פתיחה: פרק הנחמה ותשובה לספקנים
פרק מ' בישעיהו הוא פרק של נחמה, ובעיקרו הוא מענה לטענה שמתגנבת אל הלב: כיצד ייתכן שהקב"ה יגאל אותנו? האם האומות יסכימו לשחרר את ישראל? האם יש בכוחו של הקב"ה, וכי ירצה הוא בכך? הנביא הולך ומפרק את הספקות הללו אחד אחד, ומראה שלא שייך אצל הקב"ה לא חיסרון כוח ולא חיסרון רצון. נלך על סדר הפסוקים בעקבות ביאורו של המלבי"ם.
שני התנאים שצריכים להתקיים במי שבוטחים בו
אומר המלבי"ם: כדי לבטוח במישהו, חייבים להתקיים בו שני תנאים. ניקח את הדוגמה הפשוטה ביותר: אדם מאיים עליי, ואני סומך על פלוני שיגן עליי. מה נדרש כדי שאוכל לסמוך עליו? ראשית, שיהיה בעל כוח - שהרי אם המאיימים חזקים ממנו, במה יגן עליי? ושנית, שתהיה בו התמדה - שאם היום הוא כאן ובעוד שבוע או חודש או שנה כבר לא יהיה כאן, הרי ברגע שאזדקק לו לא יהיה מי שיגן עליי. כוח והתמדה: אלו שני התנאים.
ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה׃
יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל־צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃
כאן מראה הנביא שבבשר ודם חסרים שני התנאים גם יחד. "כל הבשר חציר" - הבשר כלה במהרה, ימיו מועטים, אין בו התמדה. ואם תאמר, אולי לפחות חוזק יש בו מצד עצמו? על כך נאמר "וכל חסדו כציץ השדה" - גם בעודו חי אין בו חוזק ואין בו קיום, כציץ הנובל. "אכן חציר העם" - בעם עצמו אין לא את החוזק ולא את ההמשכיות, לא כציץ ולא כחציר. על אלה בוודאי אין על מה לסמוך.
יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃
לעומת זאת בדבר אלוקינו מתקיימים שני התנאים כאחד: "יקום" - לשון קיום, תוקף וחוזק; "לעולם" - נצחיות והתמדה. מי שיש בו גם כוח וגם נצחיות, עליו ודאי אפשר לסמוך. לכן אל תתלה בטחונך בבשר ודם, אלא בהקב"ה - שכוחו קיים לעד ודברו אינו נופל לעולם.
מבשרת ציון ומבשרת ירושלים
עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
מי היא המבשרת? ציון עצמה וירושלים עצמה הן המבשרות. לציון נאמר "על הר גבוה עלי לך", ולירושלים נאמר "הרימי בכוח קולך" - ומדוע שינוי הלשון? מבאר המלבי"ם: ציון הוא המקום שבו יושבים המלך והסנהדרין, מקום המקדש; וירושלים היא שאר העיר, מקום מושב ההמון. ציון מבשרת שהקב"ה ישיב את השכינה, את המלכות ואת הכהונה - וזו בשורה של גדולה ורוממות, ולכן "על הר גבוה עלי לך", על הר הבית. ירושלים לעומת זאת מבשרת את קיבוץ הגלויות להמון העם, ולכן "הרימי בכוח קולך" - שישמעו כל הנידחים הפזורים בגלות שהגיע הזמן לשוב.
"הרימי אל תיראי" - אל תחששי שמא הדבר לא יתקיים, שמא בסופו של דבר לא תגיע הגאולה. ולא עוד, אלא "אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם" - לשון "הנה" היא לשון הצבעה באצבע: הנה זה כאן, זה הגיע. הגאולה כבר קרובה ממש, ואין להתייאש ממנה.
לא חיסרון כוח ולא חיסרון רצון
הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃
ממשיך הנביא ואומר למבשרת: אין לך מה לחשוש שמא לא יקיים ה' את דברו. שהרי מחשבה כזו יכולה לנבוע רק מאחת משתי סיבות: או שאינו יכול, או שיכול אך אינו רוצה. שתיהן לא שייכות כלפי הקב"ה.
נתחיל בהעדר היכולת. "לא יכול" נאמר בשני אופנים. האחד - שאין לו כוח, פסק ממנו הכוח, יש בו עייפות. על זה נאמר "הנה ה' בחזק יבוא" - הקב"ה הוא בעל הכוח, וכי שייך לומר שאין לו כוח? האופן השני - מלך שמבטיח הבטחה, אך צבאו וגדודיו ויועציו אינם מסכימים עמו, ואינו יכול להוציאה לפועל. על זה נאמר "וזרועו מושלה לו" - ממשלתו אינה תלויה בדעת אחרים, אין לו קבינט ואין לו שרים שהוא כפוף להם, אלא הכול תלוי בו עצמו ובזרועו הנטויה.
נותר איפוא לשאול: אולי יש כוח, אבל ה' לא ירצה, אולי יחול שינוי בדעתו? גם כאן שני צדדים. יש אדם שהבטיח לעזור משום שהובטח לו שכר, וכשמתברר שאין במה לשלם הוא חוזר בו: "באתי תמורת תשלום, אין לך לשלם - איני בא". על זה נאמר "הנה שכרו איתו" - כל השכר כולו אצל הקב"ה, ומי יבטיח לו שכר שבשלו ישנה את דעתו?
והצד השני: אולי הבטיח מפני שהדבר מצא חן בעיניו, וכעת אינו מוצא חן בעיניו עוד. על זה נאמר "ופעולתו לפניו" - אצלנו יש הבטחה ויש הוצאה לפועל, ואלו שני דברים נפרדים; אבל אצל הקב"ה, כאשר הבטיח דבר - כאילו כבר פעל ועשה, "נפשו איוותה ויעש". לכן לא ייתכן שינוי מן ההבטחה הקדומה: לא מצד חיסרון כוח - "בחזק יבוא וזרועו מושלה לו", ולא מצד חיסרון רצון - "הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו". ולכן אפשר להצביע ולומר "הנה אלוקיכם" - בוודאי יבוא ויגאל את עמו.
כרועה עדרו ירעה
כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל׃
יש שני מצבים של רועה: רועה ששומר על עדרים של אחרים, ורועה הרועה את צאנו שלו. כשהרועה רואה את עדרו שלו, הוא חס עליו ביותר ודואג לו דאגה אישית. ואז "בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא" - את הטלאים הרכים שנולדו זה עתה וקשה להם ללכת, הוא מקבץ בזרוע אחת ונושא אותם בחיקו, "עלות ינהל" - ואת האימהות המניקות הוא מנהיג לידם בידו השנייה, מרוב שהוא חומל עליהם. כך הקב"ה יחמול על עם ישראל, יוציאם וינהלם בעצמו, שהרי הם קניינו והם נחלתו. אין הוא זקוק לשכר מאף אחד, אלא בכוחו העצמי יוציא את ישראל מן הגלות. ומדוע נקראות האימהות "עלות"? מסביר הרד"ק: הוולדות הצעירים נקראים "עולים", ולכן אימותיהם נקראות "עלות".
מי מדד בשעלו מים - מידותיו של בורא עולם
מִי־מָדַ֨ד בְּשׇׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם׃
רש"י מסביר לפי פשוטו: מי שהיה בכוחו לעשות את כל זאת, ודאי שיש בכוחו להוציא את ישראל מן הגלות. ומהו "בשעלו"? הסבר אחד - בהליכתו ובצעדיו, כמו "במשעול הכרמים". הסבר שני - "שועל" הוא שם של כלי מידה, כמו "בשעלי שעורים". והרד"ק מפרש: באגרופו - כביכול הקב"ה מדד באגרופו את מי העולם, וזה מורה על גדולה ועוצמה אדירה. וכמובן אין לטעות ולחשוב שהדברים כפשוטם, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אלא הכול על דרך משל. כשהניח הקב"ה את מי העולם בימים ובנהרות, כביכול מדד אותם כמי שמניח בכלי שיש בו שנתות ורואה בדיוק את המידה הנדרשת.
"ושמים בזרת תיכן" - כיוון שהשמים שטוחים, נמדדים הם במידת אורך, בזרת או בקנה. "וכל בשליש עפר הארץ" - רש"י מביא כמה הסברים: מדד בשלישיות, שכשיצר הקב"ה את הארץ עשה שליש מדבר, שליש יישוב ושליש ימים ונהרות; ועוד הסבר, "שליש" הוא המרחק מן האגודל עד האמה שהיא האצבע השלישית, סוג של מידה. ורוב המפרשים הולכים בקו ש"שליש" הוא שם של כלי, כמו "ותשקמו בדמעות שליש", כאילו כתוב "ותשקמו דמעות בשליש" - הקב"ה משקה בכלי הזה. וכן "כל" כאן הוא מלשון מדידה, כמו "וימודו בעומר". "ושקל בפלס הרים" - אומר רש"י, הכול לפי סוג הארץ: הר כבד נתן בארץ קשה, והר קל בארץ קלה, שהרי אם תניח הר כבד על ארץ רכה ישקע ההר לאט לאט. הקב"ה שקל כל הר והיכן מקומו הראוי.
המלבי"ם מבאר שכאן מפרט הנביא את מה שפתח בו בפסוק י': "הנה ה' בחזק יבוא". זו תשובה לאומות שיאמרו שאין אפשרות להוציא את ישראל מן הגלות, ולספקנים שבישראל שאינם בטוחים שהדבר אפשרי. הקב"ה הוא בעל כוח בלי תכלית, ואין כוח ככוח הבורא. והרי כאן מונה הנביא את ארבעת היסודות: "מי מדד בשעלו מים" - יסוד המים; "ושמים בזרת תיכן" - יסוד האש; "וכל בשליש עפר הארץ" - יסוד העפר.
ומהו "וכל בשליש עפר הארץ"? מסביר המלבי"ם: גם בלי ידע רב באסטרונומיה כל אדם מבין שכדור הארץ המסתובב במחזוריות קבועה אינו דבר מובן מאליו. קח חפץ ונסה לסובבו - מדוע שימשיך להסתובב באותו כיוון? הרי יש חוק האינרציה והכוח הצנטריפוגלי, שדבר הנע במסלול מעגלי שואף בשלב מסוים לצאת מן העיגול. קח רוגטקה או חבל ואבן בקצהו, סובב אותה - וכשתעזוב, לא תמשיך האבן להסתובב אלא תעוף החוצה. כיצד אפוא ממשיך כדור הארץ לנוע במסלולו סביב השמש ואינו בורח החוצה? התשובה היא הכוח המגנטי. כל הכדורים שברא הקב"ה בעולם בנויים בכוח מגנטי עצום; כשאני זורק חפץ והוא נופל לארץ - זה כוח הגרביטציה, מפני שהארץ כמו מגנט. ובמקום שכוח זה קטן יותר, כגון בירח, המגנטיות היא כשישית מזו של כדור הארץ.
נמצא שיכולתם של הכדורים להישאר במסלולם נובעת מכך שהקב"ה מדד בדיוק נפלא את מידת המגנטיות של כל אחד מהם. שהרי כששני כדורים מתקרבים זה לזה הם משפיעים זה על זה, ואם יתקרב כדור אחד למשנהו עלול הדבר לגרום למכתש עצום, להתפרקות, או ליציאת הכדור ממסלולו הקבוע. מי זה ש"כל בשליש עפר הארץ" - מי דייק ומדד את מידת המגנטיות של כדור הארץ כדי שיסתובב בדיוק בדרך זו ולא ישנה את מסלולו?
וכדי שכל זה יתקיים - "ושקל בפלס הרים וגבעות במאזניים". הפלס הוא למדידה גדולה והמאזניים למדידה קטנה, והצורך בשקילה זו הוא להשוות את המשקל והיחס ביניהם, שלא יהיו בכדור מקומות כבדים יותר וכבדים פחות. משקל שאינו מאוזן עלול לשנות את סיבובו: קח רכב והעמס אותו שלא כראוי - והרכב ייסחב לאותו צד שבו הנחת את המשקל. כך גם כדור הארץ, אילו היה בעל משקל יתר באחד מצדדיו לא היה מסתובב בצורה שווה. לכן היה צורך לשקול את ההרים ולחלקם על פני הכדור בצורה השומרת על שיווי משקל. את כל זה מי עשה אם לא השם יתברך - ואתה מסופק בכוחו להוציא את ישראל מן הגלות?
מי תיכן את רוח ה' - יסוד הרוח ואין יועץ
מִֽי־תִכֵּ֥ן אֶת־ר֖וּחַ יְהֹוָ֑ה וְאִ֖ישׁ עֲצָת֥וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ׃
כאן, אומר המלבי"ם, עובר הנביא אל היסוד הרביעי. דיברנו על המים, על הארץ ועל האש שהם השמים, ועתה יסוד הרוח - הרוח שהקב"ה מנשב בארץ. ואם הקב"ה תיקן וכונן את כל אלה, כל שכן שכוחו רב הרבה יותר ממה שעשה. שהרי דבר הנוצר ממני הוא תמיד פחות ממני ולא יותר ממני: אדם אינטליגנטי שיצר דבר אינטליגנטי - אין הנוצר יכול להיות אינטליגנטי ממנו, שהרי מה ייתן בו יותר ממה שיש בו עצמו. אם כן, ודאי שכוחו של הקב"ה גדול מארבעת היסודות שברא.
ואם תאמר, אולי חסרים לו חכמה ועצה לקיים את הבטחתו? על זה ממשיך: "ואיש עצתו יודיענו" - ממי יקח הקב"ה עצה, ומיהו איש עצתו שיודיע לו מה לעשות? רש"י מפרש: "מי תיכן את רוח ה'" - מי תיכן את רוח הקודש שהיא רוח ה' בפי הנביאים, אם לא ה' יתברך; "ואיש עצתו יודיענו" - הקב"ה מודיע לאיש, הוא הנביא, את עצתו ואת תוכניותיו, כמו שנאמר באברהם "המכסה אני מאברהם". ועוד מפרש רש"י לפי משמעו, שהדבר חוזר לתחילת המקרא: מי עשה את רוח ה' - הרי הוא בעצמו; ומי הוא איש עצתו שיודיע לקב"ה עצה? ומסביר הרד"ק: ה' עשה את הכול, "נפשו איוותה ויעש", אין אדם ואין מלאך ואין כוח רוחני שייעץ לקב"ה ויאמר לו כך עשה וכך אל תעשה, אלא "נוטה שמים לבדו". ואם כוחו בלתי מוגבל ואין גבול ליכולתו, ממילא כשהוא מבטיח - הוא מקיים, וכשהבטיח להוציא את ישראל מגלותם, ודאי שיוציאם.
שלושת מקורות החכמה שאדם זקוק להם - והקב"ה אינו זקוק לאיש
אֶת־מִ֤י נוֹעָץ֙ וַיְבִינֵ֔הוּ וַֽיְלַמְּדֵ֖הוּ בְּאֹ֣רַח מִשְׁפָּ֑ט וַיְלַמְּדֵ֣הוּ דַ֔עַת וְדֶ֥רֶךְ תְּבוּנ֖וֹת יוֹדִיעֶֽנּוּ׃
המלבי"ם מסביר שהשגתו של האדם תלויה תמיד בזולתו, ומונה את האופנים שבהם האדם קונה את ידיעותיו. האופן הראשון הוא מה שהקב"ה חונן לאדם דעת - השכל הישר, מה שמכונה "קומון סנס". אם תבקש הוכחה לדברים אלה, לא אוכל לתת לך, אבל השכל הישר מורה כך. למשל, איני יכול לומר שני הפכים במשפט אחד: "עכשיו לילה ויום" - תחליט, או לילה או יום; "האדם הזה חכם וטיפש" - זו סתירה פנימית מיניה וביה. דברים אלו אינם ניתנים להוכחה במחקר עיוני, אבל הם היסוד לכל המחקרים כולם.
וכך גם בענייני מוסר: אין חברה מוסרית הקובעת שלגיטימי לגנוב. ייתכנו חברות שבהן זה נעשה, אבל אף אחת מהן אינה קובעת שמבחינה מוסרית זה לגיטימי. ולמה באמת לא לגנוב? הרי עולם החי בנוי כך שזה בא וחוטף מזה, ולא רק גונב אלא אף אוכל את בעל החיים האחר עצמו - ומדוע שלא נחיה כך? התשובה היא שהשכל הישר מורה שחברה מתוקנת היא חברה שאין גונבים בה. זו מציאות שכל אדם נברא עמה.
ולעניין חשיבותו של השכל הישר מספרים על בן מלך שהיה בור ועם הארץ גדול. שלח אותו המלך אל מלמדים שילמדוהו, ולמדוהו תקופה ארוכה מאוד מן האל"ף בי"ת: יש דברים עגולים, יש מרובעים, יש משולשים, יש ארוכים. סיים את כל לימודיו ועמד במבחנים במאה אחוז. בא שר המלך, שם טבעת בידו וסגר את אגרופו, ואמר לבן המלך: נחש מה יש לי כאן. התחיל הלה לחשוב ולחשוב, ולבסוף ביקש רמז. אמר לו השר: זה משהו עגול. ניסה בן המלך להיזכר מה הדבר העגול שלמד לאחרונה, ונזכר שהמלמד לימדו שעגלה אינה יכולה לנסוע בלי גלגל. קרא: גלגל של עגלה! פרצו כולם בצחוק. שכל ישר פשוט מורה שגלגל של עגלה קשה שייכנס לתוך כף ידו של אדם. אדם יכול ללמוד הרבה, אבל בלי שכל ישר יאמר את הדברים חסרי ההיגיון ביותר.
האופן השני הוא כוח ההיקש הלוגי הטבוע באדם - היכולת לדמות מילתא למילתא ולהסיק מסקנות. שאלת אותי על דבר שלא למדתי, אבל אני עורך חשבון: יש דבר אחר הדומה לו, ואם שם כך - קל וחומר שכאן כך. אם א' דומה לב' וב' דומה לג', על כורחך ג' דומה לא' - אף שמעולם לא נאמר לי זאת במפורש. זהו ההיגיון המלמד כיצד לדמות דבר לדבר.
והאופן השלישי: בשלב מסוים לא יספיקו לאדם לא השכל הישר ולא ההיקש הלוגי, שכן יש דברים שצריך שאחר ילמדם אותך, ובלעדיו לא תדע. ישנם חוקי טבע קבועים וידועים שכבר עמלו עליהם מאות ואלפי שנים. אם תתחיל ללמוד מחדש את חוק המשיכה ולערוך מבחנים, תכלה בכך את כל חייך - ובמה תמשיך הלאה? החוקר נשען על מה שחקרו אחרים עד היום ומוסיף עליו נדבך, ואת היסודות הוא לומד בבית הספר ובאוניברסיטה. הוכח כבר שהמים רותחים במאה מעלות, ואינך צריך לבזבז חודשיים עם מד חום כדי לבדוק מתי מגיעים לרתיחה ומתי לקיפאון. ובפרט בעסק התורה יש דברים שאי אפשר להשיגם בעמל עצמי ובהשערת הדעת, אלא רק לקבלם ממי שהשיגם - כמו האר"י ז"ל שקיבל מאליהו הנביא; ומשום כך נקראים דברים אלו "קבלה".
ועתה נחלק את הפסוק לפי המלבי"ם: "את מי נועץ... וילמדהו דעת" - הדעת היא ההבנה הבסיסית ביותר, השכל הישר הטבעי הנתון באדם אף בלי שלמד דבר, מה שאנו מכנים היום "חכמת חיים": אדם שלא למד באוניברסיטה אבל יש לו היגיון ואפשר להתייעץ עמו בכל דבר. "ודרך תבונות יודיענו" - תבונה היא תמיד להבין דבר מתוך דבר, וזהו כוח ההיקש והדימוי. "ויבינהו וילמדהו באורח משפט" - זהו החלק שצריך אדם שילמדוהו כמשפט ויסבירו לו את הדברים.
והנמשל: אצל הקב"ה - את מי נועץ? מי הבין לו דבר? מי לימדו באורח משפט? לא זו בלבד שאינו צריך לימוד מזולתו, אלא אף את השכל הטבעי לא קיבל מאחר, אלא הכול מעצמו. וזהו ביאור מה שנאמר קודם "וזרועו מושלה לו": לפעמים אדם רוצה לעשות דבר, אבל יועציו מתנגדים ואומרים לו שיש דרך אחרת ושאולי לא כדאי. אצל הקב"ה אין שום סיכוי שישנה את דעתו בגלל יועץ, שכן כל כללי החכמה שהאדם זקוק להם מזולתו - לקב"ה יש מעצמו. ממילא לא תשתנה עצתו מחמת סיבה חיצונית, ואם הבטיח - יעשה: הן מצד כוחו הבלתי מוגבל, והן מצד שאינו זקוק לעצת אחרים.
הן גויים כמר מדלי
הֵ֤ן גּוֹיִם֙ כְּמַ֣ר מִדְּלִ֔י וּכְשַׁ֥חַק מֹאזְנַ֖יִם נֶחְשָׁ֑בוּ הֵ֥ן אִיִּ֖ים כַּדַּ֥ק יִטּֽוֹל׃
לאחר שהקב"ה ברא את ארבעת היסודות ביכולת בלתי מוגבלת, ואין שום כוח המתקרב לכוחו של בורא עולם, באה השאלה: וכיצד יוציאנו מבין האומות, האם הן יסכימו לשחרר את ישראל? על כך משיב הנביא: "הן גויים כמר מדלי" - כטיפה הנוטפת מן הדלי, וכ"שחק מאזניים" - כאותו אבק דק ושחוק המונח על גבי המאזניים. כאלה נחשבות האומות לפני ה', וכיצד יוכלו לעכב את הקב"ה מלהוציא את מחשבתו אל הפועל?
ומדוע כפל הנביא את הדימוי? מבאר המלבי"ם: הטיפה שבדלי היא מאותו סוג של המים שבדלי, אלא שהיא ממועטת ביותר; ואילו השחק שעל המאזניים אינו ממין המאזניים כלל, אינו מן המתכת, אלא דבר זר להן לחלוטין. והנמשל: אם תערוך חשבון של כל החיים הנמצאים על פני כדור הארץ, הגוי הוא חלק מהם - אינו מין נפרד, אלא כטיפה מאותם מים רבים, שאינה נחשבת מאומה כלפי כל הדלי. אבל אם תערוך חשבון של כל מה שעל פני הכדור לעומת הכדור עצמו, וכל שכן לעומת הגלקסיות שאין להן קץ, במרחקים של מיליוני שנות אור - הרי כל זה כאין וכאפס, ואפילו לא מאותו סוג, כשחק לעומת המאזניים. ואם הגויים הגדולים כטיפה מן הדלי, האיים הקטנים על אחת כמה וכמה: "הן איים כדק יטול" - כאבק פורח, נוטלם ומפריחם ואינם נחשבים למאומה. ומי אפוא יוכל למנוע מהשם יתברך לגאול את עמו?
ולבנון אין די בער - אין קרבן שיפתה את הבורא
וּלְבָנ֕וֹן אֵ֥ין דֵּ֖י בָּעֵ֑ר וְחַ֨יָּת֔וֹ אֵ֥ין דֵּ֖י עוֹלָֽה׃
ואם תאמר, אולי לא יגאלנו הקב"ה מפני שאיננו מקריבים לו קרבנות? וכי הקב"ה זקוק לקרבנותיך? "ולבנון אין די בער" - כל עצי הלבנון אינם מספיקים להבעיר אש על המזבח, "וחייתו אין די עולה" - כל חיות הלבנון אינן מספיקות להקריבן עולה. הקרבנות הם בשבילך ולא בשבילו. וכן מן הצד השני: אין די בכל עצי הלבנון ובכל חיות היער כדי לרצות את הקב"ה לאומות ולשנות את החלטתו לגאול את ישראל. וכמו שנאמר "לא אקח מביתך פר כי לי כל חיתו יער", "הירצה ה' באלפי אילים" - אי אפשר לפתות את הקב"ה בעולות ובזבחים שישנה את רצונו. וזה מקביל למה שנאמר קודם "הנה שכרו איתו": איזה שכר תבטיח לו, ומה תיתן לו כדי שישנה את רצונו מאיתנו ויחפוץ בגויים?
כל הגויים כאין נגדו
כׇּל־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ־לֽוֹ׃
ואם תאמר שמא יתרצה ה' לגויים ויחפוץ בהם מפני שימצאו חן בעיניו - על זה נאמר "כל הגויים כאין נגדו". רש"י: כאין הם בעיניו ואינם חשובים לפניו. הרד"ק: פחות מאפס, על דרך "המה מהבל יחד", כולם כאפס אצל השם יתברך.
ומדייק המלבי"ם: מדוע נאמר גם "כאין נגדו" וגם "מאפס ותוהו נחשבו לו" - אין או אפס? אלא שיש להבחין בין ערך מוחלט לערך יחסי. ערך מוחלט הוא עצם הדבר - שווה או אינו שווה, יש לו ערך או אין לו. ערך יחסי הוא כשהדבר עצמו יקר ושווה מאוד, אבל ביחס לדבר אחר הוא כלום ואפס. אם אשאל: מיליון קילומטר, הרבה או מעט? מצד עצמו, בערך המוחלט, זה הרבה; אבל ביחס לאלפי שנות אור זה אפס, זה אפילו לא מתחיל. וכן מטר - ביחס למילימטר זה הרבה, וביחס לקילומטר זה מעט. הכול תלוי ביחס למה אתה מודד.
לסיכום:
הנביא בא לעקור מלב העם את הספק בגאולה. בשר ודם אין בו לא כוח ולא התמדה - "אכן חציר העם"; אבל "ודבר אלוקינו יקום לעולם", בו מתקיימים שני תנאי הביטחון: קיום וחוזק מכאן, ונצחיות מכאן. ולכן תעלה מבשרת ציון על הר גבוה לבשר על השבת השכינה, המלכות והכהונה, ותרים מבשרת ירושלים את קולה בכוח לקבץ את הנידחים. לא שייך אצל הקב"ה חיסרון כוח - "בחזק יבוא וזרועו מושלה לו", ולא חיסרון רצון - "הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו". מי שמדד את יסודות הבריאה במידה מדויקת, שקל את ההרים בפלס ואיזן את הכדור במסלולו, שאינו צריך עצה ולא לימוד מאיש - ודאי שיגאל את עמו. והאומות כטיפה מן הדלי וכאבק על המאזניים, ואין בכל עצי הלבנון וחיותיו כדי לשנות את רצונו. אם כן, "אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם" - אין להתייאש מן הגאולה.