פתיחה: נבואה על סנחריב וישועת ירושלים
פרק ל"ג בישעיהו ממשיך את פרשת סנחריב מלך אשור הצר על ירושלים בימי חזקיהו. הנביא פותח בקריאת "הוי" על השודד, ממשיך בתפילת ישראל ובבקשתם לישועה, מתאר את אימת המצור, ומגלה את הרווח הרוחני העצום שצמח לעם ישראל דווקא מתוך הצרה. בדברינו נלך על סדר הפסוקים, ברובם על פי ביאורו של המלבי"ם, ולצידם דברי רש"י, רד"ק, חז"ל ומדרשים.
פסוק א: הוי שודד ואתה לא שדוד
הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא־בָגְדוּ בוֹ כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ־בָךְ׃
כאן פונה הנביא אל סנחריב: אתה היית שודד גויים רבים, ואילו אותך לא שדדו מעולם. ואם לא שדדו אותך, מדוע הלכת ושדדת אחרים? וכן: בגדת בעמים רבים שכרתו עמך ברית, והרי הם לא בגדו בך - למצער כלפיהם היה ראוי שתגלה נאמנות. אלא שדע לך: "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד" - כאשר תסיים את מעשיך, יביא הקדוש ברוך הוא את התוכנית הסופית ואז תישדד אתה. "תּוּשַּׁד" - שישדדו אותך, וגם מלשון שפיכת דם, כלשון "יושד דמו לארץ". "כַּנְּלֹתְךָ" פירושו כהשלמתך וכסיומך, כלשון "לא יטה לארץ מנלם".
הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי, מסביר בשם אביו הגר"ח מבריסק יסוד נפלא: יש חיות טורפות שכל כוחן בארס שבהן, והארס הוא כוח החיות שלהן. אם החיה אינה טורפת ואינה מטילה את ארסה, הדבר מזיק לה בעצמה - כשם שפרה חייבת לתת חלב, ואם לא, הדבר מזיק לה. הארס שאינו יוצא החוצה מתחיל להשפיע על החיה השפעה שלילית.
זהו שאומר הכתוב: "הוי שודד ואתה לא שדוד" - אתה כזה שודד שכל חיותך היא בשדידת אחרים. ולכן "כהתימך שודד תושד": ברגע שתסיים לשדוד ולא תוכל עוד לפעול את פעולתך, הארס אינו יוצא כלפי אחרים והוא עצמו יחליש אותך. כיוון שכל כוח החיות שלך נשאב מן הנזק שאתה עושה לאחרים, בהיפסק הנזק תיחלש מאליך - וממילא יהיה אפשר לשדוד אותך.
פסוק ב: היה זרועם לבקרים
יְהֹוָה חׇנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף־יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה׃
ישראל פונים אל הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, חננו במתנת חינם והצילנו מאותו שודד. לפי רש"י "היה זרועם" הוא לשון חוזק - תהיה לנו זרוע תקיפה ויד חזקה, מדי יום ביום כשהוא מצר לנו, להצילנו מיד האויבים.
המלבי"ם מבאר ביאור מקורי: "זרועם" מלשון אור, כמו "אור זרוע לצדיק". הבוקר הוא בחינת אור הבא אחרי חשכת הלילה, והלילה הוא בחינת הצרה. ומי הם אלו השרויים בלילה? עשרת השבטים, שכבר גלו ונמצאים באפלת הגלות. על כן מתפללים: ריבונו של עולם, לאלה שכבר בחושך - תביא עליהם בוקר, שיזרח עליהם האור. אך יש גם את יושבי ירושלים, חזקיהו וסיעתו, העומדים כעת בפני איום הגלות, ועליהם מבקשים: "אף ישועתנו בעת צרה" - אצלנו אל תמתין עד הבוקר, אלא עכשיו ממש, בעיצומו של הלילה, בעת שסנחריב צר על ירושלים, תבוא הישועה.
פסוק ג: מקול המון נדדו עמים
מִקּוֹל הָמוֹן נָדְדוּ עַמִּים מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם׃
מקול ההמון של מחנה סנחריב נדדו עמים. סנחריב הלוא הגלה את האומות ובלבל אותן: לקח אומה מכאן ושתל אותה שם, לקח אומה משם והביאה לכאן. את ישראל הגלה לכותה, לעווא ולספרוים, והביא לכאן כותים מכותה והושיבם במקומם. מחמת בלבול האומות שלו אין אנו יודעים היום מיהו עמלק ומיהו מצרי, ואין בידינו אפשרות לזהות כל אומה ואומה, שכן אין עוד מציאות של מצרי מקורי או עמלקי מקורי.
ומדוע נקרא "קול המון"? כי הגויים בצאתם למלחמה היו מבעיתים בקולות: בצעקות, בצווחות ובקרנות. "המון" הוא לשון המיה, לשון רעש. מכל הרעש של סנחריב נדדו העמים. אך אנו איננו חוששים, שכן "מרוממותך נפצו גויים" - מרוממותו ומעוצמתו של הקדוש ברוך הוא יהיו הגויים המאיימים עלינו נפוצים לכל עבר. ואם אלה שמפחידים את כל האומות יתפזרו כך, אין לנו מה לירוא מהם.
פסוק ד: ואוסף שללכם אוסף החסיל
וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ׃
בפסוק זה שני קווי ביאור. הביאור הפשוט, כדברי חז"ל, רש"י ורד"ק, מפרשו על גבורת ישראל שגברו על האויב ונטלו את שללו. ואילו המלבי"ם מפרש להיפך - מה שהאויב עתיד לעשות לנו.
נפתח בדברי חז"ל. בימי חזקיהו אמר להם הנביא לישראל: "אוסף שללכם". שהרי כשהגיע סנחריב לכאן, בא עם שלל עצום שלקח מתרהקה מלך כוש. בתחילה קראו לו וזימנוהו לחזור להגן על ארצו הנתקפת, ומיד עזב כאן הכל, אך הודיע שהוא עוד עתיד לשוב. וכשחזר, חזר עם כל הכסף והזהב ועם צבאו, וכל זה נפל בידינו. שאלוהו ישראל: לבוז או לחלק? שתי אפשרויות יש בשלל: לבוז - שכל אחד בוזז לעצמו ומה שלקח הכניס לכיסו; או לחלק - שכולם אוספים לכרי אחד גדול ומחלקים לכולם בשווה. אמר להם: "אוסף החסיל" - כאסיפת החסיל שהוא הארבה, שכל אחד לוקח לעצמו, ואין בה חלוקה.
שאלוהו: והרי יש בשלל זה גם ממון של ישראל, שהרי ממונם של עשרת השבטים מעורב בו, וזה כבר ממון ישראל ולא ממון גוי. אמר להם: "כמשק גבים שוקק בו". "גבים" הם שוחות שבהן נתקבצו המים, ופעמים רבות היו טובלים בהם. ומה גבים הללו מעלים את האדם מטומאה לטהרה, אף ממונם של ישראל כיוון שנפל ביד עובדי כוכבים - מיד טהור. שכאשר הגוי גוזל ממון מישראל והישראל מתייאש, נעשה הממון של הגוי, ומי שנוטלו עתה מן הגוי נוטלו לעצמו, ואין אומרים לו: ממון ישראל הוא, החזירהו. נמצא שהממון שנפל לתוך "הגבים" - ביד סנחריב - טהר, ואתם רשאים ליטלו והוא שלכם. לפי פירוש זה מדובר בשלל האויב שיפול בידינו.
אך המלבי"ם מסביר אחרת: כאן משיב הקדוש ברוך הוא כביכול לנביא. אנו אמרנו "שודד ואתה לא שדוד, בוגד ולא בגדו בך", וביקשנו "ה' חננו לך קיווינו היה זרועם לבקרים", וטענו: אם מקול ההמון נדדו עמים, כל שכן שכאשר תתגלה ותיפרע מהם - "נפצו גויים". על כך משיב הקדוש ברוך הוא: "ואוסף שללכם אוסף החסיל" - האויב יבוא ויאסוף את שללכם ואת ממונכם בקלות, כדרך שאוספים את החסיל בעת המשק. שהרי "גבים" הם מקום ריכוז מים, והגשם הוא "המשק" היורד וממלא את הגבים. והדרך הקלה ביותר לאסוף את הארבה היא בשעת גשם: הארבה אינו מסוגל לעוף בגשם, המים מתקבצים לשלוליות, והולכים ואוספים אותו בנקל. כך יאסף שללכם בקלות בידי סנחריב - כאסיפת החסיל בשעה שהמים שוקקים וזורמים.
פסוק ה: מלא ציון משפט וצדקה
נִשְׂגָּב יְהֹוָה כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה׃
ה' נשגב ומרומם מצד שהוא שוכן מרום, כלומר נבדל מבני אדם. ואם תשאלו: הרי יבוא סנחריב וייטול את האוצרות? משיב הקדוש ברוך הוא שיתן אוצרות יקרים ונשגבים יותר מן השלל שאבד - "מלא ציון משפט וצדקה". שהרי בעקבות איומו של סנחריב עשו ישראל תשובה והתקרבו אל הקדוש ברוך הוא. נמצא שאמנם נלקח מאיתנו אוצר של כסף וזהב, שהרי בפעמים הראשונות שהגיע סנחריב נטל מאיתנו כסף, אך תמורתו קיבלנו משפט וצדקה: עשינו תשובה והתקרבנו להשם יתברך, ודורו של חזקיהו צדיקים היו. הרי לנו שלל עצום שקיבלנו תחת השלל הגשמי שנלקח - והוא יקר מכל מה שנטל סנחריב מכאן.
פסוק ו: יראת ה' היא אוצרו
וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חׇכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ׃
מבאר המלבי"ם: "חוסן" הוא כוח, שלל וממון. תחת השלל שאבדתם יש לכם חוסן אחר ורווח אחר - "אמונת עתיך": מה שהאמנתם בעתים הרעים והקשים האלה, ולא נסוג לבכם מן האמונה בה'. ראינו את חזקיהו שהלך לישון מתוך ביטחון מוחלט שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס. אמונה עצומה זו היא לכם חוסן, הון של ישועות, של חכמה ודעת - זכיתם בדעת את ה' ובחכמה להשכיל בהשם יתברך. איבדתם ממון, אך התחזקתם בביטחון ובאמונה.
ואם תשאלו: היכן נניח את החוסן הזה, את האמונה שרכשנו ואת החיזוק ברוחניות שקיבלנו? על כך אומר הכתוב: "יראת ה' היא אוצרו". יראת השם היא האוצר שבו אדם משמר את כל מה שקיבל. כשאדם סיגל לעצמו מידה טובה או עלייה בעבודת השם, כיצד ישמרנה? על ידי יראת שמים. אם יש בו יראה, הוא אוחז בעלייה וממשיך בה ומתרומם עוד. אך בלא יראה - ראינו משהו, התפעלנו, "יש אלוקים!", ולמחרת מפטירים כאשתקד. ראתה שפחה על הים ונשארה שפחה; ראו מעמד הר סיני, ואחרי ארבעים יום עשו עגל. יראת השם היא זו שעוצרת את ההתפעלות ואת האמונה שליוותה אותך ברגעים המרוממים, ומאפשרת למנף אותם לעבודת השם.
הפסוק כמקור לששה סדרי משנה
פסוק זה מוכר לכל מן הגמרא הדורשת ממנו את ששת סדרי המשנה. אמנם אין זה על פי פשט הכתובים ועל פי סדר הכתובים, אך מפני יסודיותה של הדרשה נביאנה. אמרו בגמרא במסכת שבת דף ל"א עמוד א': אמר ריש לקיש, מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת"? "עתיך" - זה סדר מועד; "חוסן" - זה סדר נשים; "ישועות" - זה סדר נזיקין; "חכמת" - זה סדר קדשים; "ודעת" - זה סדר טהרות. ואפילו הכי - גם אם למד את כל הששה סדרים וסיים את כל הש"ס - "יראת ה' היא אוצרו". רק היראה היא המקום שבו נעצר הכל; בלעדיה אספת ואספת, ואין הדבר נעצר בידך.
אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אחרי כל זה בודקים דבר אחד - אי "יראת ה' היא אוצרו", אין; ואי לא, לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה, ששם היו שומרים את החיטים. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון, שהוא חומר משמר? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב לא העלית - שהרי כל התבואה תרקיב, ומה הועלת בכל המאמץ. כך גם כאן: כל אותם דברים שנמנו שווים רק כשהם מלווים ביראת שמים. ואם עשה את כולם בלא יראת שמים - וביארנו שהכוונה גם למי שאין לו כוונה להגיע ללשמה, שלומד תורה בשביל ההנאה ולא מתוך מגמה להכיר את השם יתברך - אומרים לו: מוטב לא העלית. ואף שאינו עומד כעת בדרגה השלמה, צריך שישאף לפחות להגיע ללשמה.
כיצד רמוזים הסדרים בפסוק
"אמונת" - זה סדר זרעים. בירושלמי מבואר הטעם, וכן מביא התוספות: שמאמין בחי העולמים וזורע. שהרי כדי לזרוע צריך אמונה - לך תדע אם ירד גשם, ולך תדע אם לא תרקב התבואה באדמה; הרבה דברים עלולים לקרות. רש"י מוסיף טעם נוסף: "אמונת" - שהאדם מאמין בהשם, ועל זה הוא סומך להפריש מעשרותיו. שהרי כשאתה מביא את התבואה מן השדה הביתה אתה מפריש מעשרות, ואין זה דבר פשוט: עשרים אחוז מכל ההכנסה צריך לתת לעניים. מי יכול לתת כך? רק מי שמאמין בהשם. מי שאינו מאמין אומר: מה פתאום שאוציא עשרים אחוז מהכנסותי, ואחר כך עוד אשלם מס הכנסה ומע"מ? אך המאמין יודע "עשר כדי שתתעשר", ואדרבה, כל הברכה תלויה בכמה שהוא נותן, ובוודאי תשרה בו ברכה והצלחה. והמהרש"א מוסיף: המסכת הראשונה בסדר זרעים היא ברכות, ובהלכות ברכות הדבר הראשון שלומדים הוא לברך מאה ברכות בכל יום, והשומע עונה אמן - ואמן פירושו אני מאמין בהשם. הברכות הן המביאות את האדם לידי אמונה ומחזקות אותה.
"חוסן" - זה סדר נשים. שכן "אחסנתא" בארמית פירושה ירושה, כפי שמופיע הרבה בתרגום, ועל ידי האישה יש יורשים. ואפשר לבאר באופן אחר: "הוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" - כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו, נמצא שהאישה היא כביכול החוסן הכלכלי שלך. והמהרש"א מביא שזה גם ראשי תיבות: חס"ן - חלק סדר נשים.
"ישועות" - זה סדר נזיקין. שהלומד את סדר נזיקין יודע כיצד להיוושע מכל מיני צרות: להיזהר שלא יזיק, שלא תיכנס פרתו למקום שאינה צריכה להיכנס וכיוצא בזה. והמהרש"א מסביר: ארבעה אבות נזיקין הם - השור, הבור, המבעה וההבער, וכתוב בספרים הקדושים שהם מכוונים כנגד נזקי שמים, שיש מזיקים עליונים הבאים להזיק לאדם, וכנגדם הנזקים התחתונים. ואנו זקוקים לישועה מאת השם שיצילנו מאותם מזיקים עליונים, ולכן הולם לסדר זה התואר "ישועות".
"חכמת" - זה סדר קדשים, שכידוע סדר קדשים מצריך חכמה גדולה. "ודעת" - זה סדר טהרות, שהדעת עדיפה מן החכמה והיא דרגה גבוהה ממנה, שהדבר נעשה אצלו בבחינת דעת - שמעמיק בו ומבינו גם בשכלו.
פסוק ז: הן אראלם צעקו חוצה
הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן׃
המילה "אראלם" היא מילה יחידאית בכל התנ"ך, ואין לה אח ורע. ומשום כך נאמרו בה ארבעה פירושים. וכבר הסברנו שהדרך לבאר מילה בתנ"ך היא בדרך של קונקורדנציה, וכך נוהגים רש"י, רד"ק וכל המפרשים: כשאיני יודע משמעות מילה, אני פותח ומוצא את שאר המקומות שבהם היא מופיעה, ומתוך ההקשר אני מבין את פירושה. לדוגמה, אם איני יודע מהי "משקה", ואני מוצא פסוק שבו משקה וצמח צומח, אני מבין שזו פעולה המצמיחה; וממקום אחר אני רואה "משקה במים", ומבין שהשקיה היא הרטבת הגינה כדי שתצמיח. אך כאשר המילה יחידאית, אין לי למה לדמותה, ואני נצרך לחפש מילים הדומות לה בשורשן - ושם מתחילות התפלגויות הדעות, שזה מדמה לשורש זה וזה לשורש אחר.
רש"י מפרש על פי זה שהמזבח נקרא "אריאל", וכן המקדש נקרא אריאל. "הן אראלם צעקו חוצה" - כבר צעקו וספדו בחוצות וברחובות על המזבח שאבד מהם. "מלאכי שלום מר יבכיון" - המלאכים שהיו רגילים לבשר שלום אינם עושים מלאכתם, מפני שעכשיו יש צרה וסנחריב צר על ירושלים, והמזבח שובת ובטל, והעם צועקים בחוץ: ריבונו של עולם, אנו רוצים לחזור ולהקריב קורבנות.
הרד"ק מביא שלושה פירושים נוספים. האחד: "אראלם" הם מלאכים, כמו שכתוב "ניצחו אראלים את המצוקים", שהכוונה שם לכוחות העליונים שניצחו את מצוקי הארץ. ולפי זה "הן אראלם צעקו חוצה" - המלאכים צועקים אל הקדוש ברוך הוא. וכפל העניין במילים שונות, "אראלם" ו"מלאכי שלום", מפני שיש שני סוגי שליחים: שליח גשמי ושליח רוחני. וכידוע, חז"ל דורשים לפעמים "וישלח מלאכים" - מלאכים ממש, ולפעמים - שליחים; מלאך יכול להתבטא באדם שליח ויכול להתבטא בכוח רוחני עליון. ולכן נכפל כאן, לומר על שני הסוגים.
פירוש נוסף מביא הרד"ק בשם תרגום יונתן: "אראלם" הוא קיצור של שתי מילים - "אראה להם". ולשון התרגום: "כד יתגלי להון יצווחון במריר, איזגדי עממיא דאזלו לבשרא שלום יתובון למיהוי בכן במריר נפש" - כאשר יתגלה להם יצווחו במרירות; שליחי העמים שהלכו לבשר שלום עם סנחריב חוזרים בבכי ובמרירות נפש, לפי שסנחריב לא עשה עמם שלום אלא הלך והחריב את כולם.
והמלבי"ם מפרש ש"אראלם" הם הגיבורים שלהם, כלשון "והוא הכה את אריאל מואב ביום השלג" - לשון גיבור. "הן אראלם צעקו חוצה" - גיבורי מחנה אשור צעקו מחוץ לירושלים וקראו להם להיכנע. זהו רבשקה ואנשיו שעמדו וצעקו "יהודית", כלומר בלשון הקודש: אין לכם סיכוי, סנחריב השמיד את כולם ואיש לא ניצחו, הוא בלתי מנוצח, ומדוע אתם מתעקשים? מרדו בחזקיהו! וכשאמרו לו דבר נא בארמית ולמה אתה מדבר יהודית, השיב שאינו מחפש אותם אלא רוצה שהעם ישמעו וימרדו במלך - זו הייתה תוכניתם. הרי שהגיבורים עומדים על החומות מבחוץ, צועקים ומחרפים שם אלוקים. "וגם מלאכי שלום מר יבכיון" - חזקיהו שלח שליחים אל סנחריב לעשות עמו שלום, וגם הם חוזרים ובוכים ומבשרים שסנחריב אינו מוכן לשלום, ואין ברירה אלא שהוא עומד להיכנס ולכבוש את ירושלים.
פסוק ח: נשמו מסילות
נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ׃
"נשמו מסילות" - המסילות, הן הדרכים והכבישים, נשמו, ואף בצדי הדרכים אין עוברים. "שבת עובר אורח" - מרוב הפחד חדלו אנשים ללכת בדרך לגמרי. וכבר היה כזאת בימי סיסרא: "מקול מחצצים בין משאבים... חדלו אורחות", עד שקמה דבורה - פחד נורא היה, ואנשים פחדו ללכת בדרך.
"הפר ברית" - האויב שהייתה לו ברית עם חזקיהו הפר אותה. "מאס ערים" - אמרו לו: הרי יש ערים, נשאיר אותן ונהיה לך למס עובד ונעלה לך מיסים; והוא מאס בהן ואינו מעוניין במס עובד, אלא לבוא ולכבוש ולהרוס את הכל. "לא חשב אנוש" - היה מקום שישאיר לפחות מדלת העם, כורמים ויוגבים, וירחם מעט על אנוש; אך גם על האנשים הפשוטים לא ריחם, והחליט לבוא ולהשמיד את הכל.
והרד"ק מביא הסבר מקורי בשם אביו, שהפסוק חוזר כביכול על הקדוש ברוך הוא, שהיו ישראל אומרים: כבר הפר האל בריתו עמנו ומאס את ערינו. שהרי כתוב "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", ועכשיו כביכול מאס בערים ואין עיניו עלינו, שהרי הנה בא סנחריב וצר עלינו ואנו בסכנה גדולה.
פסוק ט: אבל אומללה ארץ
אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל׃
"אבל" הוא מלשון אבלות: הארץ אומללה וכאבלה, וכל ארץ יהודה בכלל. "החפיר לבנון" - הלבנון מבטא תמיד את היער, יער הלבנון, והוא הוחרב. ובשלב הבא החריב גם את השרון, וזהו "קמל היה השרון כערבה" - "קמל" מלשון צמח שגדל וקמל, והשרון נעשה כערבה, שהיא מקום שאינו מיושב. "ונוער בשן וכרמל" - לשון ניעור, שאף את הבשן ואת הכרמל כבש סנחריב וניערם.
לסיכום:
הפרק פותח בקריאת "הוי" אל סנחריב השודד שלא נשדד והבוגד שלא בגדו בו, ובהבטחה שכשיסתיים כוח ההשחתה שבו יפול הוא עצמו - כאותה חיה שארסה מחליש אותה כשאינו יוצא. משם עוברים ישראל לתפילה: "היה זרועם לבקרים" לעשרת השבטים שבחשכת הגלות, "אף ישועתנו בעת צרה" ליושבי ירושלים הנתונים במצור. הנביא מתאר את אימת סנחריב שהגלה ובלבל את האומות, ואת השלל - בין אם הוא שלל האויב שנפל בידינו וטהר "כמשק גבים", ובין אם, לדעת המלבי"ם, השלל שלנו שנאסף בקלות כאסיפת החסיל בגשם. ואולם תמורת האוצר הגשמי שאבד קיבלנו אוצר יקר לאין ערוך: "מלא ציון משפט וצדקה", "אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" - אמונה שנרכשה דווקא בעת צרה, ובלבד שתישמר בכלי הנכון: "יראת ה' היא אוצרו", שהיא החומטון המשמר את כל הכור, ובלעדיה מוטב לא העלית. חותם הפרק בקטע שלפנינו הוא תיאור קשה של המצור: צעקת גיבורי אשור מבחוץ, בכיים של שליחי השלום, הדרכים השוממות, הפרת הברית והארץ האבלה - תמונה שממנה עתידה לפרוץ הישועה.