פתיחה: מכאן ואילך דברי נחמות
פרק מ' בישעיהו הוא נקודת מפנה בספר. עד כאן ראינו בעיקר דברי פורענות, ומכאן ואילך - ועד סוף הספר, עוד עשרים ושישה פרקים - אלו דברי נחמות. כך אומר רש"י: מכאן מתחיל הנביא לדבר על הנבואות העתידות, והקדוש ברוך הוא פונה אל הנביאים: אתם תנחמו את עמי.
"נחמו נחמו" - מדוע כפל?
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
זו הפטרת פרשת ואתחנן, ורבים עמדו על השאלה: מה היא הכפילות? למה חזר וכפל "נחמו נחמו"?
המגיד מדובנא מביא לכך משל. שני אנשים נטשו את נשותיהם ונסעו למרחקים. האחד עשה זאת מפני שהמצב הכלכלי בביתו היה דחוק מאוד - אין עבודה, אין פרנסה, אין מה לאכול. אמר לאשתו: אלך לארץ רחוקה, אמצא עבודה, ואשלח כסף הביתה. השני היה עשיר ולא חסר לו דבר בביתו, אלא שהייתה לו אישה רעה שסבל ממנה מאוד, ופשוט נטש את הבית והלך לו. שניהם הלכו יחד לאותה ארץ רחוקה.
חלפו שנים, ויום אחד הגיע לעיירה סוחר ואמר לשתי הנשים: יש לי מכתב מבעליכן. שמחו מאוד - אחרי שלוש וארבע שנים סוף סוף מכתב! ביקשו לראותו מיד. אמר להן הסוחר: המכתב תקוע אצלי בין החבילות, איני יכול להתפנות לזה כעת. מחר אפרק את הדברים, אמצא את המכתבים ואביא לכן. אחת מהן שמעה, נתפייסה והלכה לביתה. השנייה עמדה והתעקשה: אני רוצה את המכתב עכשיו, דחוף לי מאוד. ומי הייתה זו שהתעקשה? דווקא אשת העני. ואשת העשיר - לא דחף לה, היא תמתין עד מחר.
שאל אותה הסוחר: הרי חברתך חזרה לביתה, מדוע את מתעקשת לראות את המכתב עכשיו? אמרה לו: יש הבדל גדול ביני לבינה. חברתי - בעלה לא עזב אותה מסיבות כלכליות, אלא מפני שהיו ביניהם צרות. עצם זה שהוא שולח לה מכתב כבר אומר שהוא רוצה לחזור, שהוא מבקש את קרבתה, שהוא רוצה ליישר את ההדורים. זה כבר מספיק לה, ואין היא צריכה להיכנס לפרטים מה כתוב בפנים. אבל אני חיה בדחקות ובעוני, ואני ממתינה כל יום למכתב מבעלי כדי לדעת: מצא עבודה או לא מצא? יש מקור פרנסה או אין? לי חשוב לדעת מה כתוב במכתב. לחברתי, שיש לה הון ועושר בביתה, מה חסר? רק לדעת שבעלה מעוניין בה - והנה שלח לה איגרת, וזה מניח את דעתה.
כך, אומר המגיד מדובנא, גם אצלנו. "נחמו" - כבר בעצם הדבר הזה אתם צריכים להתנחם. במה? בזה ש"נחמו עמי יאמר אלוהיכם". בזה שהקדוש ברוך הוא אומר לכם להתנחם, ובזה שהוא קורא לעצמו "אלוהיכם" - זו כשלעצמה הנחמה הגדולה ביותר. כמו אשת העשיר, שעצם שליחת האיגרת היא הנחמה, עוד לפני שראינו מה כתוב בה, עוד לפני שידענו את הפרטים: הוא מעוניין בך, הוא עדיין בעלך. כך גם אנחנו - "נחמו", ובמה תהיה הנחמה? בזה שהשם אומר "נחמו עמי", בזה שהקדוש ברוך הוא שולח לנו איגרת. זה כבר מספיק כדי להתנחם, כבר יש לנו תקווה, עוד בטרם ראינו מה כוללים בתוכם דברי הנחמה.
המלבי"ם מבאר את הכפילות באופן אחר. הקדוש ברוך הוא פונה כאן אל הנביאים ואומר להם: נחמו את עמי, שהרי הגאולה תבוא. וכיצד תבוא? שתי אפשרויות יש: "בעתה" ו"אחישנה". אם נהיה זכאים - השם יחיש אותה; ואם לא נהיה זכאים - תבוא בעתה. ולכן עלינו להשתדל מאוד שהגאולה תבוא לפני הזמן. מכל מקום, בין כך ובין כך הנחמה בוא תבוא: או "נחמו" של אחישנה, או "נחמו" של בעתה. לכן הלשון כפולה - כי שני מסלולים יש כאן, שתי אפשרויות.
"כי לקחה מיד ה' כפליים" - פירושי הראשונים
דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.
המלבי"ם כאן מתוק מדבש, אך נקדים את פשט הדברים על פי הרד"ק. "נרצה עוונה" - נשלם העונש שלה, כמו "אז תרצה הארץ את שבתותיה", וכמו "ולא שלם עוון האמורי עד הנה". הכוונה: נמחלו חובותיה.
ומהו "כפליים בכל חטאותיה"? תחילה מעיר הרד"ק שכפל אינו בהכרח פי שניים; יכול להיות כפל של שלוש או ארבע, כמו "ותכפל חרב שלישיתה" - שהכפילה את עצמה שלוש פעמים. אם כן "לקחה מיד השם כפליים" פירושו: שילמה פי כמה על כל חטאותיה. ועל מה הכתוב מתייחס? שתי גלויות היו: גלות בבל, והגלות הזו המתארכת עד בלי קץ. ומדוע לקתה בשתי גלויות? מפני שחטאים רבים לירושלים, ולכן הייתה צריכה ללקות פעמיים. ולפי זה גם הנחמה כפולה: "נחמו נחמו" - כי לקתה כפליים, ולכן תנוחם בכפליים.
האבן עזרא, שהרד"ק מביאו, מפרש: "כפליים" - כפליים ממה שלקה כל גוי. כל אומה שלקתה, אנו קיבלנו כפול ממנה; אנו לקינו ומיצינו את כוס התרעלה עד תומה. והסבר נוסף מביא הרד"ק על פי ירמיהו: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" - ומה עם עוונותינו שלנו? גם אותם סבלנו. נמצא שסבלנו פעמיים: פעם על עוונות אבותינו ופעם על עוונותינו.
ויש לשאול: מה הצדק בזה? הרי כתוב בתורה "איש בחטאו יומת", "לא יומתו בנים על אבות ולא אבות על בנים". מסביר האר"י הקדוש: מה שאנו משלמים על עוונות אבותינו פירושו שאנחנו הם אבותינו. אנו חוזרים ומתגלגלים, "דור שלישי ישוב הנה" - אותם אבות שחטאו ואינם חוזרים ומתגלגלים, וכשאנו נושאים את עוונות אבותינו הכוונה על הגלגול הזה וגם על הגלגול ההוא, גם על מה שעשינו בגלגולים הקודמים. ו"אבותינו" אינו בהכרח האב שלי, זה יכול להיות אביו של הסבא רבא. נמצא כפליים: אחת על מה שעשינו עכשיו, ואחת על מה שעשינו אז.
התרגום יונתן מסביר: "הרי קבילת כוס תנחומין מן קדם ה' כאילו לקחה על חד תרין בכל חטאותיה" - הקדוש ברוך הוא מנחם אותנו ונותן לנו כוס תנחומין כפולה, כאילו נענשנו כפול. וכאן צריך להקדים את עצם הקושי: אם חטאנו, מדוע נקבל כפל? לכאורה יש בזה חוסר צדק. לכן ביאר התרגום יונתן שהכפל אינו בעונש אלא בנחמה - קיבלה כוס תנחומין כאילו לקתה כפליים. והאבן עזרא ביאר שהכוונה כפול ממה שקיבלו הגויים, שכן אצל עם ישראל התעריפים שונים: אצל הגוי התעריף נמוך, ואצלנו גבוה, כי דורשים מאיתנו יותר.
ביאור המלבי"ם: שלוש סיבות וגאולה בשני מסלולים
המלבי"ם ממשיך את היסוד שפתח בו: "נחמו נחמו" רומז לשני אופני גאולה, בעתה או אחישנה. "כי מלאה צבאה" - "צבא" הוא לשון זמן, כמו שמצאנו בספר דניאל. "מלאה צבאה" היינו: התמלא הזמן, הגיע זמן הגאולה. זו האפשרות הראשונה, גאולה בעתה, אם לא זכינו להיגאל באחישנה.
"כי נרצה עוונה" - זו האפשרות השנייה: שייגאלו לפני הזמן על ידי שעשו תשובה. נרצה עוונה בתשובה, וכעת הם ראויים לגאולה עוד בטרם הזמן.
אך יש עוד דרך לאחישנה שאינה תלויה בתשובה: אם נקבל עונש כפול. כמו שהיה בגלות מצרים, שעם ישראל יצאו לאחר 210 שנה במקום 400, מפני שקושי השיעבוד הכביד ומיהר את הקץ. וזה "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה". ומביא המלבי"ם משל: אדם שנגזר עליו לשבת עשר שנים בכלא ולקבל בכל יום עשר מלקות, ושר בית הסוהר החמיר עמו ונתן לו בכל יום מאה מלקות. לאחר שנה שחררו ואמר לו: כבר קיבלת את כל המגיע לך - בעשירית מהזמן נתתי לך פי עשרה. נמצא שיש לנו שתי סיבות להחשת הגאולה: או "כי נרצה עוונה", או "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה".
דלתות הכתוב מקבילות
ועתה מוסיף המלבי"ם דבר נפלא: דלתות הכתוב מקבילות. כפי שהסברנו כמה פעמים, הכוונה שמחלקים את הפסוק לארבעה חלקים, כשחלק א' נמשך בחלק ג', וחלק ב' נמשך בחלק ד'. וכאן: "דברו על לב ירושלים" - ומה תאמרו לה? "כי מלאה צבאה", הגיע זמן הגאולה, זו הבעתה. "וקראו אליה" - ולמה? "כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה", שהשם יחיש את הגאולה.
וכאן הדיוק הנפלא: מדוע על הגאולה בזמנה נאמר "דברו על לב ירושלים", ועל הגאולה שהוחשה נאמר "וקראו אליה" ולא "ודברו אליה"? מסביר המלבי"ם: אם הגיע זמן הגאולה, כל מה שצריך הוא לדבר על לבה - לדבר על הלב פירושו דברי תנחומים. ולמה צריכה תנחומים? כי אם הגאולה באה בזמנה, סימן שלא קיצרו לנו רגע, ששילמנו את מלוא המחיר - ובמצב כזה צריך לנחם את ירושלים. אבל אם השם החיש את הגאולה, הרי היינו אמורים להישאר עוד בגלות, ומישהו קורא לנו: בוא, בוא, מכניסים אותך לפני הזמן. לכן נאמר "וקראו אליה" - יש כאן מי שקורא לה ומודיע לה שנרצה עוונה ושגואלים אותה לפני הזמן. ושים לב כמה זה מדויק: במצב כזה אין צורך לדבר תנחומים על לבה, שהרי הקלו עליה וגאלו אותה קודם הזמן ואף נתנו לה חנינה. מצד אחד צריך לקרוא לה כי היא רחוקה ואין זה זמן הגאולה, ומצד שני אין צורך בתנחומים.
"כפליים" לעומת "פי שניים"
עוד מלמדנו המלבי"ם הבדל מעניין: יש "כפליים" ויש "פי שניים". "כפליים" הוא מלשון לקפל (בלשון התלמוד נכתב בק' - לקפל, נכפל): יש דבר שלם וכופלים אותו, ואתה מקבל בחצי הזמן את כל מה שהיית צריך לקבל בשלם. לעומת זאת "פי שניים" פירושו שיש אחד ומוסיפים עליו עוד אחד - קיבלת מאה ומוסיפים לך עוד מאה.
וכיצד מתבטא כאן "כפליים"? אם היית צריך לקבל ייסורים לאורך אלף שנה, ונתנו לך אותם במינון מוגבר בחמש מאות שנה - הרי קיפלו את חמש המאות האחרונות על הראשונות, ונתנו לך בחמש מאות שנה את כל מה שהיית צריך לקבל באלף. זה נקרא לקפל, שהדבר נכפל. אבל "פי שניים" פירושו שמגיע לך דבר ונותנים לך אותו פעמיים. "כפליים" - מה שמגיע לך בזמן הארוך נדחס בחצי הזמן.
"קול קורא במדבר" - ניסים חדשים
קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ.
רש"י מסביר: "קול קורא במדבר" - זו רוח הקודש הקוראת במדבר ואומרת פנו דרך השם, מפני שעם ישראל עומדים לשוב מן הגלות. המלבי"ם מוסיף שהנביא מצייר קול שהוא שומע, כאילו הדבר כבר קיים: הנה כעת אני שומע קול קורא במדבר. ואחר כך הקול הזה נפסק, וכפי שנראה בפסוק ו' יש קול אחר המעורר אותו ואומר לו "קרא" - למה חדלת? חזור וקרא את אותה קריאה.
ומה הוא הקול הזה קורא? "פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". אומר המלבי"ם: הרי כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - הקדוש ברוך הוא יעשה לנו נפלאות כמו שהיה במדבר. לכן "קול קורא במדבר": הנביא בחזיונו רואה את נפלאות המדבר, את הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה לנו שם, את הדרך שסלל לנו אז ואת ההשגחה הניסית שמעל הטבע. וכשם שאז היה קול קורא במדבר ומפנה דרך לפני העם היוצא ממצרים, כך לעתיד "ישרו בערבה מסילה לאלוהינו" - השם יוסיף ויגלה את ידו החזקה במסילה חדשה שלא דרך בה איש מעולם, ויעשה לנו ניסים ונפלאות שלא עשה מקדם, ניסים חדשים שלא היו מאז.
וכדי להבין את הפסוק על נכונו, מעמיד אותנו המלבי"ם על שלושה הבדלים. ראשית, בין מדבר לערבה: כשם שבארץ מושב יש מקומות של גנות ופרדסים, כך בתוך המדבר יש מקום שהוא ערבה ושוחה, מקום שגדלים בו קוצים ודרדרים. שנית, בין "פנו" ל"ישרו": "פנו" נאמר על מקום שכבר היה בשימוש ורק נתמלא, וצריך לפנותו ולרוקנו. יש דרך, אלא שהצטברו בה קוצים וברקנים ומצבים שאי אפשר לפסוע בה, ואת הדרך הזו צריך לפנות. אבל "מסילה" פירושה לסלול דרך חדשה, ולכן לא נאמר עליה "פנו". משל לדירה מלאה פסולת - מפנים את הפסולת, כי הדירה קיימת; ואם אין דירה, צריך לבנות. שלישית, בין "ה'" ל"אלוהינו": שם י-ה-ו-ה הוא האין סוף ברוך הוא הבורא את העולם ומחדשו, ואילו "אלוהינו" מבטא את יחסו כלפינו, שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית ועושה לנו ניסים באופן מיוחד, בדבקות המיוחדת שיש לו עם עם ישראל.
ועתה נחבר: "קול קורא במדבר פנו דרך ה'" - במדבר שבו הלכו ישראל כבר יש דרך, כבר הלכו כאן פעם, אלא שכדי ללכת בה שוב צריך לפנותה. "ישרו בערבה מסילה" - הערבה היא מקום פראי יותר, שגדלים בו קוצים, ושם אין מה לפנות אלא צריך לסלול מסילה מחדש, מסילה שלא הייתה קודם לכן. ושים לב: "מסילה לאלוהינו" - אם במדבר נאמר שם י-ה-ו-ה, השם באופן כללי, כאן נאמר "אלוהינו", שיעשה לנו באופן מיוחד, לפנים, מפני שאנו עמו וצאן מרעיתו, ניסים מיוחדים שלא היו בדורות הקודמים.
גאולה שמעל הטבע
כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.
הנביא בחזיונו רואה את שיבתם של ישראל לארצם, ומתאר שהחזרה תהיה בלי עיכובים ובדרך ישרה. גיא ורכסים הם דברים המעכבים את העם מלהלך, אבל אז לא תהיה בעיה זו: מקום שהוא גיא ושפל - יינשא ויהיה ישר; מקום שהוא הר וגבעה ומהווה מחסום ומכשול - ישפל ויהיה ישר. כך שיחזרו במישור גמור, ושינויי הקרקע והטופוגרפיה לא יפריעו להליכתם.
וכאן דקדוק נפלא של המלבי"ם. מבחינה טבעית, אם יש כאן הר וכאן בקעה, כיצד פותרים את שתי הבעיות? חותכים את ההר ומעבירים את העפר לבקעה: מעלים טרקטור, מיישרים את ההר, זורקים את העפר לתוך הבקעה, והנה קרקע סלולה. כך על פי טבע. אבל הגאולה עתידה להיות למעלה מן הטבע, וכשזה למעלה מן הטבע אין צורך בהר שימלא את הבקעה - הקדוש ברוך הוא מעצמו ממלא את הבקעה ומעצמו נוטל את ההר, ואין לו בעיה מה לעשות עם עפרו של ההר. ומאין זה מדוקדק? מסדר הפסוק: "כל גיא יינשא" - תחילה מקום הבקעה יתרומם ויהיה ישר, ורק אחר כך "וכל הר וגבעה ישפלו". אילו היה על פי טבע, היה הסדר הפוך: קודם הורדת ההר, ולאן העפר? אל הגיא. אצל הקדוש ברוך הוא זה הולך להיפך, כי גאולתו מעל הטבע.
"והיה העקוב למישור" - "העקוב", אומר המלבי"ם, היא דרך ההולכת בעקמימות, מפני שאי אפשר להמשיך ישר: יש הר ויש גבעות, ולכן צריך לעקוף, והדרך מתפתלת בשל הרכסים והגבעות. על פי טבע, קודם לוקחים את הרכסים והופכים אותם לבקעה ולמקום ישר, וממילא הדרך נעשית מישור ואין צורך בסיבובים. אבל הפסוק אומר תחילה "והיה העקוב למישור" - קודם תהיה הדרך ישרה, עוד לפני שיסתלקו הרכסים, ורק אחר כך "והרכסים לבקעה". שוב אנו רואים שבגאולה שעל ידי השם יתברך אין הסדר צריך להיות סדר טבעי, אלא הדרך תהיה מעל הטבע.
"ונגלה כבוד ה'" - שש מעלות בהשגה העתידה
וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.
כאן הנביא מתאר את ההתגלות האלוקית. כידוע, חלק מן המעלה העצומה שתהיה בגאולה העתידה הוא שכל עם ישראל יהיו בבחינת נביאים. נזכה לחזות עין בעין בשם יתברך, נזכה לקרבה אליו ולא כמצבנו היום של הסתר פנים וריחוק. "ואשים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", "אשפוך רוחי על כל בשר" - נבואות רבות מתארות שכלל ישראל יהיו לגוי קדוש, עם שכולו בחינת נביאים. והנביא מתאר כאן בשש מעלות את ההפרש בין המציאות שלנו היום למציאות העתידה.
א. עד עכשיו ההשגה האלוקית הייתה עם מסכים מבדילים, ואי אפשר היה להשיג את הקדוש ברוך הוא באספקלריה מאירה; אפילו הנביאים לא זכו לה חוץ ממשה רבנו. אבל לעתיד - "ונגלה": הכל יהיה בגילוי, לא יהיה הסתר פנים ולא אספקלריה שאינה מאירה, לכולם תהיה אספקלריה המאירה.
ב. עד עכשיו השגנו את כבוד "אלוקים", או "ש-ד-י", או "צבאות". "אלוקים" היא ההנהגה שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, ו"אלוקים" בגימטריה "הטבע"; "ש-ד-י" - שאמר לעולמו די; "צבאות" - שכל הצבאות שלו. אבל לכבוד השם עצמו לא זכינו, כלומר להשיגו מצד עצמותו ומהותו, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש-ד-י ושמי י-ה-ו-ה לא נודעתי להם". אבל לעתיד לבוא "ונגלה כבוד י-ה-ו-ה" - לא כבוד אלוקים שהוא בחינת הסתר ובחינת הטבע, אלא כבודו מצד עצמותו ומהותו, ויתוודע בשם הוויה.
ג. עד עכשיו לא ראו את השם יתברך אלא רק השיגוהו וידעוהו, אבל לא בראייה חושית בעין, שהרי "כי לא יראני האדם וחי", ואפילו משה לא זכה לראות את האלוקים. ועל זה נאמר "וראו" - כי עין בעין יראו, בגאולה העתידה נזכה לראות ממש פני השם.
ד. עד עכשיו גם אלה שהיו נביאים ומסוגלים לחזות במחזות הנבואיים היו רואים בעין הנפש, בעין הנבואית, ולא בעין גשמית, וברוב המקרים הנבואה הייתה על ידי חלום וכדומה. אבל לעתיד "וראו כל בשר" - גם בעין הגשמית, בעין הבשר, יהיה אדם מסוגל לראות ולתפוס, כי מלאה הארץ דעה את השם.
ה. עד עכשיו אלה שראו והשיגו את כבוד השם היו מועטים. כמה נביאים היו לעם ישראל בכל הדורות? מיליון ומאתיים אלף, ומהם המוכרים לנו ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. אבל לעתיד לבוא "וראו כל בשר" - כל מי שיהיה ראוי ויישאר אז יזכה לראות פני השם, גם מי שלא היה במדרגת נבואה, כי מלאה הארץ דעה את השם.
ו. עד עכשיו לא כולם ראו באותה דרגה, אלא היו הבדלים: משה באספקלריה המאירה ושאר הנביאים באספקלריה שאינה מאירה, והגמרא עצמה מחלקת בין הנביאים ומדרגותיהם - שמואל הייתה לו דרגת השגה גבוהה, ויש שנמשלו לבן כפר הרואה את המלך ויש לבן עבד הרואה את המלך. וכן "ומשה עלה אל האלוקים" - משה לבדו ניגש אל האלוקים, "והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו": מעלת משה הייתה הגשה, מדרגת הזקנים עלייה, ומדרגת העם פחותה מזה. אבל לעתיד לבוא "וראו כל בשר יחדיו" - "יחדיו" היינו שיהיו שווים בהשגתם, כולם ישיגוהו למגדולם ועד קטנם, השגה שלמה ומלאה ואמיתית בלא שום חיסרון.
"קול אומר קרא" - מה טעם לקרוא?
קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.
נסביר קודם על פי פשוטו כדברי הרד"ק: הקול אומר לנביא לקרוא את הנבואה, והנביא שואל "מה אקרא", איזו נבואה אקרא? אומר לו הקול: "כל הבשר חציר". על מי הוא מדבר? על הגויים שעתידים לבוא עם גוג ומגוג להילחם בעם ישראל - כולם יהיו בבחינת חציר, כלומר כולם יאבדו ולא יישאר מהם כמעט מאומה.
והמלבי"ם מפרש בדרכו: ראינו שבתחילה "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה", ואז הקול השתתק מלקרוא. ועתה שומע הנביא קול אחר, האומר לקול הראשון "קרא" - למה השתתקת? המשך וקרא עוד על הגאולה העתידה. ועונה לו הקול הראשון: "מה אקרא", מה הטעם שאקרא שוב? הרי "כל הבשר חציר". הקול הכריז שהגאולה מוכנה לבוא, אך כולנו יודעים שהגאולה לא הגיעה; חטאי הדור גרמו שאותו דור מת והגאולה לא באה, ובעקבות זה נדם הקול. מה הטעם לקרוא - אומרים שתבוא גאולה, ובסופו של דבר כולם מתים, תמו נכרתו, ועקבות משיח לא נראו.
ומהם "חציר" ו"ציץ השדה"? מסביר המלבי"ם: החציר הוא הראשון להתייבש מכל הצמחים, כמו "כחציר גגות שקדמת שלף יבש". ו"ציץ השדה" הם עשבים קטנים הגדלים בשדה, שמרוב קטנותם כאילו אין בהם ממש, ונקראים "ציץ" מפני שהם מציצים ויוצאים והם קטנים. ועל זה נאמר "אנוש כחציר ימיו" - חייו אינם ארוכים, בתוך זמן קצר הוא מתייבש; "וכציץ השדה כן יציץ" - ושלא תחשוב שיש בו ממש, שהרי בחציר לפחות יש משהו גדול, אלא הוא כציץ השדה, כה קטן שאף בחייו אין בו ממש. וכנגד "כחציר ימיו" אמר "כי רוח עברה בו ואיננו", וכנגד "כציץ השדה" אמר "ולא יכירנו עוד מקומו".
וזה מה שאומר הקול: "מה אקרא? כל הבשר חציר" - חייהם קצרים כחציר; "וכל חסדו כציץ השדה" - וגם קיומו, בשעה שהוא קיים, מועט ביותר. ואם כן אינם ראויים לגאולה, והגאולה לא באה. מה הטעם לקרוא לפני חציר וציץ השדה, לפני מי שהם כאן ועוד רגע בקבר, וגם כשהם קיימים אין להם משמעות? מה טעם להודיע על גאולה שאינה מגיעה?
"אכן חציר העם" - רק העם, לא השם
יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם.
"כי רוח ה' נשבה בו" - הקדוש ברוך הוא כביכול השיב בהם רוחו, ועל ידי זה נתייבש החציר. כשם שהחציר מתייבש על ידי הרוח המייבשת אותו, כך בנמשל רוח השם גרמה למיתתם של העם: נתייבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושבת. ואם כן מה הטעם שאקרא, הרי הדור כבר איננו? על זה עונה לו הקול השני, אותו קול שאמר לו "קרא": אל תתייאש - "אכן חציר העם", רק העם הוא חציר, אבל לא השם יתברך.
אכן, אבל, אולם, אמנם
ולפני שנעמוד על התשובה, נעמוד על דקדוק שהמלבי"ם עומד עליו בלשון "אכן". ארבע לשונות יש - אכן, אבל, אולם, אמנם - ולכאורה כולן באות לבטא רעיון אחד: אמרתי משפט ואחר כך הסתייגתי מחלקו. ומה ההבדל ביניהן?
"אכן" ו"אבל" סותרים את הקודם - לא כמו שחשבת. וההבדל ביניהם: "אבל" בא לסתור דברי מישהו אחר, ו"אכן" בא לסתור את מה שאני עצמי אמרתי קודם, או ספק שהסתפקתי בו ועכשיו התברר לי בבירור. דוגמאות ל"אבל": "אבל אדוננו המלך דוד המליך את שלמה" - אתם רוצים להמליך את אדוניה, ואני סותר את דבריכם. "אבל שרה אשתך יולדת לך בן" - אתה אומר "וזרע אין לי", ואני סותר את דבריך. ודוגמאות ל"אכן": "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" - לא הייתי בטוח, ועכשיו נסתרה מחשבתי הקודמת. "אכן נודע הדבר" - עד עכשיו לא ידעתי מדוע ישראל בגלות, ועכשיו נודע לי. "אכן סר מר המוות" - לא ידעתי אם תהרגני, ועכשיו נודע לי. וכן "אכן אתה אל מסתתר", "אכן את משפטי ה'", "אכן חוליינו הוא נשא" - כולם התרת ספק קודם או מחשבה הפוכה שאני סותר ומגיע למסקנה אחרת.
"אולם" - כאשר איני סותר את הדברים הקודמים, אלא נשאר בהם ורק מוסיף עליהם ידיעה חדשה שלא ידענו. "ואולם לוז שם העיר לראשונה" - איני סותר שהיום שמה בית אל, אלא מוסיף שבעבר נקראה לוז. "ידעתי בני ידעתי" - יודע אני שהוא הבכור, "ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו", ידיעה נוספת ולא סתירה. וכן "סלחתי כדבריך ואולם חי אני", "אולם שלח ידך", "אולם אני אדרוש אל אל" - בכולם אין סתירה לראשונים אלא תוספת ידיעה.
"אמנם" - כאן אינו מוסיף דבר ואינו סותר דבר, אלא בא ואומר: אמת, כך הוא. "אמנם" מלשון אמנה, אמת, אמונה. "אמנם ה' החריבו מלכי אשור" - אמת, כך הוא, מלכי אשור החריבו את כל האומות, אלא שאנו איננו חוששים שיחריבו גם אותנו כי לנו יש את השם יתברך. וכן "וגם אמנה אחותי בת אבי היא" - אמת, מה שאמרתי לך נכון.
ולפי זה, "אכן חציר העם" הוא סתירת דבריו הקודמים של הקול עצמו: בתחילה אמרתי שהעם הזה חציר ולא תהיה הגאולה כי אינם ראויים; "אכן" - עכשיו אני סותר את דבריי, "חציר העם", רק העם הוא חציר, אבל לא השם. ואם השם אינו בבחינת חציר אלא קיים לעולם, ודאי שדברו יתקיים לעולם.
"ודבר אלוהינו יקום לעולם"
יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.
אמנם העם יבש, אמנם הם כחציר והם יאבדו - אך האם בגלל זה לא יתקיים דבר השם? על כך אומר הכתוב: "ודבר אלוהינו יקום לעולם". באמת "אנוש כחציר ימיו, רוח עברה בו ואיננו", אבל "חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו". ואם תאמר: הרי דורות רבים לא זכו לישועה - דע לך שדבר השם יתקיים בוודאות גמורה. ויש זמן שהוא בחינת בעתה, ואם לא יזכו לאחישנה, בוודאות גמורה יתקיים הדבר בעתה. לכן אל תתפעל מזה שאתה אומר "כל הבשר חציר" ואין טעם לקרוא על הגאולה - "חציר העם", אבל לא חציר חס ושלום בורא עולם. הקדוש ברוך הוא קיים לעולם, ולכן "קול אומר קרא": הודע על הגאולה העתידה שבוודאות בסופו של דבר תבוא.
יבש ונבל
ולסיום, דיוק נוסף של המלבי"ם: מדוע נאמר "יבש חציר" ו"נבל ציץ", החציר מתייבש והציץ נובל? הייבוש הוא כאשר הגיע הזמן, נגמר עניינו של הצמח והוא מתייבש - זה במועדו, כתבואה המתייבשת כשמגיע הקיץ. אבל "נבל" הוא פסיקת כוח הצמיחה בעודו באיבו, שבאמצע גדילתו פסק ממנו כוח החיות ונבל. ולכן: החציר מתייבש רק כשכלה זמנו ואינו נובל לפני הזמן, אבל הציץ כלה מהר ונובל מעצמו עודנו באיבו, ואינו מחכה לזמן הייבוש.
לסיכום:
פרק מ' פותח את דברי הנחמות: "נחמו נחמו" - כנגד שני מסלולי הגאולה, בעתה ואחישנה, וכנגד הנחמה שבעצם האיגרת שהקדוש ברוך הוא שולח לנו וקורא לעצמו "אלוהיכם". "דברו על לב ירושלים" נאמר כנגד גאולה בעתה, שבה שולם מלוא המחיר וצריך תנחומים; "וקראו אליה" כנגד גאולה שהוחשה, בזכות תשובה או בזכות עונש מקופל שנדחס בזמן קצר. "קול קורא במדבר" מבשר שכימי צאתנו ממצרים כך יהיו ניסים חדשים, דרך שתפונה ומסילה שתיסלל, והגאולה תהיה מעל הטבע - שהגיא יינשא קודם שישפלו ההרים, והעקוב יהיה למישור קודם שיהיו הרכסים לבקעה. "ונגלה כבוד ה'" מתאר שש מעלות של השגה עתידית: גילוי בלא מסכים, השגת שם הוויה, ראייה בעין, ראייה אף בעין הבשר, ראייה של כל בשר ולא של יחידים, וראייה שווה לכולם. ואף שהדורות חלפו ו"כל הבשר חציר", התשובה היא "אכן חציר העם" - העם חציר, אבל בורא עולם קיים לעולם, "ודבר אלוהינו יקום לעולם".