פרק ל"ה בישעיהו הוא פרק של נחמה וגאולה. הנביא מתאר כיצד המדבר השומם יפרח, כיצד ישובו פדויי ה' לציון, וכיצד ישתנו כל המכשולים שעמדו בדרך. המלבי"ם, כדרכו, מדייק בכל מילה ומילה: מה ההבדל בין מדבר לציה לערבה, בין ששון לשמחה ולגיל, בין כבוד להדר, ובין חיזוק לאימוץ. מתוך הדיוקים הללו נפרשת תמונה שלמה של תהליך הגאולה.
יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת׃
לאור זה מתבאר הפסוק: ארץ העמים אינה מקום הראוי לנפלאות ולשמחה נפשית. מה יהיה שם? "ישושום" - כשתיפול אדום תהיה שם שמחה חיצונית בלבד. וזה נאמר על "מדבר וציה": המדבר שאינו ראוי מצד עצמו, והציה שמצד עצמה ראויה אלא שהשמש הלוהטת מונעת ממנה - כלומר שגם אם מצד עצמם ראויים, מצד שורשם למעלה אין העמים ראויים לאור האלוקי, והתנאים הסביבתיים גורמים לכך שלא יזכו לו. לכן שמחתם תהיה חיצונית בלבד.
המלבי"ם מוסיף ומדגיש שאין הדברים סותרים זה את זה. יכול אדם להיות בששון בלי שמחה: הוא רוקד ולובש בגדי יום טוב, אך נפשו עליו תאבל - כלפי חוץ הוא עושה פעולות של שמחה, אך בפנים אין בו שמחה. ויכול להיות ההפך, שמחה בלי ששון: אדם שלבוש בגדי אבל ונראה כלפי חוץ שרוי בדיכאון, ובפנימיותו הוא שמח מאוד. נמצא שהששון הוא החיצוניות והשמחה היא הפנימיות, וכל אחד מהם יכול לבוא בלא חברו.
פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְהֹוָה הֲדַר אֱלֹהֵינוּ׃
הגיל, כאמור, הוא שמחה פנימית אך חד פעמית. כשמבשרים לאדם שנולד לו בן זו שמחה עצומה, אבל היא אינה נמשכת שלושים שנה; לאחר יום, שבוע או שבועיים הגילה חולפת. על כן בא הנביא ואומר: "פרוח תפרח ותגל" - אותה חבצלת שגלה הערבה תפרח ותגל בגילה תמידית, על ידי הניסים שיתחדשו בה בכל עת.
ולא זו בלבד, אלא "אף גילת ורנן". כל השמחות בעולם הזה מעורבות באנחה: גם כשנולד לך בן, השמחה גדולה, אך אתה יודע שסוף כל הילודים למות, וכל שמחה מהולה בעצב. אבל כאן תהיה גילה תמידית בלי הפסק, ועמה "רנן" - שירה ושמחת הלב.
ומדוע? "כבוד הלבנון ניתן לה, הדר הכרמל והשרון". מסביר המלבי"ם: הלבנון הוא יער הלבנון, מלא ארזים גבוהים ואדירים. יש בו כבוד, אתה עומד נפעם מולו, אך אין בו הדר של נוי - הארזים אינם מהודרים ביופי מיוחד. הכרמל והשרון, לעומת זאת, מלאים יופי נהדר, צבעים וייחודיות של נוי, אבל כבוד מעורר יראה אין שם. והנביא מבשר שלעתיד לבוא יהיו שני העניינים גם יחד: גם בחינת כבוד הלבנון וגם בחינת הדר הכרמל.
"המה יראו כבוד ה' הדר אלוקינו". המציאות תשתנה כאשר יראו את כבוד ה'. "כבוד ה'" הוא תמיד ביטוי להנהגה הכללית - שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם ומנהיג אותו; יראו את השגחתו עלינו באמצעות הטבע, וזה כבודו יתברך. ואילו "אלוקינו" - וכלל הוא בידי המלבי"ם שלשון זו באה תמיד לבטא את הקשר המיוחד של הקדוש ברוך הוא עם עם ישראל - מבטא את ההשגחה הפרטית עלינו, על ידי הניסים והאותות והמופתים שה' עושה לצורכנו. מחמת זה יש הדר לה' יתברך, ואנחנו רואים כיצד הוא משפיע עלינו רוב טוב. זו הסיבה שאז יהיו גילה ורינה תמידיות.
חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ׃
כאן פונה הנביא אל הנביאים: אתם מצווים לחזק את העם המתייאש מן הגאולה. שלוש סיבות יש לאותה חולשה. הראשונה - "ידיים רפות": אדם שהתייאש ואינו עושה דבר. משל למי שאומרים לו "החזק לי את זה, מיד אני בא לקחת", והוא מחזיק ומחזיק ואיש אינו מגיע, עד שהוא מרפה - כבר אינו יכול. אלה שהתייאשו מן הגאולה ורפו ידיהם, אותם חזקו. השנייה - "ברכיים כושלות": יש מי שהוא מהיר בעבודת ה' ולא התייאש מחמת עצלות, ורוצה להחזיק מעמד, אלא שהצרות והאסונות והסבל כילו את כוח הסבל, וברכיו כושלות. את אלה יש לאמץ.
אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם׃
זו הסיבה השלישית. יש אנשים שלא רפו ידיהם ולא כשלו ברכיהם, יש להם שלווה, ואף על פי כן אינם מתאמצים בעבודת ה'. מדוע? מפני שהם "נמהרי לב". הם אומרים: חיכינו עידן ועידנים ופלג עידן ולא נתקיימו דברי הנביאים, גמרנו, אין, כבר לא יבוא - תדע כמה שנים אנחנו מחכים. לבם ממהר להתייאש. להם אומר הנביא: אתם הדוחקים את השעה, חזקו ואל תיראו, אל תחששו שמא הגאולה לא תגיע.
ואם תבינו מדוע מתעכבת הגאולה, לא תישברו. שתי סיבות לעיכוב. האחת: "הנה אלוקיכם נקם יבוא". יש הבדל בין פירעון סתם שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, לבין נקמה. נקמה פירושה תשלום מחיר על מה שעשית - נוקמים באדם בעקבות מעשיו. ואומר הקדוש ברוך הוא: כדי שאוכל לנקום בהם כהוגן צריכה להתמלא סאתם, וכל עוד לא נתמלאה סאתם אי אפשר לנקום בהם.
והסיבה השנייה: "גמול אלוקים הוא יבוא ויושעכם". כדי להביא את הגאולה אתם צריכים להיות ראויים לה, בעלי מצוות ומעשים טובים, שכן גמול בא תמיד בעקבות פעולה - עשית משהו, קיבלת גמול. וכשם שהגויים עדיין לא הגיעו לכלל חיוב נקם, כך גם אתם עדיין אינכם ראויים לגמול מפאת מעשיכם, ועדיין עליכם להתאמץ בעבודת ה'. לכן הגאולה מתעכבת. ואם רק תמתינו ותשאלו למה אינה באה - אל תצפו שתגיע. עשו מעשים, ואז "גמול אלוקים הוא יבוא ויושעכם".
אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאׇזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה׃
אלה שעד עכשיו היו עיוורים ולא הכירו ולא ראו את הנהגת ה' - תיפקחנה עיניהם. ואלה שעד היום לא שמעו לקול הנביאים ולא קיבלו מוסר - אוזניהם תיפתחנה. וזה כנגד מה שקרא להם הנביא בעבר: "החרשים שמעו והעיוורים הביטו", ועכשיו הוא מבשר שלעתיד לבוא ייפקחו עיניהם מאליהן.
מסביר המלבי"ם שהאושר מושג על ידי שלושה: שכל, דיבור ומעשה. כאן מדובר כנגד השכל - העיון, השגת האמת בדעות ובאמונות על ידי התבוננות והעמקה בתורה. "אז תפקחנה" - האמת תהיה ידועה ומוכרת לכל. אם היום אדם צריך להשקיע עמל רב כדי להגיע להשגה בתורה ובעבודת ה', אז ייפקחו העיניים בבחינת "אשפוך רוחי על כל בשר", ואפשר יהיה להגיע לכך בקלות. ואפשרות נוספת מביא המלבי"ם: שייפקחו עיניו מחמת שיראה נפלאות, או שיקבל את הנבואה והקבלה והמסר מן הנביאים ומאבותיו. מי שעד עתה היה כהולך בחושך, יראה ניסים והתגלות אלוקית ונביאים המדברים עמו, ועל ידי זה תיפקחנה עיניו. נמצא ש"עיני עיוורים תפקחנה" - להביט אל פועל ה', ו"אוזני חרשים תפתחנה" - לשמוע אל דברי הנביאים.
אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה׃
לאחר שדיבר כנגד השכל, פונה הנביא כנגד המעשה: "אז ידלג כאייל פיסח". מי שהיה פיסח - נכה בעבודת ה', שהיה צולע ומדדה בעבודתו - פתאום תראה אותו קם ומתרונן בעבודת ה' ומדלג כאייל. וכנגד הדיבור: "ותרון לשון אילם". מי שעד עכשיו היה אילם ולא עשה שום פעולה בפיו לעבודת ה', ירונן וישיר שיר לה' יתברך.
ומדוע כל זאת? "כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה". במדבר, שאין בו מים מצויים, ייבקעו מעיינות; ובערבה, שאפשר שיימצאו בה מים ממעיינות אך נחלים אינם מצויים בה, ייבקעו נחלים. מסביר המלבי"ם: שלושה דברים מונעים מאדם ללכת במדבר - חוסר מים, היעדר דרך כבושה, וחיות רעות. וכאשר ישובו פדויי ה' דרך המדבר לציון, יסתלקו מן המדבר שלושת החסרונות הללו. החיסרון הראשון - המים - מתבטל כאן: "נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה".
וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא׃
אפילו מקום שהוא יבש באופן טבעי מחמת השרב, יהיה לח ורטוב כאגם. "וצימאון" - מקום שאין בו מעיינות ומקורות והוא צמא תמיד למים, ייהפך למבועי מים. "בנווה תנים רבצה" - מקום שהיה שומם ויבש תמיד, יגדל בו חציר כזה הראוי לקנה ולגומא. ושימו לב היכן גדלים קנה וגומא: רק במקום שיש בו מים. כשאתה רוצה לדעת היכן יש מים עומדים, הבט מרחוק - במקום שאתה רואה בו קנה וגומא, שם יש מים. הנביא אומר שתהיה שם כמות מים כזו, עד שהמקום השומם יהפוך למקום של חציר וקנה וגומא.
וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ׃
עתה בא הנביא ליישב את החיסרון השני שבמדבר: היעדר דרך. כיצד יבוא עם ישראל דרך המדבר? "והיה שם מסלול ודרך". המלבי"ם מסביר תמיד ש"דרך" היא דרך הרבים, ו"מסלול" הוא השביל שלצדה להילוך היחידים. יהיה שם אפוא גם ליחידים וגם לרבים.
"ודרך הקודש יקרא לה". ואל תטעה לחשוב שזו קדושה כמו זו שיש אצל הישמעאלים, ההולכים דרך המדבר אל קבר נביאם - אותו מכנה הרמב"ם "המשוגע" - וקוראים אף הם למקום ההוא דרך הקודש. לא כן, אלא "לא יעברנו טמא": ההולכים בדרך זו יישמרו מכל טומאה.
"והוא למו" - הדרך הזו מיוחדת להם, לעוורים ולפיסחים, לאלה שה' בא לגאול אותם. "הולך דרך" - עד עכשיו ההולך במדבר היה זקוק לשני דברים: ראשית, ללכת בקבוצות גדולות, שהרי מסוכן ללכת במדבר לבד; ושנית, למורה דרך, שהרי מי יודע לנווט במדבר? כאן אומר הנביא שלא יצטרכו לכך, ואפילו יחידי יוכל ללכת בדרך.
ולא זו בלבד, אלא "ואווילים לא יתעו". אפילו תהיה חבורה שלמה שכולה אווילים, לא יתעו. ומהו אוויל? מסביר המלבי"ם שאוויל הוא מלשון "אולי", להבדיל מכסיל שיודע את האמת ואף על פי כן הולך בדרך החושך. האוויל תמיד מסתפק: אולי, מי אמר? אנשים כאלה ההולכים במדבר פונים אולי לכאן ואולי לשם, אולי זו הדרך ואולי זו, ואינם יודעים את הדרך. ועם כל זה, לעתיד לבוא, כשיעשה הקדוש ברוך הוא מסלול ודרך במדבר, גם החבורה הזו שלעולם אינה יודעת לאן ללכת, גם בלי כל אמצעי ניווט, תמצא לפניה מסלול ודרך ישרה.
הפרק פותח בשלוש דרגות של שממה - מדבר, ציה וערבה - ומלמד שעם ישראל הוא כערבה: ראוי מצד עצמו וראוי מצד השפע האלוקי, אלא שקוצים ועשבים שוטים מכסים אותו; וכשיסירם ה', תפרח הערבה כחבצלת בגילה פנימית ותמידית, בכבוד הלבנון ובהדר הכרמל, ותראה את כבוד ה' בהנהגה הכללית ואת הדרו בהשגחה הפרטית עלינו. אל הנביאים מצווה הנביא לחזק ידיים רפות, לאמץ ברכיים כושלות ולדבר אל נמהרי הלב: הגאולה מתעכבת עד שתתמלא סאת האומות ועד שנהיה ראויים לגמול, ולכן אין לשבת ולשאול מדוע אינה באה אלא לעשות מעשים. ולעתיד לבוא ייפקחו עיני העיוורים והחרשים כנגד השכל, ידלג הפיסח כאייל כנגד המעשה, ותרון לשון אילם כנגד הדיבור; ובמדבר ייבקעו מים, השרב יהיה לאגם, ותיסלל דרך הקודש שאין טמא עובר בה, שבה גם היחיד יילך לבטח וגם האווילים לא יתעו.