פתיחה: מלכות של צדק ומשפט
פרק ל"ב בישעיהו ממשיך את הנבואות שסביב ימי חזקיהו. הנביא בא לומר: כל ההצלה וההגנה שראינו עד כה היו בזכות חזקיהו ובזכות אופייה של מלכותו. הפרק פותח בהגדרת תכליתה של המלוכה בישראל, ממשיך בתיאור התיקון הרוחני שיבוא בימיו, מבדיל בין הנבל והכילי לבין הנדיב האמיתי, ומשם עובר לתוכחה אל "נשים שאננות" ו"בנות בוטחות", עד לחזון הגאולה והשלווה שבסוף הפרק.
הֵן לְצֶדֶק יִמְלׇךְ־מֶלֶךְ וּלְשָׂרִים לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ׃
הנביא מלמד לשם מה הומלך חזקיהו. לא כדי שיכבוש עמים, ולא כדי להראות ממשלה ועוצמה כלפי הגויים. אנחנו לא ממליכים מלך כדי להוכיח את כוחנו. המלך מולך לצדק, כדי שישגיח על השרים, ששררתם תהיה לשם משפט, שהכול יתנהל על פי הדין וההלכה.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "משפט" ל"צדק". המשפט הוא לפי הדין, וזה ביד השרים - "לעשות בהם משפט". לעומת זאת הצדק הוא מלשון צדקה, לפנים משורת הדין, וזה רק ביד המלך. כשבא עניין לפני השופט, השופט חייב לחרוץ את הדין, ואינו יכול להחליט לתת חנינה. המלך לעומתו יכול לחון, אף שלפי הדין אין זה מגיע. עד היום אנו רואים שהחנינה נשארה מהדברים הבודדים שבידי הנשיא, וגם זו כמעט חותמת גומי: ועדה יושבת ומחליטה מי ראוי, והוא חותם על מה שהגישו לו. אבל בזמנם המלך יכול היה לחון אדם שמגיע לו מיתה, להושיט לו את שרביט הזהב - "וחיה". לכן לגבי השרים נאמר "משפט", שהוא חובה, ולגבי המלך נאמר "לצדק ימלוך מלך", שבידו גם הצדקה ולפנים משורת הדין.
המלך המגן מפני ארבעת היסודות
וְהָיָה־אִישׁ כְּמַחֲבֵא־רוּחַ וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי־מַיִם בְּצָיוֹן כְּצֵל סֶלַע־כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה׃
הפסוק מתאר את ההגנה של חזקיהו, שהיה מלך של צדק ומשפט, שגונן על עמו בצדקותו. חזקיהו הוא "איש", אדם שנברא על פי טבע, וכל דבר טבעי מורכב מארבעת היסודות - ארמ"ע: אש, רוח, מים, עפר. ואף על פי כן יש בכוחו לשלוט על כל ארבעת היסודות ולגונן מפני נזקם.
"כמחבא רוח" - כמקום שמתחבאים בו מפני יסוד הרוח. "וסתר זרם" - זרם הוא גשם ומים, והוא כמקום מסתור מפני זרם המים, שהיא רעת יסוד המים. "כפלגי מים בציון" - במקום ציה וחום, מה מועיל ומחיה? המים, המקררים ומגינים כנגד האש. אם כן בכוחו לגונן מפני יסוד האש. "כצל סלע כבד בארץ עיפה" - במקום שיסוד העפר הוא המזיק, כשיש מפולות בוץ ומפולות עפר, מה מגן? סלעים גדולים, שעוצרים את העפר מלהידרדר. וזהו "סלע כבד בארץ עיפה", במקום שהארץ התעייפה והעפר מתחיל להידרדר, הסלע הוא המגן. נמצא שהנביא מתאר כיצד אדם המורכב מארבעת היסודות מסוגל להגן מפני נזקם של כל הארבעה.
פקיחת העיניים והאוזניים
וְלֹא תִשְׁעֶינָה עֵינֵי רֹאִים וְאׇזְנֵי שֹׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה׃
למעלה ראינו שנאמר "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", כדי שלא יראו ולא ישובו - "ושב ורפא לו" - שהקדוש ברוך הוא אמר שיקבלו את העונש הראוי להם. עד מתי? עד "שאו ערים מאין יושב", ואז "מצבת בם זרע קודש מצבתה", שעדיין יישאר זרע קודש שממנו יתחיל הכול לפרוח ולצוץ מחדש. הם יהיו אלה שיראו וישמעו ויבינו, וזו תקופתו של חזקיהו שבה יהיו אנשים צדיקים.
כנגד "ועיניו השע" - הסברנו ש"השע" מלשון חלק, למשעי, כאילו טחו עליהן דבר שהחליקן והן אינן מסוגלות לראות - אומר עתה "ולא תשעינה עיני רואים", יפקחו עיניהם לראות. וכן "ואזני שומעים תקשבנה", וההקשבה היא בדרך כלל מרחוק, כלומר גם כשיקראו לו מרחוק יקשיב. המשל בזה: הם היו כעיוורים וכחרשים, הנביא בא ומוכיח אותם ומראה להם שדרכם אינה נכונה ושהם פוסעים בדרך ההפוכה, והם כאדם ההולך ועיניו אטומות ואוזניו סתומות, אינו רואה את דרך הישר ואינו שומע למי שמכוון אותו. עתה יפקחו עיניהם ואוזניהם יקשיבו.
וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת׃
כנגד "השמן לב העם הזה" אומר שעתה יסור מלבם השומן ויבינו. "נמהר" הוא אדם שעושה מעשיו בלא מחשבה, בפזיזות, ולבבו פתאום יבין לדעת. ושלא תחשוב שההבנה תהיה כדי ללעוג ולקנטר, לכן נאמר "יבין לדעת" - הבנה שמתוכה ישיג דעת. ולא זו בלבד, אלא "ולשון עלגים תמהר לדבר צחות": לא רק שיבינו בעצמם, אלא ילמדו גם אחרים. עילג הוא אדם המדבר בלעגי שפה, שבקושי יודע לדבר, ועתה לשונם תמהר לדבר בשפה צחה. הם יהיו אלה שיפיצו את התורה ואת דבר השם. אלה שלבבם היה טוח בשומן ולשונם עילגת - יהפכו להיות המביאים את דבר השם ומלמדים את האחרים.
סוף החנופה: נבל, כילי, נדיב ושוע
לֹא־יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ׃
לא תהיה עוד חנופה. בזמן שיש חנופה קוראים לרשע צדיק, ולאדם שאיננו הגון קוראים אדם טוב. עתה לא יהיה מצב כזה.
המלבי"ם מבאר: הנבל הוא אדם רע בפנימיותו ובחיצוניותו, גם בנגלה וגם במצפון, רע לשמים ורע לבריות. הכילי הוא מלשון נוכל, כמו "בנכליהם אשר נכלו לכם" - אדם שכליותיו יועצות רע, שעורמתו צפונה בלבו ואינו מראה את רשעותו כלפי חוץ (וזהו גם ביטוי לקמצן, ויש למילה כמה משמעויות). "שוע" - אומר המלבי"ם - תמיד בא בהיפוך לדל: "ולא ניכר שוע לפני דל", "לו יערך שועך ולא בצר". רש"י מפרש ששוע הוא מלשון אדון, שהכול שועין אליו, כמו "תשעה לתפילתי"; לשעות למישהו פירושו להפנות עצמך אליו. הנדיב והאדון נחשב שוע כי כולם פונים אליו ומבקשים ממנו וזקוקים לו. לעומת המסכן, שאפילו אם הוא חכם, חכמתו בזויה. ואילו הנדיב, אפילו ידבר שטויות ואפילו בדיחותיו תפלות - כולם יצחקו, כולם באים ללחוץ את ידו, שמא ידבק בהם משהו. זה חלק מעלמא דשיקרא.
לפי זה: עד עתה היו מחניפים וקוראים לנבל נדיב, שהם שני הקצוות המרוחקים ביותר. אומר הנביא: לא רק שזה לא יהיה, אלא אפילו הרבה פחות מזה. גם הכילי, שאינו רע כל כך כמו הנבל (שהרי הנבל רע בפנים ובחוץ, והכילי רע בפנימיותו אך כלפי חוץ נראה כאדם טוב) - לא רק שלא יקראו לו נדיב, שהוא הקצה השני, אלא אף "שוע" לא ייאמר לו, ששוע הוא מדרגה פחותה מנדיב. אפילו שיבוש קטן כזה לא יהיה.
כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה־אָוֶן לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל־יְהֹוָה תּוֹעָה לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר׃
כאן מתאר הנביא את פחיתות הנבל, שהוא בקצה הסקאלה וגרוע מן הכילי. פחיתותו בשני עניינים. האחד: הוא רע בין בגלוי בין בסתר. בגלוי - "נבלה ידבר", אין לו שום בעיה לדבר דברי נבלה, חוצפה וגסות בפרהסיא ובלי בושה. ושמא תאמר שבפנימיותו הוא עדיין בסדר? על כך נאמר "ולבו יעשה און", גם בתוך לבו יש און, מחשבות רעות ושליליות.
השני: רעתו מתפשטת על שלושה עניינים שבהם תלויה שלמות האדם - האמונה בהשם יתברך, בין אדם למקום, ובין אדם לחברו, ובכולם הוא מקולקל. כנגד בין אדם למקום - "לעשות חנף": כל המצוות שהוא עושה הן בחנופה, כדי להתגאות וכדי לקבל תועלת, ולא באמת משום שהשם ציווה ולשם שמים. כנגד האמונה - "ולדבר אל השם תועה": כביכול השם עושה שלא כהוגן ושלא בצדק. וכנגד בין אדם לחברו - "להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר": מאכל שכבר הגיע לידו של הרעב, הוא בא ומרוקן אותו ממנו, ומשקה שהגיע לאדם מסכן וצמא, הוא נוטל ממנו. נמצא שהנבל רע בפנימיותו ובחיצוניותו, וחסר כל שלמות - בבין אדם למקום, באמונות ודעות, ובבין אדם לחברו.
וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים הוּא זִמּוֹת יָעָץ לְחַבֵּל עֲנִיִּים בְּאִמְרֵי־שֶׁקֶר וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט׃
הכילי אינו רע כמו הנבל, ויש בו מעלה עליו בשני עניינים, אומר המלבי"ם. האחד: רעתו אינה גלויה, אינו מרשיע בפרהסיא כמו הנבל. השני: הוא חוטא רק במצוות שבין אדם לחברו ולא בבין אדם למקום. אך ודאי שנדיב אי אפשר לקרוא לו.
"כליו רעים" - הנכלוליות שלו, פנימיותו, רעה, ומחשבותיו רעות. כלפי חוץ יכול הכילי להיות אדם סימפטי ונחמד, שלא כנבל שגם כלפי חוץ נבלה עמו, כדרך שהתנהג נבל הכרמלי שחירף וגידף את דוד ונהג בגסות כלפי מי ששמר על צאנו. הכילי כלפי חוץ נחמד, אבל "הוא זמות יעץ", תמיד זומם בלבו תוכניות. הנוכל הזה מסתיר את רעתו, ובכך "לחבל עניים באמרי שקר" - מחבל בעניים על ידי שהוא משקר אותם. "ובדבר אביון משפט" - גם כאשר האביון מדבר משפט ברור ואין ספק שהדין עמו, הוא מרמה אותו, לוקח ממנו שלא כדין וגוזל אותו.
מיהו נדיב אמיתי
וְנָדִיב נְדִיבוֹת יָעָץ וְהוּא עַל־נְדִיבוֹת יָקוּם׃
אי אפשר לקרוא לכילי נדיב, אף שהוא רחוק כמזרח ממערב מן הנבל. שהרי הנדיב הוא ההפך הגמור: "נדיבות יעץ" - והעצה היכן היא? בפנים, בלב, כליות יועצות. גם בלבו ובמצפונו הוא מלא נדיבות, כיצד לוותר לאחרים וכיצד להשפיע להם טובה. ולא רק בפנימיותו, אלא "והוא על נדיבות יקום".
מסביר המלבי"ם: גדר הנדיב הוא שלא תהיה הנדיבות עניין מקרי, שאינו נדרש לעצמו, אלא בעבור תכלית אחרת חוץ מן הנדיבות. כלומר, אם אתה נדיב לשם אינטרס - אין זו נדיבות. אם אתה נותן משום שתצמח לך מזה תועלת, בבחינת "שלח לחמך על פני המים", אינך נדיב אלא אינטרסנט שחושב שני צעדים קדימה. אדם המטפל בזקן ערירי בכל מה שאפשר - יש שיאמרו: איזה בעל חסד, איזה טוב לב. אבל מי שמכיר את הטיפוס יאמר: הוא חישב כמה זמן הזקן יחיה, ובסוף כל הירושה תעבור אליו. הלזה נדיב ייקרא?
הנדיב האמיתי הוא זה שאין לו שום מגמה בנדיבותו, שהתכלית עצמה היא הנדיבות - להועיל ולהיטיב לזולת. צריך שתהיה הנדיבות עניין עצמי הנדרש לעצמו, ושיבוז בעבורו לאהבת עצמו ולכל התועליות והערבויות שיכולות לצמוח לו. וזהו "והוא על נדיבות יקום": לא שהנדיבות תקום עליו, אלא שהוא עצמו יקום, כלומר יסודו יהיה על נדיבות. יסוד הדבר הוא התכלית. כאשר אדם מתכנן משהו יש לראות מה בבסיס התוכנית, ואחר כך באות הדרכים להוציאה לפועל. למשל, אם יסוד הדבר הוא לצבור הון - הדרך להוציאו לפועל היא הקמת עסק. ויכול אדם לעשות את אותו הדבר בעצמו בגמ"ח שיקים: אם יסוד הדבר הוא צבירת הון והגמ"ח הוא רק הדרך, הרי כל המעשה הופך לשלילי, כי היסוד שלילי. אבל אם היסוד הוא באמת כיצד לעזור לאחרים, אז גם אם בדרך הוא צובר הון כדי לעזור, המעשה עצמו הופך למעשה של שבח ושל נדיבות, כי יסוד הדבר הוא להועיל לאחרים. וכשיסוד הדבר הוא רווחים אחרים, אז גם כשהוא עושה נדיבויות רבות בדרך, תמיד נחפש היכן האינטרס ומה הוא רוצה להרוויח. זהו ההבדל בין הכילי לנדיב: הנדיב עצתו נדבה, וכל מעשיו בנויים על יסוד הנדיבות, ולא נדיבות שנועדה להשיג רווחים ואינטרסים זרים.
נשים שאננות ובנות בוטחות
נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי׃
הרד"ק מסביר: "נשים" כתרגומו "מדינן", מדינות; "בנות בוטחות" - כרכים, ערים. והדברים מכוונים כנגד יהודה שהיו שאננות ובוטחות: אף שעתה אתם שאננות ובוטחות, עוד מצפות לכם תהפוכות, עוד תרגזנה. וכן מצינו ביטוי זה במקום אחר: "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה" - ואין בנות יהודה בנותיו של יהודה, אלא הערים, ערי הלוויין הסמוכות.
המלבי"ם מבאר על פי הכתוב בעמוס: "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון". וכדי להבין זאת יש להקדים את ההבדל בין שאנן לבוטח. השאנן הוא היושב בשקט ובשלווה, אינו בוטח בגבורתו ואין לו באמת גבורה, אלא שאין לו מטרידים ואין לו מלחמות, ומחמת זה הוא שאנן. הבוטח לעומתו בוטח בגבורתו: אינו שאנן, יש עליו איומים וחששות, אלא שהוא אומר - תבואו ואראה לכם, הוא חזק וגיבור.
לפי זה: בני ציון, שהם יהודה, לא בטחו בגבורתם, אבל היו שאננים, שכן סנחריב עדיין לא הביא עליהם איום. ובני הר שומרון, שהם בני אפרים, לא היו שאננים, כי מלך אשור נלחם בהם, אבל היו בטוחים בגבורתם ואמרו: יבוא להילחם ואנחנו נצא כנגדו. נמצא ש"נשים שאננות" הם בני יהודה, ו"בנות בוטחות" הם בני אפרים. וראו כמה נפלא הדבר: מקור המלוכה היה ביהודה, ורק לאחר מות שלמה, כשקם רחבעם למלוך ובא ירבעם ואנשי שומרון, עשרת השבטים, להתנות עמו תנאים ולא קיבלם, נתפלגה הממלכה. המלכות שנתפלגה, שהיא אפרים, נקראת "בת" של המלכות האם שהיא יהודה. לכן "נשים שאננות" היא מלכות יהודה, האם, ו"בנות בוטחות" הם היוצאים ממנה, אפרים, שהם בגדר בת, והם בוטחות בגבורתן שינצחו את הקרב אף שסנחריב כבר בא להילחם בהן.
לפיכך אומר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי" - המסר אינו ישיר אליכן, אך שמעו את קולי. ואילו "בנות בוטחות האזנה אמרתי" - לאפרים יש מסר ישיר, כי הן כבר בבעיה, מאוימות מסנחריב ומאשור. להאזין פירושו לשים לב, אמרתי מיועדת לכן. אך מכיוון שסנחריב יבוא בעתיד גם על יהודה, הדבר דומה לילד בעייתי שמחנכים אותו, ורוצים שילד אחר שמתחיל לסטות מן הדרך יראה וישים לב מה עושים לזה, כדי שיחשוש ויפחד. כלשון הביטוי: גוערים בכלה ומתכוונים לשוויגער, או גוערים בשוויגער ומתכוונים לכלה - הבעל גוער בחמותו ואומר לאשתו למה לא סידרו כאן ולמה הכול בלגן, ובעצם מתכוון שכלתו תשמע. כך גם כאן: הדיבור הישיר הוא לבנות הבוטחות, אפרים, שבטחו בכוחם וסטו מן הדרך ראשונים; אך גם אתן, הנשים השאננות שעדיין אין עליכן איום - "שמענה קולי", הקשיבו למה שאני מדבר אליהן, כי לדברים יש השלכה גם עליכן בעתיד.
יָמִים עַל־שָׁנָה תִּרְגַּזְנָה בֹּטְחוֹת כִּי כָּלָה בָצִיר אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא׃
"שנה" כפשוטה, ו"ימים על שנה" היינו מיד אחרי שתכלה השנה, בא' בתשרי, כמה ימים לאחר מכן. "תרגזנה בוטחות" - בני אפרים. ולשון הרגזה כמו "מרגיז ממלכות", שירגזו ממקומם ולא יישארו כמות שהם. מתי? "כי כלה בציר", בסוף הקיץ, לאחר שכבר בצרו את שדותיהם. הבוצר את שדהו הוא אדם בשלווה ובנחת, שאין עליו איומים. והנה אף שבצרו, לא יספיקו לאסוף את תבואתם הביתה, כי עוד לפני חג האסיף יבוא עליהם האויב, וזהו "אוסף בלי יבוא" - כמו בלי אוסף, בטרם תאסוף את מה שבצרת יבוא האויב.
חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת רְגָזָה בֹּטְחוֹת פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל־חֲלָצָיִם׃
גם כאן יש מסר עקיף ליהודה. המלבי"ם מבחין בין חרדה לרוגז: חרדה היא עוד לפני הצרה, אני חרד מפני הצרה הבאה; רוגז הוא כאשר הצרה כבר הגיעה. וראו כמה נפלא: השאננות עדיין אין להן בעיה, על יהודה עדיין אין איום, ובכל זאת נאמר להן לחרוד מן הבאות - ומדוע? "רגזה בוטחות", הבוטחות כבר הורגזו ממקומן. מי הן? אפרים, שכבר שתו את כוס התרעלה עד תומה. זהו מסר עקיף ליהודה: היזהרו שלא תלכו באותה דרך, בואו וראו מה קרה לבוטחות.
"פשטה ועורה וחגורה על חלצים" - האויב פשט תחילה את המלבושים החיצוניים, ואחר כך גם את הכותונת, שהיא שמלתה לעורה. ומה נשאר? רק חגורה על חלציים, לכסות בשר ערווה, הלבוש המינימלי ביותר. בואו וראו איך הפשיטו וערטלו את בני אפרים וכבשו אותם בצורה קשה, ולכן "חרדו שאננות", שלא יעבור גם עליכם אותו תסריט.
עַל־שָׁדַיִם סֹפְדִים עַל־שְׂדֵי־חֶמֶד עַל־גֶּפֶן פֹּרִיָּה׃
רש"י מסביר "על שדים סופדים" כדרך הסופד שמכה על חזהו. וחז"ל דרשו על חכמי הסנהדראות, שהם כשדיים המניקים - השדיים בכל מקום, וגם בשיר השירים, מבטאים שפע, שיניקה מהם היא השפעה למקבלים. כך חכמי הסנהדרין שהיו מניקים את העם, יספדו עליהם, כי בטלה סנהדרין. "על שדי חמד על גפן פוריה" - כל זה ייכרת וייחרב בידי הגויים.
המלבי"ם מסביר שזהו המשך תיאור מה שעבר על בני אפרים: "רגזה בוטחות" - אלו שבטחו בכוחן, השם הרגיז את ממלכותיהן; "פשטה ועורה" - הפשיטם לחלוטין. ועל זה מוסיף: הם סופדים על שדיים, כלומר אומרים הלוואי והיינו כבת קטנה וערומה שיונקת משדי אמה. תינוק אינו דואג לפרנסתו ואינו מוטרד מה יאכל היום בצהריים, כי אמו מניקה אותו. הלוואי והיו כתינוק הבטוח על שדי אמו. והנמשל: הלוואי והיו להם שדות שימצאו בהם לחם - אם אין להם לבוש, לפחות יהיה להם אוכל. אך לא די ש"פשטה ועורה", אלא גם "על שדי חמד ועל גפן פוריה" - גם זה אין להם, אין פרנסה ואין אוכל, ועל זה תלונתם.
מדוע חרבו השדות
עַל אַדְמַת עַמִּי קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה כִּי עַל־כׇּל־בָּתֵּי מָשׂוֹשׂ קִרְיָה עַלִּיזָה׃
ואם תשאל מה קרה לשדותיהם, והלוא כבר אמרנו שהיה להם בציר וכבר אספו, ורק ברגע האחרון הגיע האויב - על כך בא הפסוק. השדות חרבים ואין להם אפשרות פרנסה. שדה נחמדה וגפן פוריה, הכול אבד, ובמקום תבואה משובחת וענבים פוריים מגדלת האדמה קוץ ושמיר. ומדוע? "כי על כל בתי משוש קריה עליזה" - גם על המקומות המשובחים, שהיו משוש כל הארץ, על בתיהם וארמונותיהם, עלו קוצים ושמיר, לפי שהגלו משם את האנשים. וכיוון שאין מי שיחיה שם, הם שוממים. וכשאתה מבין שאפילו הבתים, מקום מגורי בני אדם, שוממים ועלו בהם קוצים ושמיר, שוב אין להתפלא על השדות שאין מי שיעבד אותם. הכול מפני שהגלו את כולם.
כִּי־אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד־עוֹלָם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים׃
כנגד מה שאמר שעלה קוץ ושמיר על כל בתי משוש - כיצד ייתכן שיצמחו קוצים בתוך הבתים? "כי ארמון נוטש", וכשהארמון ננטש עולים בו קוצים. וכנגד מה שאמר על "קריה עליזה", למה בכל העיר עלה קוץ ושמיר - "המון עיר עוזב", ההמון עזב את העיר.
"עופל ובחן היה בעד מערות עד עולם" - מסביר המלבי"ם שיש לקרוא: בעד מערות היה עופל ובחן משוש פראים עד עולם. הפראים, העדרים והבהמות גרו עד עתה במערות, ועכשיו הם עוזבים את המערות ועוברים לגור בדירות טובות ונפלאות. כיצד? כאשר אנו נוטשים את הבתים, נכנסים במקומנו קיפוד ועורב ובהמות וחיות, והם רועים בתוך הבתים הנטושים. "עופל ובחן" הוא תמיד ביטוי למגדלים ולארמונות, והם שימשו לבהמות "בעד מערות", כלומר כתחליף למערות. ולא באופן זמני, אלא "עד עולם", המקום נעשה "משוש פראים" - בהמות פרא - ו"מרעה עדרים", שהם רועים בתוך הבתים והמבצרים. לכן אל תתפלא על "אדמת עמי קוץ שמיר תעלה", שהרי אפילו הבתים כבר נעשו מקום קוצים ומקום מרעה לבהמות ולפראים.
עד יערה עלינו רוח ממרום
עַד־יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב׃
עד מתי יימשך המצב הזה? עד שהקדוש ברוך הוא יערה עלינו רוח ממרום. "יערה" עניינו לשפוך וליצוק, כמו "ותער כדה אל השוקת", וכמו "ושפכתי על בית דוד רוח חן ותחנונים". כלומר עד שישפוך עלינו השם רוח רצון מאתו יתברך, שירצה להושיענו. ואז "והיה מדבר לכרמל", המקום שעכשיו חרב כמדבר יתמלא תבואות ככרמל. והכרמל כאן אינו הר הכרמל אלא ארץ יהודה, שלא חרבה. "והכרמל ליער יחשב" - ארץ יהודה תהיה מלאה אנשים כיער, שהכול יצוץ ויפרח.
וְשָׁכַן בַּמִּדְבָּר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בַּכַּרְמֶל תֵּשֵׁב׃
"משפט" תמיד מבטא דין שבין אדם לחברו, כמו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי" וכל ענייני בין אדם לחברו. במקום מדבר אין מריבות ואין ויכוחים, אין מי שיאמר זה שלי, שהרי אין שם יישוב. אך כיוון שהמקום הזה עתיד להיות פורה, יוכלו לצמוח מריבות - זה חלקי, למה פלשת לשדה שלי. על כן אומר שגם שם יהיה משפט: המקום יהיה מיושב, אך לא יהיו מריבות, כי יהיה ביניהם משפט וצדק ולא יקרבו שדה בשדה.
"צדקה" - מסביר המלבי"ם - אינה מה שאנו קוראים היום צדקה, נתינה לעני, אלא מלשון להיות בצדק עם בורא עולם, לשון צדיק, ותמיד עניינה בין אדם למקום. "וצדקה בכרמל תשב" - זו ירושלים ובנותיה, שם יעבדו את השם וינהגו בדרך של צדקות.
ומה בא לומר בלשונות אלו? המלבי"ם מבאר שבא לבטא שהצדקה תהיה עיקר והמשפט טפל. כאשר אנשים עוסקים בעיקר במלאכתם, עיקר מה שיש להם הוא דיני בין אדם לחברו: זה עשה כך, זה גזל, זה נכנס לו לעסקיו וכיוצא בזה. אך כאשר מדובר באנשים שתורתם אומנותם, אין להם הרבה דיני בין אדם לחברו, אין הרבה מסחר ואין הרבה ענייני ממון. לכן נאמר "ושכן במדבר משפט" - שכן אינו דבר קבוע; ואילו "וצדקה בכרמל תשב" - ישיבה היא דבר קבוע. כלומר עיקר עסקם יהיה בענייני הרוחניות, בצדקות ובקרבה להשם, שהם בין אדם למקום, וזו תהיה בחינת "תשב", העיקר, כי עיקרם יהיה תורתם אומנותם.
מעשה הצדקה ועבודת הצדקה
וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד־עוֹלָם׃
יש כאן מעשה מול עבודה, ושלום מול השקט ובטח. המלבי"ם מסביר: עבודה היא תמיד דבר כבד יותר ממעשה, דבר שיש בו טורח - "עבדתי קשה" מבטא משהו כבד, ואילו "עשיתי" יכול להיות בקלות.
הצדקה, שהיא מצוות שבין אדם למקום, נחלקת לשני חלקים: מצוות שכליות ומצוות שמעיות. המצוות השכליות הן דברים של אמונה ומוסר, כגון לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, שהאדם מבין אותם בשכלו. ומה שאדם מבין בשכלו הוא עושה בשמחה, כי הוא קולט את התועלת שבדבר: יודע שהחברה תהיה מתוקנת יותר, ושמצד מידותיו הדבר משפר אותו. את אלו עושה האדם בנפש חפצה, וזה נקרא "מעשה הצדקה" - מעשה ולא עבודה, כי אין זה כבד עליו.
לעומת זאת יש מצוות שהן בגדר חוק: ענייני הקורבנות, שעטנז ושאר מצוות שאינן מובנות לנו. אנו מקיימים אותן, אך זו עבודת עבד, כי איני מבין אותן באמת, ואני עושה משום שצו מלך עלי והקדוש ברוך הוא ציווה. זה קשה יותר, זו כבר לא עשייה אלא עבודה, ודורש ממני אמונה והקרבה. אם נכשלתי במשהו ועלי להביא קורבן, עלי להוציא סכום גדול כשאיני מבין באמת מה הקורבן עושה - וזה קשה הרבה יותר. על חלק זה, "עבודת הצדקה", השכר גדול בהרבה: "השקט ובטח", וגם "עד עולם", נצחי.
ומה ההבדל בין שלום להשקט ובטח? "שלום" בא תמיד לבטא את ההצלחה הסטנדרטית והרגילה: יש לו שלום במחוזותיו, אין הפרעות, אבל אין כאן הצלחה גדולה במיוחד. "השקט ובטח" מבטא מעלה גבוהה יותר. "השקט" הוא מן הזעף הפנימי: יש אדם שמבחוץ הכול אצלו בסדר, אבל הוא מסוכסך עם עצמו, סובל מחרדות ומפחדים ומכל מיני בעיות פנימיות; ההשקט פירושו שהוא שקט, אינו בלחץ ואינו בחרדות מבחינה פנימית. "בטח" הוא חוזק הלב ביחס לעתיד, שיש לו ביטחון בבורא עולם וממילא אינו חשוף לפחדים מבחוץ. נמצא שעל מעשה הצדקה, בדברים שהאדם מבין בשכלו, השכר שלום, שהיא הדרגה הנמוכה; ועל עבודת הצדקה, במצוות שהן בגדר חוק, השכר השקט מבפנים ובטח מבחוץ, ולא עוד אלא עד עולם, בלי הפסקה.
וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת׃
"נווה" הוא בדרך כלל דירת הצאן, כמו שמצינו בדוד שנלקח "מאחר הצאן", מנווה הצאן, והוא בא בהשאלה על בית. "בנווה שלום" - יהיה שם שלום, לא יהיו בוזזים ולא שוללים. "ובמנוחות שאננות" - המנוחות הן ערי הפרזות, הערים הפרוצות שאין להן חומה, והן יהיו שאננות. שאנן הוא ההפך משאון: שאון הוא רעש, ושאנן הוא מבלי רעש, שקט, שאין דבר שמטריד אותו ומפריע לו. הערים הפרוזות לא יהיה להן רעש שיפחידן ולא אויב שיבוא וישבית את מנוחתן.
ולעומתן "משכנות" - משכן הוא דבר קבוע, והכוונה למבצר ולארמון, ולכן נאמר בהן "מבטחים". ביטחון, כפי שהסברנו, הוא כשיש עלי איום ובכל זאת אני בוטח, כי יש לי במה לבטוח: יש לי מבצר ויש לי חומות, ואם יבוא האויב לא יצליח כנגדי. כיוון שהוא יושב במשכנות מבוצרים ממילא יהיה בטוח, ואף יושבי ערי הפרזות יהיו שאננים, שכיוון שלא יהיה עליהם איום לא יחרדו מפני שאון.
ברדת היער ואשרי הנשארים
וּבָרַד בְּרֶדֶת הַיָּעַר וּבַשִּׁפְלָה תִּשְׁפַּל הָעִיר׃
המלבי"ם מסביר שהיער והשפלה שניהם היו בחלקו של יהודה. השפלה מפורשת כחלק יהודה בספר יהושע פרק ט"ו, ואותה החריב סנחריב, שהרי לכיש ולבנה שהחריב היו מערי השפלה, והיער שהחריבו היה באותו גבול, והכול מחלק יהודה.
ושימו לב: "וברד" כאן אינו הברד היורד מן השמים ואינו מכת ברד, ואנו יודעים זאת מן הניקוד. אילו היה מנוקד בשני פתחים היה זה שם דבר, אך כאן הב' בקמץ, והכוונה "ובעת שירד". וכך מפרש רש"י: בעל כורחך אין "ברד" זה שם דבר, שהרי נקוד חציו קמץ וחציו פתח, ובלשון פועל הוא - מה פעל? ירד.
לפי זה: "וברד ברדת היער" - כאשר ירד הכול ונחרב, כאשר ירד ונחרב היער; "ובשפלה תשפל העיר" - בחלק השפלה שביהודה ישפלו כל הערים וירדו ממדרגתן. בעת ההיא שהכול נחרב, מה יהיה?
אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כׇּל־מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר׃
אשריכם דורו של חזקיהו, הדור הנשאר. כאשר ירד היער והשפלה, והעיר שבחלקו של יהודה הגיעה לשפלות, אתם תהיו "זורעי על כל מים" - על כל מוצא מים. הזורע במקום שאין בו מים יש סכנה שזרעו יתייבש, אך הזורע במקום שיש שם מעיין מפכה סמוך למקום הזריעה, זהו "זורעי על כל מים". והזריעה הזאת תצמיח עד כדי "משלחי רגל השור והחמור", שיוכלו הבהמות לרעות שם, ויהיה זה מקום של חיות ושל גידולים, כמו שכתוב "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון... והיה למשלח שור ולמרמס שה".
השפלה תיחרב, אך אל ההר הוא לא יגיע. כל מה שמסביב יכלה - זו השפלה, וזה "ברדת היער" - אבל בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, וזו ירושלים. סנחריב יבוא ויצור, יחריב את כל אשר מסביב, אך אל ירושלים לא יוכל לגשת: יבוא מלאך השם ויכה בו שם מסביב מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות, ובזה יתבטל כוחו.
לסיכום:
הפרק פותח בתכלית המלוכה - מלך לצדק ושרים למשפט - ומתאר את חזקיהו כמגן מפני נזקי ארבעת היסודות. בימיו ייפקחו עיניים ואוזניים, לבב נמהרים יבין ולשון עילגים תדבר צחות, ותיפסק החנופה: לא יקראו עוד לנבל נדיב ולכילי שוע, שהנבל רע בפנים ובחוץ ובכל שלושת תחומי השלמות, והכילי רעתו מוסתרת ומכוונת לחבל בעניים, ואילו הנדיב האמיתי כל יסודו ותכליתו נדיבות בלא שום אינטרס. אחר כך מוכיח הנביא את השאננות (יהודה) והבוטחות (אפרים), מתאר את חורבן אפרים, פשיטת בגדיהם, אבדן שדותיהם ובתיהם הנטושים שנעשו מרעה לפראים. ולבסוף בא חזון הנחמה: עד שיערה עלינו רוח ממרום, ואז ישוב המדבר להיות ככרמל, ישכון משפט וצדקה, ומעשה הצדקה יביא שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, והדור הנשאר בימי חזקיהו - אשריהם, זורעי על כל מים, כאשר סנחריב יחריב את הכול מסביב ובירושלים תהיה פליטה.