי אֶעֱנֶנּוּ, לוּ יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ" - יש לי טענות כלפי בורא עולם, אך מי יהיה הצד השלישי שישפוט מי צודק? על כך אומר הקדוש ברוך הוא "יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה" - יהיה משפט ויהיה מי שיכריע. במילים פשוטות: בואו, אני מוכן לעמוד אתכם למשפט, אטען את טענותיי ואתם את טענותיכם, ונראה מי צודק.

פסוקים ב-ג: מי העיר ממזרח - אברהם אבינו

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ׃

חז"ל והרד"ק דורשים את המקרא הזה על אברהם אבינו. "מִמִּזְרָח" - אברהם הגיע מפאתי מזרח, מארצה בני קדם. מי העיר אותו והוציאו מבית של עובדי אלילים? "צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ" - בכל מקום שהיה דורך בו רגלו היה אברהם קורא לצדק, קורא לעם אל האמת, שיחדלו מן התאוות ומעבודה זרה ומן השקר, כמו שכתוב "וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'".

והרי זה פלא: איש אחד בין כל בני הארץ, כולם עובדי עבודה זרה והוא אינו ירא מאיש, נלחם כנגד כולם ומושלך לכבשן האש. מי העיר אותו לעשות כל זאת? הקדוש ברוך הוא. "יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ" - אברהם ניצח את ארבעת המלכים, כדרלעומר והמלכים אשר אתו, רדף אחריהם בשלוש מאות ושמונה עשר איש, הציל את השבי ולקח מידם את לוט. מאין בא הכוח הזה? הכול מאת השם. "יַרְדְּ" מלשון רדייה, כמו "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" ו"וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם" - הקדוש ברוך הוא המשיל והשליט אותו על המלכים.

מדייק הרד"ק: הכול כתוב בלשון עתיד - "יִתֵּן לְפָנָיו", "יַרְדְּ", "יִתֵּן כֶּעָפָר" - ולכאורה היה ראוי לומר בלשון עבר, שהרי מדובר במה שכבר היה. אלא שהנביא אינו בא רק לספר מה אירע, אלא ללמד: כך קורה כשאדם מבקש את השם. כל צדיק שילך בדרכו של אברהם, כך יעשה לו הקדוש ברוך הוא. אין זה עניין היסטורי בלבד, אלא הנהגה שעתידה להימשך.

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" - הקדוש ברוך הוא נתן אותם כעפר שדורכים עליו לפני חרבו של אברהם, וכקש נידף לפני קשתו. ויש מפרשים להפך: שחרבם של המלכים נעשתה כעפר וקשתם נעשתה כקש, שהרי הקשת והחיצים צריכים להיות חזקים - וכאן נהפכו לאין.

ובמדרש רבה (בראשית פרשה מ"ג, ג) דורשים זאת כפשוטו ממש. רבי יהודה אמר: אברהם היה משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות, קש - ונעשה חיצים. ורבי נחמיה אמר: "יִתֵּן עָפָר" לא נאמר אלא "כֶּעָפָר" - הם היו משליכים חרבות על אברהם והן נעשות עפר, זורקים עליו חיצים והם נעשים קש שאינו פוגע בו כלל.

יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם, אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא׃

ממשיך המדרש שם: רבי לוי בשם רבי יוסי בן זמרא אומר, פסיעותיו של אברהם אבינו היו שלוש מילין. רבי יהודה בר רבי סימון אמר: מיל, שנאמר "אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא". ורבי נחמיה בשם רבי אבהו אומר: לא נתאבקו רגליהם אלא כמי שהולך מביתו לבית הכנסת - הליכה קצרה שבקושי מתלכלכות בה נעליו.

ולפי הרד"ק שהפסוק חוזר על אברהם: "יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם" - רדף אחריהם ועבר בשלום, יצא בשלום ולא מת איש מאנשיו. "אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא" - דרכו של אדם ההולך אורח שרגליו כואבות, וכאן לא בא כאב ברגליו בעקבות ההליכה, לא אירע לו שום רע, אלא חזרו כל אנשיו בריאים ושלמים.

אין מזל לישראל

עוד דרשה יש לחז"ל על פסוק זה, בגמרא במסכת שבת (קנ"ו). מניין שאין מזל לישראל? שנאמר "כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" - הם ייחתו ולא ישראל. הגויים הם שצריכים לחשוש מן המזלות, מה מורה כוכב זה ומה מורה כוכב אחר.

ואף רב סבר אין מזל לישראל. דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל? שנאמר באברהם "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה". אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בן ביתי יורש אותי? אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: ריבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי - חזיתי בכוכבים - ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל. כלומר, ישראל אינם כפופים למזל אלא הם מעל המזל. ומה ראית? שכוכב צדק עומד במערב? אני מזיזו ומעמידו במזרח. וזהו שנאמר אצלנו "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ" - הקדוש ברוך הוא קרא לכוכב צדק להעמידו במזרח לרגלו של אברהם, כלומר בשבילו ולפי מצבו, כדי לשנות את גורלו ולזכותו בבן.

ביאור המלבי"ם: ימות המשיח

המלבי"ם מבאר את הפרשה על מלך המשיח שיבוא מארץ מזרח, שהרי לשיטתו כל הפרק עוסק בוויכוח שיהיה לעתיד לבוא בין הגואל לבין הגויים, להוכיח להם את אמיתות התורה ואת שלטונו המוחלט של בורא עולם.

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח" - מה הסיבה שעוררה את מלך המשיח לבוא ולכבוש ארצות וגויים ולמשול ממשלה מוחלטת? הרי כל כובש קם מתוך סיבות ידועות: אהבת השררה והכבוד, שיראו הכול כמה כוח יש לו וכמה גדול צבאו; או קנאה ונקמה, שמישהו פגע בו והוא בא לגמול לו; או בצע וקניינים, שיש לזולתו שדות נפט והוא חומד אותם. אך האם שמעת מעולם כובש שקם לכבוש ממלכות מתוך אהבת צדק? וזהו "צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ" - הצדק הוא כל מטרתו ושאיפתו, לעורר את הצדק בעולם.

ועוד ראיה שאין הדבר טבעי: "יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ". דרך העולם שאת המלכים כובשים במלחמה ואת הגויים רודים בהם, וכאן ההפך: אינו רודה בגויים אלא במלכים. בדרך כלל כובשים את העם, והמלך מצליח להימלט, ורק לעתים רחוקות היו תופסים את המלך ומושיבים אותו תחת השולחן ללקט עצמות. כאן יהיה המצב הפוך - וכי אין זה מביא להבין שיש כאן כוח עליון?

וראיה שלישית: "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" - הגויים דומים לפני חרבו כעפר שדשים אותו ברגל, והמלכים כקש נידף לפני קשתו. כלומר ינצח אותם בקלות עצומה. בדרך העולם מלחמה נמשכת זמן רב ונשפך בה דם רב, וכאן מלך המשיח בא וכובש בקלות כזאת. האם אין זה מעורר להבין שכוח רוחני עליון עמו? לכן התעוררו, גויים, והבינו שהקדוש ברוך הוא הוא המושל בכול, והוא זה שעורר את המשיח לבוא ולגאול את ישראל - ובואו גם אתם תחת ממשלתו.

עוד מביא המלבי"ם דעה שלישית, שיש המפרשים את כל העניין על כורש, שהשם יעירנו ממזרח לבוא על בבל ולתפסה, והגויים והמלכים לא יעמדו בפניו. אך הוא דוחה זאת ואומר שהנכון כמו שפירש. ולכן אנו הולכים בשני הקווים: קו הרד"ק על אברהם, וקו המלבי"ם על ימות המשיח.

ולפי המלבי"ם, "יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם": מלך המשיח יצטרך להילחם באומות כדי להשליט עליהן את דת האלוקים, ובשלב הראשון לא כולם ירצו לקבל. אך אף שירדוף אחריהם, "יַעֲבוֹר שָׁלוֹם" - יעבור כמי שהולך לעשות שלום, ולא ככובש המבקש שם וממון. "אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא" - הוא יעבור בדרכים שאדם אינו יכול לעבור בהן ברגליו, מקומות מסוכנים שאין עוברים בהם כדרך הטבע. מכאן יהיה ברור שההליכה הזאת ניסית היא, שמן השמים מוליכים אותו, שהרי מבחינה גשמית אין דרך זו ראויה להילוך, ובכל זאת ילך בה.

פסוק ד: מי פעל ועשה

מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא׃

ממשיך המלבי"ם: התבוננו אתם הלאומים, מי עשה את הדבר הזה? "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" - ראו מי זה שהודיע מראש, מימי קדם, מה יהיה כשיבוא המשיח. "אֲנִי ה' רִאשׁוֹן" - אני הוא שהודעתי זאת, המגיד מראשית אחרית. "וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא" - וגם כשיתקיים הדבר אני הוא שאוציאו אל הפועל. תחילה צפה השם את הדבר, ובסוף הוא עצמו מיישם ומוציא אל הפועל את מה שצפה.

ומסביר המלבי"ם עיקרון חשוב: אם מה שהנביא מתנבא על העתיד אינו רחוק על פי טבע, תמיד אפשר לומר "נו, במקרה קרה כך". אמר שתהיה מלחמה - תמיד יש מלחמות. כל דבר שאינו חריג מבחינת הטבע, גם כשיתקיים לא נראה בו מופת. לכן מופתי הנביאים הם דווקא בדברים שאינם טבעיים. שמואל הוריד גשם באמצע הקיץ. אילו היה מוריד גשם באמצע החורף היית אומר שקרא את המפה הסינופטית והבין שעומד לרדת גשם, אבל בקיץ - פתאום מתקדרים עבים ויורד גשם. תמיד כשהנביאים עושים אותות ומופתים, הם עושים זאת בדברים שאינם על פי טבע.

לפיכך מודיע השם מראש שבביאת המשיח יהיו דברים שאינם טבעיים, שלא תאמר אחר כך "הגיוני שכך יהיה". ראשית, דבר טבעי בא מעצמו ואינו צריך מעורר, שהרי כך דרכו של עולם. וכאן נאמר "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח" - יש כאן מי שעורר, וסימן שאין זה בא מאליו בדרך הטבע.

שנית, דבר מקרי הוא זמני ואינו קבוע. וכאן ראוי להביא את דברי החזון איש: מה ההבדל בין נס לטבע, הרי שניהם רצון השם? וכדברי הרמב"ן שאין לנו חלק בתורת משה עד שנאמין ונדע שכל מעשינו ומקרינו ניסים הם, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אומר החזון איש: הטבע הוא הרצון היותר מתמיד של הקדוש ברוך הוא, והנס הוא רצון חד פעמי. טבע - רצון תמידי, נס - רצון לשעה. לכן דבר שאינו טבעי בא לזמן מועט: צונאמי אינו טבעי, וכמה הוא נמשך? דקות. החורף טבעי, ולכן הוא נמשך חודשים.

ועוד: דבר שאינו טבעי קורה בנקודה מסוימת בעולם בלבד. סופה בלתי רגילה פוקדת מקום אחד, לא את כל העולם. וכאן אומר הנביא שהדבר יהיה גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות שלא כדרך המקרה: "יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם", "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ" - ניצחון תמידי על כל האומות, לא מעט ולא מקומי, אלא הרבה ותמיד.

מכאן אתה מוכרח להגיע למסקנה: "מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ". מדייק המלבי"ם: "פָעַל" - להודיע על הדברים מראש, "וְעָשָׂה" - להוציאם אל הפועל. עצם ההודעה מראש, ועצם ההתמדה של המאורע, מוכיחים שיד השם עשתה זאת.

ובפרט שכבר מכירים אתם שהקדוש ברוך הוא משדד את הטבע ועושה ניסים: "אֲנִי ה' רִאשׁוֹן" - אני הוצאתי אתכם ממצרים, וכי דבר טבעי היה? ומי עשהו? השם יתברך. אם כן אל תתפלא על "וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא" - גם הניסים שאינם טבעיים שעתידים להיות, מאתי הם. מי שעשה את הניסים ההם יעשה אותם גם עתה.

והרד"ק, לשיטתו שהכול חוזר על אברהם, מפרש: "מִי פָעַל וְעָשָׂה" - מי הקים אדם כאברהם? "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" - מי שידע שממנו יצא זרע נכון לפניו, נבחר מכל העמים. ולכן מראש חיזק הקדוש ברוך הוא את אברהם. "אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא" - יודע הכול מתחילה ומודיעו על ידי נביאיו. ראה השם מה עתיד לצאת מאברהם, ולכן הזרים לו את כל העזר והסיוע. אך ודאי שההתחלה ממנו הייתה, שאם לא כן אין לו שכר, שהרי עמד בניסיונות רבים; אלא שהקדוש ברוך הוא ראה את העתיד לצאת ממנו והיה בעזרו.

פסוקים ה-ו: ראו איים וייראו

רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ, קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ, קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן׃

לפי הרד"ק: יושבי האיים ראו את הדבר הגדול והעצום שנעשה ופחדו, וגם קצות הארץ חרדו. "קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן" - קרבו ובאו לפני אברהם, כמלך סדום שיצא לקראתו. ואף על פי כן לא הניחו הגויים את נשקם והלכו, אלא חשבו לבוא ולהילחם. אמרו: אמנם יש לאברהם סייעתא דשמיא והקדוש ברוך הוא עמו, אך אנו נוכל לו ונתגבר עליו. ולכן ממשיך הכתוב:

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק׃

ומכאן תלמד שהאומות לא פקחו את עיניהן. שאילו פקחו, היו מבינים: כיצד ייתכן שאדם בשלוש מאות ושמונה עשר איש ניצח ארבעה מלכים עצומים, שהם עצמם ניצחו לפני כן חמישה מלכים אדירים? ודעו לכם שמלחמה זו של הארבעה בחמישה מופיעה בספרי ההיסטוריה של האומות כמלחמת עולם. לא היו אלה כמה לוחמי גרילה מקומיים שאברהם הכניעם בקלות, אלא מלחמת עולם ממש - ואברהם ניצח בה. ואם תאמר שמא חלשים היו, לא ייתכן, שהרי ארבעה מלכים אדירים כנגד חמישה. אלא על כורחך שאמונתו של אברהם הייתה נבדלת מאמונת כל הגויים, והשם ברוב כוחו סייעו והיה היחיד שניצח את כולם. זו המסקנה המתבקשת, אך הם לא הגיעו אליה ולא רצו להתבונן ולקבל את אלוהותו יתברך. ולא עוד, אלא שהחזיקו יותר בפסליהם ואמרו: כל אחד יעבוד את עבודה זרה שלו ויתחזק בה, ועל ידי כך יסייעו האלילים בידינו.

והמלבי"ם מפרש את הפסוקים על מלחמות המשיח: כל הגויים יעמדו להילחם כנגד מלך המשיח ולא יקבלו מיד את מלכותו. גם האיים הרחוקים שבקצה היישוב יראו וייראו, ומפני זה "קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ" - לא לקבל את מלכותו, אלא להתקבץ ולומר: יש כאן כובש רציני ומלחמה רצינית, חייבים להתאחד. יתאחדו מעצמות אירופה עם אמריקה עם האסלאם, כולם יחד לבוא להילחם.

ומדייק המלבי"ם: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" זה דבר אחד, "וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" זה דבר שני. בדרך העולם אין אדם עוזר לרעהו עזרה גמורה אלא מעט, ולאחיו הוא עוזר הרבה. וכאן ההפך: לרעהו יעזור עזרה גמורה, ולאחיו רק יאמר "חזק" - התחזק גם אתה לצאת למלחמה. הרי שהדבר יהיה שלא כדרך הטבע, שיעזרו לרעיהם ויעודדו את אחיהם, מפני שיבינו שקרב רציני עומד להיות כנגד מלך המשיח. ומכאן לימוד גם לישראל: התכונן לקראת הקרב ואל תסמוך על עזרת הזולת אלא היה לבן חיל, כדרך שהם מחזקים איש את רעהו. אלא שאנו לא נצטרך לכך, שכן מלך המשיח יעשה לנו את המלחמות שלא על פי הטבע.

ורש"י, לשיטתו שהפרשה חוזרת על אברהם, מפרש "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" - זה עוזר את זה בברכות, כמו שנאמר "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן", וזה עוזר את זה במתנות, כמו שנאמר "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל". הרי זה חוזר על אברהם ומלכי צדק, שעזרו זה לזה במלחמתם כנגד המלכים: זה מברך וזה נותן מתנות.

פסוק ז: ויחזק חרש את צורף

וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף, מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם, אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט׃

רש"י ממשיך בקו שמדובר באברהם אבינו. "וַיְחַזֵּק חָרָשׁ" - חרש זה שם בן נח, ולמה נקרא חרש? שהיה נפח ועשה את המסמרים לצורך התיבה. "אֶת צֹרֵף" - צורף זה אברהם אבינו, ולמה נקרא צורף? שהיה צורף את הבריות לקרבם אל השכינה. נמצא ששם עזר וסייע לאברהם אבינו.

ואכן שם ואברהם היו בדור אחד. הרי אפילו נח עצמו היה בזמנו של אברהם, שנח מת כשהיה אברהם בן נ"ח - סימן יפה לזכור. על אחת כמה וכמה שם, שהלכו לדרוש בבית מדרשו של שם ועבר, ויעקב אבינו למד תורה בבית מדרשו של שם ועבר (ויש אומרים שאז כבר היה זה בעיקר עבר ולא שם).

"מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם" - מחליק פטיש זה שם החרש, והוא מחזק את "הולם פעם", הוא אברהם אבינו שהלם את כל המלכים בפעם אחת, כמי שהולם בפטיש. "אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא" - טוב להידבק באלוה של זה, של אברהם אבינו. "וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט" - ולמה שם? שהרי נאמר מסמרים, ושם הוא החרש עושה המסמרים. שם, שכבר היה במדרגה עצומה עוד לפני הולדת אברהם, שהרי היה בתיבה וזכה לראות את אביו נח מדבר עם הקדוש ברוך הוא, מחזק את אברהם להיות דבק בקדוש ברוך הוא ולא ימוט, ואומר לו: הישאר חזק באמונתך ואל תיבהל מן המלחמות כנגד המלכים ומן המלחמה כנגד נמרוד.

והמלבי"ם, לשיטתו שהפרק חוזר על ימות המשיח, מפרש: יבואו המלכים להילחם בישראל, והבהלה מפני מלך המשיח תהיה כה גדולה עד שיפעלו בהכנת כלי הנשק שלא כסדר הראוי. "חרש" הוא האומן העושה את כלי הזין, ו"צורף" הוא המפיק מן הברזל את המתכת - שהרי הברזל היוצא מן האדמה מלא סיגים, וצריך להכניסו לכור ולצרפו עד שיהיה ראוי למלאכה. בדרך הטבע החרש ממתין למלאכת הצורף, ורק כשהצורף מסיים נכנס החרש ועושה חרב. אבל כאן, מרוב בהלה, החרש יחזק את הצורף ויאיץ בו: נו, סיימת כבר? יש ברזל מוכן? אני רוצה להכין חרבות, מלך המשיח כבר כאן ובא להילחם.

וכן "מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם": המחליק את הכלי בפטיש הוא העושה את גמר המלאכה, והוא יסייע ויאיץ בזה שהולם על הכלי בפעם הראשונה ומטפל בחומר הגלם: נו, סיימת? העבר אליי כדי שאוכל להמשיך ולבנות את כלי המלחמה.

ועוד: "אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט" - מרוב מצוקת כלי הנשק יהיה מוכן לקחת שתי חתיכות של חרבות שבורות, להדביקן בדבק ארעי ולחזקן במסמרים שלא ימוטו, אף שהדבר זמני בלבד, כי אין זמן להתעכב וחייבים לצאת להילחם כנגד מלך המשיח.

ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "דבק" ל"חיבור": דבר המתחבר במעשה ובכוונה נקרא חיבור, ואילו "דבק" נאמר על דבר שנדבק מעצמו באופן מקרי. וכאן, אפילו על דבר שנדבק מאליו יאמר "טוב הוא" - גם בזה נוכל להשתמש, יחזקהו במסמר ויסתפק בכך. לא ילך לכתחילה ליצור ולחבר כלי כראוי, אלא אפילו במה שנדבק מעצמו די לו כדי לצאת ולהילחם.

נמצא שהמלבי"ם מראה לנו שלושה דברים: ראשית, כיצד יתקבצו כל העמים בבת אחת - "רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן". שנית, שיעזרו זה לזה - "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". ושלישית, שימהרו ויזדרזו במלחמתם כנגד ישראל, שאחד יחזק את חברו במלאכתו למהר ולהכין את כלי המלחמה.

נקודה עקרונית בלימוד הנביא: לשון הנביא ולשון זמננו

אני רוצה לעמוד כאן על נקודה עקרונית לכל לימוד הנביא. אדם קורא על מלחמת גוג ומגוג ועל מלחמות עתידיות, ורואה תיאורים של חיצים, סוסים, חרבות ורמחים, ושואל: מי נלחם היום מלחמות כאלה? על מה בכלל מדבר הנביא? יש שאף יראו בזה דבר המחליש את האמונה, כאילו הנביא לא ראה את העתיד.

צריך לדעת שהנביא מדבר את הדברים כפי שהם מובנים לעם בזמנו. אם היה הנביא אומר "אטום", היו אומרים שהנביא הזה משוגע, על מה הוא מדבר, ולא היה נוצר כל קשר בינו לבין העם. לכן הוא מדבר בכלי נשק המוכרים בזמנו, ואתה, הקורא, מתרגם זאת לכלי הנשק המוכרים בזמנך. הוא מדבר על חיצים - אנו נבין טילים. הוא מדבר על סוס - הסוס שלנו הוא המרכבה, הטנק. הנביא מדבר בדרך משל, ועלינו לדורנו להבין את הנמשל.

ומי שרוצה דברים מפורשים יותר, יראה שכבר נכתב לפני כמאתיים וחמישים שנה שהמלחמה העתידית תימשך שתי דקות, ויש מפרשים שבהם מופיע שתים עשרה דקות. ויש תיאורים של אדם העומד על רגליו ובשרו נמק על עורו והוא נמס, ואין לזה תיאור אחר אלא באטום. הרי שידעו על מה הם מדברים. וכן מצינו בנביא "חץ משכיל", ומבארים המפרשים שהכוונה לחץ המשכיל מעצמו לעוף. וכי יאמר להם "טיל"? אין הם יודעים מהו טיל. אבל חץ הם יודעים, וחץ שיש לו השכלה לעוף לבדו אפשר לקלוט. והיום אנו יודעים שיש טיל מונחה העף באופן עצמאי.

וכך גם כאן, בתיאור שלבי הכנת הנשק: הנביא בא לתאר שיהיה לחץ אדיר להכין כלי נשק למלחמה. אם הוא רוצה לומר שישתמשו אפילו במטוסים מימי מלחמת העולם השנייה משום שלא יהיה להם במה להילחם, זו משמעות דבריו שייקחו שברי חרבות וידביקום: ייקחו מנוע ממטוס אחד וכנף ממטוס אחר ויחברו יחד, ובלבד שיהיה עם מה להילחם. בזמנו ביטא זאת הנביא בחרב שחיברוה במסמרים. אתה תיקח את הדברים ותתרגם אותם לזמננו, אך ודאי שאין לחשוב שנחזור להילחם בחרבות, ואין להבין את דברי הנביא כפשוטם.

לסיכום:

פרק מ"א פותח בקריאת הקדוש ברוך הוא לאומות העולם לבוא עמו במשפט, מתוך הסרת כל ארבע העילות שמונעות ויכוח הוגן: אין מתווכח קטן, אין הפתעה, אין אימה, ויש שופט. מכאן עובר הנביא להוכחה עצמה: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח" - לפי הרד"ק וחז"ל זה אברהם אבינו, שקרא לצדק בכל מקום שדרכה רגלו וניצח את המלכים בכוח השם ומעל למזלות; ולפי המלבי"ם זה מלך המשיח, שכיבושיו יהיו למען הצדק, שלא בדרך הטבע, בקלות מופלאה ובהתמדה. ההודעה מראש יחד עם ההוצאה אל הפועל היא ההוכחה: "אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא". והאומות, במקום לפקוח עיניים ולהכיר בכך, מתקבצות, עוזרות זו לזו וממהרות בבהלה להכין כלי מלחמה - וכל זה מצויר בלשון הנביא בכלים שבני דורו הכירו, ועלינו לתרגמם לשפת זמננו.