פתיחה
בחלק זה של הפרק ממשיך הנביא בקו אחד: הוא בא להשיב לאותם מפקפקים שאינם מאמינים שיש בכוחו של הקדוש ברוך הוא למלא את הבטחתו ולגאול את עם ישראל. מי שמפקפק בכך, מצייר לעצמו את הבורא כבעל כוח מוגבל, כאחד מן הנבראים, ומשם קצרה הדרך אל עבודת הפסילים. על כן עובר הנביא מהעמדת הגויים כאין וכאפס, אל לעג נוקב לעובדי הפסל, ומשם אל ההוכחה מן הבריאה עצמה שיש אדון לבירה.
כל הגויים כאין נגדו
כׇּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ׃
שני שלבים יש כאן. אם תבוא להחשיב את הגויים בערך יחסי אל השם יתברך - הרי הם בבחינת אין, "כאין נגדו". ואם תאמר: ביחס אליו אכן הם כאין, אך אולי מצד עצמם יש להם חשיבות כלשהי? על זה מוסיף הכתוב "מאפס ותוהו נחשבו לו" - גם מצד עצמם אינם נחשבים למאומה.
וזה כנגד מה שהזכרנו קודם, "ופעולתו לפניו": השם יתברך אינו משנה את פעולתו בשביל הגויים, שכן כאשר הוא מחליט דבר, אין הוא זקוק לשום כוח חיצוני כדי להוציאו אל הפועל. ואם כן, מדוע ישנה כביכול את דעתו מפני שהגויים מצאו חן בעיניו? הרי הם כאין וכאפס לפניו.
אל מי תדמיון אל - שורש הטעות
וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ׃
אתם, המסתפקים אם יש לאלוה יכולת למלא את רצונו ואת הבטחתו - הרי אתם מתארים לעצמכם את הבורא כבעל כוח מוגבל. אתם מתחילים לדון: את זה הוא יכול ואת זה אינו יכול, בזה הוא מעוניין ובזה אינו מעוניין, כאן ירצה לשנות רצונו וכאן לא ישנה. בקצרה: אתם מחשיבים את הקדוש ברוך הוא כאחד מן הנבראים, מתארים אותו כחומר וכצורה, כגוף, כמשהו מוכר מן העולם הזה. אלא מה, אתם אומרים: יש גוף ויש גוף משובח יותר, יש חומר ויש חומר משובח יותר, והקדוש ברוך הוא הוא כביכול החומר המשובח והגוף המשובח. ומתוך כך אתם גם עושים לו פסילים, דברים הדומים אליו, כדי להשתחוות לפניו דרך אותו פסל.
על זה אומר להם הנביא: פתאים, אל מי תדמיון אל? הרי אין לו דמיון כלל, אין לו תואר ואין לו תמונה. השם הוא שכל עליון נשגב, בלתי בעל תכלית, ואין לנו בו השגה כל עיקר. ומה אתם חושבים, שאפשר לדמות לו צלם? אלא שמתוך האיוולת אתם מתארים לו דמיון, תמונה וצורה, והולכים ועושים פסילים כביכול בדמותו יתברך. ובפסוק הבא מתחיל הנביא לתאר בפניהם למה בדיוק הם מדמים אותו, ואיזו איוולת יש בכך.
דמיון וערך - שני מבטים
המלבי"ם עומד על שינוי הלשון: "תדמיון" מול "תערכו". הדמיון הוא שוויון בצורה חיצונית - זה דומה לזה. הערך אינו מחייב דמיון חיצוני, אלא שוויון בשווי. דינר זהב ודינר נחושת: דומים הם בצורתם, אבל מבחינת הערך אין שוויון ביניהם. דינר זהב ושמן המור באותו שווי: מבחינת ערך הם שווים, אבל מבחינת דמיון - זה שמן וזה מטבע זהב. דינר זהב ודבש במשקלו: גם אינו דומה וגם אינו נערך - לא בצורה החיצונית ולא בשווי, שדינר זהב שווה הרבה יותר מאותה כמות דבש.
ומכאן הטענה כלפיהם: הפסל אינו דומה אליו כלל. ואף לפי שיטתכם, שאתם סוברים שיש לו דמות גשמית ואפשר לעשות לו צורה - הרי הוא אינו נערך אליו כלל מבחינת כוח פעולתו. כי השם יתברך עושה רצון עובדיו, והפסל אין בו שום כוח ואין ממנו שום תועלת. לא דמיון חיצוני, ואף לא ערך.
הפסל נסך חרש - גריעותו מכל צד
הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף׃
"נסך" - יצק והתיך. את מי אתם מדמים לו? את הפסל שהתיכו חרש, אדם הבקי במלאכת המתכת. איך עושים סכלות כזו, לקחת את הקדוש ברוך הוא שהוא אין סוף ואין תכלית לו, ולדמותו לפסל שאדם יצק בידיו?
ואפילו אלילי הכסף והזהב, שמצדכם הם יקרים מפני המתכת שבהם - מצד הפועל הם נחשבים דברים זולים. "חרש" אינו אומן; חרש הוא אדם פשוט, מסגר פשוט, שאינו בעל אומנות מיוחדת. את הפסל שלכם כל חרש יכול לעשות. וכן "צורף בזהב ירקענו" - הריקוע מלאכה פשוטה היא, שאינה צריכה מומחה.
וגם מצד הצורה הוא גרוע. הרי העולם מתחלק לדומם, צומח, חי ומדבר. אם היית עושה דמות של דבר חי - יש בו מעלה; של צומח - לפחות משהו. אבל מה דימית לו? דבר דומם, השפל שבכל מה שיש בעולם. ומעבר לזה, שימו לב לגריעותו: הפסל עצמו עשוי מברזל, מבדיל או מעופרת, ורק מבחוץ "בזהב ירקענו" - ציפו אותו בזהב. כלומר גם זה שעשה אותו חיפש היכן לחסוך: אתה מדמה דבר לבורא, ואת החומר שלו אתה עושה מן הדברים הפשוטים ביותר, והזהב רק מבחוץ. "ורתוקות כסף צורף" - כל מה שריתק וחיבר אליו הם קישוטים של כסף וזהב וציפויים, ומצד עצמו אינו שווה מאומה.
חרש וצורף - היפוך התפקידים
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין חרש לצורף. הצורף הוא המתיך את המתכות וצורפן באש, מזקק אותן מסיגיהן. החרש הוא האומן היודע לעשות מעשה חושב במתכת עצמה. ובדרך כלל מלאכת הצורף קודמת: הוא עושה את הצורה החיצונית, ואחר כך בא החרש ועושה בה איורים ועיטורים.
והנה כאן הכל הפוך: "הפסל נסך חרש" - הפסל כל כך פשוט שאין צריך צורף להתיכו, ודי בחרש, שאין זו מלאכתו. ולאחר מכן הריקוע והייפוי, שהוא מלאכת החרש - "וצורף בזהב ירקענו", די בצורף לעשותו. אין צריך אומן גדול ואין מדקדקים במלאכתו של אותו פסל. ומה יש לדמות להשם יתברך, על אחת כמה וכמה כשאתם עושים דבר גרוע הן מצד החומר, הן מצד ההרכב והן מצד האומנים שעשו אותו.
המסוכן תרומה - הפסל המשופר
הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא־יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ־לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט׃
רש"י מסביר "המסוכן" מלשון מלומד, כמו "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה". כלומר: מי שמלומד להבחין בין עץ מתקיים לעץ שאינו מתקיים, "תרומה" - ירים ויבחר עץ שלא ירקב במהרה, כדי שתהיה בו תועלת. ו"חרש חכם יבקש לו" - היות והעץ נוטה מטבעו להרקיב, הוא בוחר לו אומן שיכין ממנו פסל שלא ימוט.
והמלבי"ם מסביר אחרת: "המסוכן" אינו מלשון מלומד אלא מלשון מסכן. זהו העני והדל שרוצה לעשות את הפסל מדבר מרומם יותר, ומה הוא עושה? ראשית, עץ הוא בוחר, שיש בו מעלה על הדומם, שלפחות יש בו כוח הצמיחה. שנית, "עץ לא ירקב יבחר" - כיוון שהוא מבקש עץ שלא ירקב, בהכרח הוא בוחר את הטוב שבעצים. שלישית, גם מצד הפועל אינו לוקח אנשים שאינם מומחים אלא "חרש חכם יבקש לו", אומן, שיכין לו "פסל לא ימוט", שכן העץ מחולשתו עלול להתפורר ולהרקיב. נמצא שהמסכן עושה דבר טוב יותר ממה שעשה העשיר.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "מסכן" ל"דל". הדל - ממש מידלדל, אין לו. אבל "מסכן" הוא מלשון מסכנות, אוצרות, כמו "ערי מסכנות", וכמו "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" - שיהיו לך אוצרות מלאים תבואה. וכן "מלך מסכן" - מלך שאינו עשיר, לא שאין לו מה לאכול. נמצא שהמסכן הוא אדם שאין לו אוצרות, אבל אינו במצב של עניות כגדרו של דל.
ארבעת מקורות הידיעה
הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ׃
מסביר המלבי"ם: הידיעה שיש לאדם בכל עניין באה מארבעה מקורות. הראשון - מן המושכלות, ידיעה מוקדמת מכוח ההשכלה, החכמה וההתבוננות, וכנגד זה "הלוא תדעו". השני - מן המפורסמות, דבר שכולם יודעים שכך הוא, וכנגד זה "הלוא תשמעו". השלישי - מן המקובלות, מה שמקובל דור מדור, וכנגד זה "הלוא הוגד מראש לכם" - כך מקובל לנו מאבותינו ומאבות אבותינו. הרביעי - מן המוחש, מן הניסיון שכל אחד התנסה בו וראה שכך הוא, וכנגד זה "הלוא הבינותם מוסדות הארץ": מיסודות הארץ ומן המורכבות שבה אתם מבינים את כוחו ואת יכולתו של הקדוש ברוך הוא.
וכך מבאר גם הרד"ק, כנגד עובדי הפסל: איך אתם יכולים לטעות טעות כזו, לקחת פסל ולעבדו כאילו הוא בורא העולם? "הלוא תדעו" - מדעתכם אתם מבינים שהשם הוא אדון העולם. ולא רק זה, "הלוא תשמעו" - ממה שאתם קוראים בספרים. ואם לא די בזה, "הלוא הוגד מראש לכם" - הקבלה שמקבלים דור מדור, וכי לא שמעתם מימי קדמונים? ואם כל זה אין לכם - "הלוא הבינותם מוסדות הארץ": התבוננו בלבד, ובהכרח תגיעו למסקנה שיש בורא לעולם.
הרד"ק: מה באמת חשבו עובדי האלילים
כאן מאריך הרד"ק ומעמיד יסוד חשוב. אל תטעה לחשוב שעובדי האלילים האמינו באמת שאותה מתכת, אותו עץ ואותו זהב בראו את העולם ויצרו את האדם. אומר הרד"ק: לא יעלה על הדעת שיש סכל בעולם שיאמין זאת. ואם תמצא סכל כזה - אינו ראוי לעונש אלא לאשפוז, שכן אדם המאמין בכך יש לו לקות רצינית בשכלו ואין לבוא אליו בתביעות.
אלא מה היה המהלך? הפסילים בתחילה נעשו לשם כוכב מן הכוכבים או צורה מן הצורות העליונות. הם האמינו שהעולם מושפע על ידי שנים עשר המזלות והכוכבים, וגם על פי היהדות השפע יורד ומשתלשל דרכם, ואין בזה סתירה. וכן אנו יודעים שלכל כוכב יש כוח המשפיע דבר מסוים - למשל שבתאי משפיע הרס וקלקול, ולכן מי שעובד בשבת, שהיא היום שבו משמש שבתאי, יהיה לו הרס וקלקול וצרות. הם האמינו בכוחות הכוכבים הללו, וסברו שכדי למשוך את הכוח מן הכוכב צריך לעשות צורה שבה יעבדו את הכוכב, ועל ידה יימשך הכוח מלמעלה. כך המצרים, שהאלוה שלהם היה טלה, מזל חודש ניסן: הם עשו להם טלה, ולא לזהב הזה התכוונו אלא לטלה העליון, לכוכב שלמעלה, ובזה קיוו להמשיך שפע וטוב.
אבל מוסיף הרד"ק: כך היה בתחילה. הראשונים טעו בדעתם, והאחרונים טעו מבלי דעת. לראשונים עוד הייתה דעה, הם כיוונו למשהו; אבל הבאים אחריהם כבר עבדו בלי דעת כלל. הבן ראה את הצלם, כך קיבל מאביו וכך מסבו, והתחיל לעבוד את הצלם עצמו במקום לעבוד את הבורא יתברך או אף את הכוכב.
ועל אלה היו הנביאים מוכיחים - על הדור השני, שהתייחס אל הצלם ככוח עצמי. כמו שאמר הנביא: חציו שרף באש לאפות ולאכול, ומן החצי השני עשה פסל ואותו הוא עובד. "לא ימישון, אף להם ולא יריחון" - על זה היו הנביאים מלעיגים. והם האמינו שאותן צורות ייטיבו וירעו, ולכן היו מקריבים להם ומנסכים ומקטירים, ולא שמו אל לבם שיש בורא לעולם המטיב לטובים ומרע לרעים. אלא חשבו שהעולם היה ויהיה מאין בורא ומאין מנהיג, הכל מקרי: איזה מזל שהיה פיצוץ לפני כך וכך, שאם לא כן לא היינו קיימים.
והם היו אומרים: הנה כאשר אנחנו מנסכים למלכת השמים ראינו טובה, הכל הולך נפלא; ומרגע שחדלנו לנסך - הנה רק צרות ורק בעיות. הם באמת האמינו שהם מושכים כוחות דרך אותם צלמים ושיש להם בזה תועלת. וכן חשבו שאם יעשו פעולות מסוימות לאותם צלמים יקבלו בדרך סגולה: לצלם זה עושים כך ומקבלים כך. וזהו "דרכי האמורי": תעשה כך ויהיה לך כך, ראית כך תקבל כך. יצאת מן הבית ופגע בך חתול שחור - יהיה לך יום רע. ואם תשאל מה ההיגיון בזה, יאמרו לך אין הסבר, זה פשוט כך, קח בחשבון. כמו מכונה: מה שאתה מכניס, לפי זה אתה מוציא. כל מיני אמונות הבל שהורגלו בהן דור אחר דור משנים קדמוניות.
ופעמים רבות די בסיפור אחד שהצליח כדי לפרסם את הדבר. כמו אותו "באבא": על שבע מאות פעמים שדיבר דברים בטלים, אף אחד לא יספר לך; על פעם אחת שאמר לגיסתי שתיפקד, ואחר כך אכן הייתה בהריון - אין סוף לסיפורים, והביאו אותו סנדק וכל הכבוד. אבל מה אתה רוצה, שהקדוש ברוך הוא ישנה את עולמו בשביל השוטים? מגיע לה הריון; וכי משום שהבאבא אמר, ימנע ממנה השם את ההריון? אלא נותן לה על אף שהבאבא אמר, והיא בטוחה שזה בגללו. וכמה פעמים אמר ולא היה כלום - את זה אף אחד לא יודע ואף אחד לא יספר. כך אנשים נעשים מאמינים באותה עבודה זרה, ומספרים שהעבודה זרה עשתה כך וכך, והורגלו להאמין שזהו הכוח הפועל בעולם.
התבוננו במוסדי הארץ
לכן אומר להם הנביא, כנגד עובדי הפסל: "הלוא הבינותם מוסדי הארץ". אם יש בכם דעת, התבוננו במוסדי הארץ, ואז תראו מי הוא השליט לעולם - הקדוש ברוך הוא או הפסל שלכם. "הנוטה כדוק שמים" - האם גם זה נראה לכם שהוא מכוח הפסילים?
ומכל ההתבוננות הזו תבין שיש כאן דבר מתוכנן. הנה בבריאה יש ארבעה יסודות, וביניהם יסודות מתנגדים, כאש מול המים - כיצד הם מתקיימים יחד, והלוא לכאורה היו צריכים לבטל זה את זה? וכן באדם עצמו יש יסודות מנוגדים, ובכל זאת הוא מתקיים. האם תאמר שזה במקרה, שכל העולם הזה נברא במקרה? ומוסיף הרד"ק עוד דוגמאות. דבר ברור: מי שמתבונן בטבע ובבריאה - "מבשרי אחזה אלוה". ואיך אפשר להאמין בהבל הזה שנקרא עבודה זרה, כשברור שמישהו תכנן את המציאות?
ואמרנו פעם, שאילו היינו מתבוננים אפילו רק בגוף האדם, היה אדם מוכרח להגיע למסקנה שמישהו תכנן אותו בצורה המתוחכמת ביותר. אילו האצבעות שלנו היו מעט יותר דביקות, כל דבר שהיינו נוגעים בו היה נדבק אלינו; ואילו היו פחות דביקות, לא היית יכול לדפדף ואף לא לאחוז חפץ, הכל היה מחליק מן היד. הדביקות של היד היא ברמה המדויקת ביותר. ואגב, יש אנשים מסכנים הסובלים מהזעת יתר בידיים, וזה מאמלל להם את החיים ומקשה על הפעולות הבסיסיות ביותר.
ותחשבו שהיה הקדוש ברוך הוא בורא את האדם רק בלי בוהן. נסו לסדר את סדר היום שלכם בלי בוהן: איך אתה אוחז משהו? לא הורדתי לך שתי רגליים, רק בוהן - ותאמר לי איך אתה מכפתר כפתור, איך אתה תופס כוס. היית צריך לתפוס כמו קוף, כל דבר בצורה הזו. וכל היכולת לאחוז דבר בעדינות באה רק מכוח הבוהן. וכן איך היית אוכל. כל היכולת שלנו לעשות פעולות היא בעקבות הבוהן. ותארו לעצמכם שלא היו לנו ציפורניים - הרי הציפורן היא הדבר הקשה שעוזר לי לאחוז; ותארו לעצמכם שהציפורן הייתה בצד התחתון ולא בעליון. כך אפשר לעבור על כל גוף האדם ולראות איזו חכמה עצומה יש בבניינו.
ותארו לעצמכם שלא היו לנו גבות. קרה לכם פעם שהזעתם הרבה? העיניים מתחילות לקבל את המליחות של הזיעה. ולמה הספורטאים שמים בד סופג על המצח? כי מרוב הזעה הגבות אינן מספיקות לעצור. ובחסד השם, שיש גבות, אדם מוריד את הזיעה מעליו ואינה נכנסת לעיניו. ויש וישר נפלא מן העפעפיים? בלעדיהם העין הייתה נסתמת מזמן מן האבק והלכלוך, ואצלנו יש וישר עם מים שיורדים בלי שנשים לב שמשהו מפריע. אפילו כשאתה מנקה את השמשות ברכב, יש שנייה־שתיים של שפריץ ווישר שבהן הכל מלוכלך ואינך יכול לראות; תארו לעצמכם שכל כמה שניות היינו צריכים לעשות וישר לעיניים ולא לראות. והעיניים מנקות את עצמן בלי שנרגיש.
וכבר סיפרנו שהרב שך פעם הוציא קלמנטינה ואכל. נכנס אברך ושאל אותו הרב: מה אתה רואה? אמר לו: קלמנטינה. אמר לו הרב שך: חיי נפשי, כשאני רואה קלמנטינה אני רואה את בורא עולם. כשאני מסתכל על היופי שלה, על העטיפה שבורא עולם עטף אותה כדי שלא תתלכלך. תשאיר קלמנטינה בחוץ חצי יום - היא מתייבשת ואינך יכול לאכלה; והשם עטף אותה בעטיפה. ולא רק זה, אלא גם את הפלחים: תארו לכם שהכל היה גוש אחד, לך תנגוס דבר כזה, כולך מתרטב ומתלכלך. אומר הקדוש ברוך הוא: עשיתי לך בפנים אריזות חיסכון - הנה פלחים, תוציא פלח ותכניס לפה. ומה עם הקלמנטינות הבאות? הכנסתי לך בפנים זרע קטן: תוציא, תזרע, תקבל עוד עץ. איני שומר לעצמי אפילו - זהו קוד פתוח, תוכנה שכל הרוצה יכול לשכפל. בורא עולם ברא דבר כזה, ויכול היה לומר: יש זכויות יוצרים, אני יצרתי ואין יותר. אלא אומר: קח, שכפל לך, עשה לך עוד עץ. רק אל תעשה דברים שלא עשיתי, אל תמציא כל מיני הרכבות.
ועיקר הראיה הוא הסדר. אין דבר בעולם שאינו מסודר, וכשאדם רואה סדר - בהכרח יש מישהו שסידר. כך אמר פעם רבי שלום שבדרון לאחד שדיבר עמו על אמונה. שאל אותו: מאיפה נבראת? אמר לו: מן המפץ הגדול. אמר לו: תראה, אם ידך הייתה תקועה לך בקרחת, והרגל יוצאת מן הגב, והאוזן גדלה על הברך - הייתי אומר, נכון, אתה צודק, מן המפץ הגדול, באמת אתה נראה כמי שעבר פיצוץ. אבל תראה איזה יופי אתה מסודר: ידיים, רגליים, עיניים מלפנים, אוזניים לשמוע. איזה פיצוץ יוצר דבר כזה? זה דבר שילד יכול להבין, וכל מי שאינו מבין אותו - סימן שהוא רוצה לכפור, אין לזה שום הסבר אחר. זו הטענה: אילו הייתם מתבוננים, ודאי הייתם מגיעים למסקנה שיש בורא לעולם.
משל הפקיד בבית
ומסכם הרד"ק, ואני מקצר: האדם בעולמו דומה לפקיד בבית, שניתנו בידו כל ענייני הבית, והוא לא ראה את בעל הבית בעיניו אלא גדל באותו בית. שואלים אותו: מה אתה עושה כאן? אומר: גם אבי היה כאן פקיד. ומה עשה? אמרו לו לדאוג לבית. ומי הבעלים? אבא שלך פקיד, גם אתה פקיד, אבל מי הבעלים? לא ראה אותו מעולם. וכי לא ידרוש לדעת מי הוא בעל הבית, כדי לדעת שהוא אכן עושה את רצונו? אני דואג לבית ואני מסדר - אבל האם זה מה שבעל הבית באמת רוצה? הרי בעל הבית הוא שייתן בסוף את שכרי. האם לא ינסה למצוא חן בעיניו, ולוודא שמעשיו ראויים, כדי שיקבל שכרו ולא יפוטר ממלאכתו?
אבל הפקיד הסכל לא יעשה כן. כיוון שהוא רואה עצמו פקיד, יעשה בו כרצונו וכתאוות לבו, ישתמש בבית לכל מה שבא לו, לא על פי התוכניות המקוריות של מי שהפקידו. ולא ישגיח כלל מי הוא בעל הבית, ויאמר בלבו: כיוון שאיני רואה בעיניי שיש לבית הזה בעלים, מי הביא אותי לחשוב שיש לו בעלים? אתה רואה שהאוכל מסתדר בבית, שהמקררים נעשים מלאים מעצמם, שיש מי שמשלם חשבון חשמל ומים, אתה נמצא כאן זמן רב וכל כך מסודר - ואינך מבין שיש דין וחשבון? לא, הוא אומר: אני חי כאן, לא ראיתי את בעל הבית אף פעם, תן לי להמשיך ליהנות, מוציא עוד בקבוק שתייה מן המקרר ומבסוט, שמו אותי כאן ואני פקיד בבית. אבל בר הדעת ינסה לדעת מי הוא בעל הבית, בטרם ייוודע הדבר לבעל הבית ויוציאוהו בדחיפה ובקצף גדול.
זאת טענת הנביא: גם אם תאמר שלא ידעת ולא שמעת ולא הוגד לך מראש - "הלוא הבינותם מוסדות הארץ". התבוננו במוסדות הארץ ומתוך זה תדעו שיש אדון לבירה שיצר, תכנן, עשה והקים את כל אשר כאן. אמת, כך קיבלת מאביך, וכך הוגד לך מראש - במקום שימסרו לך יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מסרו לך פסל ואלילים; בזה אני מסכים. אבל את ההתבוננות במוסדות הארץ מדוע לא עשית? ואם כן, איך אתם ממשיכים באותו פסל אשר נסך חרש, איך אתם דבקים עדיין בעבודה זרה?
היושב על חוג הארץ - ההשגחה כביכול מרחוק
הַיֹּשֵׁב עַל־חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת׃
יש אנשים, אומר המלבי"ם, שמציירים לעצמם את הקדוש ברוך הוא כיושב בשמים והארץ הדום רגליו, והוא מסתכל מלמעלה למטה; ויש שמציירים אותו כמלך שאוהל פרוס עליו מלמעלה. "חוג הארץ" - לשון מחוגה, וכך מסבירים המלבי"ם והרד"ק: במחוגה יש את החלק הנעוץ במשטח, הסיכה, ויש את חלק העיפרון הסובב. הארץ היא כביכול במרכז, במקום הסיכה, והחלק הסובב ועושה את הציור הוא כביכול המקום שבו יושב הקדוש ברוך הוא. כלומר, השם כיושב למעלה ומתבונן במה שלמטה.
ומי שמסתכל כך, באיזה גודל נדמים לו בני האדם? "ויושביה כחגבים" - קטנים כחגבים. וממילא קולט האדם שאנו כמאומה אצל הקדוש ברוך הוא. כי כשאני מסתכל על נמלה, היא איננה מעניינת אותי כלל, ואיני חוקר מה עבר עליה היום ואיך הרגישה - נמלה בסך הכל. כך, מי שמצייר את הבורא כיושב למעלה, או כמלך היושב באוהל של "הנוטה כדוק שמים", מסיק שאין הוא משגיח כלל, שמי מתעניין במה שקורה עם הנמלה שתחתיו. ואם הוא יושב במקום כל כך רם ונישא, ודאי אין לו עניין בבני האדם היושבים כאן.
הנותן רוזנים לאין - שאינו זקוק לסיוע
הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה׃
הרוזנים הם יועצי המלך, והשופטים הם השופטים את עם המלך, והקדוש ברוך הוא אינו זקוק להם כל עיקר - ולא "כביכול", אלא באמת אינו זקוק להם. הוא אינו זקוק ליועצים, ולכן הרוזנים אצלו אין. ומי זקוק לשופטים? מלך שאין בכוחו לשפוט את כולם, שאין לו זמן ואין לו אפשרות ואין לו שכל לשפוט את כולם - הוא הזקוק לשופטים. אבל "שופטי ארץ כתוהו עשה": בשבילו הם בחינת תוהו, אפס, אינם נותנים מאומה ואין לו מהם עזר וסיוע.
אַף בַּל־נִטָּעוּ אַף בַּל־זֹרָעוּ אַף בַּל־שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם־נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם׃
הם דומים לצמח שלא ניטע. כיצד נוטעים? לוקחים ייחור שכבר יש בו שורשים ונוטעים אותו בארץ. "אף בל זורעו" - הזריעה פחותה מזה, שכאן אין צמח אלא גרעין בלבד. "אף בל שורש בארץ גזעם" - גם הגזע שעלה מעצמו לא נתן שורשים בארץ. ומעבר לכל החולשה הזו, "וגם נשף בהם ויבשו" - נושף בהם ברוחו וברגע אחד הם יבשים, "וסערה כקש תשאם" - סערה נושאת אותם כקש.
וזו שיטת המלבי"ם בכל מקום: כשהכתוב מונה כמה דברים, יש בהם הדרגה מן החזק אל החלש. אם תחשיבו אותם כחזקים, כאילו הם נטועים - "אף בל נטעו". ואם תאמר שהם רק זרועים, שזה חלש יותר, שבנטיעה יש לפחות שתיל ובזריעה צריך שהזרע יתפתח - "אף בל זורעו", אף זרע אין כאן. ואם תאמר שגדל מעצמו ורואים גזע - "בל שורש בארץ גזעם", הגזע הוא מה שמעל האדמה והשורש מה שבתוכה, ובגזע הזה אין שורש כלל. וממילא "נשף בהם ויבשו וסערה כקש תשאם", ברגע אחד הקדוש ברוך הוא מפיץ אותם.
נמצא שהמציאות של הבורא יתברך היא כזו שאין לו כביכול שום יחס אל המציאות הגשמית והחומרית, ושכל המציאות הגשמית דומה למציאות שאינה קיימת כלל: לא ניטעה ולא נזרעה ואין לה שורש בארץ. גם הרוזנים, גם שופטי ארץ, גם הדברים החשובים ביותר - הכל מאומה ליד הבורא עצמו.
ואל מי תדמיוני ואשוה - שלילת כל דמיון
וְאֶל־מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ׃
עד כה הייתה הטענה כביכול שאפשר לתת לו דמות, אלא שהדמות שאתם עושים אינה דומה לו: אתם מדמים אותו לפסל, ומה, הפסל דומה לו? או שאני מדמה אותו כיושב בשמים. אומר להם הנביא: כל מה שתיארתי לכם, אל תחשבו שכך אני סובר שהיא מציאות הבורא. את זה תיארתי לפי הסתכלותכם ולפי קוצר דעתכם. לפי שיטתכם אמרתי לכם: את העץ הזה, שאתמול חתכת והיום פיסלת ממנו, את זה אתה מדמה לבורא יתברך? ודאי שלא יעלה על הדעת לדמות דבר גשמי חומרי בטל אל הבורא. אבל דעו לכם, מצד עצמי אני אומר: הקדוש ברוך הוא נעלם מכל דמיון. לא רק שאין לדמות לו עץ שחרש פיסל, אלא שהוא מציאות מופשטת שלא שייך לדמות לו מאומה. וכשאתה רוצה לדמות דבר לדבר, אתה צריך שיהיה ביניהם דמיון כלשהו; והקדוש ברוך הוא אינך משיג אותו כלל, ואם כן אל מי תדמיוני?
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "תדמיוני" ל"ואשוה". דמיון נאמר אף בדמיון מה, כמו "דומה דודי לצבי" - וכי יש לו קרניים כצבי? אלא שהוא זריז כצבי, ודי בדמיון כלשהו כדי לומר לשון דמיון. ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא: אל מי שייך לומר שיש לי דמיון, משהו שאפשר להסביר ולדמות? "ואשוה" - זו דרגה אחרת, שוויון גמור, כמו "פן תשווה לו גם אתה", שהוא דומה לחלוטין. וכי תעלה על הדעת שאהיה שווה לו ודומה לו? והרי כל הדמיונות שבשיר השירים, "דומה דודי לצבי", מדברים בקדוש ברוך הוא - אבל כל הדמיון אינו אלא בתואר מה, בדמיון כלשהו כדי שתבין. אומרים לך שהקדוש ברוך הוא יושב בשמים וכיוצא בביטויים אלה, אבל וכי זה שוויון גמור? ולכן חותם: "יאמר קדוש" - הקדוש ברוך הוא הוא בבחינת קדוש, וקדוש הוא נבדל, כמו "קדושים תהיו" - פרושים תהיו. הוא נבדל מכל מציאות גשמית, ולמי שייך לדמותו?
שאו מרום עיניכם - הבורא אינו נדמה לנברא
שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר׃
המלבי"ם ממשיך באותו קו. אתם רוצים לדמות את הקדוש ברוך הוא לדבר מה - למי תדמוהו? למשהו גשמי כאן, שהוא ודאי שפל? לבעל חיים? לאדם? אם כבר מדמים, ודאי ירצו עובדי הכוכבים לדמותו לאחד מגרמי השמים, שהם מבטאים כוח. וכך מובא על רבי יהושע, שאמר לו אותו קיסר: הראה לי את אלוהיכם. אמר לו: בוא מחר בצהריים. למחר הראה לו את השמש. ניסה הקיסר להסתכל ולא היה מסוגל, אמר לו: מה זה, זה האלוה שלכם? אמר לו: לא, זה אחד מן השמשים שלו.
כלומר, כשאדם רוצה לדמות דבר מרומם ונשגב, הוא מנסה לדמותו לגרמי השמים. ועל זה אומר להם: אתם רוצים לדמות אותי לאחד מן הגופים הנוראים והנפלאים המעופפים בשמים, או למלאכים המניעים אותם? אבל אם תשאו מרום עיניכם ותתבוננו, תראו "מי ברא אלה" - והרי לא שייך לדמות את הבורא לנברא, שבהכרח הבורא נאצל ועצום יותר ממה שנברא.
אם אני יצרתי כוס, מי חכם יותר, אני או הכוס? ודאי שאני, שהרי אני יצרתיה. וגם מי שברא מחשב - אל תטעו לחשוב שהמחשב חכם יותר מן האדם; הוא גולם, אלא שיש פעולות שהוא עושה במהירות. כמו שאם אברא מכונית, אין זה אומר שמפני שהיא נוסעת מהר ואיני יכול לרוץ במהירותה היא מעולה ממני. ודאי שלא. האדם מצד עצמו נאצל ונעלה יותר מכל מה שברא ומכל מה שיצר בעולם, ואף שיצירתו אינה אלא יש מיש. קל וחומר לבורא, שברא את הכל יש מאין, שלא שייך לדמותו לנבראיו.
לסיכום:
בחלק זה מפרק את הנביא, שלב אחר שלב, את שורש הספק בגאולה ואת שורש העבודה הזרה - שניהם באים ממי שמדמה את הבורא לנבראיו. הגויים כאין וכאפס נגדו, ואין הוא משנה פעולתו בשבילם. הפסל שאתם מדמים לו גרוע מכל צד: מצד חומרו, מצד הרכבו ומצד האומנים הפשוטים שעשוהו; ואף המסכן המשבח את פסלו בעץ טוב ובחרש חכם, סופו של דבר עץ הוא. ואם תאמר שלא ידעת ולא שמעת ולא נמסר לך מראש - הרי "הלוא הבינותם מוסדות הארץ": ההתבוננות בסדר שבבריאה, בגוף האדם ואף בקלמנטינה אחת, מחייבת את המסקנה שיש מתכנן ויש בעל בית. ומי שאינו רואה, כפקיד הסכל שלא ראה מעולם את בעל הבית, אין זה אלא מפני שאינו רוצה לראות. וסוף הכל: "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" - הקדוש ברוך הוא נבדל ומופשט מכל דמיון, וכל הדימויים שבכתובים אינם אלא לפי קוצר דעתנו.