פרק מ - נחמו נחמו עמי - חלק א

00:00 ספר ישעיהו פרק מ. נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם. אומר רש"י, פה הוא מדבר על הנבואות העתידות. היות ועד כאן ראינו דברי פורענות, ומכאן ואילך הם דברי נחמות, מכאן עד סוף הפרק, עד סוף הספר, זה עוד 26 פרקים עד סוף הספר. ולכן כאן הוא מתחיל ואומר מכאן תחילת דברי הנחמה, אתם הנביאים תנחמו את עמי. מה זה נחמו נחמו עמי? מה היא הכפילות? זה שאלה שרבים עומדים עליה. למה חזר וכפל? זה הפטרה של פרשת ואתחנן. למה חזר וכפל?

מסבירים שמשל, המגיד מדובנא מביא משל למה הדבר דומה. משל לשני אנשים שנטשו את נשותיהם, עזבו אותם, נסעו למרחקים. האחד, בגלל שהמצב הכלכלי היה דחוק מאוד בבית, לא היה מה לאכול, לא היה עבודה, לא פרנסה, לא שום דבר. אמר לאשתו אני אלך לארץ למרחקים, אמצא שם עבודה, אעבוד ולאחר מכן אשלח כסף הביתה. השני עזב את הבית, היה עשיר ויש לו כל טוב בביתו, אבל יש לו שם אישה מרשעת שסבל ממנה מאוד ופשוט נטש את הבית והלך לארץ למרחקים. הוא והעני הולכים יחד. חלפו שנים והנה יום אחד מגיע בחזרה לעיירה איזה שהוא סוחר שאומר לשתי הנשים יש לי מכתב מהבעלים שלכם.

הם שמחו מאוד, מכתב, סוף כל סוף אחרי שלוש וארבע שנים שהבעלים נעדרו מהבית, סוף כל סוף יש מכתב. תביא, אנחנו רוצים לראות מה כתוב. אומר להם תראו עכשיו המכתב תקוע אצלי בין כל החבילות, בין כל הזה, אני לא לא יכול עכשיו להתפנות לזה. מחר אני אפרק את הדברים שלי ואז אני גם אמצא את המכתבים ואביא לכם אותם. טוב, הייתה שמה אישה אחת ששמעה את נחמה והלכה לביתה. אבל השנייה עמדה והתעקשה. לא, אני רוצה את המכתב עכשיו, מאוד דחוף לי, אני רוצה. מי זאת הייתה? האישה שבעלה היה העני, מאוד רצתה לראות את המכתב. לעומת זאת ההיא שבעלה היה עשיר, לא לא דחף לה לראות, היא תמתין עד מחר. הוא שואל אותה, הנה שבה יבימתך, חברתך חזרה הביתה. למה את מתעקשת לראות את המכתב עכשיו? אז היא אומרת לו תראה, יש הבדל גדול ביני לבין חברתי.

חברתי, בעלה עזב אותה לא מסיבות כלכליות, בעלה עזב אותה בגלל שהיה להם צרות ביניהם. עצם זה שבעלה שולח לה כעת מכתב, זה כבר אומר שהוא רוצה לחזור, זה כבר אומר שהוא רוצה קרבתה, זה אומר שהוא רוצה להשיב ולישר ההדורים. זה כבר מספיק לי. מה כתוב בפנים, מה זה, היא לא צריכה להיכנס לפרטים. מספיק לה עצם הידיעה, שלח אליי מכתב, זה כבר אומר שהמצב הולך להשתנות. לעומת זאת אני הרי חיה בדחקות, חיה בעוני. אני כל יום ממתינה למכתב מבעלי כדי לדעת הוא כבר מצא עבודה או לא מצא עבודה? יש מקור פרנסה או אין מקור פרנסה? אז בשבילי חשוב לדעת מה כתוב במכתב. אני רוצה לדעת מה מה מה בסוף, הוא מצא מקום עבודה או לא? השנייה, היא לא דואגת, יש לה הון ועושר בביתה. מה רק היא צריכה? מה מה מה חסר לה? לדעת שבעלה מעוניין בה, הוא שלח לה איגרת. זה כבר מניח את דעתה. כך אומר המגיד מדובנא בנוגע אלינו.

הקדוש ברוך הוא אומר נחמו נחמו עמי. מה הכפילות שאלנו? אומר להם נחמו, כבר בעצם הדבר הזה אתם צריכים להתנחם. במה? בזה שנחמו עמי יאמר אלוהיכם. בזה שהקדוש ברוך הוא אומר לכם תתנחמו והוא אומר לכם אני אלוהיכם, זה כבר הנחמה הגדולה ביותר. כמו האישה של העשיר, עצם זה ששלחו אליה איגרת, זה כבר נחמה. עוד לפני שראינו מה כתוב באיגרת, עוד לפני שראינו פרטים, הוא מעוניין בך, נפלא מאוד, זה אומר אני עדיין בעלך. כך גם כן אצלנו, נחמו, במה תהיה הנחמה? בזה שהשם אומר, יאמר אלוהיכם, נחמו עמי. בזה שהקדוש ברוך הוא אומר אני שולח לכם איגרת. כבר זה מספיק כדי להתנחם, כבר יש לנו תקווה, עוד לפני שראינו מה דברי הנחמה הללו כוללים בתוכם.

אומר המלבי"ם נחמו נחמו עמי. הקדוש ברוך הוא פונה פה לנביאים ואומר להם תנחמו את עמי. היות שהגאולה תבוא. איך היא תבוא הגאולה? יש שתי אפשרויות, בעיתה, אחישנה. אם אנחנו נהיה זכאים, השם יחיש אותה. אם לא נהיה זכאים, נקבל בעיתה. תבוא הגאולה בעיתה. אז אנחנו צריכים להשתדל מאוד שהגאולה תבוא לפני הזמן. ולכן נחמו נחמו עמי. איך שיהיה, או שיהיה נחמו אחישנה, או שיהיה נחמו בעיתה, הנחמה בוא תבוא. אז זה חייב להיות, לכן הלשון הכפולה כי ישנם שני מסלולים, ישנם שתי אפשרויות.

דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. פה המלבי"ם יש לו ביאור ממש מתוק מדבש, לכן הייתי ממליץ להסכית ולהקשיב. לפני המלבי"ם הייתי קודם כל רוצה להסביר פשט הדברים על פי מה שאומר הרד"ק. אומר הרד"ק, דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה. נרצה עוונה הכוונה כמו נשלם העונש שלה, כמו אז תרצה הארץ את שבתותיה, ולא שלם עוון האמורי עד הנה. הכוונה נמחלו חובותיה. כי לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. מה זה לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה? אז קודם כל אומר הרד"ק ביאור אחד, כפל לא חייב להיות תמיד פי שניים. יכול להיות כפל שהוא פי שלוש או ארבע, כמו ותכפל חרב שלישיתה. הכוונה הכפיל את עצמו שלוש פעמים. להכפיל לא חייב להיות פעמיים. אז לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה הכוונה היא כבר שילמה פי כמה על כל החטאים שלה.

עכשיו מה הם הכפליים, על מה הוא בעצם מתייחס? אומר הרי היו שתי גלויות. דבר ראשון גלות בבל, דבר שני הגלות הזאת שמתארכת עד בלי קץ. אומר מדוע, למה לקתה כפליים בשתי גלויות בכל חטאותיה? בגלל שחטאים רבים לירושלים ולכן היא הייתה צריכה ללקות פעמיים. ולכן אגב גם הנחמו פעמיים. נחמו נחמו, כי לקתה כפליים. היות ולקתה כפליים, תנוחם בכפליים. נחמו נחמו.

האבן עזרא מסביר, מביא אותו הרד"ק, מה זה לקתה כפליים בכל חטאותיה? כפליים ממה שלקה כל גוי. כל אומה של גויים שלקתה, אנחנו קיבלנו כפול מזה. אנחנו לקינו, מה שנקרא שתינו, מיצינו כוס התרעלה עד תומה. עוד הסבר מביא הרד"ק, מה זה כפליים בכל חטאותיה? מה שכתוב, ירמיהו אומר, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו. ומה עם העוונות שלנו? גם אותם סבלנו. אז מה יוצא? שסבלנו פעמיים. פעם אחת את עוונות אבותינו, ופעם אחת את עוונותינו. אגב, מה הצדק? למה אנחנו צריכים לשלם על העוונות של אבותינו? הרי אדרבה, כתוב בתורה שאיש בחטאו יומת, לא יומתו בנים על אבות ולא אבות על בנים. אז ההסבר מסביר האר"י הקדוש, ששאנחנו משלמים על עוונות אבותינו פירושו אנחנו אבותינו. ואנחנו פשוט חוזרים, דור שלישי ישוב הנה. אנחנו פשוט אבותינו שחטאו ואינם, חוזרים ומתגלגלים, וכשאנחנו מקבלים עוונות אבותינו פירושו על הגלגול הזה וגם על הגלגול ההוא. גם על מה שעשינו בגלגולים הקודמים, אז זאת אומרת זה אנחנו אבותינו. אבותינו זה לא האבא בהכרח האבא שלי. זה יכול להיות האבא של הסבא רבא. זה הכוונה אבותינו חטאו ואינם. אז אנחנו חוזרים ומתגלגלים ומשלמים על אותם עוונות. אז יוצא כפליים. א' על מה שעשינו עכשיו, ב' על מה שעשינו אז.

התרגום יונתן מסביר, הרי קבילת כוס תנחומין מן קדם השם כאילו לקח על חד תרין בכל חטאותיה. דהיינו, הקדוש ברוך הוא מנחם אותנו ונותן לנו את אותו כוס תנחומין כפול כאילו נענשנו כפול. כי בעצם, אני רוצה אולי להסביר דבר שאולי לא הקדמתי אותו, היה צריך להקדים אותו. מה זה כפליים בכל חטאותיה? כי לכאורה אם חטאנו למה לקבל כפל? לכאורה זה נראה כחוסר צדק. ולכן מסביר התרגום יונתן, קיבלה כוס תנחומין כאילו לקתה כפליים. ניחמו אותנו בכפול. אז הנחמה היא כפולה, זה נפלא מאוד. להעניש עונש כפול, זה באמת מעורר קושי. אז לכן האבן עזרא הסביר שהכוונה כפול ממה שקיבלו הגויים. אצל עם ישראל התעריפים הם שונים. אצל הגוי התעריף הוא נמוך, אצלנו התעריף גבוה, דורשים מאיתנו יותר. או כל אחד לפי ההסבר שלו, ולפי מה שהוא מסביר כאן, אז מה זה הכפליים? כמו שהסברנו, אנחנו לקינו, אז הקדוש ברוך הוא בתנחומים נתן לנו כאילו לקינו כפליים, אבל באמת לא לקינו כפליים.

בואו עכשיו תשמעו מה אומר המלבי"ם. אומר המלבי"ם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. מלאה צבאה, הרי הסביר לנו המלבי"ם הנחמו נחמו דיבר על שני אופני גאולה. בעיתה או אחישנה. אז מלאה צבאה, צבאה זה זה זמן. זה מופיע בספר דניאל, העניין של צבאה כזמן, צבא כזמן. מלאה צבאה, אפשרות הראשונה, התמלא הזמן. הגיע זמן הגאולה. זה נקרא בעיתה. וזה אם לא זכינו להיגאל באחישנה. אז דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, הגיע הזמן שהם כבר נגאלים. יש אפשרות אחרת, כי נרצה עוונה, שהם ייגאלו לפני הזמן על ידי שהם עשו תשובה. אז נרצה עוונה. איך נרצה עוונה? על ידי שעשו תשובה, נרצה עוונה וכעת הם ראויים לגאולה עוד בטרם הזמן. זה האפשרות השנייה. עכשיו, האפשרות של אחישנה זה רק בגלל שעשו תשובה? לא, יש עוד אפשרות של אחישנה. אם אנחנו נקבל עונש כפול, ואז כמו שהיה בגלות מצרים, שעם ישראל יצאו אחרי 210 במקום לצאת אחרי 400 שנה. מדוע? קושי השיעבוד הכביד ומיהר את הקץ, נכון? אז כך גם כן כאן, לקתה מיד השם, כי לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. זה אפשרות שנייה לאחישנה. למה אחישנה? כי הקדוש ברוך הוא הגביר את העונש, ואז, אומר המלבי"ם משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה צריך לשבת בכלא 10 שנים וכל שנה לקבל בכל יום 10 מלקות. והסוהר, שר בית הסוהר היה מחמיר מאוד, היה נותן לו בכל יום 100 מלקות. ואז אחרי שנה הוא שחרר אותו. אמר לו אתה כבר קיבלת את מה שמגיע לך. נתתי לך בזמן קצר, בעשירית מהזמן נתתי לך פי 10. אז זה מה שהוא אומר, לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. ממילא אפשר להחיש את הגאולה. אז יש לנו שתי סיבות להחשת הגאולה. או כי נרצה עוונה, או כי לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה.

עכשיו אומר המלבי"ם, שימו לב כמה נפלא. דלתות הכתוב מקבילות. אם אתם זוכרים הסברנו כמה פעמים מה זה דלתות הכתוב מקבילות, שאנחנו מחלקים את הפסוק לארבעה חלקים, ואז חלק א' של הפסוק ההמשך שלו זה חלק ג', וחלק ב' של הפסוק ההמשך שלו זה חלק ד'. ואז אומר המלבי"ם דלתות הכתוב מקבילות, אז כאילו שאנחנו צריכים לגרוס כך: דברו על לב ירושלים, מה דברו על לב ירושלים, מה תאמרו לה? כי מלאה צבאה. הגיע זמן הגאולה, זה מה שאמרנו הבעיתה. קראו אליה, למה? כי נרצה עוונה כי לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. קראו אליה ותאמרו לה שיש גם גאולה מה שהשם יחיש אותה. איך? על ידי שנרצה עוונה כי לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. עכשיו תראו כמה נפלא. למה על החלק הראשון של הגאולה בזמנה הוא אומר דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, לעומת זאת על החלק השני שהשם יחיש את הגאולה הוא אומר וקראו אליה. למה הוא לא אומר עוד פעם ודברו אליה? אומר המלבי"ם, מובן בצורה נפלאה מאוד. כי הרי אם הגיע זמן הגאולה, אז מה בסך הכל צריך? דברו על לב ירושלים. מה שבסך הכל צריך זה להגיד להם, הנה, הגיע הזמן שלכם. דברו על לב ירושלים. אבל לא צריך, מה זה אומר צריך לדבר על לב ירושלים? לדבר על לב ירושלים הכוונה היא לדבר דברי תנחומים עליו. ולמה צריך דברי תנחומים? כי אם הגאולה הגיעה בזמן, זה אומר שלא קיצרו לנו רגע. אז זה אומר ששילמנו מלוא המחיר. מה צריך במצב כזה? לדבר על לב ירושלים, מה שנקרא לנחם את ירושלים, כי שילמנו מחיר מלא. לעומת זאת אם הגאולה, השם החיש אותה, אז תבינו, אנחנו במצב כזה כביכול עוד היינו אמורים להישאר בגלות ומישהו קרא לנו, אומר בוא בוא בוא, בוא, לפני הזמן, מכניסים אותך לפני הזמן. אז הוא אומר לכן כתוב וקראו אליה. מה זה וקראו אליה? כי אני עכשיו קורא לך לפני הזמן, אז זה וקראו אליה. יש פה מישהו שקורא לה ואומר לה שנרצה עוונה, גואלים אותך לפני הזמן, לקחה מיד השם כפליים בכל חטאותיה. ואם וקראו אליה, אז תבינו כמה נפלא, כי במצב כזה לא צריך לדבר תנחומים על ליבה. מתי מדברים תנחומים? כששילמת את מלוא המחיר אני צריך לנחם אותך. אבל אם גאלו אותך לפני הזמן ועוד נתנו לך חנינה, אז אני א' צריך לקרוא לך כי אתה רחוק, זה לא זמן הגאולה. אני צריך לקרוא לך, ומצד שני אני לא צריך לדבר תנחומים על ליבך, מכיוון שאתה ממילא במצב כזה שבו הקלו עליך וגאלו אותך לפני הזמן. הסבר נפלא ביותר של המלבי"ם.

עכשיו נשים לב שיש, אומר המלבי"ם, יש ביטוי כפליים ויש ביטוי פי שניים. זה באמת דבר מעניין. שמתם לב לזה? כפליים בכל חטאותיה. יש כפליים ויש פי שניים. מה ההבדל בין פי שניים לבין כפליים? אומר המלבי"ם, בכפליים פירושו שצריך להיות דבר שלם וכופלים אותו, ואתה מקבל בחצי את מה שהיית צריך לקבל בשלם. כפליים זה מלשון לקפל, בלשון התלמוד שכותבים את זה עם ק', מלשון נכפל, לקפל. לעומת זאת פי שניים, זה אומר יש אחד, אני מוסיף עליו עוד אחד. אני מכפיל אותו ומוסיף עליו עוד אחד, מה שאנחנו קוראים מכפיל, אבל באמת זה פי שניים. הכוונה קיבלת חלק אחד, קיבלת 100, מוסיף לך עוד 100. זה פי שניים. עכשיו, איך פה אצלנו יתבטא הביטוי כפליים? כי בעצם אם אני בא ואומר שהיית צריך לקבל ייסורים של שלם, של כמה נגיד? לצורך העניין נגיד של 1000 שנה. ואני נתתי לך מינונים מוגברים, נתתי לך את אותם ייסורים ב-500 שנה. אז מה עשיתי בעצם? קיפלתי 500 שנה על ה-500 שנה הראשונות, ונתתי לך ב-500 שנה הראשונות את כל מה שאתה צריך לקבל בכל ה-1000. זה נקרא לקפל. כן? זה הכוונה שהדבר הזה נכפל. לעומת זאת אם אני אומר לתת לך פי שניים, אז דוגמה, מגיע לך דבר, אני אומר אני אתן לך כפול מאותו דבר. אתן לך את אותו דבר, עוד חלק. זה נקרא פי שניים. אבל כפליים זה אומר מה שמגיע לך בזמן הארוך, אני דוחס אותו בחצי מן הזמן, אני כאילו מקפל את החלק הזה, מקפל אותו לשניים, ונותן לך בפרק הקצר את כל מה שאתה אמור לקבל בפרק הזמן הארוך.

קול קורא במדבר פנו דרך השם, ישרו בערבה מסילה לאלוהינו. רש"י מסביר, קול קורא במדבר זה רוח הקודש. רוח הקודש קורא במדבר ואומר פנו דרך השם, מכיוון שעם ישראל עומדים לשוב מן הגלות. המלבי"ם מסביר שכביכול הנביא מצייר איזה קול שהוא שומע, וכביכול הדבר הזה כבר ישנו. הנה כעת אני כבר שומע קול קורא במדבר. ולאחר מכן כביכול הקול הזה נפסק, וזה בהמשך בפסוק ו', ואז יש קול אחר שמעורר אותו ואומר לו קול אומר קרא. למה נפסקת? למה חדלת? תחזור ותקרא את אותה קריאה שכבר קראת מקודם. מה היא, מה הוא אותו קול? מה הקול הזה קורא במדבר? פנו דרך השם, ישרו בערבה מסילה לאלוהינו. אומר המלבי"ם, הרי כתוב שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. הקדוש ברוך הוא יעשה לנו נפלאות כמו שהיה במדבר. אז קול קורא במדבר, הנביא כעת כביכול בחזיונו רואה את נפלאות במדבר. הוא רואה את הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה לנו במדבר, את הדרך שהקדוש ברוך הוא סלל לנו אז, את ההשגחה שהקדוש ברוך הוא השגיח עלינו בדרך ניסית ומעל הטבע. קול קורא במדבר, פנו דרך השם. הוא אומר תדע לך, כמו שאז היה קול קורא במדבר ומפנה דרך השם לפני העם היוצא ממצרים, כך גם כן ישרו בעתיד בערבה מסילה לאלוהינו. השם יוסיף ויגלה את ידו החזקה במסילה חדשה שמעולם לא דרך בה איש, ויעשה לנו ניסים ונפלאות שלא עשה אותם מקדם, ניסים חדשים שלא היו מאז.

עכשיו המלבי"ם מסביר, צריכים לדעת שיש הבדל בין מדבר לבין ערבה, בין דרך לבין מסילה, ואחרי שיהיה לנו את היסודות הללו נוכל להבין את הפסוק על נכונה. אומר המלבי"ם, בארץ מושב יש מקום של גנות ופרדסים, מקום מיושב, יש מקום ששמה יש גינה, שם יש פרדסים. כך גם כן תדע לך, במקום שהוא מדבר, יש מקום שהוא ערבה ושוחה, מקום ששמה גדלים קוצים ודרדרים, זה נקרא ערבה. בארץ מיושבת יש גנות ופרדסים, בארץ מדבר יש מקום שנקרא ערבה ששמה גדלים קוצים ודרדרים. אומר המלבי"ם, יש גם הבדל בין פנו דרך לבין ישרו מסילה. מה ההבדל בין פנו לבין ישרו? עוד מעט נסביר מה ההבדל בין דרך למסילה. אבל מה ההבדל בין פנו לבין ישרו? אומר המלבי"ם, פנו זה מקום שכבר היה, היה בו שימוש ורק הוא נתמלא, צריך לפנות אותו, לרוקן אותו. אז יש דרך, אבל הדרך הזאת נגיד שנתאספו בה כל מיני קוצים וברקנים, נגיד שנהיה בה כל מיני מצבים שבהם אי אפשר כבר לפסוע בדרך הזאת, את הדרך הזאת צריך לפנות. זה מה שהוא אומר, פנו דרך. אבל לעומת זאת מסילה זה אומר לסלול דרך חדשה. ולכן תשים לב לגבי המסילה הוא לא אומר פנו. יש לי דירה ויש שמה הרבה פסולת, אני מפנה את הפסולת, כי הדירה קיימת, צריך רק לפנות. ואם אין לי דירה אז אני צריך לבנות דירה. וזה מה שהוא אומר כאן, זה הישרו בערבה מסילה. בערבה צריך ליישר ופשוט לסלול מסילה חדשה. זה לא מסילה קיימת שצריך רק לפנות אותה, אלא צריך ממש לסלול מסילה חדשה. אומר המלבי"ם, יש גם כן הבדל בין השם לבין אלוהינו. מה ההבדל? כשאנחנו מדברים על השם, י-ה-ו-ה, זה האין סוף ברוך הוא שהוא בורא את העולם, הוא מחדש את העולם. לעומת זאת כאשר אני אומר השם אלוהינו, המילה אלוהינו מבטאת את היחס שלו כלפינו. מבטאת את זה שהקדוש ברוך הוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית, שהשם עושה לנו ניסים באופן מיוחד, הוא אלוהינו, בדבקות המיוחדת שיש לו עם עם ישראל.

בואו עכשיו נחבר את כל הדברים ונראה איך הפסוק מקבל אור חדש. הוא אומר קול קורא במדבר פנו דרך השם. עם ישראל שהלכו במדבר, כבר יש דרך, כבר עם ישראל הלכו כאן פעם. יש כבר דרך. אבל הדרך הזאת כדי ללכת בה שוב, צריך לפנות אותה, כי אנחנו רוצים ללכת בה שוב, אז פנו דרך השם. לעומת זאת הערבה זה מקום פראי יותר מהמדבר, כי שמה אמרנו הרי יש קוצים, זה מקום שגדלים קוצים במדבר. שם אין מה לפנות דרך, שם צריך לסלול מחדש מסילה. ולכן זה החלק השני, ישרו בערבה מסילה. איזה מסילה? מסילה חדשה שלא הייתה קודם לכן. ושימו לב, זה מסילה לאלוהינו. אם במדבר זה היה י-ה-ו-ה, השם באופן כללי, עכשיו זה אלוהינו, הוא יעשה לנו באופן מיוחד, לפני שאנחנו עמו וצאן מרעיתו, ניסים מיוחדים שלא היו בדורות הקודמים. אז זה כבר בחינה של אלוהינו. אז זה גם דרך חדשה, גם מסילה, זאת אומרת גם מסילה חדשה שצריך אותה ליישר ולסלול משהו חדש, וזה גם ניסים ומופתים מיוחדים שיהיו לנו כיוון שאנחנו עמו ישראל.

כל גיא יינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. כל גיא יינשא. הוא מתאר שעם ישראל כעת חוזרים, הרי אמרנו שהנביא בחזיונו רואה את שיבתם של עם ישראל לארצם, אז הוא כעת מתאר איך החזרה הזאת תהיה ללא עיכובים. תהיה בדרך ישרה. גיא, רכסים, אלה דברים שמעכבים את הציבור, את העם מללכת. אבל הוא אומר אז, כאשר עם ישראל ישובו לארצם, לא תהיה את הבעיה הזאת. כי מקום שהוא גיא והוא שפל, יינשא ויהיה ישר. מקום שהוא הר וגבעה והוא גם מהווה מחסום ומכשול, ישפל, וגם הוא יהיה ישר. כך שבעצם הם יחזרו במישור גמור, בצורה כזאת שלא יפריע להם שינויי הקרקע, הטופוגרפיה, הם לא יפריעו להם להליכה שלהם. והיה העקוב למישור, מקום שהוא דרך עקוב יהיה מישור, והרכסים לבקעה. ובואו עכשיו נסביר.

אומר המלבי"ם, יש פה דקדוק נפלא מאוד. הרי אם תחשבו מבחינה טבעית, אם יש לי פה הר וכאן יש לי בקעה, וכל שאר הדרך נגיד היא ישרה. מה אני עושה כדי לפתור את הבעיה של ההר ואת הבעיה של הבקעה? פשוט חותך את ההר ומעביר אותו לבקעה, נכון? מעלה טרקטור, מיישר את ההר, זורק את העפר לתוך הבקעה והנה כעת יש לי קרקע סלולה. הוא אומר זה נכון כאשר אתה בא לדבר על פי טבע. אבל אצל הקדוש ברוך הוא הגאולה עתידה להיות למעלה מן הטבע. וכשזה למעלה מן הטבע אני לא זקוק להר שימלא את הבקעה. אלא הקדוש ברוך הוא מעצמו ממלא את הבקעה, ומעצמו נוטל את ההר. אין לו בעיה כאילו מה לעשות עם העפר של ההר, איפה לשים אותו. ומאיפה זה מדוקדק בפסוק? הוא אומר כל גיא יינשא. מקום הבקעה יתרומם ויהיה ישר, ורק אחר כך כל הר וגבעה ישפלו. כי אם באמת הייתי צריך על פי טבע, היה צריך להיות הפוך. קודם כל כל הר וגבעה ישפלו, תוריד את ההר והגבעה, ולאן את העפר? אז כל גיא יינשא. מקום שהוא שפל ובקעה יתרומם. אצל הקדוש ברוך הוא זה הולך הפוך, כי הקדוש ברוך הוא יעשה גאולה שהיא מעל הטבע.

והיה העקוב למישור. העקוב אומר המלבי"ם, זה דרך שהולכת בעקמימות. למה הולכת בעקמימות? כי אני לא יכול להמשיך, יש הר, יש גבעות, אז אני צריך לעקוף. אני צריך לעקוף והדרך מתפתלת כיוון שיש רכסים וגבעות. אז הוא אומר בהתחלה מה עושים? קודם כל לוקחים את הרכסים והופכים אותם לבקעה, הופכים אותם למקום ישר, ואז ממילא היה העקוב למישור. ממילא אני לא צריך לעשות כל מיני סיבובים, אני הולך ישר כי מקום שהיה גבעה פשוט השתטח. אז זה מה שאמרנו, אבל אז הרי הגאולה כמו שאמרנו תהיה מעל הטבע, אז קודם כל והיה העקוב למישור. קודם כל הדרך תהיה ישרה, וזה עוד לפני שיסתלקו הרכסים. ורק אחר כך הרכסים יהיו לבקעה. עוד פעם אנחנו רואים שבגאולה שהיא על פי השם יתברך, לא צריך שהסדר יהיה על פי סדר טבעי, אלא הדרך היא תהיה מעל הטבע.

ונגלה כבוד השם, וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר. כעת הוא מתאר את ההתגלות האלוקית. הרי כידוע שחלק מהמעלה העצומה שתהיה בגאולה העתידה, זה שכל עם ישראל יהיו בחינה של נביאים. נזכה לחזות עין בעין בהשם יתברך, נזכה להיות בקרבה אליו יתברך ולא כמו היום שאנחנו נמצאים במצב של הסתר פנים וריחוק. יהיה ביניכם, יהיו נביאים, ואשים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. כולם יהיו במדרגה רוחנית גבוהה ועצומה, או כמו שכתוב אשפוך רוחי על כל בשר. יש נבואות רבות שמתארות את מה שעתיד להיות בגאולה העתידה, שכלל עם ישראל יהפכו להיות עם גוי קדוש, עם שהוא כולו בחינת נביאים. עכשיו הוא יתאר לנו בשש מעלות, בשישה דברים שיהיה הפרש בין המציאות שלנו היום למציאות העתידה.

דבר ראשון, עד עכשיו ההשגה האלוקית הייתה עם מסכים מבדילים. אי אפשר היה להשיג את הקדוש ברוך הוא מה שנקרא באספקלריה מאירה. אבל הוא אומר לעתיד, ונגלה כבוד השם. הכל יהיה בגילוי. לא יהיה מצב של הסתר פנים, לא יהיה מצב של אספקלריה שאינה מאירה. אפילו נביאים לא זכו לאספקלריה מאירה חוץ ממשה רבנו. אבל הוא אומר לעתיד ונגלה, הכל יהיה גלוי, לכולם תהיה אספקלריה המאירה.

דבר נוסף, עד עכשיו השגנו את כבוד האלוקים, או ש-ד-י, או צבאות. מה ההבדל? אלוקים זה ההנהגה שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. האלוקים זה אומר בגימטריה טבע. הטבע בגימטריה אלוקים. אותו דבר ש-ד-י, שאמר לעולמו די. צבאות, שכל צבאות שלו. אבל כבוד השם לא זכינו. לא זכינו להגיע אליו, שזה אומר להשיג את השם יתברך מצד עצמותו, מצד מהותו. כמו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש-ד-י, ושמי י-ה-ו-ה לא נודעתי להם. אבל אז לעתיד לבוא, ונגלה כבוד י-ה-ו-ה. לא כבוד אלוקים, שזה בחינה של הסתר כמו שאמרנו, שזה בחינה של הטבע, אלא כבודו מצד עצמותו ומהותו. ואז יתוודע כבר בשם י-ה-ו-ה, בשם הוויה, כולם ידעו הו.

דבר שלישי, עד עכשיו לא ראו את השם יתברך, אלא רק השיגו את השם, ידעו את השם. אבל חושית בעין, כי לא יראני האדם וחי. אפילו משה לא זכה לראות את האלוקים. על זה הוא אומר וראו כל בשר יחדיו. וראו, כי עין בעין יראו. בגאולה העתידה נזכה לראות ממש פני השם.

דבר רביעי, עד עכשיו גם אלה שהיו נביאים ומסוגלים לחזות במחזות הנבואיים, היו רואים בעין של הנפש, העין הנבואית. לא בעין גשמית. כמו שאמרנו בדרך כלל הנבואה הייתה על ידי חלום וכדומה. אבל עכשיו יראו כל בשר. יראו כל בשר הכוונה גם בעין הגשמית, גם את זה יהיו מסוגלים לראות ולתפוס. כן, אז יש שני דברים. קודם כל אמרנו קודם, עד עכשיו הם לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו את כבוד השם בהשגת העין החושית, אבל עכשיו עין בעין יראו. ואיך בעין יראו? שלא תחשוב שאני מדבר על עין רוחנית, אלא הכוונה בעין בשר, וראו כל בשר. בעין הבשר הגשמית יהיה אדם מסוגל לראות ולתפוס. כי מלאה הארץ דעה את השם.

עד עכשיו אלה שהיו רואים ומשיגים את כבוד השם היו מועטים. כמה נביאים היו לעם ישראל בכל הדורות? מיליון ו-200 אלף. והמוכרים כמה הם? 48 נביאים ו-7 נביאות. זה מה שהיה נביאים לעם ישראל. מיליון ו-200 אלף. והנה, אומר לך לעתיד לבוא לא כך יהיה, אלא וראו כל בשר יחדיו. כל בשר יזכו לראות פני השם. הכוונה מי שיישאר אז, כן? לא להבין לא נכון. מי שיהיה ראוי ויישאר אז, כולם יזכו, גם מי שלא היה במדרגה של נבואה, יזכה לראות פני השם, כי מלאה הארץ דעה את השם. דבר נוסף, עד עכשיו לא כולם ראו באותה דרגה. אלא היו הבדלים. כמו שאמרנו משה רבנו היה באספקלריה המאירה, שאר הנביאים באספקלריה שאינה מאירה. והגמרא עצמה כבר מחלקת בין הנביאים והדרגות שלהם. שמואל היה לו דרגת השגת נבואה גבוהה, והגמרא מביאה בין נביאים שהיה כבן כפר הרואה את המלך, או כבן עבד הרואה את המלך. היה דרגות בהשגה. כמו שהגמרא אומרת ומשה עלה אל האלוקים. משה לבדו ניגש אל האלוקים, הם לא ייגשו והעם לא יעלו עמו. מעלתו של משה היה הגשה, מדרגת הזקנים היה עלייה, ומדרגת העם עוד פחות מזה. רואים שהיה מדרגות בהשגת האלוקות. לעומת זאת לעתיד לבוא יראו כל בשר יחדיו. יחדיו זה אומר שהם שווים בהשגה שלהם. כולם ישיגו אותי למגדול ועד קטנם, השגה שלמה מלאה ואמיתית בלא שום חיסרון.

קול אומר קרא, ואמר מה אקרא? כל הבשר חציר, וכל חסדו כציץ השדה. קול אומר קרא. אני אסביר קודם כל לפי פשוטו את מה שאומר הרד"ק. כביכול הקול אומר לו לנביא תקרא את הנבואה. אומר הנביא איזה נבואה אקרא? אומר לו הקול, כל הבשר חציר. תאמר שכל הבשר חציר. על מי הוא מדבר? על הגויים שעתידים לבוא עם גוג ומגוג ויבואו להילחם כנגד עם ישראל, כולם יהיו בחינה של חציר. הכוונה כולם יאבדו ולא יישאר מהם כמעט מאומה.

טוב, נמשיך עם המלבי"ם. המלבי"ם אומר, הרי ראינו שקול אומר בתחילה קול קורא במדבר פנו דרך השם ישרו בערבה מסילה. ואז הקול השתתק מלקרוא. ואז שומע הנביא קול אחר, האומר לקול הראשון קרא. למה השתתקת? תמשיך ותקרא עוד על הגאולה העתידה. עונה לו הקול הקורא הראשון, מה הטעם שאקרא שוב? הרי קול הבשר חציר. מה הכוונה? הקול הרי אמר פנו במדבר דרך השם, הגאולה מוכנה לבוא. אבל כולנו יודעים שהגאולה לא הגיעה. חטאי הדור גרמו שהדור, אותו הדור מת והגאולה לא הגיעה. ובעקבות זה הקול נדם. מה הטעם לקרוא? תבוא הגאולה, והנה בסופו של דבר כולם מתים, כולם תמו נכרתו ולא הגיעה עדיין הגאולה. עקבות משיח לא נראו. ואז בא קול נוסף ואומר לו קרא. תקרא שוב, תודיע שוב על ביאת הגאולה. והוא אומר לו מה הטעם שאקרא? ואמר מה אקרא? מה טעם שאקרא שוב? הרי כל הבשר חציר. כל הבשר דומה לחציר. כל אותו דור מת הוא, והגאולה עדיין לא באה. וכל חסדו כציץ השדה. מה פה הכוונה חציר, מה הכוונה ציץ השדה? מסביר המלבי"ם, החציר זה מה שמתייבש לפני כל הצמחים. כתוב כחציר גגות שקדמת שלף יבש. ולפני כל חציר ייבש. החציר מתייבש ראשונה. ציץ השדה זה עשבים קטנים שגדלים בשדה והם מרוב קטנותם כביכול אין בהם ממש. וזה נקרא ציץ כי הוא מציץ, הוא יוצא ומציץ והוא קטן. על זה הוא אמר אנוש כחציר ימיו. מה פירוש כחציר? הרי אמרנו מי מתייבש ראשון? החציר. אז זה אדם, אומרים לך החיים שלו הם לא ארוכים, כחציר ימיו. תוך זמן קצר הוא מתייבש. וכציץ השדה כן יציץ, הכוונה ושלא תחשוב שיש בו ממש, כי החציר נו, לפחות גדול, יש פה משהו. אומר לא לא, כמו ציץ השדה, הוא כזה קטן שגם בחייו אין בו ממש. כציץ השדה כן יציץ, אין בו ממש, זה רוב קטנותו. אז כנגד מה שהוא אמר כחציר ימיו, הוא אומר כי רוח עברה בו ואיננו. וכנגד מה שהוא אמר כציץ השדה, אומר ולא יכירנו עוד מקומו. זה ההמשך של הפסוק שקודם הזכרתי. אז זה מה שהוא אומר, מה אקרא? כל הבשר חציר, הכוונה חייהם קצרים כחציר. וכל חסדו כציץ השדה, הוא אומר וגם הקיום שלו כשהוא כבר קיים, זה כציץ השדה, הכוונה מועט ביותר. ואם כן, הרי הם לא ראויים לגאולה והגאולה לא באה. מה הטעם לקרוא לפני חציר וציץ השדה, כאלה שהם פה ועוד רגע בקבר, וגם כשהם קיימים אין להם שום משמעות. מה טעם לקרוא ולהודיע על גאולה שהגאולה הנה עדיין לא הגיעה.

יבש חציר נבל ציץ, כי רוח השם נשבה בו, אכן חציר העם. היות ורוח השם נשבה בו, הקדוש ברוך הוא כביכול השיב רוחו בהם, וממילא על ידי זה נתייבש החציר. כמו שהחציר מתייבש על ידי רוח שמייבשת אותו, אז פה בנמשל זה רוח השם שכביכול גרמה למיתתם של העם, נתייבש החציר, נבל הציץ על ידי הרוח הנושבת. ואם כן, מה הטעם שאקרא? רוח השם נשבה בו, אז הדור כבר לא קיים, אז מה אני אבשר על גאולה שהגאולה היא לא מגיעה? אומר לו הקול השני, אותו קול שאמר לו קרא, תמשיך ותודיע על הגאולה, אומר לו אל תתייאש. אכן חציר העם. רק העם הוא חציר, אבל לא השם יתברך.

ואת זה נראה בפסוק הבא. ולפני שניכנס לתשובה שעונה הקול השני, בואו נעמוד כאן על דקדוק שהמלבי"ם עומד עליו. כתוב אכן חציר העם. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין אכן לבין אבל לבין אולם לבין אומנם. וכל אלה הם ארבע לשונות שכשבן אדם אומר כך וכך וכך, אכן אחרת. או כך וכך וכך, אבל שם אחרת. כך וכך וכך, אולם, כך פה זה שונה. כך וכך וכך, אומנם, פה המצב הוא לא אותו דבר. לכאורה זה סתם ארבע מילים שבאו לבטא את אותו רעיון. אמרתי משפט ואחרי זה הסתייגתי מחלק מהדבר. אולם כך וכך. מה ההבדל בין אולם לבין אכן לבין אבל לבין אומנם? אומר המלבי"ם, אכן ואבל סותרים את הקודם. קודם כל. כשאני אומר אכן או אומר אבל, לא כמו שחשבת, אלא אני בא לסתור את מה שחשבת קודם. מה ההבדל אבל בין אכן לאבל? כי לא יכול להיות שהם אותו דבר. אומר המלבי"ם, כשאני אומר אבל אני מתכוון לסתור דברי מישהו אחר. כשאני אומר אכן אני מתכוון לסתור את מה שאני אמרתי קודם, או מה שעל כל פנים הסתפקתי קודם ועכשיו התברר לי בבירור, אז אני אומר אכן. אכן זה ביחס לדברים שלי, אבל זה ביחס לדברי אחרים. דוגמה, אבל אדוננו המלך דוד המליך את שלמה. אתם רוצים להמליך את אדוניה, אבל דוד המליך את שלמה. אני סותר את מה שאתם אומרים. אתה אומר שיהיה לה בן, אני בא לסתור את דבריך, אבל בן אין לה. אבל שרה אשתך יולדת לך בן. אתה אומר וזרע אין לי, אני בא לסתור את דבריך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן. סותר את דברי חברו. לעומת זאת אכן, זה כמו שאמרתי, כשאני היה לי איזושהי מחשבה קודמת ואני בא עכשיו להגיע למסקנה אחרת, או אפילו ספק שנתפשט לי ועכשיו יש לי לגביו תשובה, זה נקרא אכן. כמו אכן יש השם במקום הזה ואנוכי לא ידעתי. לא הייתי בטוח שיש השם, אכן עכשיו נסתרה מחשבתי הקודמת, או זה מחשבה שלי, אכן עכשיו אני יודע שכן יש פה השם. או אכן נודע הדבר. עד עכשיו לא ידעתי למה עם ישראל בגלות, אכן נודע הדבר, עכשיו נודע לי למה עם ישראל גולים. אכן סר מר המוות. כל אלה הם הסתפקות תחילה, ואני לא ידעתי האם אתה תהרוג אותי או לא, אכן עכשיו נודע לי סר מר המוות. עכשיו אני יודע שכן אתה תהרוג אותי. אכן אתה אל מסתתר, אכן את משפטי השם, אכן חוליינו הוא נשא. כל אלה מראים על איזושהי התרת ספק שהיה לי מקודם, או מחשבה הפוכה שהיה לי מקודם, שכעת אני סותר את אותה מחשבה ומגיע למסקנה אחרת. אז זה אכן ואבל. לסיכום, אכן ואבל סותר את מה שהיה קודם, בונה משהו חדש. אבל כשאני בא לסתור דבריך, אכן כשאני בא לסתור את דבריי הקודמים או ספקי הקודם. אולם, כשאני אומר אולם, מה הכוונה? כאשר אני לא סותר את הדברים הקודמים. אני נשאר במה שהדברים הקודמים היו, אני רק מוסיף עליהם עוד ידיעה חדשה שלא ידענו אותה קודם. ואולם לוז שם העיר לראשונה. אני לא סותר את זה ששם העיר היום הוא שונה, בית אל. אבל אני מוסיף לך ידיעה, תדע לך שבעבר היה לה שם לוז. אני לא סותר את מה שאמרתי קודם, אני מוסיף ידיעה חדשה. ידעתי בני ידעתי. מה אני יודע? שהוא הבכור. ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו. זאת אומרת אני מוסיף לך ידיעה נוספת שאתה לא יודע, שהבן הצעיר יהיה יותר גדול מה... לא סתרתי את מה שאמרת. זה גדול וזה קטן. אולם, עוד ידיעה אני מוסיף לך. כמו סלחתי כדבריך, ואולם חי אני. אומנם אני סולח וזה לא סותר, תדע לך דבר נוסף, חי אני וימלא כבוד השם. אולם שלח ידך, אולם אני אדרוש אל אל, וכולי. וכל אלה לא סתר את הדברים הראשונים, רק מוסיף ידיעה חדשה. אומנם, מה פירוש המילה אומנם? אומר המלבי"ם, זה המילה הרביעית שאנחנו רוצים להבין. אומר המלבי"ם, פה הוא לא מוסיף דבר, פה הוא לא סותר דבר, אלא רק כביכול בא ואומר אמת, כך הוא. דע לך, כך זה באמת. אומנם מלשון אמנה, מלשון אמת, אמונה. אומנם השם החריבו מלכי אשור. אמת, כך הוא, מלכי אשור החריבו את כל האומות. אנחנו אבל לא חוששים שהם יחריבו גם אותנו כי לנו יש את השם יתברך. אז מה זה האומנם? סתרתי משהו קודם? חידשתי משהו חדש? כלום. אמת כך הוא. זה זה הביטוי אומנם. וגם אמנה אחותי בת אבי היא. אמת, כן הוא, שמה שאמרתי לך קודם זה נכון. אמנה אחותי בת אבי היא. וכאן אומר המלבי"ם, כביכול זה שמדבר בעצמו אומר מה אקרא? הרי...

כל הבשר חציר. וזה מה שהוא אומר, זה לא כמו שאמרתי, אלא רק חציר העם על דבר אלוקינו יקום לעולם. זה האכן. אכן חציר העם, הרי כשהסברנו בהתחלה באכן ואבל, אמרנו שהאכן זה בא לסתור את מה שאני אמרתי קודם. זה הביטוי אכן. אבל סותר את מה שאתה אמרת, אכן סותר את מה שאני אמרתי. אז הוא אמר בהתחלה אמרתי שבאמת העם הזה הוא חציר, ולא תהיה הגאולה, כי כיוון שהעם הזה לא ראוי. אכן, עכשיו אני סותר את דבריי הקודמים ואני אומר חציר העם. חציר העם פירושו, מי הוא החציר פה? זה רק העם, אבל לא השם. ואם השם הוא לא בחינת חציר אלא קיים לעולם, אז ודאי שדברו יתקיים לעולם. יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוקינו יקום לעולם.

אומנם העם יבש, אומנם הם כחציר, הם יאבדו, אבל מה אתה חושב שבגלל זה דבר השם לא יתקיים? אומר לו דבר אלוקינו יקום לעולם, כי באמת אנוש כחציר ימיו, רוח עברה בו ואיננו, אבל חסד השם מעולם ועד עולם על יראיו. ואם תגיד הנה דורות רבים לא זכו לישועה, הוא אומר דע לך, דבר השם בסופו של דבר בוודאות גמורה יתקיים. ויש זמן שהוא בחינה של בעתה, ואם לא יזכו לאחישנה, אז בוודאות גמורה בעתה הדבר הזה יתקיים, הדבר הזה יקרה. ואם כן אל תתפעל מזה שהנה אתה אומר כל הבשר חציר, ואם כן אין טעם לבוא ולקרוא על הגאולה העתידה, כיוון שהעם חציר, חציר העם, אבל לא חציר חס ושלום בורא עולם. הקדוש ברוך הוא קיים לעולם, אז אם כן קול אומר קרא, תודיע על הגאולה העתידה שבוודאות בסופו של דבר תבוא.

אומר המלבי"ם, יש הבדל בין יבש לבין נבל. תשימו לב, כתוב פה יבש חציר, נבל ציץ. למה החציר מתייבש והציץ נובל? אומר המלבי"ם, הייבוש זה כאשר הגיע הזמן, הדבר הזה, נגיד הגיע הקיץ, נגמר עניינו של אותו צמח והוא מתייבש. זה נקרא במועד. לעומת זאת נבילה זה פסיקה של כוח הצמיחה גם כשהוא עודו באיבו. פתאום הצמח נבל. התייבש זה אומר הגיע הזמן שלו, התבואה מתייבשת כאשר מגיע הקיץ, זה הזמן שלה. אבל נבל זה אומר שבאמצע הוא נבל, אפילו בתוך כדי גדילתו פסק ממנו כוח החיות ובעודו באיבו נבל. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין חציר לבין ציץ. החציר מתי מתייבש? כשכלה הזמן. כלה הזמן, מגיע זמן הייבוש שלו, אז הוא מתייבש. הוא לא ייבול לפני הזמן. אבל הציץ הוא מתייבש מהר, כלה מהר, נובל מעצמו עדיין בעודו באיבו. הוא לא כמו החציר שרק בזמן יגיע הייבוש שלו.