פתיחה: חלקו האחרון של פרק ל - נפילת אשור ואור הגאולה
פרקינו עוסקים כולם בשאלה אחת: מה יקרה כאשר אשור יעלה ויצור על ירושלים בימי חזקיהו, וכיצד ייפרע הקדוש ברוך הוא ממנו. בחלק זה של הפרק מתאר הנביא תחילה את גודל אור ההצלחה שיאיר לעם ישראל לאחר הצרות, ואחר כך את דמותו הכפולה של בוא אשור: אש וזעם כלפי חוץ, ורחמים וחסד בפנימיות. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים.
אור הלבנה ואור החמה - שני שלבי הישועה
וְהָיָה אוֹר־הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהֹוָה אֶת־שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא׃ (כו)
רש"י מפרש "שבעתיים כאור שבעת הימים" - שבע שביעיות כאור של שבעת הימים, דהיינו שבע כפול שבע שביעיות, ארבעים ותשע שביעיות, העולות למניין שלוש מאות ארבעים ושלוש. זהו האור שעתיד להיות לאור החמה לעתיד לבוא.
המלבי"ם מעמיק בדבר. ידוע שהצרה נמשלה ללילה - אדם שנמצא בתקופה קשה אומר: אני בתקופה של חושך. "יוון - שהחשיכה עיניהם של ישראל". הצרה תמיד נמשלת ללילה ולאפלה. לעומת זאת הרווחה נמשלת ליום, כלשון "הוציא אותם מצרה ומאפלה לאור גדול". והנה יש שני סוגי רווחה: רווחה שבאה באמצע הצרה עצמה נמשלה לאור הלבנה הזורחת בתוך הלילה - עדיין לילה, אך כבר מבליח אור ומסלק מעט את האפלה. ואילו ההצלחה הגמורה, שלווה שאינה מתוך צרה כלל, נמשלה ליום ולאור החמה.
לפי זה מתבאר סדר הפסוק. "והיה אור הלבנה כאור החמה" - התחלת הישועה, זו הנמשלת לאור הלבנה, תהיה כאור החמה. בדרך הטבע, כשמסתיימת צרה גדולה ומתחילה ישועה, עדיין אנו מדממים, עדיין מלקקים את הפצעים מן המכות שספגנו. אומר הנביא: לא כך יהיה. כשתתחיל הישועה זה לא יהיה בבחינת לבנה המאירה בלילה, אלא ישר אור יום - כאילו מעולם לא היה לילה, כאילו מעולם לא הייתה צרה.
ואם התחלת הישועה, שלאחר הצרות, תהיה כשלווה שהייתה מאז ומתמיד, מה תהיה ההצלחה שבאה מתוך שלווה ונחת? על כך אומר הכתוב: "ואור החמה יהיה שבעתיים" - פי כמה וכמה, עד שיהיה דומה "כאור שבעת הימים", אותו אור ששימש בשבעת ימי בראשית, האור האלוקי שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבוא.
מוסיף המלבי"ם: הרי עד יום רביעי לא שימשו המאורות, ואם כן מהו "ויהי ערב ויהי בוקר"? מאין ערב ובוקר בלא מאורות? אלא שהיה אור שבעת הימים - אור עצמי, בלי כדור שמש, שהיה מתחיל להאיר בבוקר והולך ונמוג לעת לילה. אור זה עתיד הקדוש ברוך הוא לגלות לצדיקים לעתיד לבוא. ולמה נגנז? משום שהיו לו סגולות מיוחדות, שאדם היה רואה בו מה שבתוך הקירות ומה שטמון בטפחים, והקדוש ברוך הוא העלימו כדי שלא ישתמשו בו הרשעים לפרוץ לבתי אנשים, שהרי היו יודעים היכן הכספת והיכן מוחבא הממון. על כל פנים, אור עצום היה זה, וכמותו יהיה אור ההצלחה לעתיד לבוא.
ומתי יהיה זה? "ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא". עם ישראל יהיו אז כאדם שנפל מקומה רביעית - ואני מדבר בהנחה ששרד - שכולו עטוף תחבושות וגבס. כך יהיה מצבם לאחר כל הצרות והייסורים, המכאובים והפצעים. תחילה יש לחבוש את השבר, ואחר כך "ומחץ מכתו ירפא". "שבר" הוא הנזק הפנימי, שבירת העצמות; "מחץ מכה" הוא הנזק החיצוני, הבשר שנמחץ, הדם שיצא והעור שנהרס. שני אלו ירפא הקדוש ברוך הוא: ההצלחה הפנימית, הרוחנית והנפשית, תחזור אליהם, וגם ההצלחה החיצונית, הגשמית והחומרית. וביום ההוא יאיר אור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים - אור הצלחה רב ועצום.
"הנה שם ה' בא ממרחק" - אש מבחוץ ורחמים מבפנים
הִנֵּה שֵׁם־יְהֹוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת׃ (כז)
כאן חוזר הנביא לתאר את אשר יקרה בבוא אשור. "הנה שם ה' בא ממרחק" - הקדוש ברוך הוא כביכול בעצמו בא ממרחק, הוא זה שהביא את אשור לירושלים. וכבר למדנו "הוי אשור שבט אפי": כשהקדוש ברוך הוא רוצה להכות, אין מקל יורד מן השמיים ומכה, אלא יש לו שבט, ובזמנו היה זה אשור. וכך בכל דור: פעם זה אשור, פעם חיזבאללה, פעם חמאס, פעם המשוגע מאיראן, ופעם כלי התקשורת. תמיד יש לנו "אשור" אחר המשמש שבט אפו של הקדוש ברוך הוא, ותמיד במצבים כאלה עלינו לראות מה עלינו לתקן ומה רוצים מאיתנו.
מצד אחד מתואר אשור כמי שכולו עשן ואש, דין ורוגז: "בוער אפו וכובד משאה" - נחיריו בוערים ועשן עולה מהם, ובחיצוניותו נראה כמי שבא לשרוף הכל ולכלות את עם ישראל. "שפתיו מלאו זעם" - שהרי בא וחירף וגידף מערכות אלוקים, הוא ושבנא וכל אשר עמו, לחרף את חזקיהו ואת העם היושב בציון. ולא די שחרה אפו, שזה דבר פנימי, אלא שהוציא את הקללה גם מבחוץ. "ולשונו כאש אוכלת" - הלשון פנימית יותר, תחת השפה, ומרוב כעס היא באה לשרוף הכל.
אך שים לב לפתיחת הפסוק: "הנה שם ה' בא ממרחק" - ושם ה' מורה על רחמים. ללמדך, שאף שבחיצוניות הכל אש וזעם, בפנימיות הקדוש ברוך הוא מלא רחמים וחמלה, ומנסה לכבות את אותה אש. אם זו מידת הגבורה, הוא מכבה אותה במידת החסד.
"ורוחו כנחל שוטף" - החסד המכבה את האש
וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד־צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים׃ (כח)
כל האש והזעם - בחיצוניות; אבל "רוחו", הרוח הפנימית, "כנחל שוטף". והנחל הרי מכבה את האש. "עד צואר יחצה" - כביכול מן הצוואר ולמעלה אש, והנחל מגיע עד מקום הצוואר וחוצה, ומכבה את האש. כלומר: אף שכלפי חוץ בא הקדוש ברוך הוא ברוב זעם, שהרי הוא מביא את אשור לצור על ירושלים ולחרף ולגדף, דע לך ש"פלג אלוקים מלא מים", מלא גשם נדבות - במידת החסד יבוא ויכבה את אותה אש. וזו תהיה ההצלה מאשור.
ולמה בכל זאת נצרכה האש? כדי שהעם יתעוררו בתשובה וישובו אל ה', ואז יהיו ראויים לחסד. המים מסמלים את החסד, ובבוא החסד יתגברו החסדים על הדינים ועל מידת הדין המקטרגת על ישראל, ויכבו את האש.
"להנפה גוים בנפת שוא" - כל אותה מראית עין של אש וחמה נועדה להטעות את הגויים, שיהא נדמה להם כאילו הקדוש ברוך הוא מבקש להושיבם בנוף יפה, בירושלים שנאמר עליה "יפה נוף משוש כל הארץ". והם בטוחים: הנה באים אנו לרשת את נופה של ירושלים, הנה אנו כובשים ומצליחים. אך באמת - "ורסן מתעה על לחיי עמים". במה מושכים בהמה? ברסן, "במתג ורסן עדיו לבלום", וכן "ושמתי חחי בלחייך" - החחים בלחיים כדי למשוך את הבהמה. הקדוש ברוך הוא רצה למשוך לכאן את אשור, ולשם כך נתן לו את האשליה: האש שורפת, אתה עומד לכלות הכל, כולם נמסרים בידך, נופה של ירושלים שלך. ומתוך כך בא לכאן עם כל חילותיו.
וככל שיבוא בחילות רבים יותר ובכסף וזהב רב יותר, כך תהיה הישועה גדולה יותר והכסף והזהב שיקבלו ישראל מרובים יותר. ולכן קודם לכן הלכו ונלחמו בכוש ובתרהקה, ולקחו משם כסף וזהב רב, ורק אז באו לכאן - שלא יבואו ריקם, אלא מלאים, כדי שלישראל לא יישארו רק פגרים אלא גם כסף וזהב. נמצא שכל ההתלהבות הזאת לא הייתה אלא רסן שהשם מושך בו, והוא לא הרגיש בכך.
"השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" - שתי שמחות
הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ־חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר־יְהֹוָה אֶל־צוּר יִשְׂרָאֵל׃ (כט)
מתי הייתה מפלת אשור? בליל פסח, ואז אמרו ישראל את ההלל. אומר רש"י: בליל הפסח תבוא לכם שמחה זו. "כליל התקדש חג" - כ"ף הדמיון, כמו הלילה שבו התקדש החג, כמו שאמרתם שיר של פסחים במצרים. שהרי באכילת קורבן הפסח אומרים את ההלל, וכשם שאמרתם אז שיר והלל, כך יהיה לכם שיר בבוא סנחריב. "כהולך בחליל" - תשמחו במפלתו של סנחריב כשמחת מביא הביכורים, שהחליל היה מכה לפניהם. ודרך אגב, מלשון "החליל מכה" - ולא "החליל מנגן" - משמע לכאורה שהיה זה מין כלי הקשה, וצריך עיון בדברי המפרשים.
המלבי"ם מבאר: כשם שאז, במפלת סנחריב שהייתה בליל פסח, שרו ישראל את ההלל בשמחה גדולה ואכלו את פסחיהם בהודאה, כך מנגד רווחה המהומה במחנה אשור. בשעה שלכם יהיה "השיר כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל", באותה שעה עצמה יעשה להם הקדוש ברוך הוא מהפכה - "והשמיע ה' את הוד קולו". אצלכם מהומה של שמחה, ואצלם מהומה של צער, עצב ואובדן.
ועוד מבאר המלבי"ם שיש כאן שתי שמחות שונות. יש שמחה הבאה מצד הזמן, כשמחת הרגל - הזמן עצמו זמן של שמחה, וזהו "כליל התקדש חג". ויש שמחה הבאה מצד סיבה מסוימת, כשמחת העולה לרגל הזוכה לראות פני האדון ה', וזהו "ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל". כן הוא בחיינו: יש שמחה שנובעת מן הזמן, ויש שמחה שנובעת מכך שאני עומד לפגוש מישהו קרוב, בנו או בתו מתחתנים וכיוצא בזה. ובאותה שעה תהיה שמחתכם מורכבת משתי השמחות כאחת.
"והשמיע ה' את הוד קולו"
וְהִשְׁמִיעַ יְהֹוָה אֶת־הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד׃ (ל)
"והשמיע ה' את הוד קולו" - להבעית את מחנה אשור בהוד קולו. "ונחת זרועו יראה" - מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין "זרועו" ל"נחת זרועו": נחת מלשון הנחה, שעדיין רק הניח עליהם את זרועו ולא הכה אותם הכאה הראויה, ודי בכך להפחידם. "בזעף אף" - בכעס. "ולהב אש אוכלה" - כנגד שהם באו "בוער אפו... ולשונו כאש אוכלת", כנגד זה יכלה אותם הקדוש ברוך הוא באש. "נפץ וזרם ואבן ברד" - ינפצם כזרם וכאבני ברד, כברד היורד וכגשם הבא בכוח.
ומהו "להב אש אוכלה"? כבר הסברנו כיצד הוכו מחנה אשור: אש אכלה אותם מבפנים, "תיקד יקוד". וכיצד היה הדבר? על ידי ששמעו את קול שירת המלאכים, וכלתה נפשם ונשרפה מבפנים, שלא יכלה לעמוד ברוחניות הגבוהה של שמיעת קולות המלאכים. וזהו שכתוב "ולהב אש אוכלה" - אש שאכלה אותם מקרבם. וכתוב שהייתה זו שריפת נשמה וגוף קיים, שהגוף נשאר כשהיה: "וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים".
"כי מקול ה' יחת אשור"
כִּי־מִקּוֹל יְהֹוָה יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה׃ (לא)
אומר רש"י: אוזניים פתח להם ושמעו שירה. מכאן שעצם שמיעת קול השם יתברך, ששמעו שירה מפי החיות, היא שהמיתה אותם. ו"בשבט יכה" - רש"י מפרש: אשור שהיה רגיל להכותך בשבטו.
ויש כאן שתי אפשרויות בהבנת "בשבט יכה". האחת, שהדבר מוסב על הקדוש ברוך הוא: אשור ייחת מקול ה', שהשם בשבט יכה אותו. והשנייה, שהדבר מוסב על אשור: אותו אשור שתמיד היה מכה בשבטו, שכולם יראו וחרדו ממנו - כעת מקול ה' ייחת. כלומר, אומר הקדוש ברוך הוא: איני צריך להכותו בידי, אלא די בנחת זרועו, שאפילו בנחת יניח עליו את זרועו, ובשמיעת קול ה' לבדה יש כדי לשוברו.
"מטה מוסדה" - זכות תנופת העומר ושמחת החג
וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהֹוָה עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם־בָּם׃ (לב)
רש"י מבאר "במלחמות תנופה": תנופת קציר העומר עמדה להם לישראל באותה מלחמה. שהרי ליל ט"ז בניסן היה, וזכותם של ישראל אז הייתה זכות הקרבת העומר. והיכן עוד מצאנו שעמדה לישראל זכות העומר? אצל המן ומרדכי - שאמרו לו: השקלים הבודדים שלכם וקמיצת העומר; הראו לו את הקמיצה ואמרו לו: מעט העומר הזה הוא שניצח את כל אלפי השקלים שלך.
המלבי"ם מבאר: "כל מעבר מטה מוסדה" - כל המעברות והמקומות של המטה המוסד, היינו החזק והמיוסד, הוא שבט יהודה, "אשר יניח ה' עליו" את גבורתו, יהיו "בתופים ובכינורות": בכל אותם מקומות חזקים שמחו בשווקים וברחובות את שמחת החג. וכנגד זה - "ובמלחמות תנופה נלחם בם": בעוד שבמחנה ישראל שמחה גדולה, באותה שעה עצמה נלחם ה' באשור.
ומה כוונת הדבר? שעצם קול השמחה הבעית את אשור. רק הרעש של שמחת החג ששמחו כאן בירושלים - שהרי פסח היה - די היה בו להילחם בהם. והשמחה התפשטה בכל רחובות ירושלים, שכן בכל מקום שאכלו בו את הפסח אמרו גם את ההלל. כך כביכול הגדיל הקדוש ברוך הוא את מלחמתו באשור: באותם מקומות שבהם חשבו לכבוש את ירושלים, שם שרו ישראל את שיר החג על הקורבן, וקול זה לבדו הבעית את אשור.
"כי ערוך מאתמול תפתה" - סופו של סנחריב
כִּי־עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה גַּם־הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְהֹוָה כְּנַחַל גׇּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ׃ (לג)
"תפתה" הוא הגיהנום, והכתוב אומר שהגיהנום ערוך מאתמול. ומתי הוא "מאתמול"? אומרים חז"ל: ביום שני נברא הגיהנום. ומניין? מ"כי ערוך מאתמול" - יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום, וזהו יום שני של בריאת העולם. שאם תאמר יום שני של השבוע - יש לו שלשום, הלא הוא השבת; אלא ביום שני של בריאת העולם הכתוב מדבר.
ולכאורה קשה, שהרי שנינו שהגיהנום הוא אחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם. ומתרצים המפרשים בעין יעקב: שני דברים הם. יש את המרחב של הגיהנום, האולם הקרוי גיהנום, וזה נברא מקדמת דנא, עוד קודם בריאת העולם; ויש את האש שבו, והיא הוסקה ביום שני. זהו "ערוך מאתמול" - שכבר ערכוהו והציבו בו את העצים.
ואין להבין את אש הגיהנום כפשוטה. הכתוב מבקש לתאר לנו את גודל הצער, ולכן אומר שהוא כאש. באמת זו בושה גדולה, ומאחר שאיננו מסוגלים לתפוס מהי בושה כזו, אומרים לנו: קח את האש שאתה מכיר בעולם הזה והכפל אותה פי מאה ופי אלף - זה גודל הבושה שיש שם.
וחז"ל דורשים "תפתה" מלשון פיתוי: כל המתפתה ביצרו נופל שם. "ערוך מאתמול תפתה" - התופת שלה, ורמז יש כאן כיצד יגיע אדם לשם: על ידי שהיא מפתה אותו, על ידי שאדם מתפתה אחר יצרו, נופל לגיהנום.
"גם היא למלך הוכן" - גם הגיהנום הזה הוכן לצורך סנחריב וחילו. "העמיק הרחיב מדורתה". ומהי מדורה? העצים המסודרים זה על גבי זה, וכלשון הגמרא "מסדרן כמדורה". רק מפני שהיו מסדרים את העצים קודם הסקת האש נקראת האש בשם מדורה, אך באמת אין זה שמה של האש אלא שם סידור העצים, מערכת העצים, כדרך שעושים בל"ג בעומר. אף כאן מדורתה מוכנה מאתמול, "אש ועצים הרבה", ו"נשמת ה'" כביכול נופחת באותה מדורה שתהיה "כנחל גופרית בוערה בה", אש שורפת ביותר. וכל זה מוכן למלך - לסנחריב.
המלבי"ם הולך באותו קו: ואם תשאל, לאחר שתיארת לי מה יהיה במחנה אשור, מה יהא על מלך אשור עצמו? על כך משיב הכתוב: "ערוך מאתמול תפתה". וכיצד מת סנחריב? ברח, ובניו הרגוהו בחרב.
וחז"ל מספרים: שאל סנחריב, מה כוחה של אומה זו, כיצד הם תמיד מנצחים ועומדים כנגד אויביהם? אמרו לו: סבא גדול היה להם, אברהם שמו, ולקח את בנו ועקדו על קידוש השם, והיה מוכן לשרפו ולהעלותו על גבי המזבח לכבוד ה'. אמר: כך? לי יש שני בנים, ואני את שניהם אקריב ואנצח יותר. "אבא לארג'" היה, ואמר שיקריב שני בנים. ומי היו שני בניו? אדרמלך ושראצר - אדרמלך, אדר מלשון אדרת, בגד, והוא הבן שהיה אמור לרשת את אדרת המלכות; ושראצר, שר ואוצר, שהיה שר האוצר. אלו היו שני בניו החשובים, והיו לו בנים נוספים, כאסר חדון.
והם עמדו מאחוריו ושמעו כשעשה התבודדות בבית עבודה זרה שלו והבטיח שם להקריב את שני בניו. אמרו: איזה אבא יש לנו, עומד להקריב אותנו! אמרו: סבורים אנו שיהיה טוב הרבה יותר לעבודה זרה אם יקריבו את המלך עצמו, את האבא עצמו, וכך נחסלו ונפתור את הבעיה. והיכן היה באותה שעה? "והוא משתחווה בית נסרוך אלוהיו". ומיהו נסרוך? עבודה זרה שלו, שנעשתה מנסר של תיבת נח שלקח וזקפו לעבודה זרה, ולכן נקרא נסרוך.
והמקום שבו היו מקריבים את הבנים לעבודה זרה נקרא גיא בן הינום, ומקום האש שם נקרא תופת. ולמה נקרא כך? על שם שהיו מתופפים בתופים. ולמה היו מתופפים? כדי שלא ישמעו ההורים את צעקות הילד בשעה שמוציאים אותו לשריפה רחמנא ליצלן, שאם ישמעו יחזרו בהם ויתחרטו; ולכן היו מכים בתופים שלא ישמעו את זעקותיו, ושם היו שורפים את בניהם.
וזהו שאומר הנביא: התופת הזה שהכין סנחריב לבניו - מי בסופו של דבר נמסר שם? הוא עצמו. "כי ערוך מאתמול תפתה" - ערוך היה לבניו, אך דע לך: "גם היא למלך הוכן". הוא חשב שהוא מכין תופת לבניו, והם הכינוה לו, למלך, שאמרו: מוטב שיהיה זה המלך, שזה מכובד יותר. הוא רצה לשרפם, ולבסוף הם הרגוהו.
"אשר העמיק הרחיב מדורתה" - הוא הגדיל שם את המדורה, שרצה שתהיה אש גדולה ויהיה כביכול קורבן עצום לתופת. "נשמת ה' כנחל גופרית בוערה בה" - נשמת ה' היינו רצונו יתברך, כלשון "אם יש את נפשכם" שפירושו רצונכם. רצון ה' הוא שבערה בה כנחל גופרית, ומי שהכין את אותה תופת - הוא עצמו נשרף בה. כן יאבדו כל אויביך ה'. אמן.
לסיכום:
חלק זה של הפרק מלמדנו שני יסודות. האחד: אור הגאולה העתידה לא יהיה אור חלש של לבנה בתוך לילה, אלא "אור הלבנה כאור החמה" - כאילו מעולם לא הייתה צרה, ו"אור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים", ביום שיחבוש ה' את שבר עמו וירפא גם את הפנימיות וגם את החיצוניות, גם ברוחניות וגם בגשמיות. והשני: בבוא ה"אשור" של כל דור, מה שנראה כלפי חוץ אש וזעם - "בוער אפו... ולשונו כאש אוכלת" - אינו אלא חיצוניות, ובפנימיותו "שם ה'" של רחמים, "ורוחו כנחל שוטף" המכבה את האש. האש נצרכה רק כדי לעורר את העם לתשובה, ואז מתגברים החסדים על הדינים. וכל התלהבותו של האויב אינה אלא רסן מתעה שבו מושכו הקדוש ברוך הוא אל מקום מפלתו, עד שהתופת שהכין לאחרים מוכנה לו עצמו, ולישראל - שיר כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל.