פרק ל"ד בישעיה הוא פרק של נקמה. הנביא פונה אל כל אומות העולם ומכריז על יום הדין הגדול שבו ייפרע הקדוש ברוך הוא מאדום ומבצרה על כל מה שעשו לעם ישראל ועל הכפירה שהפיצו בעולם. רוב הפרק בנוי ממליצות ומשלים החוזרים ומדגישים רעיון אחד: המקום ההוא ייהפך לשממה מוחלטת, עד שלא יימצא בו אדם אף עובר אורח, ורק חיות מדבר ועופות בודדים יירשו אותו לעולם.
קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל צֶאֱצָאֶיהָ׃
מבאר המלבי"ם: "גויים" הם העמים שאין להם דת, פזורה של אנשים שאין אמונה אחת המאחדת אותם. "לאומים" הם החשובים יותר, עמים שיש להם דת ואמונה אחת המשותפת לכולם. והנה הנביא אינו פונה אל הלאומים באופן ישיר, אלא דווקא אל הגויים, אל הדרגה הנמוכה יותר, ומתוך כך הלאומים יקשיבו וישמעו מעצמם. כלל הוא בידי המלבי"ם: לשון "שמיעה" נאמרת למי שהדיבור מופנה אליו, ולשון "הקשבה" למי שעומד מן הצד ומאזין. לכן "קרבו גויים לשמוע", שהדיבור מופנה אליכם, וממילא "ולאומים הקשיבו".
וכן בהמשך הפסוק: "הארץ" היא החלק הבלתי מיושב שבעולם, ו"תבל" היא החלק המיושב. בדרך כלל גזירה באה תחילה על המקום המיושב ומשם מתפשטת אל הבלתי מיושב, וכאן הוא הופך את הסדר ומקדים "תשמע הארץ" ואחר כך "תבל", כשם שהקדים את הגויים ללאומים. הרעיון אחד: אל תחשבו שהדבר ילך כסדר, קודם החשובים והמיושבים ואחר כך יתפשט הלאה. כאן הגזירה תבוא על כלל כדור הארץ ויושביו בבת אחת, ואין הנביא מייחד את דיבורו לחשובים בלבד, שהרי כולם אשמים וכולם בסופו של דבר יובלו לטבח.
כִּי קֶצֶף לַה' עַל כָּל הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח׃
הקדוש ברוך הוא קוצף על עובדי האלילים שהחריבו את ירושלים. ידוע שהחמה גדולה מן הקצף, שכן חמה היא פנימית, איבה ושנאה שנשארת בלב, והקצף חיצוני. לפיכך על "כל הגויים", אותם עכו"ם ששלחו להחריב את ירושלים, יש קצף בלבד; אבל על "כל צבאם", הגדודים שהחריבו אותה בפועל, יש חמה פנימית וגדולה יותר. והגזירה כפולה: "החרימם", יהיו חרם ולא ייפדו, ולא זו בלבד אלא "נתנם לטבח", שיימסרו לטביחה.
וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם׃
"חלליהם" הם הנופלים בשדה מן החרב במלחמה, והם יושלכו בלא שייקברו. "פגריהם" הם המתים שנתפגרו בתוך העיר, וגם הם יעלה באשם, שלא יימצא שם אדם שיבוא לקוברם. זה ביטוי שיחזור פעמים רבות בהמשך הפרק: המקום יהיה שומם לחלוטין ולא יימצא בו אדם.
ושלא תאמר שהמתים יהיו מועטים, אומר "ונמסו הרים מדמם". כשרוצים לומר שיהיה הרבה אומרים שיתמלאו הבקעות, וכשרוצים לומר שיהיה המון אומרים שזה יגיע עד ההרים, וההרים עצמם יימסו וייתמוססו מרוב לחות הדם. ודאי שזו הגזמת המליצה, שכך דרכו של הנביא לדבר בלשון גוזמא. הדבר דומה לקריקטורה, שכדי לבטא דבר מה היא מציירת אותו בצורה מוגזמת: למי שיש אף ארוך מציירים אף באורך שני מטר. וכי כך המציאות? אלא שרוצים להמחיש את הדבר, וכך גם כאן.
וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה׃
הנביא מתאר את המציאות הידועה, שלכל עם ואומה יש שר בשמים, ומכוח אותו שר הם שואבים את חיותם וכוחם. וכבר דיברנו כמה פעמים שכל מלחמה הנעשית כאן בארץ היא כבר שלב שני, שהמלחמה המקורית נעשתה למעלה כנגד השר שבשמים, ולפי התוצאות שם נקבעות ההכרעות למטה. וכיצד נלחמים למעלה? לא באטום ולא בנשק קונבנציונלי או בלתי קונבנציונלי, אלא בכוח זכויותיו של עם ישראל, בכוח עסק התורה ובכוח קיום המצוות. בזה נלחמים השרים שם, ובזה יש כוח לעם ישראל כנגד האומות, ולאחר שמתקבלת שם ההכרעה באות התוצאות במלחמה התחתונה שכאן בארץ.
לכן הוא פותח בשורש: "ונמקו כל צבא השמים". השרים שמהם שואבות אדום ובצרה את כוחן כבר נמקו. שאם תראה עץ כרות ושורשו עוד יש בו חיות, אם תשוב ותטע אותו יצמח שוב; אבל כאן גם השורש שלמעלה יהיה כבשר נימוק, בשר שנעדרה ממנו החיות.
"ונגולו כספר השמים": העמים הקדמונים ראו את השמים כספר. היה חוזה בכוכבים, בעננים ובגרמי השמים וקורא בהם, ואומר לאומה זו כך יהיה ולאומה זו כך יהיה, וזו האצטגנינות. ובדברים רבים אמנם היו יודעים, ידיעות כלליות מאוד כמו שדיברנו בעבר, אבל היה להם עתידות. ועל כך הוא אומר שהספר ייגלל ויסגר ביחס אליהם, שלא יהיה אפשר לקרוא בו מאומה. כל עוד יש אומה למטה יש שרים בשמים שמשפיעים כלפי מטה; אבל כאשר נמק הכוח הזה, אין עוד השפעות כלפי מטה, והספר כביכול נסגר ואין מה לקרוא בו אודות אותה אומה.
"וכל צבאם יבול" הוא צבא המטה, היונק חיותו מצבא השמים. וברגע שלמעלה נעשה נמק, מיד מתחילה הנבילה למטה. ומדוע כפל הנביא את הדוגמה, "כנבול עלה מגפן וכנובלת מתאנה"? מסביר המלבי"ם שני עניינים שונים. האחד מהירות הנבילה: העלה שבגפן נובל תחילה, שכן כל דבר דק מתייבש מהר יותר, והעלה הוא הראשון שמרגיש בחוסר הליחות, ורק אחר כך מתחילים הענבים להצטמק. והשני אופי הנבילה: שלא תאמר שיישאר בהם תועלת כלשהי, שהרי בהמה אוכלת גם עלי גפן נובלים; לכך אמר "וכנובלת מתאנה", שתאנה שנבלה נמאסת ונגעלים ממנה, ואף בהמות אינן אוכלות אותה. (ולשון "כנבול" בזכר על העלה, ו"נובלת" בנקבה על התאנה.)
כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט׃
כאן הוא מתאר במליצה את חרב ה' כגוף טורף האוכל דם וחלב והרוגים. ואומר הקדוש ברוך הוא: אל תחשבו שכל מה שאעשה יהיה בלא משפט. בשמים, שם "רוותה חרבי", ואין שם עניין של משפט אלא דין שמים, כיצד ייפרע השם מן השרים של האומה. אבל "הנה על אדום תרד", לאחר שנעשה המשפט למעלה בדרך נקמה, הירידה לארץ תהיה למשפט, שכן בעולם הזה "מלך במשפט יעמיד ארץ", וכמו שכתוב "ונשפטתי אותו בדבר ובדם ובחרב ובאבני אלגביש".
וכאן עיקרון שילווה אותנו בכל הפסוקים הבאים: יש כאן עסק עם שני גורמים, אדום ובצרה. בצרה הייתה עיר מרכז האמונה שלהם, מעין הוותיקן שלהם, שם היה מרכז העבודה הזרה ושם ישב הכהן הגדול שלהם. אדום, לעומת זאת, היא ממלכת הרשע, אלה שהחריבו את בית המקדש ועשו לעם ישראל צרות לאורך כל הדורות, מה שמאופיין יותר כאירופה, אלה שיש להם את הצבע האדום בדגל, ובראשם רוסיה ושאר עמי אירופה. ו"עם חרמי" היא בצרה, אותו עם שיש לקדוש ברוך הוא ריב איתו באמונה. ועם כולם יבוא למשפט, גם עם אדום וגם עם עם חרמי.
חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם׃
שימו לב שדלתות הכתוב מקבילות: "חרב לה' מלאה דם" כנגד "מדם כרים ועתודים", ו"הודשנה מחלב" כנגד "מחלב כליות אילים". החלק הראשון של הפסוק כנגד השלישי, והשני כנגד הרביעי.
ומבאר המלבי"ם: על אדום יבוא הקדוש ברוך הוא בדרך נקמה, שהרי אדום החריבו את בית המקדש. אבל על בצרה יבוא כדי ללמד את העולם אמונה, שבצרה היא מרכז הכפירה, וכאשר ייפרע גם מהם יאמינו הכל שאין כוח באותה עבודה זרה. שהרי כאשר אלוהיהם של הגויים לוקה, מתגדל כבודו יתברך.
ומטעם זה במכות מצרים הכה הקדוש ברוך הוא בראש ובראשונה את היאור, שהיאור היה האלוה של מצרים. אבל אלוה אחד הוא השאיר, את בעל צפון שבפי החירות. ולמה השאירו? כדי להטעותם, שיאמרו: הנה ראו כמה גדולה אמונתנו, הנה אלוהינו עמד בפרץ והחזיק מעמד. וזה מה שהביא אותם לרדוף אחרי בני ישראל, שהשיגו אותם חונים על פי החירות, ואמרו הנה האל שלנו עצר אותם ועשה להם בדיקת דרכונים ואינו נותן להם לעבור. ואז הבין פרעה שאלוהיו עוד בתוקפו ויצא לרדוף אחריהם.
וכל זה בבחינת "והתעללתי במצרים", והארכנו בזה בעבר כמה פעמים. ההתעללות היא שהקדוש ברוך הוא מטעה אותם פעם אחר פעם לחשוב שעוד יש בהם כוח ועוד יכולים הם להילחם. ולמה להטעותם? כי בלא זה לא יחטפו עוד מכה. הוא צריך לחשוב שיש מערכה נוספת, ואז יבוא ויחטוף עוד מכה; אבל אם הוא חושב שנגמר ומרים ידיים כמובס, מאין תבוא המערכה הבאה? ולכן היה צריך הקדוש ברוך הוא להטעותם שיבואו למערכה הבאה ויחטפו עוד מכה, שהרי מצרים התעללו בעם ישראל וכל מכות מצרים היו מידה כנגד מידה.
ומכאן להבחנה נפלאה של המלבי"ם בין שני הביטויים שבפסוק: "זבח" בבצרה ו"טבח" באדום. שם "זבח" תמיד קשור בשמחה ובהכנה לצורך קרואים ואורחים, כזבחי שלמים וזבחי תודה. ואילו "טבח" מציין רק את שחיטת בעל החיים, וכמו אצל יוסף: "וטבוח טבח והכן", תשחוט ותכין; שאם היה כתוב "וזבוח זבח והכן" היה משתמע שהולך לשמוח איתם, וכיצד ישמח איתם והם אינם יודעים שזהו יוסף.
לפיכך באדום נאמר "טבח", שכן שם הכל לנקמה על מה שעשו לעם ישראל, וכנגדו נאמר "חרב לה' מלאה דם מדם כרים ועתודים", שהם הגיבורים והשרים של אדום, שמהם צריך להיפרע ראשונה. ובבצרה נאמר "זבח", שיש בו הנאה וקרואים ותועלת, שאין הפורענות שם לנקמה אלא לתועלת: שעל ידה יבואו הכל לאמונה תמימה ויכירו שאין כוח באותה עבודה זרה. וכנגד הזבח נאמר "הודשנה מחלב מחלב כליות אילים", להתדשן בתענוגים. ומדוע נקט "מחלב כליות"? הכליות כידוע יועצות, ובמקרה זה הן יועצות לרע ולכפירה; וכאשר ישנה הקדוש ברוך הוא את המצב וייפרע שם, אותן כליות היועצות לרע תיהפכנה לטוב, שהכל יבינו שאין כוח באותה מציאות. וכמו שכתוב "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו".
וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן׃
כל שאר הגויים, המלכים והגיבורים שהצטרפו לאדום בכל הזדמנות שיצאו נגד עם ישראל, גם הם צריכים ליפול באותה מסיבה וגם מהם צריך להיפרע. "ראמים" מבטא את הראם, בעל החיים הגדול והאימתני, והם הגיבורים והשלטונים שיתחברו לאדום להיות חלק מן המלחמה ויפלו עמה. וכן "ופרים עם אבירים", כל אלה ביטויים של גבורה.
ומדייק המלבי"ם בסדר: מדוע תחילה "ורוותה ארצם מדם" ורק אחר כך "ועפרם מחלב ידושן"? מפני שארץ ששמנה מחלב אין הדם נבלע בה, שהחלב שומני והשומן דוחה כל נוזל; ואילו החלב יכול לבוא על הדם. לכן קודם הדם ואחר כך החלב. ועוד דיוק: "ארץ" לדעת המלבי"ם היא החלק הפנימי של האדמה, ו"עפר" הוא החלק החיצון והעליון של הקרקע, וכמו שכתוב "אם יזקין בארץ שורשו ובעפר ימות גזעו", שהשורש בארץ והגזע העליון יותר בעפר. והדם, שהוא דליל, נספג לתוך הארץ פנימה, ואילו החלב השומני אינו נבלע עמוק אלא נשאר למעלה, ולכן "ועפרם מחלב ידושן", העפר יהיה מדושן מרוב החלב שיישפך בו מן הנקמה שינקום השם באדום.
כִּי יוֹם נָקָם לַה' שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן׃
שני טעמים לנקמה. האחד, "יום נקם לה'", על כבוד השם. שהרי כל מה שמכים את עם ישראל ומבזים אותו וכופרים בהשם, כל זה כביכול פגיעה בו יתברך. וזה יהיה בבצרה, שעל ידי מפלת האויבים מתרומם שם השם, והכל רואים שאין כוח לאלילים ואין כוח לכפירה, ורק השם לבדו ימלוך על כל הארץ. והשני, "שנת שילומים לריב ציון": יש כאן מי שהצרו לעם ישראל ועינו אותו, וכלום לא מגיע תשלום על כך? הגיע הזמן לשלם ולריב את ריב ציון, ריב ירושלים, וישלם להם השם מידה כנגד מידה ויחריב אותם, "ערו ערו עד היסוד בה".
וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה׃
מסביר המלבי"ם שיש שני מיני זפת. יש זפת נקפא, הקשה, שמוציאים אותו מן ההרים, שחור ומוצק, בפשטות הזפת המוכר לנו מן הגגות, וכנגדו אמר "והייתה ארצה לזפת בוערה". ויש זפת זב ונִגר הצף על פני המים, שכנראה הוא הנפט, שבו מושחים את צירי העגלות והנסרים, וכנגדו אמר "ונהפכו נחליה לזפת". והגופרית היא מה שנבער בקלות, מעט אש והכל מתחיל להישרף, כמו הגופרית שבראשי הגפרורים (ובגרמנית שוופל). נמצא שהעפר שלמעלה יהיה גופרית שרק מריחה אש ומיד בוערת, והארץ עצמה תהיה זפת קשה הבוערת באש, והנהרות יהיו לזפת הנוזלית שאף היא בוערת. בקיצור, כל ארצם תהיה למאכולת אש.
לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ׃
מבאר המלבי"ם: יש מוקד, כלומר מדורה, שעושים אותו כדי לבשל, ואותו מכבים בלילה, שאין צורך שיישאר בוער בשעות הקטנות; ויש מוקד העשוי להאיר, ואותו מכבים ביום, שבלילה צריכים אותו ללפיד וביום אין בו צורך. אבל המוקד הזה לא יכבה לא לילה ולא יומם, שכן תכליתו "לעולם יעלה עשנה", ולכך צריך שיבער בין ביום ובין בלילה. והרד"ק כותב שכך ארץ סדום ועמורה, שעד ימיו, לפני מאות שנים, היה עשן עולה ממנה תמיד.
ורש"י מבאר "מדור לדור תחרב" כנגד מה שכתוב "מלחמה לה' בעמלק מדור דור": מדורו של משה לדורו של שאול, ומדורו של שאול לדורו של מרדכי, ומדורו של מרדכי לדורו של מלך המשיח. זו מלחמה שאנו חווים אותה מדור לדור, שבכל דור קם אותו שורש הרע הנקרא עמלק ויש צורך להילחם בו, והמיגור הסופי שלו יהיה בעזרת השם בימי מלך המשיח במהרה בימינו אמן.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "מדור לדור" ובין "לנצח נצחים". על זמן המידבק, יום אחר יום באופן תמידי, יאמר "לעולם"; ועל זמן המתפרק, כשאנו מונים כל יחידת זמן בפני עצמה, יאמר "לדור ודור". וכדי לבנות מדינה צריך שיתחדש איזה דור שיחליט לבנותה, ולכן אמר "מדור לדור תחרב", שכל דור חדש שיקום לא יבנה אותה. ואם תאמר אולי יעבור שם אדם מקרי, שאין הדבר תלוי בדור, על זה אמר "לנצח נצחים אין עובר בה", אף באופן עראי לא יעבור שם איש, ואף אחד לא יעלה בדעתו לבנותה, שהרי מי ילך לבנות מקום שאין איש עובר בו.
וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ׃
קאת וקיפוד הם עופות, ואין זה הקיפוד המוכר לנו עם המחטים, אלא עופות מדבריים, והמקום הזה יהיה להם לירושה. ואילו הינשוף והעורב מצויים גם במקום יישוב ולא רק בחרבות, ולכן לא אמר בהם "ירשוה" אלא "ישכנו בה", שלשון ירושה היא קביעות ולשון שכינה היא עראית. הקאת והקיפוד, שמקומם במדבר, ממש ירשו אותה וירגישו שם בבית.
ואותם עופות יהיו כביכול המייסדים והמנהלים והבעלי בתים של המקום, והם ינטו עליו קו תוהו ואבני בוהו. ומבאר המלבי"ם, וכן הוא מבאר גם בבראשית "והארץ הייתה תוהו ובוהו", ששניהם מציינים היעדר יופי וסדר, אלא שהתוהו הוא היעדר היופי והסדר החיצוני, והבוהו היעדר היופי והסדר הפנימי. וסימן לדבר: "בוהו" מלשון "בו", בפנימיותו. וכן ההבדל בין "קו" ל"אבני": הקו מתאר את המדידה החיצונית שמודדים בה את הדבר, והאבנים מתארות את גוף הבניין. נמצא שהבניין הזה יהיה "מאבני בוהו", בניין רעוע ביסודותיו, כמי שבונה מבלוקים חלשים ומבטון שאינו מחזיק מעמד, ועם זאת גם מעטפתו החיצונית וצורתו ונויו יהיו "קו תוהו", נראים בצורה זוועתית. כביכול הקאת והקיפוד והינשוף והעורב הם בוני בניינה של אדום, וכך יבנוה: מקום חרב ושומם שאינו ראוי כלל למגורים.
חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס׃
"החורים" הם היוצאים מגזע המלוכה, בעלי הדם הכחול, שמהם היו בוחרים בדרך כלל את המלך, וכמו שכתוב "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", בן פרתמים מגזע המלכות. ונקראים חורים על שם החופש, כבני חורין, שאין עליהם עול המלוכה אלא הם משורש המלוכה. ואומר הנביא: החורים אמנם יעמדו שם, אבל בין העם שיהיה שם, כלומר הקאת והקיפוד והינשוף והעורב, לא יימצא מי שיקרא להם למלוך עליו.
ושימו לב: החורים אינם אפס, אך השרים יהיו אפס. ומפרש המלבי"ם: לחורים יש גדולה עצמית, עצם חירותם וחשיבותם מצד עצמם, ואף שלא יהיה שם מי שיכבד אותם, אינם בגדר אפס, ועדיין ראויים להיקרא חורים, אלא שאין מלוכה ואין מי שיקרא להם למלוך. ואילו השר, כל כוחו מצד שהוא משתרר על אחרים ושורר על העם, ואם אין עם אין שרים, וממילא נעשה אפס גמור.
וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה׃
בזמן שלום גרים בארמון, ובזמן מלחמה עוברים לגור במבצר, שהוא המקום שבו מתבצרים מפני האויב. אבל כאן יהיה מצב שכולם יושמדו, ולכן "ועלתה ארמנותיה סירים", והסירים הם קוצים. ושלא תאמר שברחו מן הארמונות אל המבצרים מפני האויב, על כך אמר שגם המבצרים ריקים, ו"קימוש וחוח", שהם סוגי קוצים, יהיו במבצריה.
"והייתה נווה תנים": נווה הוא מקום שהצאן רובצים בו, שהעשב הגדל שם מאכל לצאן. אבל כאן לא יגדל עשב הראוי למאכל אלא סירים קימוש וחוח, וממילא מי יגור שם? רק תנים. ומי יאכל את החציר הזה? בנות יענה, שהגמרא אומרת עליהן שהן אוכלות אפילו זכוכיות וגחלים, וממילא יכולות לאכול גם קוצים ודרדרים, ואצלן זה אפילו נחשב למעדן לעומת הזכוכיות והגחלים. הם היחידים שיכולים לשרוד במקומות כאלה, והם אלה שיישארו בארמונותיה ובמבצריה.
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ׃
נפתח במה שרש"י מסביר על פי התרגום: "ויערעון תמן תמוון בחתולין", תמוון הן נמיות וחתולין חתולים, שיפגשו שם הנמיות את החתולים, ובקיצור אלה בעלי החיים שישרצו שם. ו"שעיר" הם שדים, ו"לילית" היא שם של שדה, אימן של שדים, ועליה מכוון הכתוב.
והמלבי"ם מסביר מעט אחרת. "ציה" היא מדבר ושממה, ו"ציים" הם החיות הבאות מרחוק מן המדברות; ו"איים" הם החיות הבאות מרחוק מאיי הים. כלומר המקום הזה ייהפך להיות כמו עיר מרכזית שכולם נפגשים בה, מקום מפגש לכל החיות המשונות ביותר, שכולן יגיעו לאדום. וזה בא לומר לך עד כמה יהיה המקום שומם, שהרי חיות הולכות בדרך כלל למקומות שוממים, למקום שאין רודפים אותן שם, וכאן כל חיות המדבריות והאיים המרוחקים ימצאו את ביתן וירגישו טוב.
"ושעיר על רעהו יקרא": השדים שוכני המדבר יקראו שם איש לרעהו שיבוא, שזה מקום שהם מרגישים בו בנוח. ולילית לפי המלבי"ם היא עוף הבוכה ומקונן בלילה, וייתכן ששמה על שם יללה, שהוא מיילל ומקונן תמיד. עוף זה אין לו מנוחה ביישוב ולכן הוא צועק כל הלילה, אבל "שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח". וההבדל בין הרגעה למנוח כבר ביאר לנו המלבי"ם בעבר: הרגעה היא מנוחת הנפש ומנוח הוא מנוחת הגוף. שם תפסיק לילית לקונן ולילל, שאין זו העיר שאינה מקום טבעי לה אלא מקום שומם ושקט, ושם תמצא לה מנוח ותירגע.
שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ׃
הקיפוז הוא העוף הנקרא בגרמנית "פרדייז פוגל", ציפור גן עדן (פרדייז גן עדן, פוגל ציפור), ויש לו יופי מיוחד בצבע נוצותיו. ומביא המלבי"ם שמפני שהעוף הזה היה נדיר מאוד וכמעט לא נראה, והיה מקנן בראשי עצים גבוהים ביותר, נקשרו בו כל מיני אגדות עם, ובלשונו "היו מהבילים עליו מקדם", כלומר מספרים עליו סיפורי הבל: שאין לו רגליים, ושאינו מקנן במקום מסוים, ושהוא מטיל ביצים ומוציא את אפרוחיו באוויר על ידי שהזכר מקנן עליהם שלא ייראו לבני אדם, וכדומה הבלים הרבה.
ועל כך אומר הנביא: העוף הזה, המתרחק מאוד מבני אדם ושוכן באוויר, שם קיננה על הארץ, שאינה יראה מבני אדם כי אינם נמצאים באזור. ולא זו בלבד אלא "ותמלט", מלשון המלטה, שמטילה שם את ביציה, "ובקעה", שבוקעת אותן בעצמה ואינה צריכה את הזכר, "ודגרה בצילה", שרובצת על אפרוחיה והם יושבים בצילה, ולא כאותם דמיונות שהיו מספרים שהם בין שמים לארץ, והיא אינה חוששת מאיש. ואם הציפור המתרחקת ביותר מכל חברת בני אדם מוצאת שם מנוח, סימן שלא יהיה שם אדם כלל, ואף עובר אורח לא יעבור שם. וזה בא להראות עד כמה יגדל השיממון.
והדיה היא עוף שיש בו כמה סוגים, גדולים וקטנים, והוא מקנן בארצות החמות על שיני הסלעים הגבוהים, אף הוא במקום שאין רגל אדם. ואומר הנביא: אבל כאן "נקבצו דיות" לא על שיני הסלעים, מפני הצורך להתרחק מבני אדם, אלא בעמק עצמו, במקום ולא בהרים. ועוד, "אישה רעותה", שכל עוף יזמין את רעותו לבוא, וכמו שאמר קודם "ושעיר על רעהו יקרא", כביכול כל אחד קורא לחברו ואומר לו בוא, זה מקום שאפשר לנוח בו ואין בני אדם מטרידים בו. עד כדי כך יהיה המקום שומם.
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה' וּקְרָאוּ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ כִּי פִי הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן׃
בפסוק זה כמה וכמה ביאורים. רש"י מסביר שספר ה' הוא ספר בראשית: כשהביא הקדוש ברוך הוא את המבול גזר שכל החיות ייכנסו ויהיו סגורים בתיבה, זכר ונקבה, ואחת מהנה לא נעדרה. וכי יש בעל חיים שלא נכנס לתיבה? חוץ מן הדגים כולם נכנסו, ומה שלא נכנס אינו קיים היום. וכך גם כאן, כאשר יקרא הקדוש ברוך הוא לבעלי החיים לבוא לאכול ולשתות את החלב והבשר והדם של עמי אדום על מה שהצרו לעם ישראל, "דרשו מעל ספר ה'", חפשו בספר התורה, וכל מי שנכנס לתיבה שם בפרשת נח יהיה שם בחגיגה הגדולה בעזרת השם, כשיבואו לחסל את כל אותם גויים שהצרו לעם ישראל.
הרד"ק מסביר ש"ספר ה'" הוא הספר הזה, ספר ישעיה: הרי כאן מוזכרים בעלי חיים, קאת וקיפוד וינשוף ועורב, נווה תנים וחציר לבנות יענה, ציים ואיים ושעיר ולילית, קיפוז ודיות. אמור מעתה, דרשו בספר הזה, שכל החיות שנזכרו בפרשה הזאת כולן יהיו שם בשעת החורבן, "אחת מהנה", מאלה המוזכרות כאן, "לא נעדרה".
ומביא הרד"ק ביאור נוסף בשם אביו, שספר ה' הוא ספר התורה, אך לא בראשית אלא פרשת שמיני, ששם מוזכרים כל בעלי החיים הטהורים ושאינם טהורים. דרשו משם את כל בעלי החיים שיבואו ביום הסיום של עמי אדום ויאכלו שם בשר וחלב ודם.
ועוד הסבר מביא בשם האבן עזרא, שהדבר דרך משל: הגזירות כתובות בשמים, וגזירה הכתובה בשמים היא כמו כתובה בספרו של הקדוש ברוך הוא. לא בראשית ולא ספר ישעיה ולא פרשת שמיני, אלא הספר הנמצא אצלו יתברך, כמו "כתוב באצבע אלוקים", וכמו שאומרים "שלושה ספרים נפתחים", שאין הכוונה לספר ממש אלא לרעיון: כשם שאתה מבין מהו ספר, כך יש כביכול במציאות הרוחנית העליונה. ולפי זה, אצל הקדוש ברוך הוא רשומים כל בעלי החיים שיבואו ויהיו כאן. אלא שלכאורה קשה מלשון הפסוק, שאם נאמר "דרשו מעל ספר ה' וקראו", משמע שזה ספר שניתן לדורשו ולקוראו, וספר ה' לפי האבן עזרא אינו בר דרישה וקריאה, שהרי הוא משל לגזירות שמים הכתובות באצבע אלוקים. ומן הטעם הזה מסתבר שנטו שאר המפרשים מפירושו וביארו שספר ה' הוא ספר שאפשר לקרוא בו, שהרי נאמר "דרשו וקראו", תבקשו ותקראו שם ותראו שאף אחד מבעלי החיים לא נפקד.
והמלבי"ם מבאר באופן נוסף: ידוע שכאשר יוצאים לקרב, המפקד מחזיק רשימות, ספר שמות אנשי החיל, מי החיילים הצריכים להגיע ומתי, ואז קוראים בשמות ובודקים: פלוני נמצא? אלמוני נמצא? כך אומר הקדוש ברוך הוא לשר הצבא הממונה כביכול על כל החיות והעופות: דרשו נא מעל ספר ה' וקראו, עבור אחד אחד וּוַדֵּא שאף אחד לא נפקד, שאיש לא ערק ואיש לא מספר סיפורים שלא היה יכול להגיע היום. ומוסיף "אישה רעותה לא פקדו", שלא תחשוב שאחד הזמין את חברו ואמר לו: אתה בא? יש היום טבח לה' בבצרה, יהיה אוכל. לא כך; הדבר יהיה מסודר, מפקד שמזמין את כולם, ולא מפה לאוזן ושמועות. ומי פקד אותם? "כי פי הוא ציווה ורוחו הוא קיבצן", שלא היה צריך ציווי מיוחד, אלא די ברוח היוצאת מפיו של הקדוש ברוך הוא כדי שיתקבצו כולם ויבואו להיפרע מאדום.
וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו עַד עוֹלָם יִירָשׁוּהָ לְדוֹר וָדוֹר יִשְׁכְּנוּ בָהּ׃
כל אחד מבעלי החיים העתידים להתיישב בארץ אדום ולהופכה למקום שממה יקבל שם חלק ואחוזת נחלה בגורל. ולא זו בלבד אלא "וידו חילקתה להם בקו", שהחלוקה בקו פירושה שמביאים מודד ואומרים זה מכאן עד כאן וזה משם עד שם, כלומר כל אחד יקבל חלק מוגדר מאוד, כמו המחלק את הארץ לצמיתות בקווים ומיצרים. ושלא תאמר שהדבר יהיה זמני, "עד עולם יירשוה", המקום יהיה שלהם לעולם. ושלא תאמר, הרי אפשר שיש לאדם קרקע באלסקה והוא אינו גר שם, על כך אמר "לדור ודור ישכנו בה", שלא רק שיירשו אותה ותהיה שייכת להם, אלא גם ידורו וישכנו בה ממש באופן תמידי. ומה שהדבר אומר הוא שאין זו גזירה זמנית ואין זו גזירה מקרית, אלא גזירה מפי השם להיפרע מאדום על כל העוולות שעשו לעם ישראל לכל אורך הדורות.
הפרק פותח בקריאה אל הגויים והלאומים, אל הארץ ואל תבל, לומר שהגזירה תבוא על כולם בבת אחת, כי כולם הרשיעו. הקצף הוא על כל הגויים והחמה על צבאם שהחריב את ירושלים בפועל, והפורענות נחלקת לשתיים: באדום טבח של נקמה על מה שעשו לעם ישראל, ובבצרה, מרכז העבודה הזרה, זבח של תועלת, שמתוך מפלת אלוהיהם יכירו הכל שאין כוח בכפירה ויתגדל כבוד השם. תחילה נמקים השרים בשמים והספר נגלל, ומיד נובל הצבא שלמטה כעלה גפן וכנובלת תאנה. ומכאן ואילך מצייר הנביא מליצה אחר מליצה של שיממון: זפת וגופרית בוערות שאינן כבות לילה ויום, קאת וקיפוד היורשים את המקום, קו תוהו ואבני בוהו, חורים בלא מלוכה ושרים לאפס, קוצים בארמונות ובמבצרים, ציים ואיים ולילית שמצאה מנוח, וציפור גן עדן והדיות המקננות בעמק ללא מורא. כל בעלי החיים באים בפקודה מסודרת מפי ה' ורוחו, וכל אחד מקבל את נחלתו בגורל ובקו, עד עולם ולדור ודור, ללמדנו שאין זו גזירה מקרית אלא חשבון שמים שלם עם אדום על כל הדורות.