פרק ל' בישעיהו הוא תוכחה חריפה על אותו דור שביקש לחסות בצל מצרים ולא שאל את פי ה'. בחלק שלפנינו, מפסוק י"ב ואילך, הנביא עובר מן התוכחה אל תיאור המפלה: הביטחון שלהם בנוי על יסודות רעועים, ולכן נפילתו תהיה פתאומית ומוחלטת. ומשם ואילך עובר הנביא אל הנחמה: מה היה יכול להיות, ומה עוד עתיד להיות לעם שיבטח בה' בלב שלם.
לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו׃ (יב)
"כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" - כך אומר השם יתברך, אותו אתם מואסים בו. "יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה" - בדיבור הזה, בדברי הנביאים ובדברי החוזים. ותחת זאת "וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז": "עושק" הם העניינים שבין אדם לחברו, אדם הגוזל ועושק את חברו; "נלוז" הם העניינים שבין אדם למקום, שכן נלוז פירושו סוטה מן הדרך. דברים נלוזים הם דברים שאינם ישרים, היפך הדרך הישרה.
"וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו" - לא די שאתם בוטחים בלבכם בעושק ובנלוז, אלא אתם גם נשענים עליהם בכל כוחכם. יש אדם שעושה עושק ונלוז כמוצא אחרון, כדרך לפתור בעיה מתוך אין ברירה; ויש אדם שלוקח את העושק והנלוז ועושה מהם שיטה ודרך חיים. לא כאין ברירה ולא כדרך לצאת ממצוקה, אלא כך צריך להיות: צריך לגזול, צריך לעשוק, צריך להיות נלוז ממצוות ה'. זהו "ותישענו עליו" - הפכתם את זה למשענת, לדרך חיים.
לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֺן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ׃ (יג)
העוון הזה יהיה לכם כפרץ נופל: חומה הבנויה על יסודות שאינם חזקים, כאשר היא מתחילה לשקוע, נבקעת באמצעיתה. ובמה הדבר תלוי? אומר המלבי"ם: ככל שהחומה חזקה יותר, כך היא שבירה יותר. וזו מציאות פשוטה. קח ברזל ונסה לשבור אותו - לא תשבור אותו, תעקם אותו. קח מקדח ותן לו מכה - הוא נשבר. ומה חזק יותר, מקדח או ברזל? ודאי המקדח, שהרי הוא עבר חיסום והוא קודח את הברזל. והיא הנותנת: דווקא מפני שהמקדח חזק, אם הוא נופל הוא עלול להישבר. כל דבר שנעשה חזק נעשה בעצם פריך.
דוגמה מן המאכלים: עוגיות פריכות נקראות פריכות מפני שהן קשות, ולכן הן נפרכות ונשברות מהר יותר מעוגייה שאיננה פריכה. ביסקוויט נשבר מהר יותר מפיתה, אף שהפיתה רכה והביסקוויט קשה. וכן הביא המלבי"ם דוגמה מבניין: בניין של עץ יתעקם ולא יישבר, אבל בניין של בטון - ברגע שיש עיקום, מיד נשבר. וכך בחומה: כשהיא חזקה מאוד, ברגע שצד אחד נוטה היא נבקעת ונשברת; אבל כשהחומה אינה חזקה כל כך, האבנים מתעקמות ומקבלות מעין צורה מעוגלת, זזות מעט, ואינן נשברות.
לפי זה: "כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה" - דווקא מפני שהחומה נשגבה וחזקה, הפרץ נופל ואז נבעה ומתגלה בה השבר. והמפלה תגדל מכמה טעמים: האחד, זמן הנפילה - "אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ", לא ציפית, פתאום שקעה האדמה ונשברה החומה. והשני, איכות השבירה, כפי שנראה בפסוק הבא: שבר על שבר, שבירה שמשמעותה כתישה, עד שלא יישאר ממנה אבן על אבן.
ובביאור "נבעה" יש שני כיוונים. לפי המלבי"ם, וכן הפירוש הראשון ברש"י, נבעה הוא לשון גילוי, כמו "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו", שתרגומו "אתגליין מטמרוהי" - נתגלו הדברים הצפונים בלבו. ומכאן גם השן נקראת "מבעה", מפני שהיא מתגלית בפה, וכן "מעיין הנובע" מלשון גילוי. אך רש"י מביא פירוש נוסף בשם דונש, אחד המדקדקים, וכן צועד הרד"ק: נבעה מלשון אבעבועות, בליטה. נוצרה בחומה מעין תפיחה ובליטה, כנראה מחמת הגשמים, והבליטה הזאת גורמת לחומה לאבד את שיווי משקלה, ליפול ולהישבר. וזהו: על ידי שנוצרה אבעבועה גדולה בחומה, נפלה החומה הנשגבה, ולפתע פתאום בא שברה.
וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא׃ (יד)
מבחינת האיכות יהיה זה שבר קשה מאוד: "כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים". "יוצר" הוא האומן העושה כלי חרס, וכאשר יצא לו כלי שאינו מוצלח הוא כותש אותו לעפר, כדי ליצור מן החרס שלו כלי חדש. אומר הנביא: הכתישה תהיה כזו, שבין השברים הנכתתים לא יימצא אפילו חרס אחד. "חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד" - אדם הרוצה לחתות אש ממקום שיקודת בו אש אינו יכול לעשות זאת בידיו, "היקח איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה", ולכן הוא לוקח חרס. וכאן לא יימצא אפילו חרס קטן כזה. ויותר מזה: "וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא" - החרס לחתות אש צריך להיות גדול במקצת, אבל להרים מעט מים משלולית מספיק חרס קטן עוד יותר, ואף חרס כזה לא יימצא.
כלומר: החומה הנשגבה, מאחר שיסודותיה רעועים - והיסודות הרעועים הם העושק והנלוז, העבירות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום - כאשר תישבר, תישבר בקול רעש גדול, תתפוצץ ותחזור להיות ממש בחינת עפר, עד שכביכול לא יישאר ממנה מאומה. וכך תהיה גם מציאותכם. אתם חושבים: אנחנו חזקים, מציאותנו ברורה וקיימת. אומר הנביא: לא. כשזה יישבר, יהיה זה פתאומי, "פתאום לפתע יבוא שברה", ולא סתם שבר, אלא שבר שיתפורר לפירורים דקים.
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם׃ (טו)
הקדוש ברוך הוא אומר להם: אינכם זקוקים לחסות תחת כנפי מצרים. הרי ראינו שהלכו לבקש ממצרים עזר וסיוע, ואומר להם ה': תהיה לכם תשועה בשובה ונחת, בלי שום טורח, אם רק תשמעו לי. "בשובה ונחת" - ביישוב הדעת, בהשקט ובבטחה; אינכם צריכים ישועה ממצרים. כך מסביר רש"י.
והמלבי"ם מוסיף: ראינו למעלה שהקדוש ברוך הוא רצה לבנות את ירושלים ולייסד אותה כיסוד מוסד, שממנה תתפתח מלכות ישראל, ואנחנו הלכנו לחפש לנו אומות אחרות להיסמך עליהן. אומר להם הקדוש ברוך הוא: ההצלה מן האויב יכולה לבוא בשני אופנים. או שתיוושעו, כלומר רק תינצלו מן האויב ולא תתגברו עליו; או שתתגברו עליו, תנצחו אותו ותכו אותו מכה ניצחת. ובכל אופן נדרשת מדרגה אחרת. "בשובה ונחת" מבטא מנוחת הגוף - אתם תנוחו ולא תעשו מאומה; "בהשקט ובבטחה" מבטא, לדברי המלבי"ם, את מנוחת הנפש וביטחון הלב - שקט, שלווה וביטחון.
אומר להם הקדוש ברוך הוא: אם תרצו רק להיוושע, להינצל מן האויב שלא יזיק לכם, די לכם בשובה ונחת - תנוחו, לא תעשו מאומה, תשמחו בה' והוא יעזור לכם, "תיוושעון". אבל אם לא תסתפקו בישועה, ותרצו גם להכות באויב מכה ניצחת, לכך צריך מדרגה גבוהה יותר: "בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם". צריך ביטחון כה מושלם בה' עד שיש לך גם שקט נפשי: אני רגוע, אני בוטח, אינני דואג, שהרי "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אם יהיה לכם לא רק חוסר פעולה אלא גם שקט נפשי מרוב ביטחון בה', אז לא רק שתיוושעו, אלא עוד תעשו מעשה גבורה ותכו באויבים. "וְלֹא אֲבִיתֶם" - אבל אתם לא רציתם לשמוע.
וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם׃ (טז)
כנגד שתי ההצעות באות שתי תשובותיהם. כנגד "בשובה ונחת תיוושעון" הם אומרים: "על סוס ננוס" - נלך למצרים, נביא משם סוסים, ועל ידם ננוס וניצל מן האויב. משיב להם הקדוש ברוך הוא: "על כן תנוסון" - אם כך אתם אומרים, זה יהיה עונשכם, שתיאלצו לברוח מן האויב, כדבריכם. וכנגד ההצעה השנייה, שבהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם, הם טוענים: "ועל קל נרכב" - אנחנו נרכב בקלות ונרדוף אחר האויב, לא על ידי השקט ובטחה אלא בכוחנו נושיע את עצמנו ונתגבר עליו. משיב להם: "על כן יקלו רודפיכם" - האויבים יהיו קלים וירדפו אחריכם. אתה רצית לרכב על סוסים קלים כדי לתקוף את האויב, אדרבה - האויב יבוא עם סוסים קלים ויכה בכם חלילה.
אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה׃ (יז)
אלף מכם ינוסו מפני גערת אויב אחד. וכבר דיברנו בעבר שבשואה הנוראה והאיומה, לא תקום פעמיים צרה, ראינו את הדבר הזה ממש: "נער קטון נוהג בם" - גרמני אחד, ימח שמו וזכרו, הולך לו עם תת מקלע, ואלף אנשים הולכים אחריו. "אלף אחד מפני גערת אחד". "ומפני גערת חמישה תנוסו" - ואם יהיו חמישה אויבים, כולם ינוסו, לא רק אלף.
ומה ייוותר? "עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה". מסביר המלבי"ם: ההר גבוה מן הגבעה. התורן הוא העץ הגבוה שעל גבי הספינה, שרואים אותו מרחוק, והוא מבטא בדידות - עומד לבדו בגובה. הנס אינו הכלונס שאנו רגילים לחשוב, אלא הדגל שתולים בראש התורן, ובלשון המלבי"ם נקרא וילון, כשם שוילון האונייה נקרא מפרש (וכך מזכיר רש"י בכמה מקומות). והנס מבטא אסיפה למלחמה - מרימים דגל לגובה שכולם רואים אותו, ובאים ונאספים אחריו.
ולפי זה אומר הנביא: אם תנוסו אל ראשי ההרים הגבוהים, אל המקומות שבהם תוכלו להיות לבד, תהיו בדד כתורן. לא יהיה שם איתך אף אחד, תהיה בודד ולא תוכל להתקיים. וכאשר תרצה לרדת אל הגבעה, שהיא מקום שאפשר לחיות בו, מקום שיש בו ציבור, תהיו שם "כנס על הגבעה" - כנס עמים, שכולם יבואו להילחם בכם. במילים פשוטות: אין לכם לאן לברוח. תרצו לעלות למעלה - תמצאו עצמכם בודדים; תרצו לרדת למטה - תמצאו את המלחמה אל מול פניכם.
וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה' אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ׃ (יח)
"ולכן" - כיוון שלא שמעתם בקולו, לא יביא הקדוש ברוך הוא את הגאולה מיד. "יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם" - לא יחונן אתכם מיד אלא לאחר זמן רב. ולא זו בלבד שלא יחונן אתכם מצד חן וחנינה, אלא "יָרוּם לְרַחֶמְכֶם": אפילו כשימצאו אתכם צרות רבות ורעות, מצב שבאופן טבעי מעורר את רחמי הרואה, ובאופן טבעי היו מתעוררים רחמי ה' כלפינו - אף על פי כן "ירום", יתרומם לגובי שמים ויעלים עיניו מכם, כביכול כדי שלא יצטרך לרחם עליכם. כשאתה רואה מישהו במצב קשה רחמיך נכמרים, אך אם אינך רוצה לרחם עליו, אתה פשוט אינך מביט בו, ורחוק מן העין רחוק מן הלב.
ואם תאמרו: הרי אנחנו בצרה, והשם רואה צרותינו, איך לא ירחם? על זה נאמר "ירום לרחמכם" - הקדוש ברוך הוא כביכול עזב את הארץ, כדי שלא יראה בצרתכם ולא ייאלץ לרחם עליכם. וזה מה שהיה בזמן השואה. אנשים שואלים: איפה היה הקדוש ברוך הוא בשואה? התשובה היא שהוא לא היה, והוא הודיע מראש שלא יהיה. הקדוש ברוך הוא אמר מפורש: "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא". הוא אמר שאם תסטו מן הדרך יהיה הסתר פנים; ואחר כך סטו מן הדרך, ובא הסתר פנים. הוא השאיר פתק, הוא אמר: אני עוזב, אני לא אהיה, לא יהיה מי שירחם עליכם. וכאשר מודיע מראש שיהיו צרות ושהוא לא יהיה, ואחר כך אדם אומר "הלא על כי אין אלוקי בקרבי" ורואה כביכול שאין אלוקים - כמה נואלו אותם שאינם מתבוננים שהדברים כתובים מראש.
ואם תשאל מדוע, אומר הפסוק: "כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה'". אין מצב שלא לשלם את המחיר על מעשה שאדם עושה, אין דבר כזה. כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן - יוותרו בני מעיו, ואלוקי משפט ה', והפירעון חייב לבוא. ואף על פי כן, דע לך שבסופו של דבר תהיה ישועה: "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" - אשרי מי שיחכה וימתין לתשועת ה', שהרי אחרי שישלמו את המשפט וייתנו את הדין וייפרעו מהם, בסוף תגיע הגאולה. אבל צריך לדעת שבתחילה את המחיר משלמים. על כך שהקדוש ברוך הוא אומר "באתי ואין איש, קראתי ואין עונה", ומציע לנו הצעות כאלה ואנחנו מסרבים - זה גובה מחיר.
כִּי עָם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ׃ (יט)
אמר "אשרי כל חוכי לו", ועכשיו מבאר: דע לך שהישועה והגאולה יגיעו. אתם אינכם מוכנים לשמוע ואינכם מוכנים לקבל - אני מציע לכם לשבת בשובה ונחת, לא לעשות מאומה והקדוש ברוך הוא יציל אתכם, ואתם אינכם רוצים. אבל יהיה עם בציון שכן יהיה מוכן לכך, והוא לא יסמוך על עזרת מצרים. ולא רק בציון, אלא "ישב בירושלים" - בכל העיר; והעם הזה יישב במנוחה ולא ינוס מפני האויבים. איזה עם זה? העם של חזקיהו, שכאשר יבוא לכאן אשור יבטח ביטחון מושלם בה' יתברך. לא כדור שאמר: נלך למצרים, הם ידאגו לנו לסוסים, יש לנו הסכם איתם והם יסייעו בידינו. וכבר אמר להם הנביא לעיל שאף אחד לא נעזר ממצרים; מצרים הייתה הבטחה שמעולם לא קוימה.
"בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה" - העם הזה לא יצטרך לבכות כדי לעורר רחמי שמים. "חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ" - די בזעקת העם בלבד; רק יאמרו "ריבונו של עולם, הושיעה נא", ומיד יחון אותם הקדוש ברוך הוא ויצילם. ויותר מזה: "כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ" - הקדוש ברוך הוא לא ימתין לזעקתך, אלא ברגע שתזעק כבר תהיה הישועה מוקדמת, בבחינת "טרם יקראו ואני אענה". באופן הרגיל אני צועק והשם עונה; כאן השם יענה עוד לפני שתזעק, עד שיידמה כאילו הקדוש ברוך הוא דיבר ראשונה ואנחנו עונים לו. זהו "כשמעתו ענך": ידמה כאילו השם שומע את ענייתך, מרוב שהתגובה של הקדוש ברוך הוא להצילנו תבוא עוד בטרם זעקתנו.
וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ׃ (כ)
כבר אמרנו פעם בהלצה ש"לחם צר ומים לחץ" הוא בגט וסודה. ומהו הפירוש כאן? רש"י מסביר: הרי הוכיח אותם על "השותים במזרקי יין", אותם שחיו ברווחה ושתו יין בדרך של עשירות; אומר להם: לא כך יהיה, אלא לחם צר ומים לחץ - לא תרדפו אחר התענוגים, ותסתפקו במעט. "ולא יכנף עוד מוריך" - יכנף היינו יכוסה בכנף הבגד, כביכול כנף הבגד מכסה את מוריך, והוא הקדוש ברוך הוא. שכן עתיד להיות דור שבו "אשפוך את רוחי", "בניכם חלומות יחלומון, נביאיכם", שתהיה הארץ מלאה דעה כמים לים מכסים. ואז לא יהיה הסתר פנים כמו היום, לא יכסה הקדוש ברוך הוא את פניו בכנף בגדו ולא תהיה השגחתו נסתרת, אלא כולם יראו את הנהגת ה' - "והיו עיניך רואות את מוריך".
המלבי"ם מסביר את הפסוק על פי מה שאמר הקדוש ברוך הוא לחזקיהו: "אכול השנה ספיח", ובשנה השנייה סחיש, ובשנה השלישית "זרעו וקצרו ונטעו כרמים". וטעם הדבר, שכאשר בא לכאן סנחריב הוא חיסל הכל ולא השאיר מאומה. לכן אומר: דעו לכם שבתחילה לא יהיה שפע גדול כל כך, אלא ייתן לכם הקדוש ברוך הוא לחם צר ומים לחץ. "לחם צר" - שלא יהיו עדיין שדות תבואה. "מים לחץ" - שהרי את מעיינות המים סתמו כשבאו האויבים, והטו את מקום המים שיבואו אל תוך העיר.
ובביאור "יכנף" יש למלבי"ם ביאור מקורי: יכנף היינו יעופף בכנפיו, ו"מוריך" הוא היורה והמלקוש. אל תחשוב שכמו בשנות הרעבון, שהיורה והמלקוש עופפו בכנפיהם, פרחו והלכו להם - לא יכנף עוד מוריך, אלא יבוא היורה והמלקוש וייתן גשמיו בעתו, והברכה תחזור.
ומהו "מוריך" השני? כאן במשמעות אחרת: נביא. למלבי"ם יש כלל בביאור התנ"ך, והוא חוזר עליו במקומות רבים: כאשר אותה מילה מופיעה פעמיים באותו פסוק, היא באה בשתי משמעויות שונות, שאין דרך לכתוב את אותה מילה פעמיים לחינם. וכך כאן: "מוריך" הראשון מלשון יורה ומלקוש, שלא ייפסק הגשם אלא תחזור הברכה והשפע; ו"מוריך" השני הוא הנביא, המורה והמלמד את הדרך הישרה. "והיו עיניך רואות את מוריך" בא לבטא את היחס אל הנביא: אם למעלה נאמר "אשר אמרו לרואים לא תראו", שלא רצו לשמוע לדברי הנביאים ולא רצו להביט במה שהם מורים להם - הרי כאשר יתקן הדור את מעשיו, יהיו רואים את דברי הנביאים וממתינים לקבל את דבריהם, ורוצים לראות מה יש לנביא לומר.
וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ׃ (כא)
רש"י מסביר: לא כמצבכם עתה, שאתם מואסים בדבר ה' ואומרים לנביאים "לא תחזו לנו נכוחות", אלא לעתיד "אזניך תשמענה" - אזניך יהיו נטויות לשמוע דבר מאת ה', שמא יבוא נביא ויוכיח אותנו ויאמר לנו זה הדרך לכו בו. "כי תאמינו וכי תשמאילו" - כל המפרשים כאן מבארים "תאמינו" כמו "תיימינו", כלומר מה הדרך הנכונה, לימין או לשמאל.
הרד"ק מסביר את "דבר מאחריך": אפילו יקרא לך מישהו מאחוריך ויאמר לך זו הדרך שצריך ללכת בה, תשמע לו; ומכל שכן אם יורה אותך פנים אל פנים. הרי כשמישהו נמצא מאחוריי, קל לי להתעלם ולומר כאילו לא שמעתי; אבל כשמישהו בא מלפניי ואומר לי זו הדרך, קשה לי להתעלם, ואף אם אומר איני רוצה לשמוע. ואומר הנביא: תהיה לכם שאיפה כזו לעשות רצון ה', שאפילו מי שמאחוריך יורה לך את הדרך ימין ושמאל - תשמע בקולו, מרוב חפצכם לקיים ולעשות את רצון ה'.
המלבי"ם מסביר אחרת. הוא מתאר מורה דרך ההולך לפניהם: הנביא אינו מאחורינו אלא הולך לפנינו, שהוא המורה דרך, והוא מראה לנו את הדרך הנכונה והעם הולכים אחריו בלי לנטות ימין ושמאל, שהרי מדובר בתקופה שעושים בה רצון ה'. אלא שלפעמים גם הנביא עלול לטעות. ואין הכוונה שטעה בנבואתו וקיבל נבואה שאינה נכונה, אין דבר כזה, אלא שבהנהגה ובשיקול הדעת אפשר לטעות. ומצאנו שגם משה רבנו טעה, ואנשים גדולים טעו בשיקול הדעת, ואברהם אבינו טעה בשיקול הדעת כשירד למצרים, ועוד.
ומה נעשה אם יטעה ויוליכנו לימין במקום לשמאל או לשמאל במקום לימין? על זה אומר: "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור" - הקדוש ברוך הוא עדיין מאחריך, כביכול, ליישר את דרכך. אם אתה הולך אחרי הנביא ומתכוון לעשות רצון ה', ומה לעשות שהנביא טעה ומוליך בדרך שאינה נכונה - תהיה לך השגחה פרטית מאחריך. הקדוש ברוך הוא שומר מאחור שלא תיטה, ויש לך גיבוי: מישהו מאחור שיורה לך את הדרך הנכונה.
וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ׃ (כב)
כאשר הקדוש ברוך הוא הוא שיישר את דרכנו והוא שיעורר אותנו אל הדרך הנכונה, אז נחזיק את אותם ציפויי פסילים כדבר טמא. "ואת אפודת מסכת זהבך" - אפודה כמו אפוד, ואף שאין זה אלא נוי עבודה זרה ולא העבודה הזרה עצמה, מרוב שנימאס בעבודה זרה "תזרם", נזרה אותו והוא יהיה זר אצלנו, "כמו דוה". ומהו דוה? כמו "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים... כימי נדת דותה תטמא" - דוה היינו נידה, והדבר יהיה מאוס בעינינו כנידה. ולא זו בלבד, אלא "צא תאמר לו", ואומרים חז"ל שצא הוא מלשון צואה: יהיה משוקץ בעיניכם כצואה, כטינוף.
וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב׃ (כג)
המילה "דשן" מבטאת את החוזק שבדבר ואת השפע שבו, כמו "ועצמותיכם כדשא תפרחנה", מה שמחזיק את האדם בבריאותו. ומאידך גיסא, "דשן" הוא האפר שהיו מפנים מעל גבי המזבח - אחרי שהכל נשרף, מה שנשאר, דבר שאינו ראוי לכלום. מה משמעות הדבר? אומר המלבי"ם: זהו מן הפעלים ההפוכים. כמו "סקל", שהוא גם להסיר אבנים וגם להביא אבנים, "סקל אותו באבנים". כמו "לשרש" ו"להשריש": לשרש הוא לעקור מן השורש, ולהשריש הוא להוציא שורשים. וכמו "קלס": "ועשה אותו ללעג וקלס", ומאידך "על כן חובה עלינו להלל ולקלס ולשבח". וכך גם כאן: הדשן מבטא את הדבר המשובח והטוב, ולאחר שנשרף על גבי המזבח ועזבו אותו כל חלקי הדשן שבו, מה שנשאר נקרא דשן - הדבר שהוא נטול דשן לחלוטין.
וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה׃ (כד)
כאן מתאר הנביא את השפע הגדול שיהיה. "האלפים" הם השוורים הגדולים העובדים את האדמה, ואי אפשר לראותם במרעה, שכן למרעה היו שולחים רק את הבהמות הנחות שאין עושים בהן מלאכה, כגון כבשים, שאין חורשים בהם. אבל הבהמות הגדולות עובדות. ולמה נקראים אלפים? המלבי"ם מסביר ביאור מעניין: מפני שמלמדים אותם לעבוד, מלשון "אלף בינה" - הם מאומנים לחרוש, ולכן נקראים "אלפים", כלשון "אלפי צאנך" ו"אלפי שוריך". ולא רק הם, אלא אפילו "העירים", החמורים הקטנים שאין משתמשים בהם לעבודה כאלפים - אף הם "בליל חמיץ יאכלו".
"בליל" מסביר המלבי"ם שהוא המספוא שבוללים אותו עם התבואה, ולכן נקרא בליל. ו"חמיץ" היינו נקי וזך, תבואה נקייה שזרו אותה ברחת ובמזרה. הרחת והמזרה הם שני כלים המיועדים לזרות בהם את התבואה כדי שתהיה נקייה: ברחת היו זורקים אותה לרוח, "זורה ורוח מסייעתו", והמזרה גם הוא כלי מיוחד לזרות בו. וכל זה בא לומר עד כמה אפילו מאכל הבהמות יהיה נקי ומשובח מרוב הברכה. שהרי בדרך כלל מה נותנים לבהמות? פסולת, מה שאדם אינו יכול לאכול, כי אם אני יכול לאכול למה אתן זאת לבהמה; אבל אז יהיה שפע גדול כל כך, שגם הבהמות יקבלו מאכל משובח ביותר.
ועל פי הוראת "חמיץ" מבאר המלבי"ם כמה פסוקים: "אשרו חמוץ" - תאשרו ותחזקו את מי שהוא חמוץ, כלומר נקי בדינו, חמוץ מלשון נקי. "מי זה בא... חמוץ בגדים מבצרה" - בבגדים נקיים. "הצילו... אדם מעוול וחומץ" - מי שהוא מעוול ורוצה להתנקות, מצילים אותו מכל דבר חטא כדי שיהיה נקי. וכן "כי יתחמץ לבבי" - לשון נקיות, שיטהרו מחשבותיו. יש לזה עוד ביאורים, אבל כך ביאר המלבי"ם.
וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים׃ (כה)
אם בתחילה סתמו את כל מעיינות המים והכניסו את הבריכה החיצונה אל תוך העיר, כדי שהאויב, סנחריב, לא ימצא מקום להשקות בו את חייליו - עתה "על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה" יהיו פלגי מים. בהר ודאי, ואפילו בגבעה, שאין בה בדרך כלל מעיינות. ומתי? "ביום הרג רב", בזמן שייהרג האויב וכבר לא יחששו מפניו, אז ייתן הקדוש ברוך הוא שפע מים רבים. "בנפול מגדלים" - המגדלים שהקימו כמקומות גבוהים כדי להילחם באויב, שהרי למי שנמצא בגובה יש יתרון, ייפלו, כי לא יהיה בהם צורך.
ומהו ההבדל בין "פלגים" ל"יבלי מים"? מסביר המלבי"ם: היובל הוא מקור המעיין, והפלגים הם מה שמתפלג ממנו. יש פלגים הבאים מן המטר, ואילו "פלגים יבלי מים" הם פלגים הבאים מיובל, ממקור המעיין. ועל ידי זה יהיה שפע עצום, שלא תהיו תלויים עוד בגשם, אלא השפע העצום יבוא מפלגים היוצאים מתוך יבלי מים.
בחלק זה של הפרק מעמיד הנביא זו מול זו שתי אפשרויות. מצד אחד הביטחון בעושק ובנלוז, שהפכו לדרך חיים: חומה נשגבה הנראית חזקה, ודווקא משום חוזקה נפילתה פתאומית ושבירתה כשבר נבל יוצרים שאין נותר ממנו אף חרס. מצד שני ההצעה האלוקית: "בשובה ונחת תיוושעון", ואם תוסיפו גם השקט ובטחה - תהיה גבורתכם. משסירבו ואמרו "על סוס ננוס" ו"על קל נרכב", נענו מדה כנגד מדה: "על כן תנוסון" ו"על כן יקלו רודפיכם", עד שאלף נסים מפני גערת אחד ואין לאן לברוח - למעלה בדידות התורן ולמטה נס המלחמה. ומכאן ואילך מצייר הנביא את התיקון: אף שהקדוש ברוך הוא מאחר את חנינתו ומעלים עין, כי אלוקי משפט ה', "אשרי כל חוכי לו". יקום עם בציון שיבטח בטחון שלם, שיענה עוד בטרם יזעק, שיראה את מוריו וישמע את הדבר מאחריו, שימאס בעבודה זרה כנידה וכצואה - ואז יבוא השפע: גשם בעתו, מאכל נקי אפילו לבהמות, ופלגים יבלי מים על כל הר ועל כל גבעה.