פתיחה
פרק ל"ג בישעיהו עוסק במפלת סנחריב ומחנה אשור ובישועת ירושלים בימי חזקיהו. בחלק זה של הפרק אנו פוגשים את התפנית: הקדוש ברוך הוא מכריז שהגיעה עת הקימה, מתאר את חורבנו של האויב, ואחר כך מרגיע את יושבי ציון החרדים - יש לכם מלך צדיק, ויש לכם אלוקים שהוא שופטכם, מחוקקכם ומלככם. הנביא מצייר את ירושלים כאוהל איתן שיתדותיו לא יימוטו, וכספינה קטנה שאף צי אדיר לא יוכל לה, כל עוד היא נשמרת בידי רב החובל הנאמן.
"עתה אקום" - קימת הקדוש ברוך הוא וקידוש שמו
עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְהֹוָה, עַתָּה אֵרוֹמָם, עַתָּה אֶנָּשֵׂא׃
מרוב הרעות שעשה האויב לעמי, אומר הקדוש ברוך הוא: זהו, איני מתאפק עוד. עתה אקום, ארומם ואנשא, ואושיע את עם ישראל. מבאר המלבי"ם: "ארומם" - על מחנה אשור, וממילא "אנשא" - בפי כל הבריות. שכאשר הקדוש ברוך הוא עושה נקמות, "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", על ידי זה מתקדש שם שמיים בעולם.
מכאן עלינו ללמוד: כשאנו מבקשים "אל נקמות הופיע", אין זו בקשה שסוף כל סוף נוכל לשלם לגויים כמעשיהם. אלא הבקשה היא שעל ידי הופעתך, ריבונו של עולם, יתקדש שמך. שהרי כשהאויב מחרף ומגדף את עם ישראל - שם השם מתחלל, כי אנחנו עַם השם. אומרים: היכן האלוקים שלהם? מדוע אינו יכול להצילם? "למה יאמרו בגויים איה אלוהיהם". וכך אמר משה רבנו: "למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" - הנה לא יכול היה להכניסם לארץ. כשעם ישראל סובל יש חילול השם, וכשאנו מבקשים שיתרומם שמו על ידי הנקמה בגויים, כוונתנו שיתקדש שמו יתברך בפי כל הבריות על הנפלאות שעשה.
"תהרו חשש תלדו קש" - מחשבות של הבל
תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ, רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם׃
הפנייה כאן היא אל מחנה אשור. "חשש" הוא ראש השיבולת, החלק הנשרף במהירות רבה. "קש" הוא גוף השיבולת, מן האדמה ועד מקום הגרגירים. כלומר: ההריון שלכם היה של חשש, ולכן גם הלידה - התוצאה - אינה אלא קש. "ורוחכם" - הדיבור שבו חירפתם מערכות אלוקים וגידפתם כביכול שם שמיים, הוא עצמו יהיה האש ששורפת אתכם, האש שתבער בקש ובחשש.
ומדוע הכפילות של קש וחשש? מבאר הרד"ק: המחשבה נחשבת כהריון, והמעשה נקרא לידה. הם חשבו ללכוד את ירושלים - זהו "תהרו", אלא שהיה זה הריון של חשש, הריון שאין בו ממש, כראש השיבולת שאינו שווה כלום. כל מחשבותיהם הבל וריק. ולא זו בלבד, אלא גם כאשר יבואו להוציא את הדבר אל הפועל, שזו בחינת הלידה, המעבר מן המחשבה אל היישום - גם אז לא ייוולד אלא קש, לא ייוולד דבר שיש לחשוש ממנו. ובסופו של דבר אותה אש שתצא מכם היא שתשרוף אתכם בעצמכם.
ואמנם כך היה: מלאך השם שהיכה במחנה אשור שרף בהם, כמו שכתוב, שריפת נשמה וגוף קיים. לכן נמשל הדבר לאש - כי הפנימיות שלהם, כל אותן מחשבות כיצד יכבשו את עם ישראל, נמשלה לחשש ולקש, והם עצמם נשרפו מבפנים.
"משרפות סיד" ו"קוצים כסוחים" - שני יתרונות של אש
וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד, קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ׃
תחילה נבאר את הלשון: "כסוחים" פירושו כרותים וקצוצים, כלשון "לא תזמור" "לא תכסח". ומבאר הרד"ק מדוע דווקא קוצים כסוחים: כל עוד הקוץ מחובר לאדמה הוא עדיין ירוק ואינו בוער מהר; אבל חתוך אותו, תן לו יומיים־שלושה להתייבש, ואז זיק הקטן ביותר, סיגריה שנזרקה, מצית מיד את כל שדה הקוצים.
ומדוע כפל הנביא את המשל - גם משרפות סיד וגם קוצים כסוחים? מבאר המלבי"ם: לסיד יש יתרון אחד - הוא שומר את חומו ימים רבים, אך הוא אינו נדלק מהר, לוקח זמן עד שמצליחים להבעירו. הקוצים היבשים הם ההפך הגמור: בזיק קטן הם בוערים מיד, אך באותה מהירות שבה בערו הם גם כבים. לכן אומר הנביא: העמים יהיו כמשרפות סיד, שהאש נשארת בהם ימים רבים; ואם תאמר, אם כן ייקח זמן עד שידליקו אותם - לכך נאמר "קוצים כסוחים", שהשריפה תהיה מיידית. ואם תאמר, אם כקוצים, הרי מיד תכבה האש - לכך נאמר "משרפות סיד", שהבערה תימשך זמן רב. נמצאו כאן שני היתרונות יחד: נדלק מיד כקוצים, ובוער זמן רב כסיד.
"שמעו רחוקים" - השמועה והידיעה
שִׁמְעוּ רְחוֹקִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וּדְעוּ קְרוֹבִים גְּבֻרָתִי׃
רש"י מפרש: "רחוקים" - אלו המאמינים בי, העושים רצוני מנעוריהם, כלומר עובד השם מקדמת דנא, מרחוק. "קרובים" - אלו בעלי תשובה שנתקרבו אליי מחדש. וראו כמה נפלא הדבר ומתאים למאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". שהרי כיצד מגדיר הכתוב את בעלי התשובה? "קרובים". אמנם ביארנו שקרובים פירושו שחדשים מקרוב באו, שרק עתה הגיעו, לעומת הרחוק שכבר מרחוק מאמין בהשם; אך אפשר לראות בזה גם רמז: הקרוב הוא עתה קרוב להשם יתברך, ואילו זה שמרחוק בא עדיין בגדר רחוק - כי מדרגתם של בעלי תשובה קרובה יותר אל השם יתברך.
והמלבי"ם מבאר באופן אחר: "שמעו רחוקים" - הנס שיעשה הקדוש ברוך הוא יישמע למרחוק, אפילו הרחוקים ישמעו כיצד השמיד את מחנה אשור. אלא שכאן יש חידוש. בדרך כלל, כשקורה דבר מפעים, דווקא הרחוקים מתפעלים ממנו יותר, שכן אצלם הכל מבוסס על שמועות: "שמעת מה קרה שם? פיצוץ שלא ייאמן". מדוע? משום שלא היית שם, וממילא הסיפור תמיד מפעים יותר. אבל מי שנוכח במקום רואה שאין הדבר כצעקתה. אמרתי פעם: מי שרוצה לדעת כמה העיתונים משקרים, שיקרא תיאור של מאורע שהוא עצמו היה בו, ואז יראה כמה דמיון מעורב בו וכמה תיאורים שאין להם שחר. תמיד סיפור הנשמע מרחוק מפעים יותר מאשר למי שהיה באותו מקום.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא היה זה הפוך: "שמעו רחוקים אשר עשיתי" - במקומות הרחוקים זו תהיה שמועה בלבד, אך "ודעו קרובים גבורתי" - אצל הקרובים זה יהיה בגדר ידיעה, וזו מעלה גבוהה יותר, שאפילו הקרובים, הרואים בעיניהם, יראו את הנס והמופת בצורה נפלאה.
וכפי שאמר פעם אחד מגדולי ישראל על החפץ חיים: מה ההבדל בינו לבין אנשים גדולים אחרים שהיו מוכרים כגדולים? בדרך כלל, כשאתה מתקרב אל אדם גדול, אתה אומר: בסופו של דבר גם הוא בן אדם כמוני, אמנם מרומם ונעלה יותר, אבל בהתקרבך אליו גדולתו יורדת בעיניך. ואילו אצל החפץ חיים - מי ששמע עליו מרחוק ידע שהוא רב ועצום, ומי שהיה עמו בקרבה התפעל עוד יותר מגדולתו. וזה דבר מפליא, שהרי הגמרא אומרת על תלמיד חכם: לאחר שדיבר עמו כבר דומה בעיניו ככלי זכוכית, נזקק לו כבר דומה בעיניו ככלי חרס. מרחוק הוא נשמע ענק, ובהתקרבו אליו רואה שגם הוא בן אדם. אך בגבורת השם לא כן: מי שהיה קרוב התפעל יותר כשראה את גבורתו יתברך. לא שמועות שהגיעו למרחוק, אלא כאן ממש ראו את גדולת השם.
"פחדו בציון חטאים" - פחד החוטאים והחנפים
פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים, מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה, מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם׃
החוטאים, אלה שלא האמינו בהשם, כששמעו שסנחריב מתקרב - פחדו בציון, חרדו מן האויב הקרב אל העיר. והחנפים, הצבועים, התביישו לומר בפיהם שהם פוחדים ושאינם מאמינים בהשם, אך גופם הסגיר אותם: "אחזה רעדה חנפים" - רעדת הגוף שלהם ניכרה לכל, כולם ראו שהם שרויים בפחד.
ומה אמרו? "מי יגור לנו אש אוכלה" - מי יכול לגור כאן בציון כשמחנה סנחריב צר עלינו סביב ואש אוכלה מאיימת? "מי יגור לנו מוקדי עולם" - "מוקדי" מלשון להעלות על המוקד, אש. הרי סנחריב הבעיר את כל העולם, והגמרא אומרת שבלבל את כל האומות. מי יכול לגור במקום שאליו הגיע אדם ששרף את כל העולם?
"הולך צדקות" - צדקתו של חזקיהו המלך
הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע׃
על כך משיב להם הקדוש ברוך הוא: אין לכם מה לדאוג. יש לכם מלך צדיק, ובזכותו יעשה השם לכולכם אותות ומופתים.
"הולך צדקות" - צדקה עניינה תמיד בדברים שבין אדם לחברו. "ודובר מישרים" - מישרים עניינם היושר בענייני האמונה; יש לו אמונה תמימה בהשם ויושר בדעות. "מואס בבצע מעשקות" - לבצוע בצע הוא להרוויח על חשבון הזולת, ברווח שיכול לגרום לשני להיות עשוק. לפעמים אדם קונה או מוכר, וגם אני הרווחתי וגם אתה הרווחת. אבל לפעמים המצב הוא שאני יכול להרוויח רק בתנאי אחד - שאתה תפסיד. דוגמה לכך היא שיטת ה"פירמידה", שבה אינך קונה דבר ואינך מוכר דבר, אלא מפילים אותך ואתה צריך להביא עוד עשרה שיפלו במקומך כדי שתוכל לצאת, ואם תפיל מאה תתחיל להרוויח. אין כאן מסחר שבו זה קונה וזה מוכר ושניהם מרוויחים, אלא מישהו בהכרח מפסיד. וכן בסחר בבורסה, שהרווח שם לרוב וירטואלי, וכשאחד מרוויח על פי רוב זה משום שאחר הפסיד. חזקיהו מאס ברווח הבא על ידי שאדם אחר נעשק והפסיד.
"נוער כפיו מתמוך בשוחד" - מנער את כפיו מלתמוך בשוחד. ולא זו בלבד שלא לקח שוחד כדי לדון בין שני אנשים, אלא אף מנחה לא לקח. דרך המלכים הייתה שהנתינים הבאים לפני המלך מביאים לו מנחה, כדרך שאמר יעקב לבניו לקחת לפני יוסף "מעט צרי ומעט דבש... בוטנים ושקדים". חזקיהו לא היה מוכן לקבל, ומדוע? כי שמא מחר יבוא אותו אדם לדין מול חברו, ויזכור המלך שהלה הביא לו סלסלה מכובדת. לכן ניער כפיו מלקבל מנחה מאיש, שלא יבוא חס ושלום לידי תמיכה בשוחד.
"אוטם אוזנו משמוע דמים" - לא היה מקבל לשון הרע על שום אדם, ואף אם אמרו לו שפלוני מרד בו והתחייב בראשו, היה אוטם אוזנו משמוע, כדי שלא לבוא לידי שפיכות דמים. "ועוצם עיניו מראות ברע" - שכן ידוע שמקור החמדה והתאווה בעיניים: אני רואה מה יש לך ורוצה גם אני, אני רואה כמה הצלחת ומקנא בך. לכן היה עוצם עיניו מראות כל דבר שיביא אותו לידי רע.
"הוא מרומים ישכון" - בטחונו של הצדיק
הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ, לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים׃
כיוון שכך, המלך חזקיהו אינו ירא מן האש האוכלה. אותם שפחדו בציון - חטאים הם; אותם שאחזה רעדה - חנפים. אבל מי שהוא צדיק, הולך צדקות ודובר מישרים ומואס בבצע, אינו ירא ואינו חרד. אדם כזה "מרומים ישכון" - האויב אינו יכול להתקרב אליו, הוא כביכול גבוה והאויב אינו משיגו.
ולא זו בלבד, אלא המקום שבו הוא שוכן חזק מאוד: "מצדות סלעים" - מצודה הבנויה על גבי סלע, מקום שקשה מאוד להגיע אליו ולכובשו. ואם תאמר, הרי גם מצודה שעל סלע אפשר לכבוש בקלות על ידי מצור: חודש, חודשיים, כמה יוכל להחזיק מעמד, כמה מזון יש לו שם? על כך באה התשובה: "לחמו נתן מימיו נאמנים" - יש לו לחם באופן מסודר ומים באופן קבוע. ואם כן הוא מרומים ישכון ומצדות סלעים משגבו, בלי לירא ולחשוש מן האויב כלל.
"מלך ביפיו" - מול יפיו של סנחריב
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ, תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים׃
אמרנו שחזקיהו אינו ירא ואינו חרד ממחנה אשור. "מלך ביפיו תחזינה עיניך" - אתה חוזה בחזקיהו בעת יופיו, כלומר ברוממותו, באמונתו ובביטחונו. אבל מאידך גיסא "תראינה ארץ מרחקים" - אתה רואה בעיניך גם את יופיו של המלך שמארץ מרחקים המתקרב לכאן, הלוא הוא סנחריב מלך אשור. אתה אומר: נכון, יש לנו מלך יפה ומוצלח מאוד; אבל מה עם מה שרואות עיניך, מלך אשור הבא לכאן עם כל חיילותיו? האם אין זה אמור לגרום חששות?
"לבך יהגה אימה" - איה סופר איה שוקל
לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה, אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל, אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים׃
אם תעריך את חזקיהו לעומת מלך אשור ביפיו, עם כל צבאותיו וגדודיו, ממילא לבך יהגה אימה, פחד ואימה יאחזוך. תאמר: אם חזקיהו ירצה להילחם במלך אשור - "איה סופר, איה שוקל"? היו למלכים אנשים מיוחדים שכל תפקידם היה לספור את הגייסות, למנותם ולרושמם. ולך, חזקיהו, אין אפילו את זה שיספור את גייסות אשור; ואיני מדבר על כך שאין לך חיילים, אין לך צבא ואין לך סוסים כנגדו. וכך אכן צעק רבשקה מעבר לחומה: אני אתן לכם סוסים, וכי יש לכם מי שיודע לרכוב עליהם? אני אספק לכם את הסוסים - אבל כיצד בכלל אתם באים לצאת כנגדי? אני מחריב ממלכות, ואתם באים כנגדי? ומה, לשומרון לא היה אלוקים? גם אותה כבשתי. אמנם הם עבדו עבודה זרה ואנחנו הולכים בשם השם ובוטחים בו - אבל באמת לא היו להם אנשים שילחמו כלל.
"סופר את המגדלים" - הכוונה לאלה שיושבים על גבי המגדל שממנו נלחמים. פעמים באו עם פילים ופעמים עם סוסים, ולעתים קרובות היה מגדל גבוה שעליו ישב הלוחם ומשם ירה את חיציו. נמצא שכאשר אתה רואה את כבוד המלך שלנו ביפיו, אתה אומר: אין זה דומה כלל ליפיו של סנחריב הבא בכוח ובחילות רבים, כיצד נוכל להילחם כנגדו? ועל ידי זה "לבך יהגה אימה".
ושים לב לדקות הלשון: מה משפיע עלינו יותר, ה"תחזינה" או ה"תראינה"? תמיד ה"תראינה", שהרי את הראייה אני רואה בגלוי. תאמר לי: אבל יש לו כוח פנימי, עוצמה - הכל טוב ויפה, אבל מה ראיתי? כך היה אצל אלישע: התפלל שיגלה השם את עיני נערו, ומה ראה הנער? "רב אשר איתנו מאשר עמהם", כל הבקעה מסביב מלאה סוסים ורכב אש - ואז נרגע. קודם לכן היה בחרדה, אף שהיה עם אלישע ויודע מי הוא אלישע. כי מה שאני רואה בעין משפיע עליי תמיד יותר ממה שיש לי בידיעה שכלית והכרתית. ולכן כשאני צריך לחזות ביפיו של חזקיהו לעומת העוצמה האדירה של סנחריב שאותה אני רואה בעיניי - לבי הוגה אימה.
"את עם נועז לא תראה" - אל תחשוש מהם
אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה, עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ, נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה׃
לכן בא הנביא ואומר: אל תחשוש. אותו עם נועז שאתה רואה, שעליו אתה אומר "איה סופר איה שוקל" את גודל צבאו - "לא תראה", לא תראה אותו עוד, הם יאבדו וייכרתו מפניך.
ומי הם? "עם עמקי שפה משמוע" - אנשים ששפתם עמוקה וקשה להבינם, אינם מדברים בבירור. ולא זו בלבד אלא "נלעג לשון" - עילג לשון, שאין מבינים את דיבורו. "אין בינה" - אין לך שום הבנה במה שהוא אומר, אנשים בלא בינה הם, ומה יש לך לחשוש מהם כלל.
"חזה ציון" - ירושלים כאוהל איתן
חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ, עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלַיִם נָוֶה שַׁאֲנָן, אֹהֶל בַּל יִצְעָן, בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ׃
ציון, שאתה חושש שעוד מעט תעבור מצב של מחיקה בידי כוחות סנחריב - אל תדאג, עוד תחזה אותה כשהיא "קרית מועדנו", שכולם עולים אליה ברגל ובמועד. ולא זו בלבד, אלא "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן". אף שכעת אינך יכול לתאר לעצמך את ירושלים כקרית מלך רב, כמקום של ברכה והצלחה ושגשוג, שהרי מסביב אתה רואה את סנחריב המאיים - צייר לך ציור אחר: "נוה שאנן". נווה הוא תמיד מקום הצאן, ושאנן עניינו רגוע ושקט, כלשון "נשים שאננות". רוצים לתאר משהו פסטורלי? צאן הרועה במרעה בשקט בלי שום חשש. כך תתאר לך את ירושלים, כי זהו המצב שעומד לעבור עליה. אנשים תיארו לעצמם אש, שריפה, מלחמה, הרג ורצח - ואומר להם הנביא: לא זו תהיה המציאות.
"אוהל בל יצען" - במקום שבו אתם דרים לא תהיה התרגשות פנימית, דהיינו יהיו שלמים עם השם, ועל ידי זה "בל יסע יתדותיו לנצח" - לא ניתן יהיה להסיע את יתדותיו. היתדות הן החלקים התופסים את האוהל שלא יזוז. "וכל חבליו בל ינתקו" - אלא יישארו באופן תמידי. שהם התייחסו לירושלים כאל אוהל שכל רוח קלה מסנחריב תבוא ותפרקו, ואומר להם: אין לך מה לדאוג, המקום הזה יהיה אוהל תקיף, קיים, חזק ושאנן, ועוד יהיה קרית מועדנו, מקום שכולם עולים אליו לרגל להקריב קרבנותיהם.
ודבר זה נאמר גם כנגד המלכים שלא נתנו לעלות לרגל. שהרי מלכי שומרון, ירבעם והבאים אחריו, העמידו פרוזדאות ושמירה שלא יעלו עשרת השבטים לרגל. אומר הנביא: לא כן, זו ציון קרית מועדנו, מקום שעוד יעלו אליו לרגל, ואדרבה - עם ישראל עוד יבקש את השם בירושלים.
ושימו לב, גם כאן יש הבדל בין "ראייה" ל"חזייה", כפי שהסברנו: "חזה ציון קרית מועדנו", "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן". השאננות של ירושלים - זה "עיניך תראינה", את זה תוכל לראות בעיניים, שהמקום יהיה שאנן ושקט. אבל הקדושה של ציון, מקום המקדש, מקום השכינה והעלייה לרגל - זה "חזה", ראיית הנפש, הראייה הפנימית הרוחנית, ולא ראייה גשמית חיצונית.
"כי אם שם אדיר ה' לנו" - הספינה שאין צי אדיר יכול לה
כִּי אִם שָׁם אַדִּיר יְהֹוָה לָנוּ, מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם, בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ׃
ומדוע לא ייסע האוהל הזה לנצח, מדוע יישאר קיים לתמיד? מפני ששם יהיה "אדיר ה' לנו" - השם יהיה חזק עמנו שם, הוא האדיר שיהיה לנו למגן ולמשגב. ואם השם שם אדיר לנו, ממילא אין לנו לחשוש משום דבר.
ואף אם ייהפך המקום למקום של "נהרים יאורים רחבי ידיים" - וזה ההפך הגמור מנווה שאנן. נווה שאנן הוא אחו שרועים בו צאן, וכאן פתאום נהרות ויאורים רחבי ידיים, והאוהל כבר אינו עומד בנווה שאנן במקום שקט, אלא הוא כספינה מיטרפת בים. והנמשל: מלך אשור דומה לצי אדיר של אוניות מלחמה השטות בים כדי לתפוס את הספינה המיטרפת, היא ירושלים. אומר לך הנביא: גם אם יהיה שם אדיר - הרי "אדיר ה' לנו". "בל תלך בו אני שיט" - אוני שיט היא אונייה קטנה, ואפילו היא לא תצליח לעבור שם, וכל שכן ש"צי אדיר לא יעברנו". כלומר, גם אם תראה את המקום כמקום לא בטוח, כמקום של נהר ויאור, אין לך לחשוש מצי אדיר של סנחריב שיבוא, שהרי הקדוש ברוך הוא לא ייתן שאפילו אונייה קטנה תעבור שם לפגוע באוניית ישראל. ירושלים השאננה אינה צריכה לחשוש מן הצי האדיר של סנחריב, ואף שהתקרב אליהם, ספינת מלכות יהודה תהיה רגועה ושקטה בלי חשש.
"ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו"
כִּי יְהֹוָה שֹׁפְטֵנוּ, יְהֹוָה מְחֹקְקֵנוּ, יְהֹוָה מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ׃
אנחנו עוברים עתה בבחינת "שיבולת נהר שטפתני", במצב של ספינה מיטרפת בים. ומי הביא עלינו את המצב הזה? האם באופן טבעי הוא? לא, אלא הקדוש ברוך הוא הביא עלינו את המצב הזה, הוא שהביא שסנחריב יבוא לצור עלינו. כל המצב הזה מאיתו יתברך - "ה' שופטנו".
אבל אל תשכח: "ה' מחוקקנו". מי שם את החוקים בארץ, מי קבע את המציאות? הקדוש ברוך הוא. ומי שהוא המחוקק, בידו גם לשנות את החוק. וכיוון שכך, "ה' מלכנו" - ולמלך יש כוח למחול אף שלא על פי המשפט. שופט אין בידו כוח כזה; שופט אינו יכול לומר "אני מוותר לך", שהרי יש עונש קבוע בחוק ויש מינימום שהוא חייב להטיל. אבל מלך יכול לשפוט אדם שעל פי חוק אינו חייב מיתה, כדוד שאמר "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים ובן מוות האיש" - ומעולם לא מצינו שאדם יתחייב מיתה על גזילה. המלך יכול לשפוט בלא עדים ובלא סדרי דין, "מלך במשפט יעמיד ארץ", ומאידך גיסא הוא גם יכול לתת חנינה למי שכבר התחייב. זה כוחו של מלך.
ולכן תמיד אנו מבקשים "אבינו מלכנו": רחם עלינו כאב, ובידך הכוח, גם אם התחייבנו, גם בתור מלך לשנות את החוק. "ה' מחוקקנו" - הוא חוקק את החוק; "ה' מלכנו" - הוא יכול לעשות עמנו חסד אפילו כנגד המשפט. ואם כן "הוא יושיענו" - דווקא הוא יתברך, שהכוח בידו, שהחוק שלו הוא והמשפט עמו, הוא שיושיע אותנו.
"נטשו חבליך" - הזנחת הספינה
נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ, בַּל יְחַזְּקוּ כֵן תָּרְנָם בַּל פָּרְשׂוּ נֵס, אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה, פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז׃
ארץ יהודה נמשלה כאמור למקום של יאורים, לספינה מיטרפת בים, ואף על פי כן יש צי אדיר שאינו יכול להתקרב אליה. כיצד? משום שהקדוש ברוך הוא הוא המחזק את האונייה הזאת והוא השומר עליה. אלא שבאונייה כזו צריך רב חובל שיֵדע להנהיגה, שלא יביא אותה לעלות על שרטון, אלא ישמור עליה מכל הבחינות.
"נטשו חבליך" - אם רב החובל, הוא המלך חזקיהו, נטש את החבלים ולא חיזקם; שהרי צריך למתוח את חבלי התורן והמפרשים. "בל יחזקו כן תרנם" - גם התורן אינו מוכן ואינו מחוזק. "בל פרשו נס" - לא סוככו מפני הרוח. במציאות כזו בהכרח לא תגיע האונייה למקום מבטחים, אלא "אז חולק עד שלל מרבה" - האויבים יחלקו ביניהם שלל רב, כל אחד יבוא וייקח מן האונייה ככל שיוכל. ומצבה יהיה ירוד כל כך עד ש"פסחים בזזו בז" - פסחים הם אנשים נכים, שכביכול אינם מסוגלים לעשות דבר, ואף הם יבואו ויבזזו אותה.
ומה הנמשל? הקדוש ברוך הוא אדיר לנו - אם המלכות והעם קשורים בהשם ובמצוותיו, ואם הם מחזיקים ברב החובל ובתורן הספינה, כלומר נאמנים למלך המנהיג את הספינה, ואם הם פורשים נס לסוכך מפני הרוח מבחוץ - כלומר אינם סומכים על האומות שיפרשו עליהם חסות, אינם פונים למצרים שתגן ותסוכך עליהם, אלא סומכים על הקדוש ברוך הוא - אז גם צי אדיר של אשור לא יוכל להתקרב אליהם.
אבל אם לא יעשו כן, אלא "נטשו חבליך, בל יחזקו כן תרנם, בל פרשו נס" - והם מזניחים. ומהי ההזנחה שהביטוי בא לבטא? הזנחה בתורה ובמצוות. הם אינם מחזקים את חזקיהו שהוא מלך צדיק, הולכים וסומכים על עמים אחרים שיושיעום, וסבורים שימצאו חן בעיני סנחריב ויעשו עמו שלום, כרבשקה וחבריו שהלכו לבגוד בעם ישראל. כשזו המציאות, דע לך שהוא יבוא וייקח שלל הרבה, ואפילו פסחים יבזזו בז - אפילו פיסח יוכל לכם.
אבל אם לא כך תנהגו, אלא תבטחו בחזקיהו ובהשם יתברך, ותחזקו את בדק הבית של האונייה - ומהו? הרוחניות, התורה והמצוות, כדרך שדאג חזקיהו שלא יהיה תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא יהיו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה - ותפרשו עליה נס בעצמכם ולא תחכו שמישהו אחר יפרוס עליה את המטרייה שלו כדי לגונן, אלא תסמכו רק על חזקיהו ועל השם יתברך - אז אף אחד לא יוכל להתקרב ולהזיק לה.
"ובל יאמר שכן חליתי" - העם היושב בה נשוא עוון
וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי, הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֺן׃
ואף בשעה שנבזז בז בתוכה על ידי חובלי הספינה, אותם המושכים בחבליה - "בל יאמר שכן חליתי": מי ששוכן בתוך הספינה לא יאמר "חליתי", כלומר נחלשתי, הנה אשור מגיע. שכן דע לך: מי שיהיה בספינה עצמה, היא ירושלים, יהיה מוגן ואינו צריך לחשוש. "העם היושב בה נשוא עוון" - הקדוש ברוך הוא רחום, יכפר עוון, וממילא "ולא ישחית", ולא יבוא המשחית לנגוף בתוכה.
ואם כן אומר להם הנביא: אין לכם לירא ולחשוש מפני סנחריב. מי שיבטח בחסד השם, ומי שיבטח בצדקתו של חזקיהו וילך עמו ויעזור לו לחזק את האמונה בעם השם ואת הזהירות בקיום המצוות - הספינה הזאת תהיה ספינה שמורה מאיתו יתברך, והעם היושב בה יהיה נשוא עוון בלי שום חשש.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מכריז הקדוש ברוך הוא "עתה אקום", ורוממותו על אשור מביאה להתנשאות שמו בפי כל הבריות - כי ישועת ישראל היא קידוש השם. מחשבות אשור אינן אלא חשש וקש, ורוחם עצמה תהיה האש האוכלת אותם, שריפה מיידית כקוצים כסוחים ומתמשכת כמשרפות סיד. הנס יישמע ברחוקים, אך אצל הקרובים יהיה בגדר ידיעה ברורה של גבורת השם. החטאים והחנפים בציון פחדו ורעדו, ואילו חזקיהו - הולך צדקות, דובר מישרים, מואס בבצע, נוער כפיו משוחד, אוטם אוזנו מלשון הרע ועוצם עיניו מרע - הוא מרומים ישכון ולחמו ומימיו נאמנים. אף שהעין רואה את יופיו ועוצמתו של סנחריב, מבטיח הנביא שעם נועז זה לא ייראה עוד, וציון תהיה קרית מועדנו וירושלים נווה שאנן, אוהל שיתדותיו לא יימוטו. ומעל הכל: "ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו" - מי שקבע את החוק בידו לשנותו, ומלך יכול למחול אף שלא על פי הדין. על כן אין לעם לנטוש את חבלי הספינה ולסמוך על אומות העולם, אלא לחזק את התורה והמצוות ואת מלכם הצדיק, ואז אף צי אדיר לא יעבור, והעם היושב בה נשוא עוון.