פרק ל"ו בישעיהו פותח את פרשת מסע סנחריב על יהודה ועל ירושלים. אומר המלבי"ם: הסיפור הזה מופיע בתנ"ך שלוש פעמים - במלכים ב' פרק י"ח, בדברי הימים ב' פרק ל"ב, וכאן בישעיהו פרק ל"ו. תוכנו של הפרק הוא גישתו של רבשקה אל העם, והניסיון לשכנעם שלא לסמוך על חזקיהו שמרד במלך אשור, אלא לצאת אליו, לעשות עמו שלום, ולקבל שהוא יגלה אותם לארץ אחרת. אלא שכאשר משווים בין שלושת המקומות מתגלים שינויים.
במלכים ב' כתוב שחזקיהו שלח לסנחריב ואמר: "חטאתי, שוב מעלי, את אשר תיתן עלי אשא" - כלומר הוא בא כנכנע, מוכן לכל מס שיוטל עליו. וישם מלך אשור על מלך יהודה שלוש מאות כיכר כסף ושלושים כיכרי זהב, וחזקיהו שילם את הכול. ורק אחר כך שולח סנחריב את רבשקה. בדברי הימים הסיפור מופיע אחרת: כשהגיע סנחריב, חזקיהו סתם את המעיינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ (סתם את מי גיחון), עשה שלח ומגינים לרוב, קיבץ את העם וחיזק את לבבם, ומינה עליהם שרי צבאות - כלומר הכין את העם למלחמה, ואז שלח סנחריב את רבשקה. אם כן, בעקבות מה הגיע רבשקה: בעקבות כניעה או בעקבות היערכות למלחמה?
מיישב המלבי"ם: בתחילה אמנם הודיע חזקיהו כלפי חוץ שהוא מוכן לשלם מס, וכל אשר תשית עלי אעשה. אך זו הייתה תחבולה כדי להרדים את מלך אשור: שיהיה בטוח שחזקיהו נכנע ושמעתה יעלה לו מיסים מדי שנה, וממילא לא יקבץ צבא ולא יחדד את חרבות המלחמה, כי מן הכיוון הזה כבר יש לו שקט. ובינתיים תכנן חזקיהו לחמש את הצבא ולערוך אותו למלחמה, כדי להילחם דווקא כאשר סנחריב אינו מוכן. לכן שני הכתובים אמת: רבשקה נשלח גם אחרי שחזקיהו העלה מס וגם אחרי שהכין עצמו למלחמה, שהרי חזקיהו עשה את שניהם בד בבד.
וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם׃ וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת רַבְשָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד וַיַּעֲמֹד בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס׃
רבשקה הוא שעשה את העבודה השחורה והמלוכלכת עבור סנחריב, וכרגיל - רבשקה היה יהודי מומר. הם אלה שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל הגויים. פעם אלו יהודים מומרים, פעם אלו אנשי שמאל; ההיסטוריה משנה שמות, אבל פשוט חוזרת על עצמה. ואותו רבשקה בא לשכנע את העם למרוד בחזקיהו ולקבל עליהם את מלכות סנחריב.
שתי שאלות שואל כאן המלבי"ם. ראשית, אם חזקיהו הסכים לשלם מס והכניע עצמו, מדוע בא סנחריב לכובשו? הדבר מנוגד לחוקים המקובלים בין המדינות: מדינה המעלה מס למדינה אחרת - אין השנייה באה לכובשה, אדרבה, היא משאירה אותה כמות שהיא כדי שתמשיך להעלות מס. ומדוע הוא קורא לו "מורד"? שנית, מה עניין הפירוט שרבשקה עמד "בתעלת הברכה העליונה במסילת שדה כובס"? די היה לומר שבא וצר על ירושלים; מה משנה לי באיזו פינה, באיזה קו רוחב ואורך?
אלא שעל פי מה שהתבאר הכול מובן: כאשר סתם חזקיהו את מי גיחון, הבין סנחריב שיש כאן פח. הבין שהכניעה היא רק מן השפתיים, ולא כניעה אמיתית. והראיה - חזקיהו מכין עצמו לקרב: סותם את מי גיחון כדי שכשיבוא האויב לצור על ירושלים לא יהיו מים לחייליו, ומכין שלח ומגינים כמובא בדברי הימים. סנחריב, שהיה איש מלחמה ואסטרטג - ראו כמה כיבושים עשה - קלט זאת, ולכן שלח את רבשקה. ומשום כך עמד רבשקה דווקא בתעלת הברכה העליונה, באותה תעלה שחזקיהו סתם, כדי להבהיר: כוונותיך ברורות לנו. סתמת את מי גיחון במגמה להילחם בנו.
וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר׃
אליקים בן חלקיהו "אשר על הבית" - ממונה על בית המלך. שבנא הסופר - מי שכותב את דברי קורות המלך. יואח בן אסף המזכיר - היה מזכיר לפני המלך מי בא לפניו ראשון למשפט, ואיזו בקשה הוגשה לפניו.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ׃ אָמַרְתִּי אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי׃
מהו "מה הביטחון הזה אשר בטחת"? הרי חזקיהו כבר שלח מס. ומדוע כל כך חוזר רבשקה על לשון ביטחון - "על מי בטחת", "הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ", "וכי תאמר אלי אל ה' אלוקינו בטחנו"? מסביר המלבי"ם: אתה, חזקיהו, כבר מרדת פעם אחת, וכבר הסכמת להשלים והעלית מס. אם כן, על מה בטחת למרוד בשנית? מי שמרד פעם ובסוף נאלץ להעלות מס - סימן שהבין שאין בכוחו להילחם. ואם עתה שינית אסטרטגיה והחלטת להילחם, סימן שיש לך על מה להסתמך. אמור לי אפוא על מה בטחת. ומכאן ואילך יפרט רבשקה אחת לאחת את כל התוכניות האפשריות ויוכיח שאין לחזקיהו על מה להישען.
בספר מלכים נאמר "אמרת אך דבר שפתיים", כלומר מה שחזקיהו אמר, וכאן נאמר "אמרתי" - דבריו של רבשקה. לכאורה שינוי שמשנה את כל התמונה: מי כאן המדבר? אומר המלבי"ם שאין כאן קושי, כי רבשקה נכנס כביכול לדמותו של חזקיהו ומדבר במקומו: אני אומר לך מה אתה אומר בלבך. אתה חושב לעצמך: כל מה ששלחתי לסנחריב, כאילו אני מבקש שלום ומשלם מס ושוחד ובלבד שירד ממני - הכול "דבר שפתיים" בלבד, מס שפתיים, ואיני מתכוון לרדת מתוכניותיי. ובינתיים מה אתה מתכנן? "עצה וגבורה למלחמה" - באותו זמן שאתה קונה את סנחריב במילים, אתה מכין לך ארסנל נשק ומתכונן למלחמה.
מהי ה"עצה" ומהי ה"גבורה"? מסביר המלבי"ם: "עצה" - התוכנית של סתימת מי גיחון, שהמים ייכנסו לתוך העיר, וכך לא יוכלו חיילות האויב להתארגן עם מים מחוץ לעיר בשעת המצור. "גבורה למלחמה" - כמו שמובא בדברי הימים, שהכין שלח ומגינים ומינה ראשי צבא על העם. ועל זה השאלה: "עתה על מי בטחת כי מרדת בי".
ומדוע זו סכנה כה גדולה? לפני ששילמת מס, אילו הייתי כובש אותך, לא הייתי מגלה אותך אלא מטיל עליך מס. אבל כיוון שכבר מרדת פעם ושמתי עליך מס, ועכשיו אתה מכין צבא - הרי זו מרידה שנייה. ואצל סנחריב אין פעם שנייה. אחרי מרידה שנייה נגמר הסיפור, מכאן והלאה גלות; אין "סליחה, מעכשיו נתחיל מחדש". פעם שלישית כבר לא תהיה. וזו כל הקושיה שלו: מאין היה לך העוז לבטוח ולמרוד שוב, כשאתה יודע שעם סנחריב אי אפשר להסתבך, ושאתה כורת בזה את הענף שעליו אתה יושב?
ושימו לב לדיוק "כי מרדת בי". המילה "מרד", אומר המלבי"ם, נאמרת רק במי שכבר היה כפוף לאדוניו והסיר את עולו מעליו. מדינה הרוצה לכבוש מדינה אחרת והשנייה מתנגדת - אין זו מרידה; מה שייך שאמרוד בך, וכי היה לי קשר אליך? אבל מי שהיה כפוף והחליט לפרוק את העול - הוא הנקרא מורד. וכיוון שחזקיהו כבר אמר שיעלה מס וכבר שילם והיה מוכן להיות תחתיו, הרי שהפרת הברית עתה נקראת מרד, ודינו כדין עבד המורד באדוניו.
הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו׃
שתי אפשרויות יש: או שבטחת בעזרת בשר ודם, או שבטחת בעזרת האלוקים. תחילה מטפל רבשקה בעזרת בשר ודם. על מי היו ישראל נוהגים לבטוח? על מצרים, כפי שאנו רואים בנביאים כמה וכמה פעמים שהנביא מוכיחם על ההישענות על מצרים.
אומר לו: על מצרים אתה בוטח? הרי זו "משענת קנה" והיא גם "רצוץ". שני חסרונות יש בה. האחד - "אשר ייסמך איש עליו": נדמה לך שיש על מה להישען, אבל קנה הוא חלש; נשענים עליו והוא מתעקם ונשבר. והשני - הוא גם רצוץ: קח קנה סוף ושבור אותו מלמעלה, ותקבל חודים שייכנסו בתוך היד.
ומה הנזק בכך שהוא חלש? כאשר אין לך על מי להישען, אתה יודע שאין ברירה אלא לסמוך על עצמך, ואתה מכין את הצבא כהוגן. אבל כשיש לך על מי להישען, שואלים אותך: נו, מה אתה עושה? ואתה עונה: ההוא הבטיח לעזור לי - ואינך מתכונן כלל. נמצא שעצם ההסתמכות מפסידה אותך. ולא זו בלבד, אלא הקנה עוד ירוצץ וינקב את ידך: פרעה מלך מצרים תמיד היה מבטיח לעזור ולא עומד בהבטחתו, אבל לבוא ולגבות את המנחה ואת התשלום שהובטח לו - את זה כן היה דורש. לכן זו לא רק משענת שאין להישען עליה, אלא משענת שמזיקה.
וְכִי תֹאמַר אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ׃
אפשר להבין פסוק זה בשתי צורות. כשלמדנו את הפרשה בספר מלכים ביארנו אפשרות אחת, שאינה על פי המלבי"ם: שרבשקה מונה את נקודות הזכות של חזקיהו לפני בורא עולם - הוא הסיר את הבמות ואת המזבחות, ואמר ליהודה ולירושלים שרק לפני המזבח הזה ישתחוו ולא יקטירו בבמות, דבר שהוא פסול על פי ההלכה, ואם כן יש לחזקיהו זכויות.
אולם המלבי"ם ומפרשים נוספים אינם הולכים בקו הזה, אלא אדרבה - רבשקה בא למנות חסרונות: אין לכם על מי לסמוך, שהרי חזקיהו הסתבך עם בורא עולם. בכל עיר ועיר היה מזבח לה', ובא חזקיהו וביטל את כולם ודרש שיזבחו ויקריבו רק בירושלים, ולדעת רבשקה - לתועלת עצמו ולכבוד עצמו, שכל הרוצה להקריב קרבן יבוא לעיר המלוכה, ואולי גם ישלם שם מיסים. אם כן לקדוש ברוך הוא חשבון פתוח עם חזקיהו; הוא נשען על מי שמקפיד עליו, ואין לו על מה לסמוך.
וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם׃
כאן מתחילות ההעלבות. "התערב נא" - כלשון התערבות שבידינו היום. ומדוע נקרא הדבר "להתערב"? כי כששניים מתערבים על סכום, מי מבטיח שהמפסיד אכן ישלם? לוקחים אדם שלישי ואומרים לו: אתה תהיה ערב. זה מפקיד אצלך והלה מפקיד אצלך, ומי שינצח - תיתן לו את כספו ואת כספו של המפסיד. "התערב" פירושו אפוא: בוא בעירבון, השלש כסף ביד אדם שלישי להבטחת ההתערבות בינינו.
ובזה הוא סותר את הטענה הראשונה: מה בכלל תיתן לך מצרים? לא לוחמים, אלא מקסימום רכב וסוסים ("פרשים" - לשיטת המלבי"ם תמיד סוסים, אף שיש מפרשים שפרשים הם אנשים). וכמה כבר יתנו לך? אלפיים. הוא אומר לו: בשביל זה אתה צריך את מצרים? בוא נעשה ספורט - אני מוכן לתת לך אלפיים סוסים. יש לך סייסים לרכוב עליהם? יש לך אנשי מלחמה שידעו לשבת עליהם ולהנהיגם למלחמה? אין בצבאך אפילו אלפיים רוכבים; מה יועיל לך הרכב שתקבל ממצרים אם אין לך מי שיתפעל אותו?
וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים׃
"פחת" הוא שר, מלשון פחה ופחות. איך תעמוד מול אחד מעבדי אדוני הקטנים, שהקטן שבהם הוא שר אלפים - שר על אלפי רוכבים - בעוד שאתה, גם אם תקבל, תקבל אלפיים סוסים, ואף עליהם אין לך רוכבים? אמור לי אפוא איך סמכת על מצרים.
וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ׃
ומתי דיבר עמו ה'? כאן עובר רבשקה לצד השני: אמרנו שבטחת בבורא עולם. כבר אמרתי לך שהסתבכת עמו וביטלת את מזבחותיו, ועתה אוסיף: אתה בא בשם ה'? גם אני בא בשם ה'. אין כוונתו שנאמר לו בפירוש, אלא שבזה שהמרית את פי ה' בביטול המזבחות, אני כאילו באתי לריב את ריבו ולהילחם את מלחמתו; כביכול ה' אמר לי לעלות על חזקיהו ולהיפרע ממנו על שביטל את כל המזבחות ודרש שיבואו רק לירושלים. זו תפיסתו של רבשקה, שראה בכך חיסרון. אבל על פי חז"ל זו דווקא זכותו הגדולה של חזקיהו, שהרי אצל כל המלכים שלפניו היה העם מזבח ומקטיר בבמות, והיה בזה איסור של שחוטי חוץ, וחזקיהו ביטלו.
וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה׃
ארמית הייתה שפת המלוכה. כבר דיברנו שהיו להם שתי שפות: שפת המשכילים ושפת העם. כמעט בכל לשון יש הבדל כזה. גם בעברית: תן היום לאדם מן הרחוב לקרוא פרקים בישעיהו ובירמיהו - אינו מבין מי נגד מי; הוא שואל אם המילים האלו בכלל עברית. יש שפה גבוהה יותר. וכך גם באנגלית: יש שפה מדוברת ויש שפה שייקספירית, שבה כתובות ההצגות ושבה דיברו בעלי המעלה. כאן שפת האצולה, שפת ארמון המלך, הייתה ארמית, ואילו העברית הייתה שפת העם.
ולכאורה הדרישה תמוהה: אתה בא לכבוש אותי, ואני אכתיב לך באיזו שפה לעשות תעמולה? הרי אני רוצה לדבר עם העם ולהפחידו. מסביר המלבי"ם: הם היו בטוחים שהמגמה שלשמה בא רבשקה היא לשכנע את חזקיהו לרדת מרעיון המלחמה, להניח את השלח והמגינים ואת כלי המלחמה, לפתוח את מי גיחון ולשוב להנהגת סנחריב. לפיכך אמרו לו: אם כל עניינך נוגע למלך, דבר בשפת המלכות; למה לך לדבר בשפת העם, בשפה היהודית, שפת אנשי שבט יהודה?
יש כאן הערה ותוספת ברש"י, ואיני בטוח שהיא מרש"י עצמו, שכן בדרך כלל הדברים שבסוגריים הם מתוספת מסבירים מאוחרים: רבשקה יהודי מומר היה, והם סברו שאף שמצוות רבו עליו - כלומר שסנחריב הוא שכפה עליו לבוא ולדבר, שהרי הוא מכיר את השפה - עדיין אולי לבו נמשך אחר משפחתו ונכמרים רחמיו על קרוביו. הם ניסו אפוא לפנות אל הרגש היהודי שבו: דבר עם המלך, ולמה לך להפחיד את כל העם?
וַיֹּאמֶר רַבְשָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם׃
רבשקה מתקן אותם: לא אל חזקיהו נשלחתי כלל. שהרי אצל סנחריב אין הזדמנות נוספת, ודינו של חזקיהו הריגה; לא יעזור לו דבר, אין לו תקנה, אורידנו ממלכותו ואין לי מה לדבר עמו. מדברים רק עם מי שיש עמו משא ומתן, עם מי שאפשר לשנות אצלו משהו; אבל חזקיהו, אף אם יבוא ויתחנן ויעשה כל שיעשה - אחרי שעשיתי עמו שלום פעם אחת והוא מרד, הוא אצלי מחוק. אני בא לדבר עם העם.
וגם לעם אין תקנה במובן של ביטול הגזרה: העם יגלה, כי אצל סנחריב אין הזדמנות נוספת. אלא שיש לכם שתי אפשרויות: לגלות בצורה נעימה או לגלות בצורה קשה. לכך הוא בא ואומר להם: נוכל לצור כאן זמן רב, ומה יהיה לכם לאכול? תאכלו את צואתכם ותשתו את מימי רגליכם. ורש"י מסביר ש"מימי רגליהם" אינו כפי שאנו מבינים - שתן - אלא צואה לחה, "שיני דכרכשתא", היא החלחולת שקוראים לה טבחיא. כלומר: המצור יימשך עד שלא יהיה לכם מה לאכול ותיאלצו לאכול את צואתכם. צאו אלי עכשיו, ותחסכו מעצמכם את כל הסבל הזה.
וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
ההקפדה על "המלך הגדול" באה לומר: לכם יש מלך קטן, חזקיהו, ולנו יש גדול - מלך אשור.
כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם׃
בהמשך הוא אומר "פן יסית אתכם חזקיהו". שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין "ישיא" לבין "יסית"? הרי גם "הנחש השיאני ואוכל" משמעו הסתה. ומשיב: המַשִּׁיא מרגיע את המפחד. הנחש אמר "לא מות תמותון" - אני יודע שאת מפחדת למות, ואני מרגיע אותך. וכן "זדון לבך השיאך... מי יורידני ארץ" - פחד שיורידוהו, וזדון לבו הרגיעו. וכן "השא השאת לעם הזה לאמור שלום יהיה לכם" - חששו ממלחמה והוא הרגיעם. תמיד המשיא מסיר פחד. לעומתו המסית מראה סיבות וסברות לעשות כדבריו; אין כאן פחד, אלא נתינת עצות וטעמים מדוע כדאי לעשות כך. כגון "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה" - היא משכנעת אותו בדברים שכדאי שיהיה להם השדה; "ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד"; "כי יסיתך אחיך... נלכה ונעבדה אלוהים אחרים" - שכנוע בדרך של הוכחות, בדרך לוגית. ואילו פיתוי שונה משניהם: הפיתוי מדבר אל הרגש - "כיונה פותה אין לב", "כי יפתה איש נערה בתולה"; פיתוי מדבר אל הפתי, אל מי שמאמין לכל דבר.
לכן כאן: חזקיהו מרגיע אתכם ואומר אל תפחדו - "אל ישיא לכם חזקיהו", אל תקשיבו להרגעותיו, כי לא יוכל להציל אתכם.
וְאַל יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל ה' לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ ה' לֹא תִנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
שני שכנועים יש כאן בדברי חזקיהו: "הצל יצילנו ה'" - מצד זכויותינו, שאנו ראויים וצדיקים; ו"לא תינתן העיר הזאת" - מצד שירושלים היא עירו של בורא עולם, וכי ייתן ה' את עירו ביד אויבים? ועל שני אלה בא רבשקה לענות.
אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ׃ עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים׃
"עשו אתי ברכה" - עשו אתי שלום; "וצאו אלי" - להקביל את פני, פתחו את דלתות העיר. ומה תרוויחו? ראשית, מיד: "ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו ושתו איש מי בורו". עתה אין לכם מים ואין גפן ותאנה, יש מצור, אין יוצא ואין בא. אני אפתח לכם הכול ולא תמותו ברעב. אלא שזה זמני, "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם".
שואל המלבי"ם: לכאורה ההצעה תמוהה - יש לכם כרמים ושדות, ואני נותן לכם כרמים ושדות? מחליף חמור בחמור, מה יצא לי מזה? אלא שהתשובה היא: את הגזרה עצמה בשום אופן לא אבטל, כי גזרת סנחריב מתקיימת. אבל יש לכם אפשרות לקבל הטבות. ראשית, אוכל מיד, במקום. שנית, אגלה אתכם למקום טוב - ארץ דגן ותירוש, לחם וכרמים. שהרי כך הייתה שיטתו של סנחריב: לוקח עם מכאן ומגלה אותו למקום אחר, והגולים הקודמים השאירו שם כרמים ושדות, והמקררים שלהם עדיין מלאים אוכל. אני אקח אתכם כמות שאתם למקום כזה, ששם יש אוכל ושדות וגפנים וכרמים. ואם תשאלו מה בכל זאת נתת לי - מנעתי ממך מלחמה, מנעתי ממך מצור ומיתה ברעב, ומנעתי ממך את האפשרות הנוראה מכול: שאם לא תקבלו את הצעתי, אגלה אתכם לארץ ציה ושממה, לארץ שבה תיקברו ברעב. הרי בין כה וכה תגלו; לא כדאי לכם לפחות לגלות למקום שלא תמותו בו ברעב? ועל החשבון אני נותן לכם עכשיו גישה לכרמים ולשדות - שהרי בתוך ירושלים לא היו כרמים ושדות, הכול היה מחוצה לה - ותוכלו לאכול מתבואתכם ולחיות בשלווה עד שיבוא סנחריב ויוציא את הגזרה לפועל.
אומר הילקוט שמעוני בספר במדבר פרק י"ג, רמז תשמ"ג: רבי שמעון בן יוחאי אומר, שוטה היה זה שלא היה יודע לפתות. כלומר, איזה טיפש היה רבשקה, ואיזה פיתויים הציג בפניהם - דברים שאין בהם שכנוע כלל. משל לאדם שהלך לישא אישה, וצריך לשכנעה לעזוב את בית אביה וללכת עמו. אמר לה: אביך מלך ואני מלך, אביך עשיר ואני עשיר, אביך מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן - וגם אני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן. אין זה פיתוי כלל; הכול כבר יש לי בארמון, למה לי ללכת אליך? כיצד הוא פיתוי? אומר לה: אביך הדיוט ואני מלך, אביך עני ואני עשיר, אביך מאכילך ירק וקטניות ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן, אביך מוליכך ברגל ואני מוליכך בגלודקא - באפריון שהיו נושאים בו, במרצדס של אז. זה פיתוי: היית במצב של אפס, ואני אהפוך אותך למלכה.
והלוא דברים קל וחומר, אומר רבי שמעון בר יוחאי: ומה מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנותה של ארץ ישראל, קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל. הרשע הזה רצה לשכנע שיש מקום משובח, ואף על פי כן לא מצא גנאי בארץ ישראל; הוא לא אמר "המקום שלכם אפס", אלא רק "אתן לכם מקום שווה ערך". זה המקסימום שיכול היה לומר. ואם המבקש לגנות אינו מוצא מילים של גנאי, קל וחומר שהמבקש לשבח את ארץ ישראל - שבחה עד אין קץ וגבול. אמנם לפי המלבי"ם התבאר נפלא שיש כאן דרך שכנוע וסברה: אני לוקח אתכם לארץ טובה, תאכלו ותשתו, לא תמותו ברעב ולא במלחמה, וגם עכשיו אפתח לכם את המצור לצאת אל שדותיכם וכרמיכם. יש כאן פיתוי.
אך יש כאן קושי בסדר הדברים: "ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים". תירוש הוא יין - מוצר מוגמר; דגן הוא תבואה שעדיין לא עובדה; לחם הוא מוצר מוגמר; וכרמים הם עדיין באדמה. אם כן היה ראוי לומר "דגן וכרמים" - שניהם בלתי מעובדים, ו"לחם ותירוש" - שניהם מעובדים. מדוע אפוא "דגן ותירוש, לחם וכרמים"? מסביר המלבי"ם, שהוא הגלה אותם למקום שהוא חלק מאפריקי, ושם מקובל שסמוך לימי בציר הענבים זורעים את הדגן, וכשדורכים את התירוש הדגן עומד בקמותיו, באמצע גידולו; או שמקדימים את הזריעה, וכשאוספים את התבואה כבר יש יבול בגפנים. נמצא שבזמן הדגן כבר יש תירוש, ובזמן הלחם יש כרמים - והדברים מדויקים.
פֶּן יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר ה' יַצִּילֵנוּ הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃ אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם וְכִי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי׃
כאן כבר לשון "יסית" - שחזקיהו יביא לכם ראיות שה' יצילנו. ורבשקה משיב בראיות משלו: אפילו אם ירצה אלוקיכם להציל אתכם - אינו יכול, וראיה לכך שיש בעולם אלוהות רבות ואף אחת מהן לא הצליחה. ואם תאמרו שהאלוקים שלכם מיוחד ויכול - כבר ראיתי את כוחו כשכבשתי את שומרון; שומרון הם יהודים, הם עמו של אלוקים, והנה לא יכול להצילם מידי, ומדוע תחשבו שאת ירושלים כן יציל? והטיפש הזה לא הבין שאלוקינו הוא שמסר את שומרון בידו: דווקא מפני ששומרון עזבו את ה' ועבדו עבודה זרה, דווקא מפני שעבדו את חמת וארפד וספרוויים ונבחז ותרתק וכל האלוהות הללו - דווקא משום כך נמסרו בידו. והוא סבר שזה מחיסרון כוחו של בורא עולם.
מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי׃
ואם תאמרו שאותן אלוהות לא רצו להציל, אבל אילו רצו - היו יכולות, על כך הוא מוסיף: הרי לא ייתכן שבכל הארצות הללו לא יימצא ולו אל אחד שירצה להציל את ארצו, ואף על פי כן לא הצילו. ומדוע תחשבו שה' יוכל או ירצה להציל את ירושלים מידי?
וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ׃
שואל המלבי"ם: ואילולא ציווי המלך - מה היה להם לענות על דברים כאלה? ומשיב: ראוי היה שיינקמו ממנו על החירוף והגידוף, שהרי הוא מגדף שם שמים, וכפי שנראה מיד הם קורעים את בגדיהם. ואף על פי כן ציווה המלך שלא לענות לו, ולכן החרישו ולא נקמו בו.
וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה׃
"קרועי בגדים" - אומרים חז"ל: על ששמעו ברכת השם, גידוף כלפי שמים.
פרק ל"ו מתאר את מסע התעמולה של רבשקה, היהודי המומר שעשה את העבודה השחורה בשביל סנחריב. על פי המלבי"ם, שילוב שלושת המקורות מלמד שחזקיהו העלה מס כתחבולה כדי להרדים את אשור, ובד בבד התכונן למלחמה - סתם את מי גיחון ועשה שלח ומגינים. סנחריב הבין את התכסיס, ולכן שלח את רבשקה לעמוד דווקא באותה תעלה, ולומר: אין מרידה שנייה, ואין הזדמנות נוספת. רבשקה מפרק אחת לאחת את שתי המשענות: את מצרים - משענת קנה רצוץ שאינה מועילה ואף מזיקה, וצבא שאין לו רוכבים; ואת הביטחון בה' - בטענה שחזקיהו הסתבך בהסרת הבמות, שה' עצמו שלחו, ושאלוהי הגויים לא הצילו וגם שומרון לא ניצלה. הוא מציע לעם לצאת אליו ולזכות באוכל מיד ובגלות נוחה יותר, ורבי שמעון בן יוחאי מלמדנו שאפילו הרשע המבקש לגנות לא מצא גנות בארץ ישראל. ומעל הכול, השתיקה וקריעת הבגדים מלמדות: גם כשמצווה המלך לא לענות, שמיעת ברכת השם דורשת קריעה.