פתיחה: תוכחה על הירידה למצרים
פרק ל' בישעיהו הוא תוכחה חריפה כנגד העם שביקש לחסות תחת כנפי מצרים, לבקש סיוע מפרעה במקום לשוב אל ה'. הנביא מתאר את השליחות למצרים על כל תלאותיה, את ההשפלה שבה, ואת האכזבה המוחלטת שבסופה, ומצווה לכתוב את הדברים לזיכרון עולם.
(א) הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם־יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל־חַטָּאת׃
(ב) הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם׃
על איזו תקופה מדובר?
הרד"ק עומד כאן על קושי: ישעיהו התנבא בימי עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו, ולא מצאנו באותם ימים שביקשו עזרה ממצרים. ואם נאמר שהוא מתנבא על דורו של צדקיהו, שהם אכן שלחו למצרים לבקש עזרה, אין זה מסתבר, שהרי בהמשך הפרק הוא עובר לתשועה שהייתה בימי חזקיהו. כלומר הפרק עוסק בתקופת חזקיהו, ולא בתקופה מאוחרת יותר, סמוך לחורבן. קשה לומר שהנביא קופץ לתקופה מאוחרת ומיד חוזר לתקופה מוקדמת יותר.
לכן נוטה הרד"ק לבאר שמדובר בימי אחז. אמנם לא מצאנו במפורש בכתובים, לא בדברי הימים ולא בספר מלכים, שאחז ביקש עזר וסיוע ממצרים, אך ייתכן מאוד שכאן מגלה לנו הנביא את הדבר. הסבר שני שהוא מביא: ייתכן שזה היה בימי חזקיהו עצמו, עוד קודם שהחזיר את העם למוטב.
רש"י מסביר שמדובר בדבר מפורש יותר בכתובים: בימי הושע בן אלה, שעליו נאמר ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים. הושע בן אלה היה המלך האחרון של מלכות ישראל, מלכות שומרון, ואחריו גלו, ומלכות יהודה עדיין המשיכה. הוא זה שהסיר את הפרוזדאות ונתן לעלות לרגל, ובימיו כבר הייתה אפשרות לעלות לרגל, אך גזר הדין כבר נחתם ובסופו של דבר גלו.
"הוי בנים סוררים" - הנפילה מדרגת בנים
מסביר הרד"ק: אומר להם הנביא, אוי להם לאלה שנקראו בנים. "בנים אתם לה' אלוהיכם" - זו דרגה גבוהה, ובעקבותיה הם הופכים להיות סוררים. אילו היה זה עבד סורר, היינו אומרים שמעיקרא לא הייתה לו מעלה, הוא עבד. אבל אלו בנים, ומדרגת בן הם הופכים לסוררים, כלומר סרים מן הדרך. ולא זו בלבד שאינם פונים אל ה' לבקש עזרתו, אלא הם הולכים לבקש סיוע מאותם שהקדוש ברוך הוא אסר לפנות אליהם, ואף אסר לשוב אל ארצם.
על מצרים נאמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", ואומר המלבי"ם: לא די שעזבת את ה', עוד אתה הולך לחפש מחסה אצל מצרים? היה עליהם לשאול את הנביא, לשאול את פי ה' אם אכן לעשות כדבר הזה, והם לא עשו כן, אלא "לעשות עצה ולא מני" - הם עושים עצה ולא בררו כלל אם הדבר ממני, אם אני מייעץ להם כך.
"ולנסוך מסכה ולא רוחי" - הרד"ק מסביר ש"מסכה" מלשון כיסוי, כמו מסכה המכסה את הפנים, כלומר הם נטלו עצה בסתר ובמחשך. המלבי"ם מסביר אחרת: "לנסוך" מלשון משרה ונסיכות, כמו "ואני נסכתי מלכי". "לנסוך מסכה" - הם הולכים לקחת להם מלך, שיהיה כנסיך עליהם, את מלך מצרים, וזה נגד רצון ה'.
"למען ספות חטאת על חטאת" - לא די להם בעוון הראשון שעזבו את ה', עוד הם הולכים לחסות תחת אדון אחר, תחת מלך מצרים, ועושים במחשך מעשיהם כאילו לא יהיו מעשיהם ניכרים לפניו יתברך. והמלבי"ם מדגיש: "סוררים" הם הסרים מדרך הישר פעם אחר פעם, ולכן נאמר "סוררים" ולא "סרים". "סר" הוא פעם אחת, "סורר" הוא שב וסר שוב ושוב. חטא אחד - "לעשות עצה" נגד ציווי ה', וחטא שני - "לנסוך מסכה".
"ההולכים לרדת מצרים"
מדוע נקרא "לרדת מצרים"? ביאור ראשון: ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. ביאור שני: אם מדובר ביושבי ירושלים, כל היוצא מירושלים הוא בגדר יורד. ביאור שלישי, והוא העיקר מבחינה מהותית: ירידה הייתה להם בעניין הזה. מבחינה רוחנית אדם צריך להגיע למצב של ירידה כדי לקבל עזרה וסיוע ממלך מצרים שאסור לך לשוב אליו. ממנו אתה הולך לקבל עזרה? ודאי שזו ירידה.
המלבי"ם מוסיף: הם הלכו לבקש עצה מפרעה, ובתוך כך היו מהם שהלכו להשתקע במצרים. "ההולכים לרדת" - הם הולכים, אבל המטרה היא לרדת, כמו שקוראים היום "יורדים", אדם שהולך להשתקע שם. אל תחשוב שהלכו רק כדי לפגוש את פרעה ולבקש הגנה; המגמה שלהם הייתה לרדת ולהשתקע במצרים, דבר שהקדוש ברוך הוא אסר בתכלית.
"ופי לא שאלו" - לא שאלו את פי ה', שהרי הוא אמר שלא לשוב למצרים עוד. "לעוז במעוז פרעה" - שיהיה להם למעוז ומחסה, ביקשו עזר על ידי פרעה, אך פרעה זה באמת לא יעזור להם ולא תיראה מהם ישועה. "ולחסות בצל מצרים" - קיבלו עליהם את מצרים לאדון. יש הבדל בין "לעוז" לבין "לחסות": "לעוז" - שהדבר יגן עליי; "לחסות" - לקבל את מלכותו באופן מוחלט, שהוא המנהיג אותי ואני מקבל אותו עליי לשררה, וזה מה שאמר קודם "לנסוך מסכה".
(ג) וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל־מִצְרַיִם לִכְלִמָּה׃
המלבי"ם מבחין בין בושת לכלימה: בושת היא מה שאדם מתבייש בעצמו, שקרה לו דבר כזה. כלימה היא מה שאחרים מכלימים את פניו. אומר להם הנביא: אתם חושבים שיש לכם על מה לסמוך במצרים - "והיה לכם מעוז פרעה לבושת", שכן תראו שזה לא הועיל לכם, וכל בטחונכם בכוחו לא עזר. "והחסות בצל מצרים לכלימה" - שהרי כדי לחסות בצל מצרים אתם צריכים להחניף להם, להעלות להם מנחה ולהשפיל את עצמכם בפניהם. ואם אין תוצאות, מה קיבלתם מזה? רק כלימה: השפלת את כבודך, נתת מנחה, ולבסוף נכלמת ממנו, ונעשית לו למס עובד בחינם.
(ד) כִּי־הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ׃
רש"י מסביר ש"שריו" ו"מלאכיו" הם שריו ומלאכיו של מלך ישראל, שהלכו בשליחות למצרים, שהרי מדובר בהושע בן אלה; ו"חנס" היא תחפנחס המופיעה במקומות אחרים בתנ"ך.
המלבי"ם מסביר הפוך: מדובר באנשי מלך מצרים. אתם ציפיתם שישלח לכם עזרה, שהשרים החשובים שלו יבואו לקראתכם לעזור, הרי שילמתם - ובאמת "היו בצוען שריו": הם נשארו בעיר המלוכה ואפילו לא יצאו, אפילו לא התכוונו לבוא לעזור. "ומלאכיו חנס יגיעו" - אבל את השליחים כן שלחו, הם הגיעו עד חנס, כי לחנס נשלחה המנחה. הם באו לקבל את התשורה והמנחה, אבל לספק את הסחורה ולשלוח אנשים לעמוד בהסכם ולסייע - זה לא היה. תועלת ממצרים לא הייתה להם.
(ה) כֹּל הֹבִאישׁ עַל־עַם לֹא־יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם־לְחֶרְפָּה׃
"כל הוביש" - קיבלו על עצמם בושות רבות בעבור עם שלא יועיל להם במאומה. השפלת את עצמך, ביזית את עצמך, שלחת מנחה, ולמי? לעם שלא הועיל לך כלום.
מה ההבדל בין "עזר" ל"להועיל"? אומר המלבי"ם: "עזר" הוא בדרך כלל להציל מצרה, כמו "ועזר מצריו תהיה" - אדם הזקוק שאחר יצילו מצרה. "תועלת" היא כל מיני תועלות: שיבוא ויסייע לסלול כבישים, שייתן תועלת כלכלית, וכיוצא בזה. אומר הנביא: לא רק שלא יעזור לך להינצל מהצרה של האויבים מסביב, אלא אפילו תועלת אחרת כלשהי לא קיבלת ממנו.
ומה כן הועיל לך? "כי לבושת וגם לחרפה". הבושת והחרפה - זה מה שקיבלת מהם. בושת היא שאדם מתבייש מעצמו, וחרפה היא כמו כלימה, שאחרים מביישים ומחרפים אותו. אלא שחרפה קשה מכלימה, שהרי חרפה היא מלשון לחרף ולגדף. בתחילה אמר "בצל מצרים לכלימה", וכאן מוסיף שזה יהיה עוד יותר מזה - חרפה.
(ו) מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל־כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל־דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל־עַם לֹא יוֹעִילוּ׃
שיירת המנחה במדבר
נפתח בשמות שבפסוק. רש"י מסביר שהאפעה הוא מין נחש רע, ואין בעולם אלא שניים, זכר ונקבה, והם יולדים אחת לשבעים שנה. "שרף מעופף" הוא מין נחש; אין לו באמת כנפיים, אלא הוא מקפץ למרחקים גדולים, וגם היום מוכר בטבע נחש שקופץ למרחקים. ונקרא "שרף" מפני שהוא זורק להב מפיו, כלומר יורק ארס ממרחק. ידוע שיש נחשים היורקים ארס, וכשהם מכוונים אותו לעיני הקרבן הם מסמים אותו ובכך מכניעים אותו. אין הכוונה לדרקון המוכר ממיתולוגיות שמוציא אש, אלא לארס השורף, והוא גם מעופף, מקפץ.
המלבי"ם מבאר: "בהמות נגב" אינו מלשון בהמה, אלא מלשון המיה, כשהבי"ת היא בי"ת השימוש מאותיות בכל"ם. כלומר המילה היא "המות", והבי"ת היא בי"ת הקישור: המשא שנשאו בהמיית הנגב. ו"נגב" הוא מדבר, מקום מנוגב מטובה, מיובש. וכמו שאמרה עכסה "כי ארץ הנגב נתתני" - נתת אותי במקום מנוגב, ולפיכך נתן לה גולות מים, גולות עילית וגולות תחתית, מעיינות מים.
מדובר באותה תקופה שבה החלו להעביר את המנחה שנועדה למלך מצרים, כדי שמצרים יספקו את ההגנה שביקשו מהם. וכדי להגיע למצרים הייתה השיירה צריכה לעבור דרך הנגב, דרך המדבר, ושם המיה - כנראה רוח ההומה ונשמעת שם. "בארץ צרה וצוקה" - באותם אזורים מצויות חיות טרף ובעלי חיים מסוכנים.
"לביא וליש מהם" - מי נשא מהם? הלביא והליש, שהם סוגי אריות, נשאו מהם, כלומר טרפו אותם. הם עברו דרך מקומות מסוכנים, והלביא והליש, וכן האפעה והשרף, טרפו והשחיתו מאותם מוליכי המנחה. והאם זה גרם להם לחזור בהם ולהבין שאין הדבר לרצון לפני ה'? לא שבו מדרכם.
"ישאו על כתף עיירים חילהם" - "עיירים" הם צעירי הגמלים. המלבי"ם מסביר ש"עיר" בא בדרך כלל לבטא חמור צעיר, אך מצאנו שהביטוי מושאל לכל בהמה צעירה, כמו "עירֹה בני אתונו" שבן האתון נקרא עיר, וכמו "ועיר פרא אדם יולד". הם יצאו לדרך עם צעירי הגמלים לשאת את המנחה, אך מרוב שהדרך התארכה ימים ושנים, אותם עיירים הזקינו ונעשו גמלים - "ועל דבשת גמלים אוצרותם". בא הכתוב להמליץ ולומר כמה זמן לקח להוביל את המשא הזה לפרעה.
ומדוע נקראת חטוטרת הגמל "דבשת"? מפני שכאשר שמים משא על גבו, גב הגמל מתחכך ונפצע, והיו מורחים עליו דבש לרפואה. וכך אומרת הגמרא במסכת שבת, שיעור דבש - כדי ליתן על גב הגמל. ועל שם הדבש שהיו נותנים בחטוטרת נקראת "דבשת". נוצר אפוא מצב שגבם נתחכך מרוב הימים שנשאו את המשא הזה למצרים.
ולא זו בלבד: בתחילה שלחו את ה"חיל", ומששלחו וכלה, התחילו לשלוח את "אוצרותם" - מה שאדם אוצר בארמונותיו. כאשר ראו שהחיות הטורפות שבמדבר כילו את המנחה ששלחו, התחילו לשלוח את האוצרות שלהם, מה שנמצא בבתי נכאתם ובאוצרותיהם הפנימיים. ולמי? "על עם לא יועילו" - על עם שאין מהם תקווה. כביכול בא הנביא ואומר: ראו כמה נואלו אותם אנשים, כמה סכלים היו, שהתאמצו מאמץ כה גדול, בתוך סכנות ובתוך נדודים של חודשים ארוכים, בשביל מי שלא הייתה מהם תועלת כלל.
(ז) וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת׃
הבל וריק, רהב ושבת
מצרים לא זו בלבד שאינם יכולים לעזור לכם עכשיו, אלא "הבל וריק יעזורו" מאז ומעולם. אם אתה פונה למישהו, בדוק את ההיסטוריה שלו: האם פנו אליו בעבר? האם ראו ממנו תקווה? האם הייתה תועלת? מעולם לא עזרו מצרים במאומה לשום אומה שבטחה בהם.
המלבי"ם מבחין בין "הבל" ל"ריק": הבל הוא דבר שאין בו ממש, כמו הבל פה. ריק - יש בו ממש, הקליפה החיצונית. שהרי כשאתה אומר "הבית ריק", "הקופסה ריקה", "הכוס ריקה", יש בית, יש קופסה, יש כוס; אחרת על מה אתה מדבר? אם כן, ההבל אין בו ממש, והריק יש לו קליפה אך בפנים הוא ריק.
מצרים, גם אם ירצו לעזור, עזרתם הבל, אין בה ממש. וגם אותה עזרה חלשה שאולי תאמר שיש בה משהו - היא ריק, מעטפת חיצונית, ובפנים אין כלום. כלומר גם אם ירצה לעזור לך, הוא מבטיח הבטחות שאינו מתכוון לעמוד בהן. אם כן, ראשית אל תצפה כלל כי זה הבל, וגם אותו הבל שהוא מבטיח - בסוף תקבל חיצוניות בלבד, הבטחות בלבד, ולא עזרה.
ולכן "קראתי לזאת רהב הם שבת". המלבי"ם מסביר שהמקראות מקבילים: כנגד "הבל" - "רהב", וכנגד "ריק" - "שבת". הבל הוא כהבל פה, שאין בו תועלת; אם כן כל דיבורם אינו אלא רהב, גאווה, שהוא מתגאה כאילו יש בו כוח, ואל תתפעל מזה. וכנגד "ריק יעזורו", שאין לזה פנימיות אלא מעטפה חיצונית - "הם שבת": כשאתה פותח ומביט בפנים אתה רואה שהוא שובת ממלאכה, אינו מזיז את עצמו במאומה. תאמר, אולי ההבל הזה יסייע בידי במשהו? לא, גם ההבל הזה יושב במקומו ואינו זז, ואין לך מהם שום תועלת.
(ח) עַתָּה בּוֹא כׇתְבָהּ עַל־לוּחַ אִתָּם וְעַל־סֵפֶר חֻקָּהּ וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד־עוֹלָם׃
כתיבה על לוח וחקיקה בספר
"כותבה על לוח איתם" - כתוב את הדברים על לוח קטן שיישאר איתם למשמרת ולזיכרון. "ועל ספר חוקה" - ספר שבו היו כותבים וחוקקים בעט ברזל. ומה ההבדל? כתיבה עלולה לדהות, אבל חקיקה נשארת לזמן רב ואולי לנצח. עד היום מוצאים במערות דברים שגולפו ונחקקו לפני אלפי שנים; מה שחקוק בסלע נשאר.
והכתוב ממשיך בהקבלה: כנגד "כותבה על לוח איתם", שיהיה איתם כל ימי חייהם ויעיד בהם - "ותהי ליום אחרון", שיישאר להם עד יומם האחרון. וכנגד "על ספר חוקה", חקיקה ממש באבן בחרט ברזל - "לעד עד עולם", שיישאר לדורות הבאים לנצח, דבר שלא יישכח לעולם.
(ט) כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא־אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְהֹוָה׃
שלוש מדרגות בהתרחקות
אומר המלבי"ם שיש כאן כמה דרגות, והכתוב הולך לפי הסדר. יש מי ששומע את תורת ה' ומאמין בה', אלא שהוא מחליף את דברי הקדוש ברוך הוא בדברים אחרים, מפני תאוותיו. הוא אינו מתנגד לעצם היות הדברים דבר ה', ואינו מנסה לומר שאינם נכונים, אבל בפועל עושה כנגדם מחמת תאוות ליבו. זהו "עם מרי הוא", מלשון המרה והחלפה, כמו "לא ימיר": נכון שה' אמר, נכון שכך צריך להיות, אבל בא לי אחרת.
יותר מזה - "בנים כחשים", שמכחישים וכופרים ואומרים שה' לא ציווה זאת כלל, לא כך אמר ה', לא זה מה שה' רוצה. הם אינם הולכים רק אחר תאוות ליבם אלא מתנגדים לעצם הדברים.
ויותר מזה - "בנים לא אבו שמוע תורת ה'". זו הכת השלישית, שאפילו לשמוע אינם מוכנים, וזה הגרוע ביותר. הכופר לפחות שומע ומביע דעה, ואפשר להיכנס איתו לוויכוח, לדיון ולדיאלוג, ואפשר לשכנע. אבל את מי הכי קשה לשכנע? את מי שאינו רוצה לשמוע כלל. הוא בלתי חדיר, אין בו סדק להיכנס בו.
וכך אנו רואים בסמינרים: דווקא אלה שמתווכחים הכי קשה חוזרים בתשובה הכי מהר. מדוע? כי באמת כואב לו, אכפת לו, הוא מבקש את האמת. ומי הכי גרוע? זה שיושב וצופה מן הצד ואומר: נחמד, מה שהרב אמר נחמד, הכול עובר לידו; חוזר הביתה עם ה"נחמד" שלו וממשיך כך עד סוף החיים. אבל מי שבא ומביע דעה, שאכפת לו ויש לו מה לומר, איתו יש עם מי לדבר, יש פידבק. והגרוע ביותר הוא זה שכלל אינו מגיע, שאומר "עזוב אותי, אני לא רוצה לשמוע, זה מסוכן, טוב לי ככה" - אז איך עוד אפשר לשכנע אותו? זהו "לא אבו שמוע תורת ה'".
(י) אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ־לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ־לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת׃
"לא תראו" - שיטת בת היענה
"הרואים" הם הנביאים שהיו מוכיחים על עבירות שבין אדם לחברו, והם אומרים להם: "לא תראו" - אל תסתכלו על דברים כאלה, אל תתבוננו במה שאנשים עושים, וממילא לא תצטרכו להוכיח אותם.
פעם נכנסתי לחנות מכולת של יהודי עם כיפה, ושם מכר כל מיני ז'ורנלים, ה' ירחם. הפכתי את זה. אמרתי לו: מדוע אתה מכשיל אנשים? הוא הפך את זה בחזרה ואמר: אז אין לך בעיה - אל תסתכל. זהו בדיוק מה שהנביא אומר: "אשר אמרו לרואים לא תראו". יש רעות, יש דברים לא טובים, והם אומרים לנביאים: אם לא תראו את הרעות שאנשים עושים, לא תצטרכו להוכיח אותם ולא יהיו בעיות. שיטת בת היענה: תטמון את הראש בחול ולא יהיו בעיות.
"ולחוזים" - החוזים היו מוכיחים אותם על עניינים שבין אדם למקום. ונקראים חוזים, מסביר המלבי"ם, לפי שהחוזה מתבונן בעניינים האלוקיים. לשון "חזייה" נופלת תמיד על ראייה פנימית, בעוד "ראייה" נופלת גם על ראייה חיצונית. כמו "אחזה גם אנוכי, אשית ליבי" - התבוננות פנימית נקראת חזייה, וכמו "החוזים בכוכבים", שגם שם זו ראייה פנימית יותר. החוזים היו רואים מה קורה בבית דין של מעלה, מה היחס אל עם ישראל, כמה חרון אף יש על מעשיהם - ולהם אמרו "לא תחזו". ואלה שהיו מוכיחים על מה שרואים כאן בארציות, כיצד זה עושק את זה, כיצד מרמים, ענייני חוסר צדק בצורה מחפירה, ענייני רצח ועריות ה' ירחם - הם ה"רואים", ולהם אמרו "לא תראו".
(יא) סוּרוּ מִנֵּי־דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי־אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
דרך, אורח ונתיב
המלבי"ם חוזר על ההבחנה הזאת במקומות רבים בתנ"ך. "דרך" היא הדרך המרכזית, מה שנקרא היום אוטוסטרדה, הדרך המובילה בין עיר לעיר. "אורח" היא הדרך המסתעפת מן הדרך הראשית ומובילה אל העיר עצמה, דרך קטנה יותר, שעוברים בה פחות אנשים. "נתיב" הוא כביש גישה פרטי של אדם בעל אחוזה, משהו של אדם יחיד. כאן אין מדובר בנתיב, ולכן נעסוק בדרך ובאורח בלבד.
אל הנביאים עצמם הם אומרים: "סורו מני דרך" - התנהגו גם אתם כמונו, אל תלכו בדרך המרכזית של יושר וצדק, אלא עשקו וגזלו כמונו. "הטו מני אורח" - ועל ידי זה תגרמו שגם שאר הציבור יטה מן האורח. שהרי אם האחראי, השופט או הדיין, נוטה מן הדרך ומשנה את יסודות המשפט ומתיר לגנוב ולגזול, ממילא העם בוחר לעצמו אורחות עקלקלות בכל ענייניו שבינו לבין רעהו, ומעוות את הדין בדרכו הפרטית. אם לדיין מותר, אם לשופט מותר, אם הנביא קבע שגזל אינו גזל ועושק אינו עושק - גם האנשים הפרטיים סוטים מן האורח.
"השביתו מפנינו את קדוש ישראל"
כאן הם פונים אל החוזים, המוכיחים בעניינים שבין אדם למקום. כל מצוות שבין אדם למקום מיוסדות על היסוד שהקדוש ברוך הוא הוא קדוש ישראל, מקודש ומרומם, והוא רוצה שגם אנו נהיה עם קדוש לה' אלוקינו: "והייתם קדושים כי קדוש אני".
כמו שמביא הרמח"ל בדרך ה', כל המצוות נועדו לקדש את האדם, וכשהאדם מתקדש, לאחר הפטירה נפשו נדבקת בקדוש ברוך הוא. אבל מי שאינו קדוש, כאשר תצטרך נפשו להגיע אל האושר העליון שלה, להידבק בו יתברך, לא תוכל להידבק, מפני שהיא מרוחקת: אין דבר שאינו קדוש נדבק בקדוש. המצוות נועדו לקדש אותנו, לרומם ולזכך אותנו, כדי שבבוא הזמן נוכל להידבק באינסוף ברוך הוא. ובוודאי הקדושים אשר בארץ המה נדבקים בו יתברך כבר כאן בעולם הזה - "רצון יראיו יעשה". וגם אם איננו מרגישים זאת, כאשר יפשוט האדם את גופו יראה מה מידת דבקותו בו יתברך, וככל שהיה מקודש יותר כך יוכל להידבק, וככל שהוא פחות מקודש כך הוא מרוחק יותר.
והם באו ואמרו: אל תזכירו לנו "קדוש ישראל", כי אין לנו עניין להתחבר עם קדוש ישראל ואין לנו עניין לקדש את עצמנו בעניינים שבין אדם למקום, ואין כביכול לה' יתברך תועלת בקדושה ובחיבור הזה עמנו - על כן "השביתו מפנינו" את המושג הזה כולו.
לסיכום:
הפרק פותח בתוכחה על אותם "בנים סוררים" שנפלו מדרגת בנים, נטלו עצה שלא מפי ה', וירדו למצרים לחסות בצל פרעה. הנביא מתאר בציוריות את שיירת המנחה העוברת במדבר בין לביא וליש, אפעה ושרף מעופף, עד שהעיירים הזקינו ונעשו גמלים ואוצרות הארמון כלו - והכול "על עם לא יועילו", שמצרים הבל וריק, רהב ושבת, דיבורי גאווה ריקים מתוכן. לכן מצווה ה' לכתוב את הדבר על לוח לזיכרון לדור זה ולחקוק בספר לדורות עולם. ומקור הכישלון הוא שלוש מדרגות של התרחקות: המרת דבר ה' מפני התאווה, הכחשה וכפירה, ולבסוף סירוב לשמוע כלל - עד שאמרו לנביאים "לא תראו" ו"לא תחזו", "סורו מני דרך" ו"השביתו מפנינו את קדוש ישראל". מכאן הלימוד: מי שמוכן לשמוע, ואפילו להתווכח, יש לו תקווה; והסכנה הגדולה היא אטימות האוזן והלב.