פתיחה: בין ביטחון בה' לבין ביטחון בסוסי מצרים
פרק ל"א בישעיהו ממשיך את תוכחת הנביא על אלה שירדו למצרים לבקש עזרה מול אשור. הנביא מעמיד זה מול זה שני מחנות: אלה שנשענו על רכב וסוסים ועל בשר ודם, ואלה שבטחו בקדוש ישראל. בחלקו הראשון של הפרק התוכחה, ובחלקו השני תיאור נפלא של הגנת ה' על ירושלים - הגנה ארצית והגנה שמימית כאחת - עד לנפילת אשור בחרב שאינה של איש ואינה של אדם.
פסוק א: "הוי היורדים מצרים לעזרה"
הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל־סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל־רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי־עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־ה' לֹא דָרָשׁוּ׃
רש"י מסביר שהפסוק מוסב על עשרת השבטים שירדו למצרים לבקש עזרה. הם שלחו מלאכים אל סוא מלך מצרים, כמו שכתוב במלכים ב' פרק י"ז, והלכו להביא משם סוסים - שכבר הסברנו שהסוסים היו קלי המרוץ. "על סוסים יישענו" - הם לא נשענו על קדוש ישראל, לא כמו חזקיהו שכתוב עליו "בה' אלוקי ישראל בטח" וימרוד במלך אשור. הם אמרו: יש לנו יבוא אישי, סוסים ממצרים, הם יצילו אותנו - "ואת ה' לא דרשו".
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על דרך "דלתות הכתוב מקבילות": הפסוק מחולק לארבעה חלקים, כשחלק א' מכוון כנגד חלק ג', וחלק ב' כנגד חלק ד'. "הוי היורדים מצרים לעזרה" - כנגד "ולא שעו על קדוש ישראל": במקום לשעות אל קדוש ישראל הלכתם לבקש עזרה ממצרים. "ויבטחו על רכב כי רב" - כנגד "ואת ה' לא דרשו": בוטחים הם בסוס וברכב, ואינם בוטחים בכוח ה' ובסייעתא דשמיא.
השתדלות מותרת - למי שאינו במדרגה גבוהה
מסביר המלבי"ם: לפעמים אדם בוטח בה', אך הוא אומר לעצמו שאסור לסמוך על הנס, ולכן עליו לעשות פתרונות גשמיים בדרך הטבע כדי שהישועה תבוא בדרך טבעית. כך מצינו אצל דוד המלך: לא כתוב עליו שהיה שוכב בביתו והולך לישון, אלא היה מכין צבא ויוצא להילחם, ויחד עם זה מתפלל "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". המלחמה והישועה לה' יתברך, אבל השתדלות גשמית כן היה עושה. מי שנוהג כך אי אפשר לומר שיש בו חטא או עוון, שהרי כך הנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו על פי טבע. רק צריך לדעת בסופו של דבר כי "שקר הסוס לתשועה", שלה' הישועה, והוא זה שעושה את המלחמות - ולא "אני עשיתי". זו האמונה הנדרשת, ואין בה שום מניעה מלהכין צבא ולצאת להילחם.
אבל יש הבדל. אדם שיודע שהאמצעים הגשמיים הם מאת ה', ומבין שצריך גם השתדלות - בשבילו זה דבר טבעי ולא יתבעו אותו על כך. אולם מי שכבר מלומד בניסים, וה' הראה לו שאינו צריך כלום, שהוא יושב בביתו וה' מושיעו - מה פתאום החליט בשלב מסוים לקום ולהילחם? אם ה' הושיע אותך עד היום בלי שום השתדלות, הרי כשתתחיל היום לעשות השתדלות - בשבילך זו ירידה בביטחון.
ווארט: יוסף ושר המשקים
בזה הסברנו פעם את הכתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", ולעומתו "ארור הגבר אשר ישים בשר זרועו". נאמר שם "ברוך הגבר אשר יבטח בה'... ולא פנה אל רהבים ושטי כזב". חז"ל אומרים: "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" - זה יוסף; ו"לא פנה אל רהבים ושטי כזב" - זה יוסף שפנה אל רהבים, שאמר לשר המשקים "זכרתני והזכרתני". ולכאורה סתירה מיניה וביה: פעם אתה אומר שיוסף בוטח בה', ופעם שפנה אל רהבים. תחליט - יוסף בוטח בה' או פונה אל רהבים?
אלא היא הנותנת. אילו יוסף היה אדם רגיל, פנייתו לשר המשקים לא הייתה מוגדרת "פנה אל רהבים", אלא השתדלות טבעית שכל אדם חייב לעשות, לפעול בדרך הטבע. אבל מאחר שאתה יוסף, "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", ומדרגת ביטחונך גבוהה מאוד - הפנייה לשר המשקים אינה השתדלות טבעית אלא "פנה אל רהבים ושטי כזב". במדרגה שלך, שראית כיצד עד עכשיו הקדוש ברוך הוא הציל אותך מן הכול והיה עמך - מה פנית לשר המשקים? אצלך זה כבר נחשב לתביעה.
קדוש ישראל - השגחה פרטית; "ואת ה'" - הנהגה כללית
זהו שמסביר כאן המלבי"ם שנחשב להם לחטא. "הוי היורדים מצרים" לבקש עזרה, "על סוסים יישענו" - נשענים על הסוסים כאמצעים הטבעיים שעל ידם ינצחו בקרב, ועל כך התביעה: "ולא שעו על קדוש ישראל". אומר המלבי"ם שהביטוי "קדוש ישראל" בא תמיד לבטא את צד ההשגחה הפרטית שהקדוש ברוך הוא משגיח על עמו. תסמכו על ההשגחה הפרטית של ה'! ויש צד שני, שאדם נשען על האמצעים הטבעיים ובכל זאת אינו מסיר את ביטחונו מה', והאמצעים הגשמיים הם רק מצד הצורך לפעול על פי טבע.
על זה מוסיף "ואת ה' לא דרשו". אילו היה זה רק כתוספת - גם בוטח בה' וגם עושה השתדלות - ניחא. אבל אתם הסרתם לגמרי את ביטחונכם מאת ה'. וזה עצמו חטא גדול: אם אתה הולך ועושה פעולות גשמיות מפני שאתה נוהג על פי טבע, וכך רצון ה' שתפעל - למה אינך מזכיר גם את הקדוש ברוך הוא? אם היית מאמין בה', היית מתפלל אליו וגם עושה על פי טבע, וזה לגיטימי (אלא אם כן אתה בדרגה גבוהה כמו שאמרנו). אבל ברגע ש"את ה' לא דרשו" - על זה התביעה.
ולכן הוא מוסיף: "ויבטחו על רכב כי רב" - למה אתה בוטח? לא מפני שה' אתי, אלא מפני שיש לי הרבה רכב. "ועל פרשים כי עצמו מאוד" - "עצמו" מדבר על האיכות ולא על הכמות: הרכב רב, והפרשים בעלי עוצמה. מי שמפאר את כוח הצבא אומר בעצם: בכוח הזה אני מנצח, כוחי ועוצם ידי. ולכן "ואת ה' לא דרשו" - שהוא ההנהגה הכללית - ואף "לא שעו על קדוש ישראל" שהיא ההשגחה הפרטית. לא רק שכביכול אין השגחה פרטית, אלא גם השגחה כללית אין, שבטחו בה' לגמרי לא, אלא אך ורק בכוח הרכב, הפרשים והסוסים.
פסוק ב: "וגם הוא חכם"
וְגַם־הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת־דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל־בֵּית מְרֵעִים וְעַל־עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
אתם חושבים לבקש תחבולות כנגד גזירת ה' עליכם? "וגם הוא חכם" - הקדוש ברוך הוא חכם יותר מכם להוציא את גזירתו אל הפועל. אתה חושב להתחכם כנגד ה' יתברך? ולא זו בלבד, אלא "ויבא רע" ו"את דבריו לא הסיר" - את הגזירות שגזר יוציא אל הפועל. "וקם על בית מרעים" - אלה שבט אפרים, עשרת השבטים שהיו רעים וחטאים, והם הוגלו. ומה שאתם חושבים להתגבר על הצרות בעזרת מלך מצרים, בסוסים וברכב - "וקם על עזרת פועלי אוון": המצרים שאתם חושבים לקבל מהם עזרה, הם באמת פועלי אוון ופועלי שקר. וכבר ראינו בפסוקים הקודמים שמצרים מעולם לא עזרו למי שנשען עליהם, ולכן הם משענת קנה רצוץ; כל מי שנשען עליהם בעבר נחל בסוף מפלה.
משענת קנה רצוץ - גם בימינו
ולצערנו גם בדורנו לא הבינו זאת ונשענו על מצרים - האמריקאים נשענו על מצרים, ואנחנו נשענו על מצרים, וחשבנו שיש לנו הסכם ויש לנו ויש לנו, ופתאום התברר שאין לנו אחים אלא "אחים מוסלמים". אמרו: זו המדינה הכי מסודרת במזרח התיכון, יש שם שלטון ברזל. שלושה ימים לפני שהשלטון קרס היו הערכות של ראש אמ"ן שמובארק אינו עומד ליפול. אוי לנו מן ההערכות של אלה שמקבלים משכורות עתק. אותו אחד יכול להעריך שלפלוני עוד אין פצצה, ושחיזבאללה מפחדים לתקוף אותנו - מה להם ולמציאות? "יושב בשמיים ישחק, ה' ילעג למו". איפה כל המבינים והמעריכים? מי חשב לפני שנתיים על כל המהפכה הערבית הזאת? עד לפני כמה חודשים היו בטוחים שהמזרח התיכון הולך לקראת דמוקרטיה, שיהיו בחירות, שיהיה "מזרח תיכון חדש", חלון הזדמנויות. כמה סכלות, כמה אינם מבינים את הראש הערבי.
הקדוש ברוך הוא מביא כאן את הכול לקראת הפיכה. הרי כתוב שתהיה מלחמה של אדום וישמעאל בירושלים, ואדום יכו את ישמעאל. אם כן, אנחנו הולכים לקראת זה. מה אתה חושב, שהם הופכים להיות פודלים? הם הופכים להיות רוטוויילרים, כי המלחמה הזאת עומדת בפתח. ומי שישן זה אנחנו - אנחנו צריכים להתעורר ולעשות תשובה. כל המהפכות האלה אומרות משהו ביחס אלינו: העסק מתחמם. וכבר גדולי ישראל מדברים מפורש שאנחנו בעקבתא דמשיחא, וכל המהלכים מסביב, וכל הפירוד וההסתה שקורים מבפנים - ברור שזה הולך לקראת התפוצצות, ה' יצילנו. זה אמור לעורר אותנו לתשובה ולהבין שהזמן קצר, ואי אפשר להמשיך במה שעשינו עד היום.
וזו התוכחה: "גם הוא חכם" - אתם תתחכמו כנגד ה'? יש לכם עוזרים ומסייעים, על מי? "על עזרת פועלי אוון", אלה שעד היום עשו רק רע. וכשם שגזר הקדוש ברוך הוא להסיר את עצת אפרים, כך יגזור להסיר את עצת מצרים, ותיווכחו שאלה שסמכתם עליהם הם משענת קנה רצוץ שאי אפשר להישען עליו.
פסוק ג: "ומצרים אדם ולא אל"
וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא־אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא־רוּחַ וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן׃
אומר להם הנביא: הרי אינכם נלחמים כנגד בשר ודם אלא כנגד הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא כוח רוחני עליון שאין כדוגמתו, וכלי הנשק שבידו הם "מלאכי רוח עושי דברו". אם אתם רוצים להילחם כנגד גזירת ה' ולהסיר את דבריו, צריך שיהיה זה - כלשון הילדים - "כוחות", ואילו כאן אין זה כוחות כלל. עם מי אתה נלחם כנגד הקדוש ברוך הוא? עם מצרים שהם בשר ודם? היית צריך כוח של אל, ולפחות להביא איזה אל - אבל הרי אין מבלעדו. "ומצרים אדם ולא אל". וכנגד מלאכי הרוח שהם צבאו של הקדוש ברוך הוא, מה אתה מעמיד? "וסוסיהם בשר ולא רוח" - סוסי בשר כנגד מלאכי רוח?
"וה' יטה ידו" - רש"י מסביר: כשהקדוש ברוך הוא כביכול סומך דבר בידו, די שיטה מעט את ידו והכול מחליק ונופל. וממילא "וכשל עוזר" - זו מצרים, "ונפל עזור" - אלה עם ישראל, "ויחדיו כולם יכליון" - ברגע אחד כולם כלים. ואם כן, איך הסכלתם (מלשון סכלות) לבטוח במצרים שיעזרו לכם - כנגד מי? כנגד הקדוש ברוך הוא!
פסוק ד: כוחו של הבוטח בה' - האריה הרובץ על טרפו
כִּי כֹה אָמַר־ה' אֵלַי כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל־טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד ה' צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל־הַר־צִיּוֹן וְעַל־גִּבְעָתָהּ׃
עתה בא הנביא לתאר מה רב כוחו של הבוטח בה', ואת ישועתם של בני ירושלים - ישועה מאת ה' בשתי בחינות: הן מן הבחינה הגשמית כאן בארץ, והן מן הבחינה הרוחנית שם למעלה. ובתחילה מדבר על השמירה הארצית. הרי כאשר התכונן חזקיהו לביאתו של סנחריב - וקשה לקרוא לזה "התכונן", שהרי לא עשה מאומה אלא עלה על מיטתו והלך לישון - היה שאנן ושלו בלי שום חשש. סנחריב צר על ירושלים ודיבר דברי רהב, שתוך כמה פסיעות יכלה את כולם, וחזקיהו לא נבהל: בטח בה' ולא עשה דבר.
הקדוש ברוך הוא השוכן בירושלים הוא כאריה וכפיר הרובץ על טרפו. כשאריה טרף איילה והוא רובץ עליה - מי יכול לו? מי יבוא להוציא ממנו? יש לו פחדים? חששות? הוא מסתכל לצדדים? אינו חושש מאיש. "אשר יקרא עליו מלוא רועים" - אף אם יתקבצו עליו אסופת רועים, לא יזוז ממקומו. "מקולם לא יחת" - מכל הרעש שעושים כדי להבעיתו אינו נחרד ואינו נשבר. "ומהמונם לא יענה" - גם להיכנע מפני שהם באים בהמון ובקיבוץ רב, אין זה מדבר אליו כלל.
ומהו "יהגה"? המלבי"ם בביאור המילים מסביר שהגייה מורה או על הוצאת הגה מן הפה, או על מחשבה, או על קול ("הגה במחשבתו", "הגה רעיון"). בדרך כלל אנו מוצאים ביטוי זה ביחס ליונה, אך לא ביחס לאריה - ואין בכל התנ"ך "יהגה" ביחס לאריה. לכן מפרש שכאן "יהגה" הוא מה שהאריה חושב בדעתו: כשהוא יושב על טרפו הוא הוגה בלבו - גם אם יבואו הנה רועים, וגם אם יבהילו אותי, וגם אם יצעקו ויבואו בכמות גדולה, מי יתקרב?
"כן ירד ה' צבאות לצבוא על הר ציון ועל גבעתה" - כך הקדוש ברוך הוא יורד כביכול לארץ לשמור על הר ציון ועל ירושלים. יושבים לבטח, כאריה שאינו ירא ואינו זז ממקומו, בלי להכין צבא ובלי להכין מי שיגן מפני סנחריב, שהרי הקדוש ברוך הוא כביכול נמצא כאן, יורד לצבוא כצבא על ההר ועל "גבעתה" - הגבעה שלה, הוא הר הבית. זו השמירה הארצית.
פסוק ה: "כציפורים עפות" - השמירה מן השמיים
כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט׃
הרד"ק מביא בשם אביו שהציפורים העפות הן משל למלאך ה' שבא והכה במחנה אשור, שהמלאך הוא כציפור עפה: ישלח ה' מלאכים כדוגמת הציפורים, שיעופו במהרה להגן ולחצוץ בפני חילו של סנחריב.
המלבי"ם מסביר: כאשר רוצים לגזול את קן הציפור, היא עפה במהירות לשמור על הקן ולהצילו. כך יגן ה' על ירושלים - יעוף כביכול על במותי עב להציל את קינו, את עם ישראל, "גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה". כציפור העפה ברגע אחד להציל את קינה, כך הקדוש ברוך הוא ברגע אחד יבוא להציל את עם ישראל. וההצלה בשתי בחינות: "גנון והציל" מלשון הגנה, שיגן ויציל שלא יתקרב האויב אל הקן; ועוד "פסוח והמליט" - פסח וקפץ על מחנה האויב, והמליט מידו את השלל.
שהרי כולנו זוכרים מה שלמדנו בספר מלכים, שסנחריב הגיע לכאן אחרי שנלחם בתרהקה מלך כוש. הוא עשה מצור, אמרו לו שיש מלחמה בארצו, עזב הכול והלך להילחם, ואמר: אל תחשבו שעזבתי, אני עוד חוזר. הלך, נלחם, לקח שלל רב וחזר לכאן. ולמה סובב הקדוש ברוך הוא כך? כדי שלא יבואו בידיים ריקות - "לא יראו פניי ריקם"! אם כבר באים, שיישאר משהו. הביא את כל השלל מכוש, ובא מלאך ה' והכה את כולם והשאיר כאן את כל השלל. נמצא שלא רק "גנון והציל" - שהצילנו מידו - אלא גם "פסוח והמליט", שקפץ כביכול על מחנה האויב והמליט מידו את כל השלל שבידו.
אם כן, אף שבארץ לא נעשתה שום הכנה טבעית - חזקיהו הלך לישון, לא חידד חרבות, לא הכין את צבאו, לא עשה מאומה - שמר עליו הקדוש ברוך הוא מן הבחינה הארצית, "כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו"; ומאידך גם מן השמיים, כמו "הכוכבים נלחמו עם סיסרא": משמיים אני עוזר ומגן שלא יגיע מצב שיוכל לפגוע בך, על ידי שה' שולח את מלאכיו עושי דברו, "כציפורים עפות", למעלה מן הטבע.
ועוד נראה שיש כאן רמז: מתי הייתה ההצלה של חזקיהו ובני ירושלים? בפסח. וזה רמוז בפסוק "גנון והציל פסוח והמליט" - "פסוח" מלשון פסח: מתי ימלט אותנו ה' מידו? כאשר יקריבו את הפסחים, אז תהיה ההצלה מיד סנחריב.
פסוק ו: "שובו לאשר העמיקו סרה"
שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אומר להם הנביא: אחרי שאתם רואים שכל ההצלה מאיתו יתברך, מה לכם לסמוך על מצרים? מצרים היא עזר וסיוע גשמי שאין בו ממש, "אדם ולא אל", "סוסיהם בשר ולא רוח", וברגע אחד יטה ה' ידו, "וכשל עוזר ונפל עזור, ויחדיו כולם יכליון". האם לא כדאי לכם יותר לסמוך על הקדוש ברוך הוא, המגן הן הגנה רוחנית עליונה והן הגנה ארצית? ומאחר שאתם רואים שה' הוא המגן, העוזר והמושיע - ממילא מתבקש: "שובו לאשר העמיקו סרה בני ישראל".
"סרה" בסמ"ך פירושו שהעמקתם לסור מפניו יתברך - סרתם מדרך ה' והעמקתם ללכת בדרך זו. ולמה קורא לזה "העמיקו"? כי הקדוש ברוך הוא למעלה, ומי שסר ממנו הולך למטה. לכן על המתרחק עוד ועוד נאמר שהוא הולך עמוק יותר. כך גם אנו אומרים על אדם שמתרחק מתורה ומצוות: הוא מדרדר, הוא יורד, ירד ברוחניות - כי כדי להגיע לה' יתברך צריך לעלות. ומי שהעמיק להתרחק, ירד עמוק עמוק. אומר להם: שובו אליו, ועל ידי זה תהיה לכם התשועה - וה' יגן עליכם כאריה וככפיר השומר, וכציפורים העפות להגן על ירושלים.
פסוק ז: "ימאסון איש אלילי כספו"
כִּי בַּיּוֹם הַהוּא יִמְאָסוּן אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם יְדֵיכֶם חֵטְא׃
"ביום ההוא" - ביום שיכה ה' את מחנה אשור, אומר הרד"ק, כשיראו שמחנה אשור אינו נופל בחרב אלא ביד ה' יתברך, ממילא ימאס כל איש את אלילי כספו. יראה את האלילים שקנה בכסף, או שציפויים כסף, ויבין שהבל המה ואין בהם תועלת, ואין עוד מלבדו. "ואלילי זהבו" - אפילו האלילים המשובחים יותר, שהשקיעו בהם זהב או עשאום מזהב. "אשר עשו לכם ידיכם" - אז תבינו: מה הוא האליל הזה? שטות והבל, בידך עשית אותו, ואתה חושב שיושיע לך? ואם כן כל המחזיק אליל כזה - "חטא", חיסרון יש בידו. ואז תבינו שהישועה מאת ה', שהרי כאשר בטחו חזקיהו וסיעתו בה', גונן עליהם והציל והושיע.
פסוק ח: "בחרב לא איש" ו"חרב לא אדם"
וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא־אִישׁ וְחֶרֶב לֹא־אָדָם תֹּאכְלֶנּוּ וְנָס לוֹ מִפְּנֵי־חֶרֶב וּבַחוּרָיו לָמַס יִהְיוּ׃
הרד"ק מסביר שהמלאך אינו איש ואינו אדם, ולכן נפל אשור "בחרב לא איש" ו"חרב לא אדם". אך כרגיל אצלנו, המלבי"ם מבאר שאין כפילויות: "לא איש" משמעות אחת, ו"לא אדם" משמעות שנייה, ואילו היה זה אותו דבר לא היה כופל. ועוד: בתחילה כתב "ונפל אשור בחרב לא איש", ואילו על "חרב לא אדם" לא כתב "נפל" אלא "תאכלנו" - כאן כבר מדובר על אכילה.
מקדים המלבי"ם יסוד: "איש" הוא מלשון "יש", וכולל כל יש שבעולם, וגם מלאך נקרא איש, שנאמר "והאיש גבריאל" - פסוק מפורש בדניאל שכבר למדנו; וכן "וימצאהו איש והנה תועה בשדה" - ומי הוא האיש? גבריאל. נמצא שכשכתוב "בחרב לא איש", פירושו לא אדם ואף לא מלאך. ולעומת זאת "חרב לא אדם" משמעו: אדם לא, אבל מלאך כן.
ולפי זה: "ונפל אשור בחרב לא איש" - לא אדם ולא מלאך, אלא רק ה' יתברך בעצמו. ומהו "וחרב לא אדם תאכלנו"? מסביר המלבי"ם: לפעמים הקדוש ברוך הוא מפיל את האויב, ואחר כך סובבים לפשוט על החללים - כלומר לאחר שהאויב נופל, הצבא מתחיל לרדוף ולהכות. תחילת המפלה היא שהם נסים ואינם תוקפים עוד, ואז אנו נכנסים לתמונה והולכים ומכים בהם. נמצא שהחרב האוכלת אותו היא חרב אדם, אף שהנפילה עצמה הייתה ביד ה'. כלומר המפלה ביד ה', אבל את ה"פינישים" אנחנו עושים - וכך ראינו דוגמאות רבות במלחמות ישראל, שהקדוש ברוך הוא הפיל את האויבים לפניהם והם רדפו והשמידום בחרב.
אבל כאן אומר הנביא: חיל אשור נהרג על ידי מלאך ה' ולא בחרב אדם. בתחילה מי הפילו? "בחרב לא איש" - אפילו לא מלאך הכהו, אלא הנפילה הייתה על ידי ה' בעצמו. ואולי הסיום היה על ידינו? על זה אומר: גם הסיום לא היה על ידכם, ולכן "וחרב לא אדם תאכלנו" - גם ה"אכילה", שהיא ההריגה הגמורה ולא רק המפלה, הייתה בחרבו של המלאך. "ונס לו מפני חרב" - בעקבות הסכנה נאלץ לנוס ולברוח, "ובחוריו למס יהיו" - ולא רק שנס, אלא הוכרח לאחר מכן להעלות מס לעם ישראל.
פסוק ט: "וסלעו ממגור יעבור"
וְסַלְעוֹ מִמָּגוֹר יַעֲבוֹר וְחַתּוּ מִנֵּס שָׂרָיו נְאֻם־ה' אֲשֶׁר־אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
רש"י מסביר: "סלעו" - חוזקו; "ממגור" - מפחד, כמו "מגור מסביב", "לא תגורו מפני איש". ולשון "לגור" עניינו פחד, ונראה שהוא גם מלשון לאגור: שכן אדם הפוחד מתכווץ ונאסף. "לא תגורו מפני איש" - לא תאסוף דבריך מפני איש: בא בעל דין וצועק, והשופט מיד אוגר דבריו ונסגר ואינו אומר את אשר בפיו מפני שהוא מפחד מן התגובה. וכשאדם פוחד הוא מסתגר וסוגר את ביתו, ואפשר שקשור גם לעניין "לגור", להיכנס פנימה. ומכל מקום כאן הוא מלשון פחד: חוזקו של האויב היה חזק כסלע, אך "ממגור יעבור" - מחמת הפחד ייחלש. "וחתו מנס שריו" - מחמת הניסים שיעשה ה' לישראל, שריו וחשוביו "חתו", יישברו. "נאום ה' אשר אור לו בציון" - הכין לו הקדוש ברוך הוא בציון אור, מקום ששם ישרפם, "ותנור לו בירושלים".
והמלבי"ם מסביר: "וסלעו" - הסלע שלו, המבצר שלו, נמס מחמת הפחד; הוא שהיה בוטח גדול נמס מפחד ויראה. "אשר יעבור" - כאילו עבר בו המסור, המגרה שבה חותכים, כאילו חתך אותו ופורר אותו. "וחתו מנס שריו" - עד עכשיו הם הרימו את נס המרד והמלחמה, שהרי "נס" הוא הדגל המורם למעלה, וכבר דיברנו בזה. תמיד רואים בציורים את הצבאות ההולכים לקרב ודגל גדול לפניהם - זה היה סימן המלחמה, ובשבילם היו אלה שאגות קרב ועידוד לצאת ולהילחם. ועכשיו, ברגע שהוא רק רואה שהאויב הרים את נס המלחמה - מיד הוא נשבר, "וחתו מנס שריו".
"נאום ה' אשר אור לו בציון" - לעם ישראל היה אור, ואותו אור שהאיר לחזקיהו נהפך לבחינת אש אוכלה שתשרוף את סנחריב, ולבחינת תנור להבעיר. אותה אש שרצית להבעיר בה את עם ישראל, תהיה תנור שהוא עצמו יישרף בה, ומחנה סנחריב שחנו שם בסביבות ירושלים נשרפו. כן יעשה לנו ה' ניסים כפי שעשה לחזקיהו ולסיעתו, אמן ואמן.
לסיכום:
הפרק מעמיד בחדות את ההבדל בין היורדים למצרים לעזרה, שנשענו על רכב וסוסים והסירו לגמרי את ביטחונם מה' ("לא שעו על קדוש ישראל" - השגחה פרטית, "ואת ה' לא דרשו" - הנהגה כללית), לבין חזקיהו שבטח בה' ולא עשה מאומה. השתדלות טבעית מותרת ואף ראויה - אך למי שבמדרגת ביטחון גבוהה היא עצמה תביעה, כפי שראינו ביוסף ושר המשקים. מצרים "אדם ולא אל" וסוסיהם "בשר ולא רוח", וה' די שיטה ידו - וכשל עוזר ונפל עזור. ומנגד, הקדוש ברוך הוא מגן על ירושלים בשתי בחינות: בארץ כאריה הרובץ על טרפו שאינו חת מקול הרועים, ומן השמיים כציפורים עפות להציל את קינן, "גנון והציל פסוח והמליט" - ורמז לפסח שבו באה הישועה. מכאן הקריאה "שובו לאשר העמיקו סרה", ומכאן מיאוס האלילים, ונפילת אשור בחרב לא איש ולא אדם - לא בנפילה ולא בהריגה הסופית נטלנו חלק - עד שסלעו נמס מפחד ושריו נשברים, והאור שבציון נהפך לתנור השורף את האויב.