פרק ל"ז הוא שיאו של מעמד סנחריב בשערי ירושלים. בפרק הקודם שמענו את החירופים והגידופים של רבשקה: "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי", ואת הניסיון לעורר את העם למרוד בחזקיהו מפני שאין להם כל סיכוי נגד מלך אשור. כאן אנו רואים את תגובת חזקיהו, את התפילה, את נבואת ישעיהו, ואת המפלה הניסית של מחנה אשור.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יְהֹוָה׃
שלוש פעולות ושלוש סיבות: "וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" - על החירופים שנאמרו כלפי שמיא. "וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק" - מפני הצרה הקשה שבאה עליהם כעת. "וַיָּבֹא בֵּית ה'" - במטרה להתפלל.
וַיִּשְׁלַח אֶת־אֶלְיָקִים אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל־יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא׃ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם־צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד־מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה׃
מה פשר הכפילות "יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה", ומה עניין המשל "בָּאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר"? מסביר המלבי"ם: ישעיהו כבר ניבא להם בעבר (פרק י') שסנחריב ייפול בהר ציון, ושם הוא הסביר שהמפלה תבוא רק לאחר שיוקדמו שני דברים. האחד - שהוא יחרף ויגדף ויתגדל על אל אלים (שם פסוקים ח, כ). השני - שציון תגיע למצב של צרה וחשכת לילה, מצב שנראה כאילו אין שום הצלה, ורק אז תבוא הישועה. כלומר: ירידה עמוקה מאוד, ומתוכה הגאולה.
לכן באים עתה שלוחי חזקיהו ואומרים לישעיהו: כל מה שאמרת התקיים. "יוֹם צָרָה" - צרה בתכלית, צרה שהגיעה עד הקצה, האויב עומד ממש בשערי ירושלים. "וּנְאָצָה" - הנה הוא מנאץ את ה' בחירופים ובגידופים, בדיוק כפי שאמרת שיתגדל על אל אלים. "וְתוֹכֵחָה" - לשון ויכוח והוכחה, שהוא בא להוכיח בראיות שלכביכול אין לקדוש ברוך הוא כוח להציל: כשם שלא הושיע את שומרון, כך לא יושיע את ירושלים.
ומכאן "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר". דומים אנו לאישה היושבת על המשבר, שאף שכאביה קשים מאין כמותם אינה נשברת מהם, אדרבה - הם עצמם ההוכחה שהלידה קרובה. ככל שהחבלים קשים יותר, סימן שאנו ברגעים האחרונים. כך גם אנו: ברור לנו שהישועה קרובה. אלא שדא עקא - "וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". אישה זקוקה לכוח לדחוף כדי להוציא את הוולד, ובנמשל: חסרים לנו המצוות והמעשים הטובים, שהם הכוח הרוחני שבו באה הישועה, וחסר לנו גם הכוח האנושי־הגשמי, הכוח הטבעי לעמוד במלחמה מול האויב. אין לנו לא זכויות ולא כוח צבאי לצאת נגד סנחריב.
אגב, מהו "מַשְׁבֵּר"? אנו רגילים לומר "יושבת על המשבר", כלומר המקום שבו האישה יושבת ללדת. אך המלבי"ם מסביר אחרת: זה המקום שבו הילד שובר את המסך בעת הלידה ויוצא לחוץ - כנראה השליה, אותה שקית שבה שרוי הוולד, שהוא שובר אותה ויוצא. "משבר" - המקום שבו נשבר.
אוּלַי יִשְׁמַע יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה׃
שלושה טיעונים בפסוק. א' - "אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה": רבשקה אינו מחרף מדעת עצמו, הוא בא בשליחות אדונו "לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי", וממילא יעניש ה' את סנחריב עצמו על החירופים הקשים. ב' - "וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים": הרי לטענותיו היו לו "הוכחות". כששאל למה אתם בוטחים שאלוהיכם יציל אתכם, הוא ביסס זאת על כך שאף אלוה לא הציל מיד אדוני - איה אלוהי חמת, איה אלוהי ארפד. אם כן, אם יצליח כאן, חלילה יתחלל שם שמיים, כי "יוכח" שהוא צודק: כשם שאלוהי חמת וארפד לא יכלו לאבותיי, כך גם אלוהי ישראל. ריבונו של עולם, אם לא תיפרע ממנו יאמרו שהוכחותיו נכונות. ג' - "וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה": זכות התפילה היא היחידה שיכולה להציל את שארית הפליטה. אחרי שכבר הגלה את עשרת השבטים, ראוי מאוד שירחם ה' שגם הנותרים לא יגלו.
ומה הכפילות שבין "אוּלַי יִשְׁמַע" לבין "אֲשֶׁר שָׁמַע" - בתחילה בלשון ספק ואחר כך בלשון ודאי? מבאר המלבי"ם: "אולי ישמע" הוא שישמע וישית לב להעניש על החירוף, ויחוס וירחם עלינו; ואילו "אשר שמע ה' אלוהיך" הוא לשון האזנה - שהקדוש ברוך הוא האזין לאותם דברים שבהם הוא מחרף מערכות אלוקים.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל־אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַל־תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אוֹתִי׃
שני טעמים לאי־הפחד. האחד - "גִּדְּפוּ... אוֹתִי": הם לא קיללו אתכם אלא אותי, ואם כן יש להם חשבון איתי, אומר הקדוש ברוך הוא. השני - "נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר": דע לך שהגידוף הזה לא היה בשליחות מלך אשור עצמו, אלא בפעם הראשונה באו הנערים וגידפו מעצמם. ובכל אופן - אל תדאגו, אני אושיע אתכם.
הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב אֶל־אַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ׃
שואל המלבי"ם: מהו "נותן בו רוח"? ומה חידוש יש ב"ושב אל ארצו", הרי הוא הוכרח לשוב מחמת השמועה? ועוד, כיצד נאמר "והפלתיו בחרב בארצו", והרי אחר כך חזר שנית ורק לאחר מכן נפל?
מבאר המלבי"ם שכל זה נס. ראשית, "הנני נותן בו רוח" - שיאמין לקול השמועה. בימיהם לא היו טלפונים לווייניים, וכששומעים שתרהקה מלך כוש יצא עליו, מי אמר שהשמועה מבוססת? וכי בשל שמועה בלתי מאומתת יעזוב את המצור וישוב להגן על ארצו? אומר הקדוש ברוך הוא: אני אתן בו רוח ומחשבה שישמע בקול השמועה ויאמין לה. שנית, הנס הוא ב"וְשָׁב אֶל אַרְצוֹ" - שלא נשאר כאן כלל, בעוד שלכאורה היה יכול לשלוח חלק מצבאותיו לשם ולהשאיר חלק להמשך המצור.
ולעניין "והפלתיו בחרב בארצו" - הסוף יהיה שאפיל אותו בחרב בארצו, אבל לא עכשיו. לכל עת ולכל זמן ולכל חפץ, ולקדוש ברוך הוא יש עוד תוכניות: שסנחריב יכבוש את כוש ואת מצרים. שהרי הייתה נבואה שהשלל של כל אלה יובא אל פתח ירושלים. לא יפה שיבוא בידיים ריקות - הוא הגיע בלי כלום. לכן ילך עתה ויילחם בכוש ובמצרים, יאסוף שם המון שלל, ויחזור לכאן בידיים מלאות. וכשייפול כאן, יישאר הון עתק לעם ישראל, כפי שהבטיח הקדוש ברוך הוא שהשלל יהיה שלנו. ולכן מסובב ה' שישוב עתה לביתו, יילחם, ייקח את ההון והשלל, יחזור לכאן להשאירם, ולבסוף ישוב הביתה ושם יהרגוהו בניו.
וַיָּשָׁב רַבְשָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל־לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ׃ וַיִּשְׁמַע עַל־תִּרְהָקָה מֶלֶךְ־כּוּשׁ לֵאמֹר יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר׃
רבשקה הלך לחפש את אדונו ומצאו נלחם על לבנה. ואז מגיעה השמועה. מדוע נאמר "וישמע" פעמיים? ובעיקר - מדוע הוא שולח להודיע לחזקיהו שהוא עתיד לחזור? הרי בכך הוא אומר לו "הכן צבא", ואחד מכללי המלחמה הוא אלמנט ההפתעה.
מסביר המלבי"ם: "וישמע על תרהקה מלך כוש" - שמע דרך ארעי, מפי עוברים ושבים, והשמועה עצמה הייתה רק "יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ", שעדיין אינו נלחם בפועל אלא רק יצא ממדינתו. ואף שהשמועה לא הייתה מבוססת, בא ה"וישמע" השני ללמד שקיבל את הדברים והאמין לשמועה. וכיוון שראה שהוא מוכרח לשוב לארצו, הבין שהעם לא ימרדו בחזקיהו, ותוכניתו המקורית לעורר תסיסה מבפנים לא הצליחה. אמר: בלית ברירה אסתפק במועט - שחזקיהו ישלים עמי, ייתן לי מס ויהיה לי לעבד. ולכן שלח שליחים בשנית.
ושימו לב להבדל: הפעם הפנייה היא לחזקיהו לבדו. בפעם הקודמת אמר להם שאין לו כל דיבור עם חזקיהו, שחזקיהו יקבל את ענשו על שמרד, והוא פונה אל העם - ואף כשביקשו "דבר אלינו בשפה שלנו" סירב, שכן כל המגמה הייתה שהעם ימרדו במלכם. אך משראה שהתוכנית לא יצאה לפועל והוא נאלץ לעזוב, הוא מנסה להשיג מה שאפשר: לתת צ'אנס נוסף לחזקיהו, שיהיה לו לעבד ויעלה לו מס כבתחילה.
כֹּה תֹאמְרוּן אֶל־חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר אַל־יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
כמה שאלות מקדימות. מדוע אינו חוזר על טענתו הראשונה שהוא בא בציווי ה', שהרי חזקיהו הרס את הבמות, וכל אחד הקריב בכל מקום, וחזקיהו ביטל את כולן וקבע להקריב רק בירושלים - ולדעת מלך אשור היה בזה פגם? ועוד, מדוע הוא שולח הפעם ספרים עם השליחים, מה שלא עשה בראשונה? ומדוע הפעם הוא מדבר במיוחד לחזקיהו? ושואל המלבי"ם: אם בפעם הראשונה חזקיהו לא ענה לו ולא יצא אליו, מה עלה על דעתו שמשלוח איגרות וספרים יפחיד אותו יותר ויביאו להסכים לשלום?
מבאר המלבי"ם: אף שבספרים היה הכול כתוב באריכות, שלח בפי השליחים את תמצית הדברים. ובספרים היו חירופים וגידופים, כמבואר בדברי הימים, שקרא את הספרים וקרע את בגדיו. "אַל יַשִּׁאֲךָ" - אל ייתן לך עצה כביכול, אל תחשוב שהקדוש ברוך הוא יושיעך. ומדוע ירד מטענת הבמות? מפני שהוא יודע שחזקיהו עשה כן מחמת ציווי התורה, שאסור להקריב בכל מקום, ועל הטיעון השחוק הזה אינו חוזר. לכן טענתו עתה אחרת: אתה סומך על הקדוש ברוך הוא? אני ביטלתי את הבמות שהיו נגד רצונו, יש לי זכויות אצל בורא עולם? אתה סומך על מי שאי אפשר לסמוך עליו, אין לו כוח - אל תבטח בו.
הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל־הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל׃ הַהִצִּילוּ אוֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבוֹתַי אֶת־גּוֹזָן וְאֶת־חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי־עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר׃
ראה כמה ארצות וכמה אלוהויות השמדנו אני ואבותיי, ואף אחד מהם לא הציל את עמו. ומדוע אתה חושב שאלוהיך יגונן עליך?
אַיֵּה מֶלֶךְ־חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה׃
"הֵנַע" - הניע אותם ממקומם והוליכם בגלות. "וְעִוָּה" - עיוות וביטל לגמרי את גבולות ארצם, כעניין שנאמר "וְאָסִיר גְּבוּלוֹת עַמִּים וַעֲתִידֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי".
וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת־הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵהוּ וַיַּעַל בֵּית יְהֹוָה וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהֹוָה׃
בספרים היו כתובים חירופים וגידופים כלפי ה' יתברך, ועתה רואה חזקיהו שהחירופים יוצאים מפי המלך עצמו. אם בפעם הקודמת אמר לו הקדוש ברוך הוא "אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר" - לא סנחריב אלא נעריו - כאן הוא פונה ואומר: ריבונו של עולם, ראה את הספרים, את אלה שלח מלך אשור בעצמו.
ומכאן ידע שתתקיים נבואת ישעיהו, שכן הנבואה הייתה שכאשר יגיעו חירופי המלך עצמו כנגד ה' - אז תבוא הישועה. ולכן אף לרגע לא עולה על דעתו להשלים עם סנחריב, להוריד את הראש ולקבל שוב את מלכותו, אף שלכאורה קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה: מה בסך הכול מבקשים ממך? להיות עבד למלך אשור ולהעלות לו מיסים, הרי הוא כבר ירד מתוכנית ההגליה. ובכל זאת - בשום אופן לא. שהרי זו בדיוק ההבטחה של ישעיהו, שכאשר יחרף את שם ה' תבוא הישועה. ואם כן, מה יש לעשות עכשיו? לבוא ולהתפלל לפני ה'.
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר׃ יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה־הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ׃
שלושה שמות לשלוש בחינות: "ה' צְבָאוֹת" - שאתה מושל על כל הצבאות, עליונים ותחתונים. "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" - שאלוהותך נודעת בעולם על ידי עם ישראל העובדים אותך. "יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים" - שבעולמות העליונים השגחתך מיוחדת. ואם כן, ראוי שתחוס ותרחם ותריב את ריבנו מצד קדושת שמך המתחלל עתה בידי סנחריב. שהרי "אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ" - לא כדברי סנחריב "אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד", שיש הרבה אלוהויות ולא יכלו לי. הכול הבל; אין אלוהויות כלל. וכשהוא מתרברב שניצח את זה ואת זה - מי הם בכלל? הכול הוא רק ה' יתברך, ולא נמצא אלוקים זולתו. וכיוון ש"אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ", ראוי שתשמע.
הַטֵּה יְהֹוָה אָזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח יְהֹוָה עֵינֶךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת כָּל־דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי׃
שלוש פניות כנגד שלושת סוגי החירוף. "הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע" - את חירופי השליחים הראשונים. "פְּקַח ה' עֵינֶךָ וּרְאֵה" - שכן עתה יש דברים כתובים, ספרים מלאים חירוף וגידוף, ועל קריאתם נאמר "פקח עיניך". "וּשְׁמַע" - אלו דברי השלוחים השניים, שאף להם מסר קיצור הדברים בעל פה, "אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי".
אָמְנָם יְהֹוָה הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת־כָּל־הָאֲרָצוֹת וְאֶת־אַרְצָם׃
שואל המלבי"ם: וכי בשל כך שמלכי אשור החריבו את כל הארצות מחויב הקדוש ברוך הוא להושיע מידם? איזה מין טיעון הוא זה? ומבאר: אילו היה המחרף אדם סתם, היינו אומרים שהוא מתרברב ומדבר גבוהה גבוהה, מי הוא ומה הוא. אבל האיש הזה בא עם קבלות - "אָמְנָם", באמת החריבו את כל הארצות "וְאֶת אַרְצָם", ופירוש "ארצם" לדעת המלבי"ם: האפרכיות שלהם, המקומות החשובים והמבוצרים שלהם.
וְנָתֹן אֶת־אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם־מַעֲשֵׂה יְדֵי־אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם׃
אמת, גם את אלוהיהם שרפו כפי שהם מתרברבים. אבל מיד מסתייג חזקיהו: "כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה" - אין בזה שום דבר. שרפו להם את אלוהיהם? ודאי, את העץ ואת האבן, בול עץ, מעשה ידי אדם. בזאת אין שום גבורה.
וְעַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי־אַתָּה יְהֹוָה לְבַדֶּךָ׃
שתי בקשות: הושיענו מידו, שלא יאמרו שגם אותך ניצחו חלילה; ולמען ידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך. שאם ינצחו חלילה גם אותך, יאמרו מה ההבדל בין אלוהי השמיים לשאר האלוהויות. אבל ברגע שתכניע אותם, ידעו הכול: את כל האלוהויות ניצחו, ואת ה' לא - סימן שה' הוא האלוה היחיד, וכולם הבל שאין בהם ממש.
וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֶל־חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל־סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
"אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי" - יען שהתפללת בשביל כבוד שמי, שלא יתחלל שם ה' בגויים, בנוגע לסנחריב מלך אשור.
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם׃
דע לך, סנחריב, שבתולת בת ציון בזה לך ולעגה לך על כל חירופיך וגידופיך, ובת ירושלים מניעה ראשה אחריך - יודעת היא שכאן תהיה קבורתך וכאן תהיה מפלתך. ומהו ההבדל בין "בזה" ל"לעג"? מסביר המלבי"ם: המבזה - הדבר אינו נחשב בעיניו כלל; והלועג - בא להראות את פחיתות מעשיו, עד כמה הדבר שפל.
ומהי הכפילות "בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן" ו"בַּת יְרוּשָׁלִַם"? מבאר המלבי"ם: בת ציון נקראת "בתולה", לפי שמצודת ציון היא עיר דוד, שהייתה כעיר בצורה שלא נכבשה מעולם, כבתולה שלא נכבשה בידי איש. אבל ירושלים אינה נקראת בתולה, לפי שלא הייתה מבוצרת ומוגנת כמצודת ציון, שהיא עיר דוד עצמה שבין החומות ומוגנת הרבה יותר, ולכן נקראת רק "בת ירושלים".
אֶת־מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל־מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
בת ציון אומרת לו: את מי חירפת - את ה' יתברך! ולא זו בלבד, אלא "הֲרִימוֹתָה קּוֹל": יש מי שמחרף בשקט, ואתה חירפת בקול גדול ובפרסום רב. ולא זו בלבד: לא הייתה כוונתך רק להרגיז את העם, אלא "וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" - מגמתך הייתה להכעיס את הריבונו של עולם עצמו. ומבאר המלבי"ם את חילוק הלשונות: "מחרף" הוא מאדם לאדם, ו"מגדף" הוא בדרך כלל מאדם לאלוקיו, כעניין ברכת השם - המגדף את קדושת ישראל ותורת ישראל. לכן בכתובים על סנחריב נאמר "וּסְפָרִים כָּתַב לְחָרֵף", וכאן "אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף", ואילו הנערים גידפו כדי שיהיה בזה גם חירוף וחרפה - "אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אוֹתִי". כלומר לא הסתפקו בחירוף כלפי העם, אלא אף בגידוף כלפי קודשא בריך הוא.
בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ׃
"בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ" - ואת מי? את ה'. ומה אמרת? התחלת "להוכיח" כביכול: הנה כבר הצלחתי בעבר. עליתי מרום הרים, כבשתי, הגעתי עד ירכתי לבנון וצידו, קיצצתי את היער, את הארזים ואת הברושים, לעשות דרך לגדודיי, עד שהגעתי "מְרוֹם קִצּוֹ" - נקודת הרום שבה יער הכרמל, היער המובחר. כלומר: כבר גיליתי את יהודה, הורדתי את היערות שמנעו את הגישה אליה, והיא פרושה לפניי ונוכל לכבוש.
אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִב בְּכַף־פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר׃
חזקיהו סתם את המעיינות כדי שלא יהיו לאויב מים לשתות בעת המצור. אומר לו סנחריב: וכי אני זקוק למים שלך? "אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם" - "קרתי" מלשון חפירה, כמו "מַצֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם"; כשהיה לי צורך חפרתי באדמה ושתיתי. ועוד: אספת את המים בין שתי חומות העיר, כדי שיהיו כמצור וכחומה נוספת שתעכב אותי מלהיכנס - ואיני צריך כלל לסתום את היאורים, שכן "וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר": כף רגליהם של חיילותיי בלבד, רק שיעברו שם וכל אחד ידבק מעט לנעלו, וייבשו לך את הנהר. וכדברי חז"ל שבאו מיליונים, והראשונים עברו בשחייה והאחרונים כבר הלכו על נהר יבש, מרוב חיילות. כלומר: אין לי בעיה שסתמת את המים, כי אני חופר ושותה, ואין לי בעיה שריכזת את המים בין החומות, כי בכף פעמיי איבש את היאורים.
הֲלוֹא־שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אוֹתָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵאתִיהָ וּתְהִי לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה מתגאה? מה אתה מתפאר בכוחך? אילו היית שומע מרחוק, מן המקום שבו אתה גר, את דברי הנביאים שכבר ניבאו עליך שתגיע לכאן וכל אשר יהיה עמך - היית יודע שלא אתה עשית זאת אלא אני, כי אני הבאתי אותך לכאן, ולא בכוחך היה הדבר. ולא רק גמר המעשה - "אוֹתָהּ עָשִׂיתִי" - אלא גם תחילתו ועצמותו: "וִיצַרְתִּיהָ", כי אני מגיד אחרית דבר מראשיתו.
ואף מה שהצלחת להחריב את הערים ולעשותן גלים - "וּתְהִי לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים", אתה תשאה ותשומם את הערים ותעשן גלי חורבות - אתה חושב שהמטרה היא להשמידן? אומר לו: בדיוק להפך. המטרה היא "נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת" - שיניצו ויציצו ערים בצורות. אותן ערים שהפכת לגלי חורבות, מהן יציצו עתה ערים בצורות. כמו גרעין שנותנים אותו באדמה, לכאורה נרקב - אבל דווקא הריקבון הזה הוא הסיבה לחיים החדשים ולפריחה החדשה שתצמח ממנו. כך אומר לו ה': זו התכלית. מה שהחרבת את ערי יהודה - הן תשובנה ותיבנה בימי חזקיהו ביתר עוז וביתר שאת. וצריך להבחין בין ירושלים ובין יהודה: את יהודה, את כל מה שסביב, הצליח סנחריב להחריב, אך לירושלים לא הצליח להיכנס ואותה לא כבש. ומזה לקח ראיה להצלחתו - אומר לו הקדוש ברוך הוא: אדרבה, אני עשיתי זאת, ואני הודעתי מראש שכך יהיה, והכול כדי שמתוך זה יניצו ערים בצורות.
וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי־יָד חַתּוּ וָבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה׃
וגם מה שראית שיושבי אותן ערים היו קצרי יד ולא יכלו להילחם בך אלא חתו ובושו - גם זה לא היה במגמה להכריתם לגמרי, אלא שיהיו כעשב שדה וירק דשא וחציר גגות "לִפְנֵי קָמָה". שהרי לפני שהתבואה מתבשלת, בתחילה צומחים עשבי השדה והירק וחציר הגגות ושאר מיני עשבים, והם צצים ראשונים אך יובלו עוד לפני שתתבשל התבואה. כך אצלך: כל ההצלחה הזמנית שלך היא כעשב הצומח לשעה, ואחר כך תראה את השדה צומחת ומפריחה את תבואתה. אל תסיק מן ההצלחה הזמנית נגד ערי יהודה שסופך יהיה הצלחה, כי המטרה הייתה שתחתיהם יצמח דורו של חזקיהו, דור של צדיקים, דור של עוסקים בתורה - והם יבואו תחת אלה שהכרתת. ואם כן, אל תתפאר במה שעשית.
וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי׃
אל תחשוב שידך עשתה לך את החיל הזה ושעלית מרום בכוחות עצמך. בין בזמן שישבת בביתך ובין בזמן שיצאת ובאת לכבוש ממלכות - הכול היה בהשגחתי ובידיעתי. "וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי" - וגם החירופים והגידופים שהתרגזת אליי, גם אותם ידעתי, ועליהם אתה עתיד להיענש.
יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־בָּאתָ בָּהּ׃
מאחר שהאזנתי כיצד חירפת בקול שאון גדול ובפרסום רב, לכן "וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ" - אשים לך נזם באף, שלא תוכל להמשיך ולעלות אל ירושלים. "וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ" - המתג נועד לבלום, כלשון "בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם", לבלום את שפתיך שלא תוכל לחרף ולגדף עוד. "וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ" - באותה דרך שבה הגעת אחזיר אותך.
וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם׃
שתי שאלות: אם זה אות על מפלת סנחריב, כיצד ייתן אות מדבר שעדיין לא קרה? ועוד, אם סנחריב כבר ייפול, מה צריך אות שיטעו כרמים ויאכלו פריים - הרי מובן מאליו שנוכל לזרוע ולנטוע ככל רצוננו, כשאנו השליטים היחידים כאן.
מסביר המלבי"ם: היות שדימה את חורבן ערי יהודה ואנשיהן לצמח שצץ וצומח אחרי שכביכול נרקב באדמה, בא האות מאותו עניין עצמו. הנה כל הארץ חרבה, עד שמרוב שממון אתם נאלצים לאכול ספיח, וגם בשנה השנייה "שחיס" (ובשני המקומות מופיעות שתי גרסאות, סחיש ושחיס), שעדיין אין תבואה הגדלה כסדר. אבל בשנה השלישית כבר תזרעו ותקצרו ותיטעו כרמים ותאכלו פריים, והארץ תחזור לאיתנה. ומה שיקרה בצמחי השדה יהיה לאות על עם ישראל, על "יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה": כדרך הגידולים באדמה שנרקבים ואחר כך צומחים, כך מצבם הירוד של ישראל עתה הוא כדי שלאחר מכן יצמחו, יפרו וישגו.
וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית־יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה׃
וזו הראיה: אלה שנדמה עכשיו כאילו הם נרקבים באדמה, אלה שאתה חושב שהכרתת וביערת, ערי יהודה שהחריב סנחריב - אל תדאג, פליטת יהודה הנשארה תוסיף שורש למטה, השורשים יתרבו, ועל ידי זה "וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה". ואז יתווסף בכל: בערי המבצר, בכוח המלכות, בעם ובהמון - כולם יתרבו.
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהֹוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּאת׃
"קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת" - אומר רש"י: ה' יקנא לשמו, ולא בגלל הזכות שבידכם. למדנו מכאן שתמה זכות אבות; אין עוד זכות אבות כביכול, אלא הכול מצד שהקדוש ברוך הוא מקנא על כך שחירפו את שמו הגדול. ומסביר המלבי"ם: "מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית" - זה ההמון, העם שבירושלים שנשארו במקומם ולא גלו. "וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן" - על ידי הר ציון, שם יושב חזקיהו במצודת ציון, תהיה פליטה: הגולים שנפלטו ישובו לחסות בצילו של חזקיהו. וכל זאת מפני שה' יקנא לשמו שחולל בגויים ויקנא לארצו.
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֶל־מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבוֹא אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא־יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא־יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא־יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה׃
ארבע דרגות: לא יבוא; ולא רק שלא יבוא אלא אף לא יורה שם חץ; ולא זו בלבד אלא גם לא יקדים אותה במגן - שהיו באים עם מגינים כדי שלא יזרקו עליהם חיצים מעל החומה; ולא זו בלבד אלא גם לא ישפוך סוללה - שהיו עושים סוללת עפר גבוהה שממנה קל יותר לירות חיצים אל תוך העיר. וכל שכן שלא יוכלו לירות חיצים אם אף סוללה לא תהיה.
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־בָּא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא נְאֻם־יְהֹוָה׃
ומדוע הכפילות? מבאר המלבי"ם: "בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָּהּ יָשׁוּב" - קודם כל יחזור לארצו, שהרי תרהקה מלך כוש מחכה לו בבית. ועוד: דע לך שהוא עתיד לחזור לכאן פעם נוספת, עם כל הכסף והזהב, אבל גם אז "אֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא" - אף בפעם השנייה לא יצליח לפגוע בעיר עצמה.
וְגַנּוֹתִי עַל־הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי׃
שני טעמים להצלה: "לְמַעֲנִי" - מפני חילול השם שהיה; "וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" - מפני מלכות בית דוד, שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שתיכרת.
וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים׃
וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה׃ וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
חסד ה' על עמו ישראל, לא ינום ולא יישן. שלח הקדוש ברוך הוא את מלאכו והיכה מאה שמונים וחמישה אלף, והם קמים בבוקר ורואים את כולם פגרים מתים. חזקיהו ישן על מיטתו והקדוש ברוך הוא נלחם את מלחמתו. היחידים שניצלו היו סנחריב ובניו, ובעודו משתחווה בבית נסרוך אלוהיו הרגוהו בניו אדרמלך ושראצר, ונמלטו אל ארץ אררט, וימלוך אסר חדון בנו תחתיו.
תנא: הראשונים עברו בשחייה, שנאמר "וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר"; האמצעיים עברו בקומה - המים כבר ירדו והם עברו עומדים; האחרונים העלו עפר ברגליהם, שכבר ייבשו את הנהר, ולא מצאו מים בנהר לשתות עד שהביאו מים ממקום אחר ושתו, שנאמר "אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם". וכתיב "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף". אמר רבי אבהו: הללו ראשי גייסותיהם - שלא תחשוב שזה כל הצבא, אלא רק ראשי הגיסות. אמר רב אשי: דייקא נמי, דכתיב "וּבְמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן" - בשמנים שבהם, דהיינו המפקדים והראשיים. אמר רבינא: דייקא נמי מלשון הכתוב "וַיִּשְׁלַח ה' מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וּמִיצִיאֵי מֵעָיו שָׁם הִפִּילֻהוּ בֶחָרֶב" - שמע מינה שאותם שהוכו היו ראשי הגיסות, השמנים, הנגיד והשר.
ובמה הכם? רבי אליעזר אומר: ביד הכם, שנאמר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה" - היד שעתידה להיפרע מסנחריב. רבי יהושע אומר: באצבע הכם, שנאמר "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא" - היא האצבע שעתידה להיפרע מסנחריב. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, מגלך נטושה - המגל שלך מחודדת? אמר לפניו: ריבונו של עולם, נטושה ועומדת מששת ימי בראשית, שנאמר "מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ". רבי שמעון בן יוחאי אומר: אותו הפרק זמן בישול פירות היה, אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: כשאתה יוצא לבשל פירות, היזקק להם - כביכול אין צורך לשלחו במיוחד, אלא על הדרך. שנאמר "מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה". אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי, אגב אורחך לבעל דבבך אשתמע - שעל הדרך תעבור דרך שונאך ותרגיז אותו; כך גם כאן, גבריאל עשה זאת אגב אורחא ולא במיוחד.
ויש אומרים: בחוטמן נשף בהן ומתו, שנאמר "וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ". רבי ירמיה בר אבא אומר: כפיים ספק להם ומתו - מחיאת כף, שנאמר "וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי". רבי יצחק נפחא אמר: אוזניים גילה להם, ושמעו שירה מפי חיות ומתו, שנאמר "מֵרֹמְמֻתְךָ נָפְצוּ גּוֹיִם".
וכמה נשתייר מהם? רב אמר עשרה, שנאמר "וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם" - כמה יכול נער לכתוב? ילד קטן, מה הוא כותב? נקודה, וזו האות י', שהיא עשר. ושמואל אמר תשעה, שנאמר "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלוֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִיפֶיהָ" - ארבעה וחמישה הם תשעה. רבי יהושע בן לוי אמר ארבעה עשר, שנאמר שניים שלושה ועוד ארבעה וחמישה. ורבי יוחנן אמר חמישה: סנחריב ושני בניו, נבוכדנצר ונבוזראדן. נבוזראדן - כך מקובלנו. נבוכדנצר - דכתיב "וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין", ואלמלא שראה מלאך מנא הווה ידע? כשראה את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש אמר שיש עמם רביעי הדומה למלאך אלוקים, ואם לא ראה מלאך מעולם מניין ידע? בעל כורחך שהיה כאן עם סנחריב וראה מלאך אלוקים, ולאחר מכן כשראה את הרביעי בכבשן אמר: זה מזכיר לי את מה שראיתי שם. סנחריב ושני בניו - דכתיב "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב".
אומרים חז"ל: שמעו בניו את סנחריב שואל במה כוחם של עם ישראל, ואמרו לו שהיה להם אב שלקח את בנו ועקדו להקריבו לה' יתברך. אמר: אה, ככה? אם כן, אם אנצח - את שני בניי אקריב לה', את שניהם אשחט. שמעו זאת בניו ואמרו: הרי "וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת", עד שהוא יעשה לנו - נעשה אנחנו לו, ונקריב אותו, ויותר תהיה בזה נחת רוח לפניו יתברך. הלכו והרגו את אביהם בעודו משתחווה בבית נסרוך אלוהיו. ומהו "נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו"? עבודה זרה שהייתה עשויה מקרש מתיבת נוח, "נסרוך" מלשון נסר - נסר מתיבת נוח היה לו, והיה הולך ומשתחווה לו. ושם שמעו אותו אומר את דבריו לאלוהיו, "וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב". כן יאבדו כל אויביך ה', אמן ואמן.
הפרק מלמד את תורת הגאולה מתוך המשבר. חזקיהו ושליחיו מזהים שהצרה הגיעה עד קצה, כאישה על המשבר, ודווקא בזה סימן שהישועה קרובה - אלא שחסר "כוח ללידה", ולכן נותרת רק התפילה. ומשעה שסנחריב עצמו מחרף בכתב, יודע חזקיהו שנבואת ישעיהו מתקיימת, ודוחה את הצעת הפשרה המפתה ועולה לבית ה'. תשובת ה' היא שכל גבורתו של סנחריב אינה שלו: "אוֹתָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם", והחורבן עצמו נועד לפריחה - "נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת", כגרעין שנרקב בעפר וצומח. ובסוף: מאה שמונים וחמישה אלף פגרים מתים בלילה אחד, חזקיהו ישן על מיטתו וה' נלחם את מלחמתו, וסנחריב נופל בחרב בניו בבית עבודתו הזרה - הכול "לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי", מכוח קנאת ה' לשמו המחולל.