פרק מ' בישעיהו הוא פרק הנחמה הגדול, ובחלקו האחרון הנביא עובר ממענה לגויים ולעובדי האלילים אל מענה לעם ישראל עצמו. כאן נלמד את סופו של הפרק: ההוכחה שאין לדמות את הבורא לנבראיו, ומתוכה התשובה לטענות המתייאשים מן הגאולה ולשאלת הידיעה והבחירה, ועד להבטחה הגדולה: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ".
וְאֶל־מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ׃
שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר׃
אם אדם רוצה לדמות את הקדוש ברוך הוא לאחד מן הכוכבים, הנביא משיב לו שלוש תשובות. הראשונה: "וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" - וכי הכוכבים יצרו את עצמם? הרי מישהו ברא אותם. כיצד אפשר לדמות את הבורא, שלא נברא מעולם, למי שהוא עצמו נברא?
השנייה: יש בהם חיסרון, שכן אינם מסוגלים להתרבות. "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם" - יש להם מספר קבוע וקצוב, ונגמר. הכוכבים אינם מתרבים ואינם מתעצמים עוד ועוד, ואילו הקדוש ברוך הוא יש בכוחו לברוא עוד ועוד.
השלישית: הכוכבים מוגבלים בפעולתם. "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" - ושם, כידוע, מבטא מהות. שבתאי נקרא כך מלשון משבית ומחריב, והוא כוח ההרס שבעולם; ולכן מי שעושה מלאכה ביום שבת, שאז שולט כוכב שבתאי, אין לה קיום. צדק מורה על צדקה ועל חסד, ומאדים מורה על שפיכות דמים. וכיוון שלכל כוכב יש שם, פירוש הדבר שמלאכתו מוגבלת אך ורק לאותו שם: לא ייתכן שכוכב צדק יוליד אכזריות, שכן מלאכתו מוגבלת לצדק, ושל שבתאי להשבתה, וכן הלאה. אם כן כולם מוגבלים - ואיך תדמה להם את הקדוש ברוך הוא שהוא בלתי מוגבל?
ואם תשאל: הלוא אני רואה שלכוכבים יש קיום נצחי, וכל דבר בטבע כלה ועובר, ואפילו האדם - "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה". זו בדיוק הסיבה שבגללה עבדו את הכוכבים: הם סימלו בעיני האנשים משהו נצחי - השמש תמיד קיימת והארץ לעולם עומדת, וזה גרם להם להתחבר דווקא אל הגרמים השמימיים. על כך אומר הנביא: אם אתה רואה בהם כוח של קיום תמידי, אין זה כוח עצמי שלהם אלא כוח של מי שבראם. "מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ" - מכוחו של היוצר אותם, ועל ידי זה "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר", אף אחד מאותם גרמי שמים אינו נעדר. אם כן, "אֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" - אל אחד מאותם גרמי שמים שאינם פועלים אלא מחמת כוח אחר?
המלבי"ם מדייק שיש הבדל בין "אונים" ל"כוח". כוח הוא הכוח הפנימי, ואון הוא הוצאת הכוח אל הפועל. כך אמר יעקב על ראובן: "כֹּחִי" - זה החלק הפנימי, "וְרֵאשִׁית אוֹנִי" - זו הוצאת אותו כוח אל הפועל. והכוח הפנימי לפעמים מתעייף, וכמו שאנו אומרים "הנותן ליעף כוח". וכשאדם מחזק את עצמו וממשיך ומתגבר, אנו קוראים לזה "אמיץ כוח", שמאמץ את כוחו: אף שמצד פנימיותו כבר אין לו, הוא מתגבר ומאמץ. "רב כוח" משמעו שיש לו עוצמה אדירה בפנים, ו"אמיץ כוח" משמעו לא רק שהעוצמה גדולה אלא שהוא מאמץ את הכוח להימשך לאורך זמן - ריבוי הכוח הוא "רב כוח", וההתמדה היא "אמיץ כוח". והנבראים שאתה רואה קיימים במציאות - גם רוב כוחם וגם אימוץ כוחם, הכול מאיתו יתברך: הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד. ואם כן ודאי שאי אפשר לדמות את הצורה ליוצרה.
הרד"ק מבאר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" - הסתכלו בכוכבים, שהם גופים עצומים וגדולים, והתבוננו בהם וראו מי ברא אלה; הרי אתם חייבים להבין שהכוכבים ברואים ואינם בוראים. אחד היסודות הבסיסיים ביותר באמונה בה' הוא לדעת שהעולם מחודש, להבדיל מן הפילוסופים - וביניהם סוקרטס - שהאמינו שהעולם קדמון. תפיסה זו חסכה מהם שאלות רבות: מי עשה? איך נעשה? תשובתם הייתה שכך זה היה תמיד. אלו כופרי החידוש, הכופרים בחידוש העולם. וכך סברו בעבר גם רבים מאנשי המדע, אלא שהיום הם כבר מאמינים שהעולם התחדש, רק שהם קוראים לזה "המפץ הגדול". שאלת השמות אינה משנה לנו כלל; העיקר שגם הם מסכימים שברגע אחד התחיל העולם. לאט לאט הם מתקרבים, מגלים עוד ועוד וקוראים לזה בשמות אחרים, ובסוף יגיעו.
וזה עניינה של שבת: להאמין שהקדוש ברוך הוא יצר את עולמו בששה ושבת ביום השביעי, כלומר האמונה בחידוש העולם. וכשאתה רואה דבר מחודש, ברור שיש לו מחדש; ואם הכוכב נברא, ברור שמישהו בראו, ולא ייתכן שהוא עצמו ברא את עצמו וחידש את עצמו. וכשתשאל מיהו המחדש, אתה חייב להגיע למסקנה שהוא אחד.
אקדים ואומר שכל זה הוא דרך פילוסופית, והשיטה הפילוסופית הייתה חזקה מאוד בזמנו של הרמב"ם כדרך להוכיח את מציאות הבורא, את היותו אחד ואין שני לו, ואת היות העולם בלתי קדמון. גם רבנו בחיי בחובת הלבבות, בשער הייחוד, עוסק בהוכחת מציאות הבורא בדרך זו. וחלק מן ההוכחה הוא שלא ייתכנו שניים, שהרי אם יש שני בוראים - מי קדם למי? ואם אחד קדם לשני, נמצא שהוא יצר את השני, שהרי שום דבר אינו נוצר מעצמו. ואם אני מקבל שיש בורא קדמון, אי אפשר שיהיה עוד בורא קדמון כמותו. אם כן בהכרח יש בורא אחד שיצר את כל המציאות. לכן: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" - התבוננו בטבע והגיעו למסקנה שיש מי שברא את כל זה.
ראו עד היכן הדברים מגיעים: הרד"ק מביא בשם חכמי התכונה שבזמנו, שהסכימו כי יש מספר לכוכבים והם אלף תשעים ושמונה. וכמה זה מגוחך - שהרי כבר בגמרא מדברים על רהטון ועל קרטון ועל מיליונים של מיליונים של מיליונים. ומתרץ הרד"ק שלא תהיה לך מזה קושיה, כי מה שספרו הם רק הכוכבים הגדולים המאירים על הארץ. ואגב, כל זה נוגע רק לגלקסיה שלנו, ויש גלקסיות נוספות ושמשות וירחים שמחוץ לה לגמרי. גם היום, עם הטלסקופים המתקדמים ביותר, אי אפשר לראות את כל הכוכבים; יש כוכבים שאין רואים אותם כלל, ורק מזהים כוח מגנטי מכיוון מסוים ויודעים שיש שם מסה גדולה היוצרת אותו. אם כן מספרם - מי יודע? רק הקדוש ברוך הוא, "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם".
ולא זו בלבד שהוא מונה מספר לכוכבים, אלא "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא". פירושו של דבר, אומר הקדוש ברוך הוא: כשיצרתי כוכב לא סתם יצרתיו, אלא יצרתיו למלאכה וקיבל תפקיד מסוים, והשם מבטא את המהות ואת התפקיד שהטלתי עליו. וכדוגמת מה שאמרו חז"ל: אין לך כל עשב ועשב למטה שאין עליו כוכב ומזל מלמעלה המכה עליו ואומר לו גדל. נמצא שיש להם פעולות ותפקידים לעשות בעולם הזה. וזהו "מֵרֹב אוֹנִים" - הקדוש ברוך הוא קרא לכולם שמות מפני שלכל אחד מהם יש און, כוח לפעול; כפי ריבוי האונים והפעולות והכוחות הנדרשים מהם, כך "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא", קרא לכל אחד בשם כדי שיפעל כפי הנדרש ממנו.
ואם אתה רואה שהנבראים האלה שלמים ואינם חסרים מאומה - "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" - כך היה ביום הבריאה וכך יהיה כל ימי עולם, לא יוסיף ולא יגרע. ואומר הרד"ק: דע לך שתוספת שייכת רק בבעלי חיסרון, ואי אפשר להוסיף למי שאינו חסר. אם ארצה להוסיף למשהו שלם, רק אזיק לו. משל למטוס: אם אחבר לו גלגל נוסף שאינו זקוק לו, רק הכבדתי עליו והוא לא יוכל לעוף כראוי; ואם חסר לו גלגל, הועלתי לו. נמצא שהתוספת נצרכת רק למי שחסר שלמות, ואצל השלם - כל המוסיף גורע. ומכאן: הנה הכוכבים וכל מה שברא הקדוש ברוך הוא שלמים, ומזה תסיק שמי שבראם שלם בתכלית השלמות. אם נברא שלו אינו חסר מאומה ושום דבר אינו נעדר ממה שברא - מזה תכיר את הבורא. וזהו "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ": אדם יכול להתבונן בגופו ובמציאות הגשמית, ומזה להסיק שיש כוח עצום לבורא יתברך.
ולכן אמרו חז"ל: כל מי שאינו מחשב בתקופות ומזלות, עליו הכתוב אומר "וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". ומניין שמצווה לחשב בתקופות ומזלות, ושמי שאינו מחשב אפילו אסור לספר הימנו? ממה שנאמר "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם". אדרבה: כשאדם מתבונן בגרמי השמים ובכוכבים, בחכמה האדירה ובאופן שהם סובבים על מסילותיהם בדיוק של שעונים אטומיים, הוא חייב להגיע למסקנה שיש בורא לעולם, גדול ורם ונשגב מכל אותם כוחות עליונים שאתה רואה.
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר׃
הגאון מווילנה מבאר כאן ביאור נפלא. קושיית הרמב"ם ידועה ומפורסמת: כיצד מתיישבת הסתירה שבין ידיעה לבחירה? אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש את כל מה שאני עתיד לעשות, היכן הבחירה שלי? הרי לא ייתכן שמעשי יהיו בניגוד לידיעתו. אם בורא עולם יודע שראובן יחלל את השבת הקרובה, אין מצב שראובן ישמור אותה, ונמצא שכשיחלל יהיה כפוי ואנוס מכוח ידיעתו של הקדוש ברוך הוא. ואם תאמר שראובן יכול לבחור שלא לחלל - נמצא חלילה שה' לא ידע.
הרמב"ם מתרץ שידיעתו של הקדוש ברוך הוא אינה כידיעתנו, ואין לנו בה שום השגה. כשם שאיני משיג כלל את מהותו, כך איני משיג את ידיעתו. בהבנה שלנו, אם יש ידיעה מוקדמת אין בחירה לאחריה; אבל ידיעת הבורא היא מסוג אחר, ולכן אף שיש ידיעה מוקדמת, יש בחירה, "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם". הראב"ד, כידוע, משיג על זה. וכבר הבאנו תשובות נוספות בעניין כשלמדנו פרקי אבות, וכן כשלמדנו את ספר איוב, ולא ניכנס לזה עתה.
אומר הגר"א: שים לב שדבריו של הרמב"ם מפורשים כאן בפסוקים. "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר" - טוען הטוען: אחד משניים. או ש"נסתרה דרכי מה'", כלומר שהקדוש ברוך הוא אינו יודע מה אבחר, ואז יש לי בחירה חופשית; או שה' יודע מה אבחר, ואז "מאלוהי משפטי יעבור" - אין משפט והשגחה על מעשיי, שהרי אם הוא יודע אין לי בחירה, וממילא אין ראוי שיעניש אותי. ומה משיב הכתוב?
הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם־לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ׃
"אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" - אין לך שום השגה להבין ולחקור את תבונתו של הקדוש ברוך הוא, וממילא אין לך שום הבנה מהי ידיעתו וכיצד ידיעתו אינה סותרת את הבחירה שניתנה לך. בדיוק כתירוצו של הרמב"ם. כך מבאר הגר"א, ומתוק מדבש.
המלבי"ם מבאר: לאחר שניחם את ירושלים, פונה כעת הנביא אל כלל ישראל. העם, בראותם את אורך הגלות ואת שלוותם של הרשעים, כבר מתייאשים מלצפות לגאולה. וכבר ניסה הנביא לשכנעם שלא יחששו מן הגויים, שהרי "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ", והקדוש ברוך הוא יביא את הגאולה. עתה הוא חוזר ואומר להם: אתם מתבוננים במציאות ורואים כביכול חוסר סדר ואין השגחה. הצדיקים עובדי ה' גולים, דווים וסחופים, והבוגדים בה' יתברך, הגויים והרשעים, יושבים בשלווה - "לָמָּה שָׁלְוּ בֹגְדֵי בָגֶד" (לשון שלווה, כמו "שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ", "יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ"), ואתם רואים שהם פורחים כעשב. ובעקבות זה הם כופרים או בהשגחה, או - אם יש השגחה - בשכר ועונש, שהרי אדם עושה נגד רצון ה' וה' רואה ואינו מעניש.
אלא שהטענות הללו, אומר המלבי"ם, נאמרות בשתי צורות שונות בשתי קבוצות בעם: יש "עמך", ההמון, ויש הקבוצה המשכילה יותר, שטוענת אותן טענות עצמן אך בדרך פילוסופית. ולכן נאמר "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל": יעקב מורה על הדרגה הנמוכה שבעם, לשון עקב, אלה שבעקביים; וישראל מורה על הדרגה הגבוהה, לשון שררה וחשיבות.
ועוד דייק המלבי"ם: אצל יעקב נאמר "תאמר" ואצל ישראל "תדבר". יש הבדל בין אמירה לדיבור, וכך הולך המלבי"ם בכמה מקומות בתנ"ך: אמירה היא אמירה פשוטה, משפט אחד; ואילו דיבור הוא תמיד דברים ארוכים, המחוברים מכמה משפטים, טענות וראיות. גם היום אנו מבחינים כך: "אמרתי לו שישתוק" - זרקתי משפט; אבל כשאני רוצה לומר שהסברתי לו את המצב אני אומר "דיברתי איתו", כלומר הייתה לי שיחה. "יש לי דיבור איתך" - גם אם דקדוקית אין זה מדויק, זה מוכיח שדיבור פירושו הרחבת דברים באריכות.
ולכן הטענות שונות. יעקב, ההמון, אומר: "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'" - אין השגחה, נקודה. לא מחמת חוסר יכולת חלילה, שהרי גם ההמון מבין שה' בלי תכלית ואין סוף ליכולתו; אלא שה' כל כך רם וגבוה ואנחנו כל כך נמוכים, כחגבים, ולכן אינו משגיח על מה שקורה. אבל חכמי הלב, שהם בגדר "ישראל", מבינים שהקדוש ברוך הוא הוא שיא השלמות, ולא שייך לומר עליו שאינו יודע מה קורה אצלנו, שזה חיסרון בבורא. לכן הם באים בטענה הפוכה: דווקא מפני שאני מאמין שהקדוש ברוך הוא מסתכל ויודע, ולא רק יודע את ההווה כמונו אלא יודע גם את העתיד - מה תעשה בשבת הבאה, בשנה הבאה ובעוד עשור - אם כן היכן הבחירה החופשית? שהרי אם ה' יודע שראובן יחלל שבת, ואתה אומר לראובן "תיזהר, שמור את השבת" - אם לא יחלל, אחד משניים: או שה' לא ידע, או שראובן פעל נגד רצונו של ה'. ושני הדברים אינם עולים על הדעת. בהכרח, ראובן מוכרח לחלל שבת - והיכן בחירתו?
זוהי טענה פילוסופית מחוכמת, שידיעת ה' מכריחה אותנו. ולכן "וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל" - הם באים בדיבור, בהוכחות ובטענות. הם אינם אומרים שה' אינו יודע; אדרבה, הם יודעים שה' יודע הכול, והיא הנותנת - "וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר", אין ראוי שישפטני על מעשיי, שהרי אין הם מעשים רצוניים.
וכל זה מדוקדק גם בשמות: "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'" - זו טענת יעקב, הדרגה הנמוכה, ושם הוי"ה הוא שם כללי, מי שברא את כל העולם, ועליו הם אומרים שאינו מתעסק עמנו ואינו יודע מה קורה. אבל "מֵאֱלֹהַי" - שם זה מבטא תמיד את ההשגחה הפרטית, הוא אלוה שלי הרואה מעשיי בכל רגע; ועל כך אומרים בני הדרגה הגבוהה שאמנם יש השגחה, אך "מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר", ה' יעביר מעליי את המשפט ולא ישפטני על מעשיי.
רש"י מסביר: מי שיש לו כוח כזה וחכמה כזו, יודע את כל המחשבות, וממילא הוא גם יודע למה הוא מאחר את הטובה העתידה לבוא על ישראל. ולמה באמת אינו שולח את הגאולה ואינו מוציאנו מן הגלות? המטרה היא לכלות את הפשע ולהתם את החטאת על ידי הייסורים. כל חודש וכל שנה שהעולם ממשיך להתקיים, הם עוד שלב בתהליך הזיכוך. ואף שנדמה לך שכבר מזמן היינו צריכים להיגאל, "עָבַר קָצִיר כָּלָה קַיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ" - אל תתייאש: הקדוש ברוך הוא בורא קצות הארץ "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע", ואין לו שום מניעה לגאלנו. ואם תשאל מדוע אינו גואל - "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ", אינך יכול להבין את מחשבותיו. ורש"י מצדו נתן טעם: כדי שדור אחר דור יתווסף זיכוך, ויותר אנשים יזכו לחיי העולם הבא.
הרד"ק מבאר: "הֲלוֹא יָדַעְתָּ" - מצד השכל, ידיעה מעצמך; "אִם לֹא שָׁמַעְתָּ" - ממי שלימד אותך. ומה? "אֱלֹהֵי עוֹלָם ה'" - ואלוהים הוא לשון שופט, כמו "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם". כלומר, דע שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הוא עושה בדין ובהשגחה, כאלוה ושופט הדן. וכיוון שהוא משגיח על כל העולם, והוא ברא אותו - התבונן בפלא הזה: "בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ", והארץ עומדת באמצע בלי ששום דבר תומך בה ומחזיק בה, "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה". אם כן אתה חייב להגיע למסקנה שיש השגחה, ושהקדוש ברוך הוא נמצא בכל עת ומחזיק את העולם שיעמוד. ואת זה הוא עושה ברוב כוחו "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע". ואם כן, מדוע אתה חושב שאין לו כוח לגאול אותנו, שכביכול תם כוחו וכבד עליו והדבר מעייפו ומייגעו? ואם תשאל: מקובל, יש לו כוח - אז למה אינו גואל? על זה נאמר "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ". להתבונן ולהבין מעשה ה' אין אנו יודעים ומכירים; זה למעלה מכוחנו ומהבנתנו. רש"י כבר נתן לנו טעם אחד, אך הרד"ק אומר: ממילא לא תגיע לחקר מעשיו, ומה לך לשאול מדוע אין ה' ממהר לגאלנו.
המלבי"ם מבאר: "הֲלוֹא יָדַעְתָּ" - מצד השכל והמופת, כלומר הוכחה חותכת; "אִם לֹא שָׁמַעְתָּ" - ממה שמפורסם ומקובל. "אֱלֹהֵי עוֹלָם ה'" - הוא ברא את העולם כולו; ואל תחשוב שרק את העולם העליון, לכך נאמר "בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ", כל העולמות כולם. ואל תחשוב שהקדוש ברוך הוא רק ירה אבן פינה, כלומר עשה את היסודות ומשם ואילך הכול נמשך מאליו - אלא "בורא קצות הארץ", מתחילתה ועד קצה, הכול בכוחו. אם כן לא תוכל להכחיש ולומר שדרכינו נסתרו ממנו, ולא שעזב את הארץ אחרי שבראה: "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע", אין הוא יגע משום מלאכה, וממילא יודע את כל הנעשה.
ואם תשאל: אם ה' יודע, היכן הבחירה החופשית? על זה משיב המלבי"ם כתשובת הרמב"ם ביד החזקה: אין ידיעתנו כידיעתו. אם אני יודע בוודאות גמורה מה תעשה, אינך יכול לעשות אחרת, שזו ידיעה מוחלטת המכריחה; אבל ידיעת הקדוש ברוך הוא היא ידיעה שאינה סותרת את בחירתך. האם יש בזה הסבר? אין הסבר, אלא זו אקסיומה, קביעה: אין ידיעתנו כידיעתו. אתה שואל על פי הידיעה שלך, ואומרים לך שאצל הבורא אין סתירה בין השניים - הוא יודע ואינו מכריח, ואיך זה? אינך יכול להבין; אילו הייתה לך ידיעתו, היית מבין. ואגב, הראב"ד מתקשה בזה וכותב על הרמב"ם בלשון חריפה "לא נהג מנהג החכמים", ומדוע? מפני שאם יש שאלה שאין עליה תשובה, מוטב היה שלא להעלותה כלל; אך להעלות שאלה ולכתוב שאיננו יודעים - זו אינה תשובה, שהרי עוררת קושיה בלב האנשים ולא נתת מענה. וזה עצמו מה שנאמר כאן "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ": אין זה כתבונה שלך, שאם אתה יודע דבר בוודאות לא יוכל להיות אחרת; אצל ה' יש ידיעה ודאית ועם זאת הבחירה החופשית לא נשללה מן האדם. וכאמור, יש תשובות נוספות בעניין, ומי שירצה ישמע את השיעור השלם בנושא ידיעה ובחירה שבסדרת איוב.
ומדוע נקט הכתוב שתי לשונות, "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע"? מבאר המלבי"ם: עייפות נובעת מן האדם עצמו, מצד היותו מוגבל וזקוק לדברים חיצוניים שיעמידו את כוחו - אוויר, מים, מאכל, כמו שנאמר "וְלֹא שָׁתָה מַיִם וַיָּעֵף"; כשחסר לו, הגוף נחלש. ואילו יגיעה באה מחמת מלאכה ומאמץ. והקדוש ברוך הוא - כוחו אינו תלוי בשום דבר אחר ואינו נתלה בזולתו, ולכן לא שייכת בו עייפות; ואין אצלו שום דבר קשה ושום דבר המאמץ אותו, ולכן לא שייכת בו יגיעה.
נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה׃
עם ישראל, שעתה הם עייפים מחמת הגלות, הקדוש ברוך הוא נותן להם כוח. ומבאר המלבי"ם את ההבחנה: "יעף" הוא מי שכוחו הפנימי והשורשי נחלש; "אין אונים" הוא מי שיש לו כוח פנימי אך אין לו את הכלים להוציאו אל הפועל. כגון, חלילה, אדם נכה, שכוח ורצון פנימי יש לו למכביר, אך אין לו את הכלים - אין לו ידיים או רגליים, או ששרירי ידיו ורגליו נחלשו. ועל זה נאמר "וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" - ה' ייתן חוזק ועוצמה בעצמותיו, ירבה תוקף עצמותיו, למי שיש לו הכוח הפנימי וחסרים לו האונים מפני שאיבריו רכים.
וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ׃
הנערים החזקים בכוחם, שאתה רואה אותם עתה כגיבורים - סופם שייעפו. ובמה הדבר תלוי? בתקווה להמתין לגאולת ה'. מדוע ייעפו וייגעו, ומדוע הבחורים כשול ייכשלו? מפני שהם מצפים לגאולה ורואים שאינה באה, וזה מה שמחליש אותם. ומדייק המלבי"ם: "ייעפו" - מעצמם, "וייגעו" - מחמת המלאכה והעבודה. אבל הבחורים, שכוחם רב משל הנערים - בחור הוא מלשון נבחר, שהוא במבחר שנותיו וחזק ביותר - אינם מתעייפים מצד עצמם, ולכן נאמר עליהם "כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ": יש להם גבורה ועוצמה, אך משהו אחר מפיל אותם - מכשול חיצוני. וכל זה נאמר במי שאינו מקווה אל ה'; אבל המקווה אל ה' יראה בעצמו כוח ועוצמה להמתין לגאולה עד שתבוא.
ואוסיף את מה שמבארים רש"י והרד"ק. רש"י מפרש שעל מי נאמר "וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ"? על גבורת הכשדים, שהם מנוערים מן המצוות. אלה שאתה רואה עתה שמכים בנו ומושלים בנו ורודים בנו - אל תדאג, סופם שייעפו וייגעו והבחורים שבהם כשול ייכשלו. ואל תתייאש מן הגאולה: קווי ה' יחליפו כוח, ואילו הממרים את פי ה' והמייסרים את ישראל - הם ייעפו וייגעו. שכן באופן טבעי אומר אדם: איך ייתכן, ראה כמה גיבורים הם וכמה חלשים אנחנו? על כך אומר הנביא: אל תחשוש מזה.
וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׃
"קוֹיֵ" כמו "קווה" - אלה שמקווים ומצפים אל ה', הם יחליפו כוח. והרד"ק מביא פירוש מעניין ל"יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים", שהרי "אבר" נאמר בדרך כלל בכנף היונה או הציפור, כמו "מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה". כתב רבנו סעדיה: הנשר עולה אחת לעשר שנים גבוה מאוד על פני רקיע השמים ומתקרב אל חום האש, אל השמש, ומרוב חומו נשרפות נוצותיו והוא מפיל עצמו לים, מצטנן, וימרט ויתחדש אחר כך ויעלה אבר - נוצות חדשות צומחות לו וישוב לימי עלומיו. וכך עושה כל עשר שנים עד גיל מאה, ובשנת המאה יעלה כמנהגו וייפול בים וימות. איני יודע אם הייתה זו מציאות ברורה או משל שהיה מקובל בזמנם, בדומה למושג עוף החול שיש לו אזכור בדברי חז"ל, עוף שכביכול מת וחוזר ומתחדש. ועל פי אותו משל אומר לך הנביא: כך יהיה עם ישראל, "יעלו אבר כנשרים" - יתחדשו, כמו שנאמר "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".
המלבי"ם מבאר: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל השמים כנשרים. ולמה נקט דווקא לשונות אלו - "יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ"? מפני שהרץ מתייגע, ואילו ההולך אינו מתייגע כל כך. ראו אדם שרץ שתי דקות - כבר מתייגע; ולעומת זאת אדם יכול ללכת עשרים דקות, חצי שעה, שעה ושעתיים, ואף שכוחותיו אוזלים אין לו יגיעת הרץ. לכן על הריצה נאמר "ירוצו ולא ייגעו", ועל ההליכה - שבה בשלב מסוים מגיעה העייפות, כואבות הרגליים לאחר כמה שעות - נאמר "ילכו ולא ייעפו". וכמו שאמרנו, העייפות באה מחולשת הגוף מחמת שאין לו מאכל, ומי שהולך ואינו אוכל יגיע לכלות כוחותיו. אבל המקווים אל ה', אף שבריצה מגיעים בדרך כלל לידי יגיעה - הם לא ייגעו; ואף שההולך מגיע בסוף לעייפות - הם ילכו ולא ייעפו.
וכנגד מי נאמר זה? כנגד עם ישראל שהקדוש ברוך הוא עתיד לגאלם ולהשיבם לארצם. וכלשון הרד"ק: בשובם לארצם לא ייגעו, ילכו בדרך ולא ייעפו. הקדוש ברוך הוא יגאל אותם גאולת עולמים במהרה, בלי שתהיה להם עייפות, אלא ילכו בהתלהבות ובחשק ויעלו לציון ברינה.
סופו של פרק מ' בונה קומה על קומה: מן ההתבוננות בכוכבים - שהם נבראים ולא בוראים, מוגבלים במספרם ובתפקידם, וכל כוחם וקיומם מאיתו יתברך - אנו למדים שאין לדמות את הצורה ליוצרה, ושיש בורא אחד שחידש את העולם, שלם בתכלית השלמות. ומכאן התשובה לטענות המתייאשים: לא לטענת ההמון ש"נסתרה דרכי מה'" ואין השגחה, ולא לטענת המשכילים שידיעתו מבטלת את הבחירה ו"מאלוהי משפטי יעבור" - שהרי "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ", ואין ידיעתנו כידיעתו. הקדוש ברוך הוא בורא קצות הארץ ומחזיק את העולם ואינו יעף ואינו יגע, ואם כן אין שום מניעה מלפניו לגאלנו; ואם הגאולה מתמהמהת, זה מטעם שאיננו יכולים לחקור, ובכלל זה - כדברי רש"י - לכלות את הפשע ולהוסיף זיכוך דור אחר דור. ולבסוף ההבטחה: הגיבורים שבאומות ייעפו וייגעו וייכשלו, ואילו קווי ה', המקווים והמצפים, יתחדשו כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, וילכו ויעלו לציון ברינה.