פרק ל"ח בישעיהו מספר את סיפור מחלתו של חזקיהו המלך, תפילתו, והוספת חמש עשרה שנה על ימיו. רש"י מעיר שהדברים אירעו "בימים ההם" - שלושה ימים לפני מפלת סנחריב; והתפילה עצמה הייתה ביום מפלתו של סנחריב, שהיה יום טוב ראשון של פסח. הסיפור כולו חוזר גם בספר מלכים ב' פרק כ' וגם בדברי הימים, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר: יש פרטים המבוארים יותר כאן, ויש המבוארים יותר שם.
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה׃
הגמרא במסכת ברכות דף י' שואלת: מהו "כי מת אתה ולא תחיה"? הרי אדם שמת בדרך כלל אינו חי, ומהי הכפילות? אלא: "מת אתה" בעולם הזה, "ולא תחיה" לעולם הבא. גם עולם הזה וגם עולם הבא.
שאלה הגמרא: "מאי כולי האי?" על איזה עוון נגזרה גזירה כה חמורה, והלוא חזקיהו מלך צדיק היה. אמר לו הנביא: משום שלא עסקת בפריה ורביה. השיב חזקיהו: וכי בכדי נמנעתי? ראיתי ברוח הקודש שיוצאים ממני בנים שאינם הגונים - מנשה ורבשקה. רבשקה אמנם יצא מן העולם בקטנותו, אך מנשה שרד. אמר חזקיהו: בנים כאלה, שיכעיסו את בורא עולם, מוטב שלא יבואו לעולם כלל.
אמר לו ישעיהו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" - מה לך ולחשבונות שמיים? "מאי דמפקדת איבעי לך למעבד" - אתה מצווה על פריה ורביה, עסוק בפריה ורביה; "ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד" - ומה שנוח לפניו יתברך הוא יעשה. מה שיֵצא ממך - זה כבר חשבונו שלו.
וכאן נשאלת שאלה: הרי לחזקיהו הייתה רוח הקודש, שהרי ידע מי עתיד לצאת ממנו. כיצד לא ידע שמנשה עתיד לעשות תשובה? התשובה: מדרגת התשובה גבוהה ממעלת רוח הקודש, ואין אפשרות להשיגה ברוח הקודש. מרוב מעלתה של התשובה, אין היא נראית בראייה זו. מאותה סיבה עצמה טעה גם קורח: הוא ראה שעתיד לצאת ממנו שמואל והיה בטוח שינצח, ולא יכול היה לראות ברוח הקודש שבניו הם שיעשו תשובה וישרדו.
אמר לו חזקיהו: "השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקו מינאי בנין דמעלו" - תן לי את בתך, אולי זכותי וזכותך יגרמו שיצאו ממני בנים הגונים. השיב ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה. כלומר: לא באתי לעשות עסקאות ולסגור הסכמים, באתי להודיע גזירה, ואל תחשוב שיש תועלת בניסיונות לבטלה.
על כך ענה חזקיהו את התשובה הנצחית: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". כך מקובל מבית דוד המלך. "חרב מונחת על צווארו" פירושו שדי במעט כוח כדי לחתוך את הצוואר - ואף על פי כן המצב עדיין שקול, ועדיין אפשר לבקש רחמים. ואיתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים.
רבי חיים שמואלביץ שואל שאלה עצומה: היכן שמענו שאדם שלא עסק בפריה ורביה נענש ב"מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא"? הרי מדובר בביטול מצוות עשה של "פרו ורבו"; אין על כך מלקות, אין כרת ואין חיוב מיתה. וגם אין חיוב מיוחד על מלך יותר מכל אדם אחר - פריה ורביה נאמרה לכל אדם, ויש דעות שאף לגויים. כיצד אפוא מחייבים אותו מיתה בעולם הזה ובעולם הבא?
אמנם יש שיטה בדברי האר"י הקדוש שמי שלא עסק בפריה ורביה כביכול לא תיקן כלום, וכל אותו גלגול מתאפס לגמרי. אך יש לדעת שזה נאמר רק על נשמה הנמצאת כאן פעם ראשונה, שמעולם לא עסקה בפריה ורביה. אולם אנחנו כבר מאות פעמים בעולם הזה, ובלי ספק בגלגול כלשהו כבר קיים כל אדם את המצווה, ולכן אין הדבר נאמר עליו.
אלא מסביר רבי חיים שמואלביץ: התביעה על חזקיהו לא הייתה על עצם אי-העיסוק בפריה ורביה, אלא על הטעם שנתן לדבריו. כששאלו אותו מדוע אינך עוסק, ענה: ראיתי ברוח הקודש שיוצאים ממני בנים רשעים. ומהו עבד? עבד עושה את ציווי אדונו משום שכך אמר האדון, בלי חשבונות אישיים. עבד שנשלח בשליחות אינו אומר "רגע, כדאי לעשות את שליחות הבוס או לא? האדון אומנם ציווה, אבל אני חושב שיש כיוון אחר" - מי ביקש ממך לחשוב בכלל? ברגע שהעבד מתחיל לשקול כדאי ולא כדאי - הרי יש בורא עולם שחושב שכדאי, ואתה אומר שעם כל הכבוד דעה אחרת עמך - בזה פרק העבד עול אדוניו מעליו.
ולכן מדקדק עמו הנביא ואומר לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" - זה עיקר התוכחה. מה אתה עושה חשבונות שמיים? השם אמר ואתה מצווה, ואתה מתחיל לחשב אם מה שאמר השם משתלם הפעם, וכביכול לטובת ריבונו של עולם כדאי שלא? וכי אתה מחפש לעשות טובות לקדוש ברוך הוא? מה שהקדוש ברוך הוא אמר הוא הטוב ביותר. ועל כך נגזר "מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא" - כי בזה פרקת את עול העבדות מעל צווארך.
המלבי"ם מבאר כאן יסוד גדול (וכן ביאר במלכים ב' פרק כ'): לאדם שלושה אויבים, מן החיצוני אל הפנימי. האויב החיצוני ביותר הוא האויב שבא עליו מבחוץ - הצר על עירו, הבא להילחם בו. האויב הקרוב יותר הוא כוחות הגוף והרכבותיו, כלומר המלחמה הפנימית: אחד מחלקי הגוף - הלב, הכבד, הריאות, הפעילות המוחית - נחלש, ונעשה אויב האוכל את הגוף מבפנים; זהו החולי. והאויב הפנימי ביותר הוא התכונות הרעות, המידות הרעות והתאוות שבליבו.
על חזקיהו נקבצו שני האויבים החיצוניים כאחד: מצד אחד סנחריב, האויב החיצוני ביותר, שבא להחריב ולהשמיד; ושלושה ימים לפני כן בא עליו האויב הפנימי יותר - חולי הגוף, עד שישעיהו בן אמוץ אומר לו "מת אתה ולא תחיה". וכדי להילחם בשני האויבים החיצוניים, יש להילחם תחילה באויב הפנימי ביותר - המידות והתאוות. כשאדם מנצח את האויב הפנימי ומיטיב את מעשיו, נפשו ושכלו, נכנעים לפניו מאליהם גם שני האויבים החיצוניים: גם חולי הגוף וגם האויב שמבחוץ. לכן הבין חזקיהו מה מוטל עליו: להגביר את המלחמה הפנימית, ובכך ינצח את שני האויבים האחרים.
וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל־הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהֹוָה׃
כפשוטו: הסב פניו אל הכותל כדי שלא יטרידוהו בני הבית ולא יהיו לו הפרעות, וכשאדם עומד מול הקיר הוא יכול להתפלל מעומק הלב. וחז"ל דרשו: "מן הקיר" - מקירות ליבו, זעקה פנימית ואמיתית.
וַיֹּאמַר אָנָּה יְהֹוָה זְכׇר־נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל׃
"אנה" - לשון בקשה. והמלבי"ם מבאר ששלושה תנאים לשלמות, וכנגדם שלוש הלשונות שבפסוק.
התנאי הראשון: שלמות העיון, תולדות השכל - שתהיה לאדם אמונה שלמה בהשם יתברך, שדעותיו יהיו מיושרות ולא תהיה בו עקמימות במחשבה ובאמונה. התנאי השני: שלמות המעשה - לא סתם מעשה, אלא מעשה שלם. אדם נותן צדקה מסיבות רבות: כי כולם נתנו ולא נעים לו; כי מראה העני מעורר בו נקיפות מצפון והוא משתיק את מצפונו ונרגע. אלו סיבות, אך עדיין אין זו שלמות המצווה, שהרי לא נתן משום שהשם ציווה. ואפילו נתן משום שהוא יודע ששכר הצדקה גדול ושצדקה תציל ממוות ומאריכה ימים - עדיין אין זה מושלם, שהרי עשה זאת מתוך אינטרס. שלמות המעשה היא לעשות אך ורק כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, בלא שום נטייה ובלא שום כוונה אחרת. התנאי השלישי: שלמות הפעולה - ששום דבר לא יעכב אותו מלהוציא את הפעולה אל הפועל. יש מעכבים ומפריעים, כוחות הגוף מצד עצמם אינם נוטים לאפשר קיום מצוות, לאדם יש כבדות וחומריות ונטייה לתאוות; ולעשות את המעשה כראוי מתחילתו ועד סופו - זו שלמות הפעולה.
ועל שלושת הדברים הללו התפלל חזקיהו: "אשר התהלכתי לפניך באמת" - באמיתות גמורה, מבלי שיבוש הדעות והשכל. "ובלב שלם" - שכל מעשיי נעשו לשם שמיים, בלא נטייה לאינטרס או לתועלת. "והטוב בעיניך עשיתי" - השלמתי את המעשה והוצאתי את המחשבה מן הכוח אל הפועל; לא נתתי ליצר הרע להפסיקני באמצע, ולא התחלתי מעשה בלי לסיימו, אלא עשיתי את המעשה כולו בשלמותו מתחילה ועד סוף.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר׃
הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת־דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל־יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
המלבי"ם מבאר ששני דברים התקבצו כאן שבעבורם הצילו השם. האחד - זכות: הזכויות שהזכיר בתפילתו, "התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי", עוררו את זכויותיו במרום, וזהו "שמעתי את תפילתך" - התפילה שבה עוררת את זכויותיך, אותה שמעתי. השני - "ראיתי את דמעתך": פעל בדמעותיו לעורר רחמי שמיים עליו, כי שערי דמעה לא ננעלו.
ואם שערי דמעה לא ננעלו, לשם מה צריך שערים כלל? מקום שאינו ננעל אינו צריך שער. אלא שהשערים נצרכים בשביל דמעות תנין - יש בוכים דמעות שאינן אמיתיות, דמעות של בצל. עבורן יש שערים. אך מי שבוכה דמעות אמיתיות - שערי דמעה לא ננעלו.
וזהו שאומר המלבי"ם: לאחר שנרפאה הנפש וסר האויב הפנימי ביותר - אותם חשבונות כנגד ריבונו של עולם מדוע כדאי שלא להביא ילדים לעולם - עשה על כך תשובה וקיבל על עצמו לתקן, ונתן לו ישעיהו את בתו לאישה כדי שיזכה להוליד ולקיים מצוות פריה ורביה. משנלחמת באויב הפנימי, בדעות המשובשות שהן ביטול העבדות לריבונו של עולם (שגם לי יש דעה כנגד ציווי השם), ותיקנת אותו - ממילא אתה מנצח את שני האויבים החיצוניים: על האויב הפנימי יותר, חולי הגוף, מבטיח לו הקדוש ברוך הוא רפואה.
וּמִכַּף מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל־הָעִיר הַזֹּאת׃
וכעת גם האויב החיצוני יותר, הקל יותר: "ומכף מלך אשור אצילך" - מן הצר עתה על העיר; "וגנותי על העיר הזאת" - אגונן עליה, ותהיה לה ישועה בדרך נס ובדרך השגחה.
על "וגנותי על העיר הזאת" נאמר בספר מלכים "למעני ולמען דוד עבדי". וכי בלא זה לא היה אותו הדור ניצל? אלא הדור אכן היה ניצל, אך הדרך שבה ניצל הייתה דרך ניסית על-טבעית: מלאך השם בא ומכה במחנה אשור. והלוא יכול היה הקדוש ברוך הוא לתת כוח, עיזוז וגבורה לחזקיהו, שיהיו מועטים מנצחים את המרובים בדרך הטבע. מדוע נעשה נס כזה, שנפתחו אוזניהם ושמעו שירת החיות ובכך ניתקה נשמתם, כפי שהתבאר בשיעור הקודם? על כך משיב הכתוב: עצם ההצלה - אתה והעם ראויים לה, שהרי חזקיהו מלך צדיק היה; אבל לעשותה בצורה כה פלאית, זהו "למעני ולמען דוד עבדי": כדי שיתקדש שמו בעולם, שהרי בחרפותיו ובנאצותיו של רבשקה וחבריו היה ניאוץ לשם השם בעולם, וראה השם צורך לקדש שמו; וגם "למען דוד עבדי" - זו עירו של דוד, ובזכותו.
בעניין חמש עשרה השנים יש מחלוקת בחז"ל: האם הקדוש ברוך הוא מוסיף על שנות האדם, או שאין מושג של תוספת אלא שאותן שנים שנלקחו ממנו הוחזרו לו, ומה שנקצב הוא מה שיקבל. ולדעה זו "יוסיף" פירושו מחזיר - מה שנלקח הוא שיוחזר. אנו מן הסתם מעדיפים לפסוק שהקדוש ברוך הוא מוסיף על שנות האדם, ואיך שלא יהיה - השם יודע את המציאות לאשורה.
וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת יְהֹוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יְהֹוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר׃
הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת־צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשׇׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה׃
האות הוא שיתרפא ויתווספו לו חמש עשרה שנה. בספר מלכים ב' פרק כ' מסופר בפירוש שחזקיהו שאל "מה אות?", ואמר לו ישעיהו: מה אתה רוצה, שילך הצל עשר מעלות או ישוב עשר מעלות? ואמר חזקיהו: "נקל לצל לנטות עשר מעלות, לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות", ויקרא ישעיהו אל השם וישב את הצל במעלות אחז אחורנית עשר מעלות.
תחילה נבין מהן "מעלות": לא טמפרטורות אלא מדרגות. "שיר המעלות" פירושו שיר המדרגות, על שם שהלויים היו עומדים על גבי מדרגות בשעת שירתם בבית המקדש. למלך אחז היו מדרגות ששימשו כשעון: לפי המדרגה שאליה הגיע הצל ידעו מה השעה במשך היום. כשהצל הולך לאחור פירושו שהשמש נוטה לאחוריה, וכשהצל הולך קדימה פירושו שהשמש ממשיכה במרוצתה במהירות גדולה.
והמלבי"ם תמה: מה שייך לומר "נקל לצל לנטות עשר מעלות" קדימה יותר מאשר אחורנית? הרי בשני המקרים מדובר באותו דבר עצמו, שהשמש תזוז עשר שעות ברגע אחד - קדימה או אחורה - ולפני הקדוש ברוך הוא אין הבדל.
הרד"ק רצה לבאר על פי הפשט, שכיוון שלשמש יש הילוך קבוע, קל יותר שתמשיך באותו כיוון - מה שנקרא כוח האינרציה, כוח ההתמדה; אף שתחליף הילוך ותרוץ מהר, עדיין קל יותר מאשר שתחזור אחורה במסלולה עשר שעות, דבר המנוגד לטבעה ולדרכה.
המלבי"ם מביא גם את הרלב"ג, שהוקשה לו מאוד בזה ורצה לבאר שלא השמש נטתה אלא העננים המוליכים את אור השמש, שרואים דרכם את זריחתה, וקל יותר להטותם לאחור מאשר לפנים. אך המלבי"ם מתקשה בביאור זה, ובפרט שנאמר ששרי בבל שלחו "לדרוש המופת אשר היה בארץ", ולפי הרלב"ג המופת היה בעננים בלבד, ולא בשמיים, ואף לא מופת שנעשה בארץ.
ולכן מבאר המלבי"ם ביאור משלו: באותה שעה כבר נטתה השמש עשר שעות. היום ממוצע כשתים עשרה שעות, ובפרט שהיה זה בזמן פסח, לא אמצע הקיץ שהיום ארוך ולא אמצע החורף שהיום קצר. אם נניח שהשקיעה בשעה שש, הרי שהשעה הייתה ארבע; השמש כבר זרחה עשר שעות ונותרו לה שעתיים. ואם יבקש שהצל ייטה עשר מעלות קדימה - את השמש עצמה אפשר יהיה לראות נעה רק שתי מעלות, עד שקיעתה, וכל הנס ייראה רק בצל: כדור השמש כבר לא ייראה, אבל הצל יזוז עשר מעלות ברגע אחד. על כך אמר חזקיהו: "נקל לצל" - אין בזה תועלת רבה, וקל יותר כביכול לעשות את המופת בצל מאשר בשמש עצמה.
אבל אם המופת ייעשה בשמש: השעה ארבע אחר הצהריים, ורואים את כדור השמש עצמו חוזר אחורנית עשר מעלות, כלומר עשר שעות ברגע אחד - וביחד עמו גם הצל שעל הקיר. זה מופת גדול לאין ערוך; חוץ מכך שהוא בהיפוך הכיוון כדברי הרד"ק, עצם ראיית כדור השמש נע לאחור היא נס ופלא עצום. ולכן ביקש חזקיהו דווקא את הפלא הזה, ולא שהשעתיים הנותרות יתקצרו בזריזות והנס ייראה רק בצל, שאז אינו ניכר כל כך.
המלבי"ם מסביר שעיקר הנס והמופת לא נועד לחזקיהו עצמו, אלא בעבור עשרת השבטים שגלו (ויש דעה בחז"ל שעשרת השבטים שבו). רצה הקדוש ברוך הוא שאותם גולים לא יאבדו את אמונתם, וכשיראו שהשם עושה אותות ומופתים בארץ והשמש חוזרת עשר מעלות אחורנית - יתחזק ליבם. וראינו שכל העולם שמע מכך, ואף באו לבקר את חזקיהו כדי לפארו ולרוממו על הנס שנעשה לו. ועל כך נתבע חזקיהו לאחר מכן, שהכניס את שלוחי בבל לארמונו והראה להם את בית נכותו; חלק מן העונש, מסביר המלבי"ם, היה על שניכס את הנס לעצמו, בעוד שהנס לא נועד בעיקר בשבילו אלא לחזק את לב הגולים אשר בארץ אשור ובמצרים ובחלח ובחבור ובנהר גוזן, אותם שכבר התייאשו מן הגאולה, להראותם שהקדוש ברוך הוא עדיין עושה אותות ומופתים בארץ. שהרי לחזקיהו עצמו יכול היה השם לעשות נס מקומי ופשוט, כטל על הגיזה, נס בתוך ביתו, ודי לו בכך; לשם מה נס שכל באי עולם יודעים ממנו?
וכל ביאורו של המלבי"ם מדויק בלשון הכתוב: "הנני משיב את צל המעלות... בשמש אחורנית עשר מעלות, ותשוב השמש עשר מעלות" - איני מסתפק בהשבת הצל, אלא אשיב את כדור השמש בעצמו, ואז יראו את השמש עצמה זזה עשר מעלות אחורנית.
ומהו "אשר ירדה במעלות אחז"? מבארים שכאשר מת אחז נותרו עוד עשר שעות עד השקיעה, והיה חשש שיערכו לו לוויה ממלכתית מכובדת, בחצוצרות ובמטחי כבוד. לא רצה הקדוש ברוך הוא שרשע גדול כזה יזכה לכבוד כזה, ומה עשה? השקיע את השמש - לאחר שעתיים בלבד של זריחה באה השקיעה, ונחסרו מאותו יום עשר שעות. והיכן הוחזרו? כאן, בימי חזקיהו, כדי שלא תהיה בעתיד קושיה על יום חסר בלוח. וזהו "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז": מה שהשמש שקעה אז בעת קבורתו של אחז - כעת אני מחזיר, ותקבלו עשר שעות נוספות ביום.
והיכן עוד מצאנו החזר של שעות שנתבטלו? אצל יעקב אבינו: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" - השמש שקעה בטרם עת; ולאחר מכן נאמר "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל", ואותה זריחה הייתה כדי להחזיר את מה שהשמש שקעה אז בטרם זמנה.
מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחׇלְיוֹ׃
תרגום יונתן מבאר: "כתב הודאה על ניסא דאיתעביד לחזקיה". חזקיהו רצה להודות, להלל ולשבח לבורא על הנס שנעשה לו, ולכן כתב את ההודאה הזאת שתהיה מזכרת לחסד שעשה עמו השם בהוסיפו על ימיו. ו"ויחי מחוליו" פירושו ויתרפא מחוליו, כמו "עד חיותם"; אל תחשוב ש"ויחי" משמעו שכבר מת, אלא כמו "חייתה המכה" - שנתרפאה המכה.
ומכאן אנו למדים הנהגה שכתובה בספרים הקדושים: אדם שנעשה לו נס - טוב שיעלה עניינו על ספר. תכתוב את הנס, תכתוב מכתב שבו תתאר את שנעשה לך. ומדוע? כדי שמדי פעם יעיין בו ויזכור את חסד השם עליו. שהרי אנו נוטים לשכוח את הניסים שהשם עשה לנו, את הישועות ואת כל הדברים שהעניק לנו מעבר לגדר הטבע. וכשאדם רושם את הדברים ומעיין בהם מזמן לזמן, זהו ספר המוסר הטוב ביותר. כך גם ממליץ הפלא יועץ: על ידי שאדם רושם את הישועות ואת חסדי השם עמו, יודה תמיד להשם וישבח את הבורא על הניסים והנפלאות שעשה עמו. והמקור לכך כאן: "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחוליו" - על שחיה מחוליו ישב וכתב שיר שבח, הלל והודאה להשם יתברך.
חזקיהו עמד מול שני אויבים חיצוניים - סנחריב הצר על ירושלים וחולי הגוף שנגזרה עליו בגינו מיתה - והבין שהדרך לנצחם היא בניצחון האויב הפנימי ביותר: החשבונות שעשה כנגד ציווי בוראו. התביעה עליו לא הייתה על עצם ביטול פריה ורביה אלא על "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", על עבד המחשב חשבונות במקום לקיים. הוא הסב פניו אל הקיר, מקירות ליבו, והתפלל בשלוש שלמויות: אמת בעיון, לב שלם במעשה, והשלמת הפעולה בפועל. בזכות התפילה והדמעה נענה - חמש עשרה שנה, הצלה מיד אשור, ואות של שמש השבה עשר מעלות אחורנית, אותן עשר שעות שניטלו בקבורת אחז. וכשנרפא, ישב וכתב מכתב הודאה - לימוד נצחי שאל לו לאדם לאבד את זיכרון ניסיו, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו אל ימנע עצמו מן הרחמים.