פרק ל"ח בישעיהו מביא את "מכתב חזקיהו", השיר שכתב חזקיהו המלך לאחר שחלה ונרפא. הדברים שחזקיהו אומר כאן נאמרים בלשון עמוקה ומליצית, לשון שבאה לבטא את גודל רוממות הדברים שהוא רוצה לומר, ולכן נשתדל לבאר אותם בעיקר על פי דרכו של המלבי"ם.
אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי׃
כל מי שקורא את הפסוק מבין אותו כפשוטו, כמו הביטוי המקובל היום "פלוני הלך בדמי ימיו", כלומר נפטר בצעירותו. אבל הסכיתו ושמעו מה שהמלבי"ם מסביר, ולשם כך נקדים יסוד גדול בעניין מהות הזמן. מהו בעצם הזמן? האם מישהו פגש אי פעם את הזמן, מישש אותו, ראה או הריח אותו? האם הזמן הוא מושג שהומצא, או שהוא קיים בטבע?
הרמב"ן כותב יסוד שלקח לאיינשטיין שמונה מאות שנה לעלות עליו: הזמן שייך רק במקום ששייך בו חומר. במקום שאין בו חומר לא שייך זמן. כלומר, מהות הזמן היא מהות מופשטת, אך היא מהות העוברת על דבר גשמי. אם יש דבר גשמי שייך לגביו זמן, וכל יום שעובר עליו הוא מתבלה וחל בו שינוי. זו דוגמה למהות הזמן. אבל אם אין שום חומר כלל, לא שייך גם זמן.
על פי התיאוריה הזאת בונים היום מאיצי חלקיקים, וזה כל המושג של האטום. איינשטיין אמר שאם ייקחו תינוק ויטיסו אותו במהירות האור בחללית, וישאירו את אחיו התאום כאן בארץ, בעוד עשר שנים כשתנחית את החללית תראה שני אחים תאומים: אחד בן יומו והשני בן עשר. במהירות האור הזמן מתאפס ועומד מלכת. זה תיאורטי לחלוטין, שהרי אין דבר שאפשר להביא אותו למהירות האור, ולפי איינשטיין גם לא שייך שיהיה כזה, שכן דבר שיגיע למהירות האור יהפוך ממסה לאנרגיה, כמין גלי אור, וכבר לא יהיה דבר חומרי. אבל מבחינה מעשית, אנשים הנעים במהירות גבוהה, שתי מאך או טיסה בחללית, השעון שלהם מתחיל להאט ואינו עובר במהירות שהשעון שלנו עובר. הרי שמושג הזמן תלוי במרחב, במקום ובחומר. במקום שאין חומר, כדברי הרמב"ן, אין זמן.
אגב, זו גם תשובה לשאלה שרבים שואלים: מה עשה הקדוש ברוך הוא לפני שברא את העולם? שבוע לפני, חודש, שנה, מיליון שנה? השאלה כלל אינה מתחילה, שהרי העולם הוא חומר, ולפני שהיה חומר לא היה זמן. כל הזמן תלוי במציאות החומר, וכשאין מציאות לחומר אין מציאות לזמן.
וכעת נבאר. כשאדם חי ומתנועע, יש תנועה של החיים, ואנו אומרים שהזמן נע. כשהאדם מת, הזמן דמם, אבל עדיין אי אפשר לומר שאין זמן, שהרי יש גופה וזה עדיין חומר. רק כשתתעכל הגופה ולא יישאר ממנה כלום, נאמר שהזמן התאפס. זהו שאומר חזקיהו: אני סברתי "בדמי ימי", מלשון דומם, שאגיע למצב שבו ימיי יהיו דוממים ושותקים ובלתי מתנועעים, שכן כשאדם חי ימיו מתנועעים וכשהוא מת ימיו דוממים. "אלכה בשערי שאול" עם דמי ימיי, כלומר טרם יבלה אותי השאול שמבלה את הגוף, בעוד אני רק בשער, זה עתה נפטר. אבל לאחר שיבלה אותי השאול כבר לא אהיה בשערי שאול, אלא במצב של אפיסה מוחלטת, ירקב הגוף ולא יישאר מאומה, ואז הזמן לא רק יעמוד אלא יתאפס, כי אין משמעות לזמן כשאין חומר. הזמן הכללי אמנם ממשיך, אבל השעון הפרטי שלי התאפס. "פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי" - נחסרו ממני שאר שנותיי, אותן שנים שהייתי אמור לחיות נחסרו כעת מחיי.
אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל׃
רש"י מפרש: "לא אראה יה", לא אשתמש עוד בשם י"ה, בארץ החיים, שהרי רק החיים משתמשים בו והמתים אינם רשאים, שנאמר "לא המתים יהללו יה". חוק הוא למתים שאין מזכירים שם בן שתי אותיות לעולם. ומכאן כותב ספר חסידים, שאם נגלה לאדם המת בחלום ואמר שם י"ה, ידע שאין זה המת אלא שד או כיוצא בו, שכן המת אינו מסוגל להזכיר את השם הזה. הרד"ק בשם אביו מפרש אחרת: "לא אראה יה" היינו לא אראה את מעון י"ה, בית המקדש שכאן למטה, שהוא מעון השם בארץ החיים.
"עם יושבי חדל" - חדל הוא כמו "חלד", מן הפעלים ההפוכים, כמו כבש וכשב, שלמה ושמלה. ולמה נקרא העולם הזה "חדל"? לסמל שזה עולם של חידלון, עולם שסופו להגיע אל החידלון, לעומת המציאות הרוחנית שהיא לנצח. "שית אלפי שני קאי עלמא וחד חרוב", האלף השביעי ייחרב, ולכן נקרא חדל מלשון חידלון.
והמלבי"ם מבאר בעומק. השגת השכל כשהוא מחובר אל הגוף שונה לחלוטין מהשגתו כשהוא נבדל ונפרד מן הגוף, כשהחומר אינו מגביל אותו. השגת האדם בקדוש ברוך הוא בתוך הגוף היא דבר אחר לגמרי מהשגתו לאחר שעזב את הגוף ונפשו רוחנית ומסוגלת להשיג מושגים רוחניים. וכעת אין לו כל אפשרות להשיג זאת, בדיוק כמו שננסה להסביר לעיוור מבטן ומלידה מהו צבע לבן. תאמר לו לבן כמו חלב, יאמר לך זה רטוב. תאמר לבן כמו שלג, יאמר לך זה קר. למה אינו מבין? כי אין אצלו מושג של צבע כלל, ובלי מושג התחלתי אין לו אפילו התחלה של הבנה.
שהרי כל הבנה שלנו תלויה במשהו קודם. אם ארצה להסביר לך מהו קרקר, אשאל אותך: אתה מכיר לחם? תחשוב שייבשו אותו ועשו אותו דק ופריך. כבר יש לך התחלה של השגה, כי לחם אתה מכיר וייבוש אתה מכיר. העולם שלנו הוא עולם של דימויים, אני מדמה דבר למשהו אחר. אבל מימד נוסף שאינו מוכר כלל בתודעתך, אי אפשר להסביר לך, כי אין למה לדמותו.
ולכן כשרוצים לדמות מושגים רוחניים, ספירות, מדברים על "אורות". וכי למעלה יש אורות? חס ושלום. מי שחושב כך ומהרהר כך מגשים את האלוקות, ו"כי לא ראיתם כל תמונה". זו אחת האזהרות שמזהירים את העוסקים בדברי קבלה, שלא להגשים את המושגים הרוחניים ולא לחשוב שיש שם יד ורגל ואור. אלא מה? מכיוון שאין לנו השגה כלל, לוקחים את המושג המופשט הגבוה ביותר שאנו יכולים לתפוס, וזהו אור, שהרי כל דבר אחר מוחש: חרס, צלחת, עץ, אני נוגע בו והוא גשמי, אבל מי תפס פעם אור?
וכך גם כאן. "אמרתי לא אראה יה", לא אראה עוד את השם במושג ובתפיסה שאני רואה אותו היום, כשאני בתוך גוף גשמי ובתוך חושך. איזה י"ה לא אראה? "יה בארץ החיים", את השם כפי שקולטים אותו כאן בעולם הזה, בצורה מוגבלת, השונה לחלוטין מהמציאות האמיתית. אלא אשיג י"ה של העולם הרוחני, של התפיסה האמיתית יותר, של האדם לאחר שנפרד מן הגוף. שהרי הסברנו כמה פעמים שהגוף הוא מסך, חומר עכור היוצר הפרדה בינינו לבין השם. ככל שהאדם מזכך את גופו הוא משיג את האלוקות בלי מסכים ומבדילים, וככל שהגוף גשמי ושקוע בתאוות כך ההשגה הרוחנית מתמעטת ומתגמדת.
"לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל". הנשמות, השכלים הנבדלים, אינם משיגים השגה חושית אלא השגה שכלית. כאן אני זקוק לכלי הראייה כדי לראות, לכלי הטעם כדי לטעום, לכלי הדיבור כדי לדבר. אדם שכלי הדיבור שלו פגום אינו יכול לדבר, אף שבנשמתו אין שום חיסרון, ולכן כשתצא נשמתו מן הגוף יוכל לתקשר עם הנשמות האחרות. האילמות היא בעיה בכלי, והנשמה מצד עצמה שלמה. נמצא שכנשמות נפרדות מן הגוף איננו משיגים זה את זה באותה צורה כלל, שכן אנו במהות אחרת ובישות אחרת. וזהו שאומר: לא אביט עוד על האדם שמחוץ לי כמו שמביט אדם היושב כאן בארץ. למשל, ייתכן שכעת אני תופס אותך כאדם זר לי, ובעודי נשמה אראה לפתע שאתה חלק מנשמתי ותיקונך תלוי בתיקוני. זו רק דוגמה, ויכולים להיות שינויים רבים ועצומים בין האופן שנשמה תופסת את זולתה לבין האופן שגוף תופס את זולתו. וכך הוא אומר: כבר הרגשתי שאני על עברי פי מוות, וממילא לא אתבונן עוד באדם כדרך יושבי חלד, אלא אסתכל על הדברים בצורה רוחנית, כמו שנשמה קולטת נשמה אחרת.
דּוֹרִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃
אחרי צירוף של כל כך הרבה מילים לא ברורות, כאן ממש חייבים את המלבי"ם. "דורי" - ההיקף המקיף את כל משך זמן חיי האדם נקרא דור, מלשון כדור שהוא היקף. וכך גם בערבית "דוואר" פירושו מסתובב, היקף. וכשהאדם הגיע לגוויעה, ואפילו גווייתו נרקבת, נפסק הדור שלו, נפסקת המציאות של מה שחופף עליו.
ונמשיל זאת לאוהל. נתאר לעצמנו שהאנשים וחייהם הם כמו פס ארוך שהתחיל מאדם הראשון ומתקדם דור אחר דור. שנות הדור דומות לאוהל הנוסע קדימה: כעת זה הדור הזה, נולדים עוד ובא הדור הבא, והאוהל נוסע קדימה. ואלה שעד עתה חפף עליהם האוהל כבר מתו, והאוהל אינו חופף עליהם עוד. וזהו "דורי נסע ונגלה מני": האוהל המציין את הדור כבר התקדם ונסע, "ונגלה מני" - שהרי אם האוהל אינו חופף עליי הריני מגולה בלא אוהל, כלומר חלפו שנותיי וחלפו ימות דורי.
"קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי" - קיפדתי אינו מלשון הקפדה שבימינו, אלא מלשון קשירה, והמלבי"ם מביא לכך ראיות, שהתרגום מבאר בכל מקום "קיצור" בלשון קפדה. המליצה מתארת את זמנו של האדם כבגד שכל פעם מוסיפים בו עוד חוט ועוד חוט, וכשמסתיימת האריגה והבגד מושלם, בזה מסתיימים חיי האדם. מרגע שנולד זהו החוט הראשון, ולאט לאט עוד חוט ועוד נימה נקשרים ונתפרים, עד שהחוט האחרון חותם את הבגד וזו המכה בפטיש, ובזה האדם נפטר. וכך מצינו גם באיוב, שהזכיר שהחיים קשורים לאריגה. אומר חזקיהו: קשרתי כאורג את חיי מן החוטים הללו, שהם שניות ורגעים, וכל שנייה היא עוד חוט ועוד קשירה, ועדיין לא נשלמה האריגה, עדיין יש לי פרק חיים לחיות.
"מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי" - אבל מחמת הדלות שאני נמצא בה, היינו החולי שלקיתי בו, הקדוש ברוך הוא משלים את הבגד בזמן קצר. בגד ארוך הוא, ויש לי עוד הרבה עד שאסיים לארגו, אך מרוב הדלות והחולי שאני רואה, סימן שהשם עומד לסיים את הבגד ברגע אחד, וזה מרמז על פטירתו. "מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי" - דבר שהיה אמור לקחת ימים ושנים ארוכות עד שתסתיים מסכת חיי, נשלם בפרק זמן קצר כל כך, מיום עד לילה.
שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר כָּאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃
אומר המלבי"ם: מנגד, התחזקתי בלילה כנגד אותה דלות וחולשה. "שיוויתי עד בוקר כארי", חשבתי שאהיה כארי ואתגבר, אבל "כן ישבר כל עצמותי", אותו ארי עצמו שסימל בעיניי את ההתגברות הוא המשבר את כל עצמותיי. והכוונה: נוספה לחוליו הקדחת, שהיא החום שיש לאדם. פעמים שהחום הזה נותן לאדם תחושת כוח, שכן החום כביכול זן את הגוף. הגמרא אומרת שהחום זן ומפרנס את הגוף, ולכן החולה אינו חש תיאבון לאכול, כי החום כמו מאכיל אותו, והוא מרגיש שיש בו כוח, כמי שעובד בטמפרטורות גבוהות.
אמר חזקיהו: חשבתי שאם כך אני עומד להתגבר על החולי, ואז נוכחתי שהארי הזה משבר את כל עצמותיי. הקדחת אינה חום פנימי משלך אלא אש זרה, חום הנוסף לחום הגוף. שהרי אדם המתקרב אל המוות טמפרטורת גופו יורדת והוא הולך ומצטנן, וכשהרגשתי חום אמרתי: הנה אני מתגבר כארי. אך התברר שאין זה חום הגוף שחזר אליי, אלא חום חיצוני, קדחת האוחזת בי, ארי שאינו בא לחזק את גופי אלא לשבר את כל עצמותיי. ובמצב הזה חשבתי לעצמי "מיום עד לילה תשלימני", כבר לא אשרוד, ובפרק זמן קצר כל כך יושלם הבגד ואגיע אל המוות.
כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי׃
המלבי"ם מתאר שבתוך חזקיהו היו שתי תפיסות מנוגדות. מצד אחד הרגיש שזהו, הוא עומד לעזוב את העולם, הבגד עומד להסתיים, והוא נדמה בעיניו כסוס ועגור. ואין המדובר בסוס הצוהל אלא בשני מיני עופות, כמו שנאמר במקום אחר "סוס ועגור", ושם כתוב "סיס" וכאן "סוס", והכל אחד. המיוחד בשני העופות הללו, כלשון המלבי"ם, שהם ממשפחת העופות הנוסעים, הציפורים הנודדות. והרי הסוס אינו מצפצף, ומי מצפצף? העופות. ולכן מפרש המלבי"ם, וכן שאר המפרשים, שמדובר בשני מיני עופות.
הסוס והעגור נודדים בחורף אל המדינות החמות. ומה הם חשים בבוא החורף? שהנה מתקרב המוות, שהרי אינם מסוגלים לשרוד בארצות הקרות, וכשיש שלג וקור הכל נכנס לקיפאון והמוות עוטף גם אותם. ומה הם עושים? נודדים, מצפצפים ונוסעים אל הארצות החמות, מחפשים חיים. אומר חזקיהו: כך גם אני, כשהרגשתי את חוליי הרגשתי כסוס וכעגור, כמי שכנפי המוות כבר פרוסות עליו והוא עומד להגיע אל ארצות החיים, כלומר אני עומד להתחבר אל האין סוף ברוך הוא, אני עומד למות.
וכאן המלבי"ם נוקט בדרך של "דלתות הכתוב מקבילות", דרך שהוא מבאר בה פסוקים רבים, ובמיוחד באיוב, וגם בישעיהו היא מצויה. הכלל: אם הכתוב כולל ארבעה משפטים, משפט א' וג' הם המשך ישיר זה לזה, ומשפט ב' וד' הם המשך ישיר זה לזה. וכך כאן: "כסוס עגור כן אצפצף" מתחבר אל "דלו עיני למרום", ו"אהגה כיונה" מתחבר אל "אדני עשקה לי ערבני". כלומר: אני מצפצף כאותן ציפורים ההולכות אל המקומות החמים, ולאן? "דלו עיני למרום", אני מרגיש שאני עומד לעלות למעלה, נודד ממקומי כי הגיע לכאן המוות ולא אישאר כאן.
ומאידך גיסא, מן הצד השני שבתוכו: "אהגה כיונה". כמו היונה השומרת על קינה ואינה זזה ממנו, כך אני מרגיש שהמוות בא לעשוק ממני את קיני, ואני הוגה וצועק כיונה: "אדני עשקה לי ערבני", ריבונו של עולם, ראה, רוצים לעשוק אותי, היה לי ערב והצל אותי מן הנזק העומד לבוא עליי.
מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי׃
כעת הוא מתאר כיצד מחשבתו משוטטת בין שני הדברים: מצד אחד הוא מרגיש שהוא עומד למות, ומצד שני הוא צועק לשם שייתן לו עוד חיים. ולכן הוא אומר: "מה אדבר"? לכאורה לריק אני מתפלל שהשם יערוב לי ויצילני מן המוות הבא לעשקני, שהרי "ואמר לי והוא עשה", השם כבר אמר לי "מת אתה ולא תחיה", ומה אני מתפלא? המציאות שאני חווה כעת אינה הפתעה ואינה דבר בלתי טבעי, אלא השם קיים את מה שאמר, ומראש שלח אליי נביא.
"אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי" - אדדה הוא מלשון דילוג, כמו "אדדה בבית אלהים". במחשבתי כבר דילגתי על כל שנותיי, על כל השנים שנותרו לי לחיות, כאילו אינן במציאות. וגם דילגתי על מר נפשי. שהרי יש שלב שבו לאדם עוד יש תקווה, ואז מרירותו על מה שעובר עליו גדולה מאוד, ויש שלב של השלמה וייאוש, שבו גם המרירות עוזבת אותו. הוא כבר משלים: זהו, נגמר, זו המציאות, ואין טעם לבכות על כך. אומר חזקיהו: הגעתי למצב שדידיתי גם על מר נפשי, מתוך השלמה עם רוע הגורל וההבנה שאני עומד להיפטר מן העולם, ואפילו על המרירות שאחזה בי קודם כבר דילגתי והשלמתי.
אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי׃
אבל אז אמר השם על אותן שנים שיחיו. אני אמנם התייאשתי, אבל הקדוש ברוך הוא כבר נתן את חלקי בחיים. "ולכל בהן חיי רוחי", כל הדברים הממלאים את שנותיי יהיו מוכנים להחיות את רוחי. "ותחלימני והחייני" - עד עתה היה נדמה לי הכל כחלום, וכעת התברר לי שהקדוש ברוך הוא נתן לי חיים תמורת המוות. כל מה שחשבתי היה בבחינת חלום רע: צפיתי את המוות, התייאשתי, דידיתי על מר נפשי, הבגד שלי הושלם, ולפתע השם מחיה אותי. נמצא שכל מה שהיה עד עתה היה חלום רע שחלף וגז ואיננו. וזהו "ותחלימני", הפכת את כל שעבר עליי לחלום רחוק, ו"החייני", השם דאג שימיי יחזרו מחדש. אף שכבר הושלמו ודילגתי עליהם והיו כמתים ובבחינת חידלון, כשהקדוש ברוך הוא אומר עליהם דברו, הם חיים, וחזרתי לחיים.
הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי׃
יש כאן ביאור נפלא של רש"י. "הנה לשלום מר לי מר", גם כשבישרו לי שלום ונשלח אליי הנביא לבשר לי שלום, בשורה מרה היא. ולמה? כי במה תלה את רפואתו? באחרים. שהרי נאמר לו "כה אמר ה' אלהי דוד אביך", ובמלכים "למעני ולמען דוד עבדי" אני אגן עליך וארפא אותך. לא בזכויותיך. נמצא שקיבל מתנה, אבל עם עקיצה: השלום שנתן לי הקדוש ברוך הוא, שהחזירני לחיים והצילני מסנחריב, הוא שלום מר, שהרי אומרים לי שאין זה בזכויותיי אלא בזכויות אחרים.
ורש"י מביא הסבר נוסף: כשנתבשרתי מאתך להיוושע מיד סנחריב, מצד אחד זו בשורה טובה שאינצל, ומצד שני באותה שעה נכנסתי לחולי, ומר לי. מחד בשורה טובה, ומאידך בשורה רעה שאני נופל ביד החולי. שני דברים מנוגדים: מצד אחד שלום והבטחה להינצל מן האויבים, ומצד שני מרירות של מחלה.
הרד"ק מסביר אחרת, כדי שלא ניכנס כלל לסתירה שבין שלום למרירות: "לשלום" היינו לקראת שלום, הלמ"ד כלמ"ד של לקראת. ציפיתי לשלום, וכשהייתי חולה היה לי מר על שלא היה לי שלום. תמורת השלום שציפיתי לו קיבלתי מרירות וחולי.
המלבי"ם מקדים כלל: אדם בריא הוא אדם שיש בו שלום, שיש שלום בין כל מוסדי הגוויה. כיצד אנו מתקיימים? הלב מספק דם לכולם, הריאות מספקות חמצן לכל הגוף, וכן הלאה. אם יסתכסכו ביניהם וכל אחד יחליט לטפל בעצמו בלבד, הגוף מת. נמצא ששלום בין מוסדי הגוויה פירושו חיים. אומר חזקיהו: "הנה לשלום", ציפיתי לחיים, שהרי היה איום על חיי מצד סנחריב, וכעת מודיעים לי שאנצח את סנחריב, אבל "מר לי מר", במקום השלום שציפיתי לו קיבלתי את מרירות מחלתי.
ועוד כלל יש למלבי"ם: כשמילה חוזרת פעמיים בפסוק, בפעם השנייה היא מבטאת משמעות שונה מן הראשונה, ולא ייתכן שהנביא יחזור על אותה מילה בלי שהשנייה תהיה ביטוי אחר. לדוגמה, אם כתוב "סיר" פעמיים, פעם יבאר מלשון ציר הדלת ופעם מלשון שליח. כך גם כאן: "מר" הראשון מלשון המרה ותמורה, כמו "לא ימירנו ולא יחליפנו", ו"מר" השני מלשון מרירות. במקום השלום שהובטח לי, שאנצח את סנחריב, המירו לי אותו במרירות, שהנה אני חולה. ולמה נקט אותה מילה פעמיים? זה לשון נופל על לשון, כמו "חמור חמורתיים", לתפארת המליצה.
"וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי" - כשראיתי את נפשי עומדת בשערי שחת, מוכנה להיות בלויה, בלי מלשון בלוי, להירקב בארץ, אז חשקת בה ומשכת אותה מן הגזירה הנוראה הזאת. ומרוב שחשקת בה, "השלכת אחרי גוך כל חטאי". היו לכאורה סיבות מספיקות שאיענש במוות, אבל את כל חטאיי השלכת אחרי גוך, כמו שכתוב "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ולא סתם העלמת עין, שהרי כבר הסברנו שחזקיהו עשה תשובה, ועל ידי זה מחלת על כל עוונותיי ופדית את נפשי מן השחת שהיה אמור לבלותה.
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ׃
ההודאה לשם על טובו עמנו אינה אפשרית כשהאדם בשאול, ומשתי סיבות. האחת, עיקר ההודאה היא על החיים, ומי שבשאול אין לו את העיקר ואין לו על מה להודות. השנייה, אין לו את האפשרות להודות, שהרי הדרך להודות היא דרך הגוף והפה, וכיצד יהלל אדם מת את הקדוש ברוך הוא והוא במצב של חידלון.
"לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ" - ועוד דבר: כשאדם חי יש לו תקווה לעתיד, וזה נקרא לסבר, כמו "עיני כל אליך ישברו", לשון תקווה והמתנה למה שהובטח לו. אבל יורדי בור, שכבר אינם בין החיים, אינם יכולים לצפות עוד להבטחותיך. אין זה שייך ביורדי בור.
חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ׃
כנגד "לא שאול תודך" אומר: רק מי שהוא חי, ומחמת שהוא חי, יכול להודות לך. וזו הכפילות "חי חי הוא יודך": חי הוא שיודה, ועל מה יודה? על עצם החיים שנתת לו. וכנגד "לא ישברו יורדי בור אל אמיתך", שהרי רק אדם חי יכול לצפות להבטחות השם, אומר: "כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמיתך". רק מי שכמוני היום, שיש לו הבטחה שיוליד בנים, יכול להודיע את אמיתך, שהרי יש לי למה לצפות ולמה להמתין. והרי הקדוש ברוך הוא אמר לחזקיהו שהוא נענש על כך שלא הוליד בנים, ועתה ששב בתשובה ורוצה להוליד בנים יש לו תקווה. וכשיש לאדם בנים הוא מודיע לדור הבא את חסדי השם עמו ואת ההבטחות שהבטיח, אבל יורד בור כיצד יודיע לדור הבא את אמיתך? רק החי יכול להמשיך הלאה ולהודיע גבורות השם לבניו אחריו.
יְהֹוָה לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית יְהֹוָה׃
השם שהושיעני עתה, הוא גם יושיעני בעתיד. "ונגינותי" - הנגינות שהייתי מנגן לצרכי, שהרי המלכים היו מעמידים לפניהם מנגנים להנאתם, מעתה "ננגן כל ימי חיינו על בית ה'". אני מקדיש את נגינותיי לכבוד השם יתברך. מה שעד היום ניגנתי לעצמי ולכבודי, מעתה כל הנגינות יהיו לכבוד שמים.
וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וְיֶחִי׃
הרד"ק כותב שפסוק זה כבר אינו חלק ממה שקדם. הפסוקים הקודמים הם המכתב שכתב חזקיהו ובו תודה להשם על כל החסד שעשה עמו, והמכתב הסתיים, וכאן מתאר הכתוב את רפואתו. והרד"ק מתפלא מעט מדוע נכתב הדבר כאן ולא למעלה, מיד אחרי "וגנותי על העיר הזאת", שם הבטיח לו השם רפואה והגנה על העיר, והיה ראוי שייכתב מיד "ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים", וכך אמנם מופיע בספר מלכים, אך כאן הסדר שונה, והרד"ק נשאר בשאלה.
"דבלת תאנים": תאנים סתם הן תאנים לחות, ודבלה היא כשדורסים אותן בעיגול ונעשה מהן כעין ריבה או חלקום. "וימרחו" - החליקו והדביקו את זה על גבי השחין. ואומרים חז"ל: נס בתוך נס. שהרי בשר חי שמניחים עליו דבלת תאנים מסריח, וכל שכן כאן שהבשר כבר לקוי, על אחת כמה וכמה שהדבר יסריח ויקלקל את השחין. השחין צריך אוויר כדי שיתייבש, וכאן אתה מניח עליו דבלת תאנים, שוודאי מקלקלת. אלא שהקדוש ברוך הוא נתן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל ובכל זאת ריפא אותו, כשם שריפא את המים המרים על ידי נתינת דבר מר לתוכם. בדרך הטבע ממתיקים מר במתוק, ובדרך נס אפשר למרר מר במר וזה עצמו ימתיק אותו. ובזה חוזר הכתוב ומלמדנו שהרפואה כאן לא הייתה על פי הטבע כלל, שהרי השם עשה לו נס.
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מָה אוֹת כִּי אֶעֱלֶה בֵּית יְהֹוָה׃
המלבי"ם עומד על כך שבספר מלכים נראה שחזקיהו אמר זאת בדרך שאלה ונענתה לו תשובה: "מה אות כי ירפא ה' לי ועליתי ביום השלישי בית ה'", וישעיהו השיב "זה לך האות מאת ה'", ואז חזרה השמש עשר מעלות אחורנית. אבל כאן הפרק נגמר במילים "מה אות כי אעלה בית ה'", ואין כתוב שישעיהו עונה לו ונותן לו אות.
לכן מבאר המלבי"ם, גם כאן וגם שם, שאין זו שאלה אלא לשון התפעלות: מה אות גדול הוא זה שאעלה בית ה', עד שאיני צריך לאותות נוספים. כלומר, כמה נפלא האות עצמו שאני מחלים ומבריא תוך שלושה ימים ויכול כבר לעלות אל בית ה' להודות על כל הניסים שעשה עמי. ואף שמפשט הכתובים משתמע אחרת, ואף שרש"י במסכת סנהדרין אומר שהייתה כאן תביעה עליו על שביקש אות מאת השם, שאין זה דבר ראוי, המלבי"ם אינו מפרש כך. ומכל מקום שימו לב: ישעיהו אמר לו שהשם הכין אות גדול יותר, אות שיהיה גם לנס עמים, כדי שכל העמים יתפעלו ממנו, ובפרק הבא נראה לאיזה צורך נעשה האות הגדול והמיוחד של חזרת השמש אחורנית, כפי שהדברים יבואו ביתר פירוט בדברי המלבי"ם.
בשירו של חזקיהו אנו רואים אדם העומד על סף המוות ומתאר את התהום שנפערה לפניו: ימים שנעשו דוממים והזמן עצמו מתאפס עם כלות החומר, השגת השם בגוף שנפרדת מהשגת השכל הנבדל, אוהל הדור שנוסע ומותיר אותו מגולה, בגד חייו שנארג ועומד להיחתם ברגע אחד, וקדחת שנדמתה לו ככוח של ארי ולא הייתה אלא אש זרה המשברת את עצמותיו. בין צפצוף העוף הנודד אל ארצות החיים לבין הגיית היונה המבקשת על קינה, בין ייאוש והשלמה לבין תפילה וצעקה, הכריע הקדוש ברוך הוא: "אדני עליהם יחיו". כל אשר עבר הפך לחלום רע שחלף, השם השליך אחרי גוו את כל חטאיו, וחזקיהו קובע שההודאה והתקווה שייכות רק לחיים, ולכן יקדיש מעתה את כל נגינותיו לבית ה' ויודיע לבנים אחריו את אמיתו. ואף הרפואה עצמה, דבלת התאנים על השחין, הייתה נס בתוך נס, עד שהאות הגדול ביותר בעיניו היה עצם העלייה אל בית ה' להודות.