פרק ל"ט בישעיהו הוא פרק קצר, אך הוא הפרק שחותם את החלק הראשון של הספר ופותח שער אל הגלות הבבלית. לפני שניגש לביאור המלבי"ם, כדאי לקרוא את הפרק כולו ולעמוד על שורה של תהיות קשות שעולות ממנו.
ראשית, מה בעצם רוצה ישעיהו הנביא מחזקיהו על שהתפאר בעושרו? וכי שלמה המלך לא הראה את גדולתו ואת מלכותו לפני עמים רבים? וכי לא באו אליו ממלכות לחוד לו חידות ולעמוד על גדולתו? וכי אסור למלך להראות את בתי אוצרותיו?
שנית, בדברי הימים נאמר על חזקיהו "ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלים". שואל המלבי"ם: איזו גבהות לב יש כאן? הרי לכאורה לתומו הלך והראה את אוצרותיו. ובייחוד קשה מה שנאמר שם שהאלוקים עזבו "לנסותו לדעת כל בלבבו" - איזה ניסיון גדול היה כאן, ומה נחשף כאן שהוא כה נורא?
שלישית, מי נענש בסופו של דבר? בניו. ומה חטאו בניו? "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? ובכלל, האם ירושלים לא חטאה? הרי היו שם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו כאן כאילו תולים את כל הגלות בחזקיהו לבדו: הראית להם את האוצרות - נגזרה גזרה. וכי זה כל הסיפור?
ורביעית, הקושי החריף מכול: לאחר ששומע חזקיהו גזרה נוראה כזו הוא אומר "טוב דבר ה' אשר דברת", ומוסיף "כי יהיה שלום ואמת בימי". מה כל כך טוב בזה? האם חזקיהו שמח? לכאורה משתמע כאילו אומר: העיקר שבימי שלי יהיה שקט, ובילדים תעשה מה שתרצה. וכי כך אדם מדבר ביחס לבניו, ובפרט שהם סובלים בגללו? כל אדם היו לו נקיפות מצפון. אלו תהיות בלבד, ובעזרת המלבי"ם נראה מיד את ההסבר.
בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן־בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ־בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל־חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק׃
רש"י מביא את דברי חז"ל המסבירים מה גרם למרודך בלאדן לשלוח ספרים ומנחה אל חזקיהו. למוד היה אותו מרודך לאכול בשלוש שעות ולחזור לישון עד תשע שעות - במושגים שלנו, היה אוכל בשמונה־תשע בבוקר, חוזר לישון עד שלוש־ארבע אחר הצהריים, והייתה לו ממלכה של אחר הצהריים ולא של יום. כיוון שחזר גלגל חמה לחזקיהו, כשעמד משנתו בשעה תשיעית מצא שהוא שחרית. כלומר הוא הבין: ישנתי עשרים וארבע שעות תמימות, הקפתי יממה שלמה בשינה.
על דבר כזה ביקש להרוג את כל עבדיו. אמר להם: הנחתם אותי ישן יומם ולילה עד הבוקר ולא העירותם אותי? אמרו לו: גלגל חמה הוא שחזר. הדבר המפליא הוא שהוא מקבל את התירוץ הזה כדבר טבעי לחלוטין. השמש חזרה אחורנית? בסדר, רק תגידו לי מי החזיר אותה. כנראה ראה שכולם אומרים כך, ושאין כאן קנוניה או ניסיון להטעותו. אמרו לו: אלוהו של חזקיהו. כנראה תוך זמן קצר מאוד התפרסם הדבר בעולם, והחרטומים שידעו דברים נסתרים ידעו למי לייחס זאת. אמר: אם יש לו אלוה כזה, ברצוני לדבר אתו, להכיר אותו, לשלוח לו מנחה.
המלבי"ם מגלה לנו את מה שמתחת לפני השטח בפסוקים התמימים הללו. הנס היה נס עצום ומפורסם, בכל הארץ יצא קוום: כל העולם רואה שהשמש חוזרת עשר מעלות אחורנית, מאחר הצהריים נעשה בוקר. זה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. ובבל שולחת שליחים כדי לתור ולרגל ולהבין על מה ובשל מי נעשה הנס הזה.
שכן באמת, אומר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא אינו עושה נס כזה רק כדי שחזקיהו יידע שיתרפא. וכי אדם שזקוק לכדור אופטלגין הולך לקנות בית חולים? בעוד שלושה ימים ממילא יידע שנרפא, ובשביל זה מזיזים את השמש עשר מעלות? אלא ודאי שהנס נעשה כדי להודיע מרחוק שיש אלוה גדול בשמים. ולמי? "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". עשרת השבטים כבר גלו, והקדוש ברוך הוא רוצה לעורר אותם ולומר להם: יש אלוה בשמים שעדיין חושב עליכם. כשהם רואים שאלוהי ישראל מחזיר את השמש אחורנית, וכל העולם מדבר על כך, מתעורר בהם הפתיל הדק שעוד מחבר אותם ליהדות.
ואכן חז"ל אומרים שבעקבות הנס חזרו מקצת מעשרת השבטים לארצם תחת צל חזקיהו, ואין עומד לנגדם, כי נפלה אימתם על כל יושבי הארץ, וכפי שהתנבא ישעיהו למעלה בכמה מקומות. אומר המלבי"ם: אילו היו זוכים, הייתה זו ההזדמנות לקיבוץ הכללי, לביאת המשיח ולגאולה. אילו היו משתמשים בנס כמנוף לקרבת ה'. וזה מה שאמרו חז"ל: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח. הייתה כאן תוכנית אלוקית שהגאולה תבוא עכשיו. אלא שמן העניין הזה, במקום שתצא תועלת גדולה, יצא קלקול גדול.
מי מגיע לכאן? מרודך בלאדן מלך בבל. ומפשט הכתובים נראה שבא מתוך התפעלות תמימה. אבל לא כך. לאורך כל התנ"ך אנו רואים שלמלך בבל ולמלך אשור הייתה קרבה גדולה, ולעתים אשור, כשדים ובבל נקראים כממלכה אחת. וזכרו מה קרה לסנחריב: הוא וכל חילותיו, מאה שמונים אלף ראשי גייסות, נפלו. לבבל זה כואב מאוד, זה חלק מהם. ומאז הם חושבים מחשבות איך להיפרע מעם ישראל, איך להחזיר את כל המיליונים - שהרי סנחריב הגיע לכאן עם כל הכסף והזהב שלקח כנגד תרהקה מלך כוש, וכל זה נשאר בידינו, והם איבדו כאן צבא של מיליונים.
והם לא המתינו זמן רב. בימי מנשה כתוב שבאו עליו שרי הצבא אשר למלך אשור, ויאסרוהו בנחושתיים ויביאוהו בבלה, והכניסוהו לתוך סיר, כפי שכולנו מכירים את הסיפור שהתחיל לצעוק אל ה'. אם כן תבין כמה עניין אותם לדעת מהו כוחו של עם ישראל. וראה כמה חכמים היו: הם באו בתור מתעניינים, אבל למעשה רצו לדעת מהו הנשק הסודי הזה וכיצד מנטרלים אותו. זו בדיוק המגמה של "הגידה לי במה כחך גדול ובמה תאסר לענותך" שאמרה דלילה לשמשון. הם רצו לדעת אם הכוח הזה הוא בר כיבוש.
אבל חזקיהו לא קלט זאת. הוא לא הבין שהם באו כמרגלים, הוא חשב שבאו כמעריצים ומתפעלים. וכאשר שאלו אותו באיזו זכות נעשה המופת הגדול הזה, במקום לומר להם שהקדוש ברוך הוא זוכר את עשרת השבטים ורוצה לעורר אותם ולקבץ נדחיו, מה אמר להם? אני. אתם יודעים כמה אני חשוב לפני הקדוש ברוך הוא? את השמש הזיז עשר מעלות אחורנית בשבילי, לאות שאתרפא מחוליי.
וזה היה חטא גדול לחזקיהו, אומר המלבי"ם, והוא המוגדר בדברי הימים "כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלים". הקדוש ברוך הוא עושה מופת עצום כזה, ואתה מנכס אותו לעצמך - בשביל מה? רק כדי לומר שתתרפא מחוליך? אילו מסרת את הדברים כהווייתם, אשור הייתה משלחת את האובדים שבארצה, מצרים את הנדחים שבארצה, והכול היו רואים שיש אלוה בשמים. אבל אתה הרגעת אותם: לא לא, זה קשור רק אלי.
אומר המלבי"ם: היה חטאו בשתיים - חטא כפול. הראשון, עניין של גאווה, שהקדוש ברוך הוא עשה מופת עצום כזה במיוחד בשבילי. ועל כך נאמר בדברי הימים "עזבו האלוקים לנסותו לדעת כל בלבבו". המלבי"ם מקשה: מדוע לא אמר לו הקדוש ברוך הוא במפורש שהנס נעשה לעורר את עשרת השבטים? ומשיב: זהו "לנסותו לדעת כל בלבבו" - ה' רצה לבחון את הנקודה הזאת. ואין הכוונה כפשוטו, שהרי הקדוש ברוך הוא יודע מה בלבו של אדם, אלא שאין מענישים אדם על מה שבלבו, ורצה ה' לראות אם הדבר ייצא מן הכוח אל הפועל.
והחטא השני: שהלך ואמר זאת דווקא לשרי בבל. ואומר המלבי"ם שזו לא רק עבירה אלא גם כסילות. שכן מה גרם באמירה זו? הם נרגעו: חשבנו שה' עושה מופתים כאלה לעם ישראל, ומתברר שזה אליו באופן אישי. המסקנה שלהם: נמתין שחזקיהו יסיים את דרכו, וכשימות נטפל בבנו. חזקיהו אדם צדיק ומיוחד שה' עושה לו ניסים, לא היו דברים כאלה מעולם, וכשילך לא יהיו עוד, ואז נוכל לו. נמצא שחזקיהו עודד אותם: זה נס פרטי שלי, אין לכם מה לדאוג מעם ישראל. הוא לא אמר זאת במפורש, אבל בעצם הניכוס נתן להם אור ירוק לבוא אחר כך.
וזה מה שאומר המלבי"ם, שזה מה שחיזק את לבם לבוא בזמן מנשה. כל ימי חזקיהו היה שקט - עם שכזה לא מסתבכים, מי שמסוגל להחזיר את השמש אחורה לך תדע מה עוד הוא מסוגל. אבל כשהוא ילך, עם בנו כבר נסגור את החשבון. ולכן באו "בחשבם כי סר צלם במות מלכם". ולכן אמרו חז"ל שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח אלא שלא אמר שירה: במקום להודות לה' על הנס שעשה כדי לקבץ נדחיו, הלכת וניכסת את הנס לעצמך. ובכך לא היה הקיבוץ הכללי, לא היה איסוף הנדחים, לא הייתה גאולת ישראל, וגם סר פחדם של מלכי אשור מישראל ובאו עליהם.
וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת־בֵּית נְכֹתֹה אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כָּל־בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא־הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא־הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל־מֶמְשַׁלְתּוֹ׃
"בית נכתה" - רש"י מביא שזהו בית גנזי הבשמים, מקום מיוחד שבו גנזו את כל הבשמים, כלשון הכתוב "נכאת וצרי ולט". "ואת השמן הטוב" - יש אומרים זה שמן המשחה שבו מושחים מלכים וכהנים, ויש אומרים שמן האפרסמון. שמן האפרסמון היה מצוי בארץ ישראל, ובספר יוסיפון מובא שגדל ביריחו, ועל שם ריחו נקראה יריחו. ואין לערבב בינו לבין האפרסמון שבשוק בימינו, שאין ביניהם שום קשר. שמן זה היה יקר ביותר והדיף ריחו למרחוק.
ולמה היה משמש? אצל אנשי סדום, כאשר רצו לגלות היכן אדם מחביא את כספו, היו מפקידים אצלו פיקדון ועמו צלוחית אפרסמון. בעל הבית היה מניח את הכול בכספתו ובמקום המסתור שלו, והסדומי היה מגיע בלילה, מרחרח כמו כלבלב אחר ריח האפרסמון, מגיע למקום ולוקח את כספו וגם את כספו של בעל הבית. אלו היו שיטותיהם. ואגב, גם החמות שהדליקה את כלתה השתמשה בשמן האפרסמון משום שהוא בוער בקלות.
"לא היה דבר אשר לא הראם" - אומרים חז"ל, אפילו ספר תורה ולוחות הברית הראה להם. והגמרא בסנהדרין ק"ד שואלת: מאי "בית נכתה"? רב אמר: אשתו השקתה עליהם - במקום לשמור על צנעה ולהביא משרתים ושמשים, הביא את אשתו שתשקה אותם; כביכול מכבדם, אבל היכן כבודך. שמואל אמר: בית גנזיו הראה להם. רבי יוחנן אמר: זין אוכל זין, כלומר ברזל השולט בברזל - ברזל חזק ביותר שבו מנסרים כל ברזל אחר, מעין מה שקרוי היום מחוסם, שמסוגל לעקם ולשבור ולחתוך כל ברזל אחר.
ומבאר המלבי"ם: "וישמח עליהם" ולא בהם - להודיעך שלא שמח בהם עצמם, שכן הרגיש שלא באו ככורתי ברית וכאוהבים אלא כמי שמנסים לעמוד על מקור כוחו. אבל שמח בסיבתם, שהנה יש לו לפני מי להתפאר. זו הזדמנות להראות כמה הוא גדול, כמה כבוד ועושר יש לו, אילו אוצרות אדירים ברשותו. וכוונתו הייתה לומר: אל תחשבו שרק רצוי אני בעיני ה', דעו שאני גם מוצלח בכל ענייני, בעושר, בכבוד, בסגולת מלכים ובהצלחה בלתי רגילה.
וגם כאן היה חטא כפול. האחד, בלשון המלבי"ם, נגד חכמת ההנהגה - דבר שעל פי ההיגיון הוא כסילות. שהרי כבר קלטת שבאו לרגל, ואתה מראה להם את אוצרותיך? בכך רק גירית אותם ונתת להם תיאבון: יש כאן מיליונים. דרך המלכים להסתיר אוצרותיהם, כדי לא לעודד מלכים אחרים לבוא ולכובשם, ואתה הראית להם הכול. והחטא השני הוא נגד ה': הרי נצטווה המלך "ולא ירבה לו כסף וזהב מאד", והטעם "לבלתי רום לבבו מאחיו". וכאן ה' הרבה לך כסף וזהב ואתה מתפאר בו ומשתבח כנגדם - נכשלת בדיוק בדבר שמפניו הזהירה התורה, שרם לבבך ואתה מנכס לעצמך את כל ההצלחות.
וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל׃
רש"י מביא דברי חז"ל: זהו אחד משלושה אנשים שבדקן המקום ומצאן עביט של מי רגליים. ביטוי קשה הוא, שכביכול הקיש בכלי לבדוק אם הוא חזק, ומצא שהכלי גרוע. ומי הם? קין, חזקיהו ובלעם. חזקיהו היה צריך להשיב: מה אתה שואל אותי מי ומה, הרי אתה נביא ואתה צריך לדעת. ובמקום זאת התחיל מתגאה ואומר "מארץ רחוקה באו אלי", ולפיכך נענש. וכן בלעם, ששאלו הקדוש ברוך הוא "מי האנשים האלה עמך", והיה לו לומר: ריבונו של עולם, וכי יש דבר נסתר ממך? ובמקום זה ענה "בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי" - כלומר, ראה כמה אני חשוב, מלכים שולחים אלי שליחים. וכן קין, ששאלו הקדוש ברוך הוא "אי הבל אחיך", והיה לו לומר: ריבונו של עולם, כל הנסתרות גלויות לפניך, ואמר "לא ידעתי, השומר אחי אנכי" - וכי כך עונים לבורא עולם?
והמלבי"ם מדקדק בשאלת הנביא. יש כאן בעצם שתי שאלות, אלא שהסדר תמוה: תחילה "מה אמרו האנשים האלה" ורק אחר כך "ומאין יבאו אליך". לפי ההיגיון היה צריך לשאול תחילה מהיכן באו ורק אחר כך לרדת לפרטים. ועוד קשה בתשובה: "מארץ רחוקה באו אלי מבבל". אם אתה כבר נוקב בשם המקום, מה צורך להוסיף שהיא רחוקה? ישעיהו יודע היטב אם בבל רחוקה או קרובה. כשם שאם שואלים אותך מהיכן הם ואתה עונה "מאמריקה", אין צורך להוסיף "מרחוק".
אלא שישעיהו בא להוכיחו על שני העניינים שחטא בהם. תחילה "מה אמרו האנשים האלה" - כלומר על עניין המופת: מה שאלו אותך ומה השבת להם? וזו השאלה החמורה. ואחר כך "ומאין יבאו אליך" - וכי לא חששת שאנשים מסוכנים אלה יקבלו תיאבון ויבואו עם צבאם לשלול שלל? השאלה השנייה טפלה לראשונה. שהרי איך ייתכן שהתפארת והתגאית ואמרת שכל הנס הגדול נעשה בשבילך? ובפרט שבאמירה זו אתה משדר "אני הגדול כאן", ומסקנתם היא לחכות עד שתמות ואז לכבוש את הממלכה מידי בנך. כל זמן שאתה חי הם לא ייקחו סיכון, אבל אחריך יבואו. ואילו היית אומר שעם ישראל חביב לפני ה', היו מסיקים שלא כדאי להתעסק עם עם זה כלל.
חזקיהו, שהיה מלך צדיק וחכם, הבין היטב את שתי השאלות ואת התוכחה שבהן. ושימו לב: מן השאלה הראשונה הוא מתעלם. על הטענה שסיפר שהמופת בזכותו אין לו תשובה, ובאמת שם נתפס בקלקלתו, ולכן שתק. על השאלה השנייה הוא משיב: "מארץ רחוקה באו אלי מבבל" - ועתה מובנת הכפילות. כוונתו: מבבל מעולם לא נשקפה לי סכנה, מבחינתי היא כארץ רחוקה שאין ממנה איום. ואם אין ממנה סיכון, אין מקום להעלות חששות, ולכן הראיתי להם את אוצרותי. בנקודה זו הייתה לו התנצלות מסוימת.
וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא־הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא־הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי׃
עתה חוזר הנביא ושואל דווקא על הנקודה שעליה כן השיב לו. וחזקיהו מסביר את עמדתו עד הסוף: כיוון שלהבנתי הם מארץ רחוקה, אין שום מניעה להראות להם, ולכן "לא היה דבר אשר לא הראיתים באוצרתי". הכול הראיתי, שהרי אין כאן שום מקום לחשש.
וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר־ה' צְבָאוֹת׃ הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא־יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה'׃ וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל׃
אומר לו הנביא: אמנם עתה נדמה לך שאנשים אלה באים מארץ רחוקה ואינם קשורים לכאן כלל, אך ראה מה גרמת. הם ראו את אוצרותיך, ובכך התעוררו לבוא ולכבוש. וכשם שאמרת "לא היה דבר אשר לא הראיתים באוצרתי", כך לא יהיה דבר שלא ייקחו מאוצרותיך. ולא רק הרכוש, אלא גם בניך: "והיו סריסים בהיכל מלך בבל". ומי הם? אומר רש"י: חנניה, מישאל ועזריה, מצאצאי המלוכה, שגם אותם לקחו.
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר־ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי׃
התגובה הזו מדהימה, ולכאורה קשה מאוד: מה טוב בקללה זו, וכי אמירת "שלום ואמת בימי" אינה אגואיסטית? ודאי שאין לומר דבר כזה על אדם מן השורה, קל וחומר על מלך צדיק כחזקיהו, וקל וחומר כשהוא יודע שהצרה שתבוא על בניו בעטיו באה. אז כיצד יאמר "שלום עליך נפשי"?
מבאר המלבי"ם: חזקיהו הכיר שהסכיל עשו, הודה שטעה, והצדיק את דבר ה' משתי בחינות. האחת, מצד החכמה שבדבר: אין כאן עונש שנכפה עליך מבחוץ, אלא מה שבישלת אתה אוכל. בישלת הזמנה למתקפה - תקבל את המתקפה. בהכרח יבואו ויכבשו, וזה מסכלותך, ואין לך להתלונן על אחר. והשנייה, מצד הצדק והיושר כעונש: כיוון שהתגאיתי ונהגתי שלא כרצון ה', מגיע לי עונש. אם כן "טוב דבר ה'" - אני מצדיק עלי דין שמים, אמת וצדק יש בדין זה, ואיני מלין על הגזרה הקשה.
ועתה לחלק השני, ובו חידוש נפלא. יש הבדל בין גזרה לטובה לגזרה לרעה, וזה כלל שלמדנו כבר כמה פעמים. גזרה לטובה בהכרח תתקיים, ואינה תלויה ואינה מותנית בהתנהגות ובשינוי מעשים. לעומת זאת גזרה לרעה אינה מוכרחת להתקיים, שכן ייתכן שישובו בתשובה ותתבטל. כך רואים פעמים רבות בנביאים, וכך כותב גם הרמב"ם: כשבוחנים נביא אם נביא אמת הוא, אומרים לו שיתנבא על דבר טוב שיתקיים בזמן פלוני. אין אומרים לו להתנבא על רעה, שכן אם יאמר שבעוד שבועיים תפרוץ מלחמה ולא פרצה, תמיד יוכל לומר ששבו בתשובה. אבל אם הבטיח שפע גדול ולא בא - אין לו תירוץ, שהרי הקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו מהבטחה טובה. (חוץ ממקרה יחיד שהיה בעלי ובית עלי, שכבר דיברנו בו ואין כאן מקומו.)
ועכשיו שימו לב מה יש כאן: שתי גזרות, אחת לרעה ואחת לטובה. הגזרה לרעה היא שיבואו אויבים על בניך - וזו אינה מוכרחת להתקיים, שהרי אולי ייישרו בני את דרכם, אולי ישובו בתשובה, ואולי גם אני אשוב. מזה אני פחות מוטרד, אפשר לבטלה. ומתוך אותה אמירה עצמה עולה גזרה לטובה: שבימיך לא תבוא רעה, "כי יהיה שלום ואמת בימי". וזו הבטחה טובה שהקדוש ברוך הוא ודאי לא יחזור בה. נמצא שהטוב מובטח, והרע אינו מובטח לגמרי - ובוודאי יש כאן סיבה לשמוח ולהודות.
ובזה נזכרתי במעשה שסיפרתי פעם: אדם אחד יצא מן הרופאים ובא אל האדמו"ר שלו ופרץ בבכי. שאלו הרבי: מדוע אתה בוכה? אמר לו: הייתי אצל הרופאים והם אמרו לי שנותרו לי שלושה חודשים, יותר מזה אינם מבטיחים. אמר לו הרבי: תשמח! לי לא הבטיחו אפילו יום אחד. מי מבטיח לך רגע אחד? לך הבטיחו שלושה חודשים לחיות - כל הכבוד לרופא הזה, נהג בגדלות. זהו עניינה של גזרה לטובה. אדם שמבטיחים לו הבטחה טובה כזו, "שלום ואמת יהיה בימי", ובאה מאת ה' - יכול הוא להיות רגוע. ואשר לגזרה הרעה, השם יעזור שישובו בתשובה ותשתנה הגזרה לטובה.
פרק ל"ט מגלה כיצד הזדמנות של גאולה הפכה לגזרת גלות. הנס הגדול של חזרת השמש לא נעשה למען ידיעתו הפרטית של חזקיהו אלא כדי לעורר את נדחי ישראל באשור ובמצרים ולפרסם שם שמים בעולם, ואילו היו מנצלים אותו כראוי היה חזקיהו נעשה משיח. אלא שחזקיהו ניכס את הנס לעצמו לפני שרי בבל, ובכך חטא בשתיים: בגאווה כלפי שמים, ובכסילות שהרגיעה את אויביו והזמינה אותם לבוא בימי בנו. וכן בהראותו את אוצרותיו חטא כפליים: נגד חכמת ההנהגה, שגירה את תאוות הכובש, ונגד הציווי "לא ירבה לו כסף וזהב" שנועד למנוע רום לבב. לכן הוכיחו הנביא בשתי שאלות, ועל החמורה שבהן לא היה לחזקיהו מענה. ובסוף, בגדלותו, הצדיק חזקיהו עליו את הדין מצד החכמה ומצד היושר, ושמח בהבטחה הטובה שאינה חוזרת, בעוד שעל הגזרה הרעה תלה תקווה שתשובת הבנים תבטלה.