הפרק שלפנינו ממשיך את עימותו של ישעיהו הנביא עם כתות שונות שקנו להן שביתה בעם ישראל, כתות שנשענו על תפיסות פילוסופיות שרווחו באותם דורות. ברוך השם, על אותן תפיסות עבר הכלח, והיום כבר איש אינו מתעסק בהן. אבל בזמנם אלו היו טענות שאנשים השתמשו בהן ברצינות גמורה, עד שאפילו הרמב"ם ראה צורך לחבר את "מורה נבוכים" כדי להתעמת עם התפיסות הפילוסופיות, ואפילו רבנו בחיי ב"שער הייחוד" מוכיח את אמיתות הימצאו יתברך מתוך התפיסה הפילוסופית - לאמור, היה צריך לדבר איתם בשפה שלהם. הקדמה זו נצרכת כדי שנבין מדוע הנביא נכנס כאן דווקא לסתירת הטענות הללו.
לאחר שהנביא התווכח עם הכת הראשונה, שטענה שאי אפשר להבין את השם כי הוא נשגב ומרומם, הוא פונה עתה אל הכת השנייה. אלו טענו שהקדוש ברוך הוא אינו יודע כלל את המתרחש כאן עם האדם: אין לו ידיעה בכך, אין לו עניין בכך, ואינו רואה זאת. ואם כך - ממילא לא שייכת כלל נבואה. שהרי אם הקב"ה אינו יודע מה קורה איתנו, מה טעם ישלח נביאים שיוכיחו אותנו ויאמרו לנו "אתם עושים כך וכך"?
וכמו קודמיהם, גם הם באו כביכול "לרומם" את השם: הקדוש ברוך הוא כה מרומם - וכי הוא מתעסק בעניינים הגשמיים שלך, באוברדראפט שלך בבנק? נדמה להם שהם מגדילים את הבורא, אבל בפועל הם מגמדים אותו. זה כמו שתאמר: וכי ראש הממשלה מתעניין אם פינו לך את פח הזבל? לשם כך יש פקידים, יש עירייה, יש מוקד 106; לראש הממשלה זה לא יגיע לעולם. כך טענו הפילוסופים: וכי הקב"ה מתעניין בציפורן הקטנה שמכאיבה לך שבועיים?
ולמה הטענה הזאת מגוחכת, ואדרבה - הם המגמדים ואנחנו המעצימים? משל לאינסוף. המרחק מכאן עד האינסוף - כמה הוא? אינסוף. ואם אתקדם מיליון קילומטר, יישאר "אינסוף פחות מיליון"? זה מגוחך. לאינסוף תמיד יישאר אינסוף. אם המרחק היה טריליון קילומטר, כל קילומטר שתוסיף מקרב אותך מעט; אבל כשהמרחק אינסופי, כמה שתוסיף לא התקרבת כלל. הם יצרו מן השם יתברך מציאות מוגבלת, בעלת גבול וסוף. ואם הוא בעל סוף - מובן שהוא מתעסק בגדולות ולא בקטנות. אבל אם השם הוא אינסוף, האם יש אצלו דבר "גדול"? הרי כל דבר ליד האינסוף הוא אפס, מאומה. אצל האינסוף אין הבדל בין המלחמה בין הגושים הגדולים לבין קיום הגלקסיות, ובין שניהם לבין השלום בית שלך בבית. ראש ממשלה מוגבל, ולכן הוא מתעסק בגדולות ועוזב את הקטנות; מי שאינו מוגבל - הגדול והקטן אצלו שווים לחלוטין.
הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה, וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ׃ (טו)
ארבע טענות היו בפיהם כנגד ההשגחה, והמלבי"ם מראה שהפסוק כולו בנוי כנגדן.
טענה ראשונה: ריבוי הידיעה מחייב ריבוי בעצמות היודע. כדי לדעת הרבה דברים צריך להיות "הרבה", והקדוש ברוך הוא אחד. הדוגמה פשוטה: אדם לבדו אינו יכול לדעת את כל מה שקורה בעולם. וכמו במחשב - כמה זיכרון יש לך, כך תוכל להכניס; הארד דיסק גדול יותר יכיל יותר. ריבוי ידיעה מחייב כלי קיבול גדול יותר, ואם הבורא אחדותי - אין אצלו ריבוי, ולכאורה אין אצלו ריבוי ידיעות. כנגד זה נאמר "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה'" - שהעמיקו בחקירתם מצד אחדותו של השם.
טענה שנייה: הבחירה החופשית שוללת כביכול את הידיעה. מכיוון שברא הקב"ה אדם בעל בחירה, הרי בכל רגע יכול האדם לעשות משהו חדש; ואם ידע השם מראש - היכן הבחירה? זו שאלת ידיעה ובחירה הידועה (ולא נכנס אליה כאן; יש שיעור שלם בעניין בספר איוב). לדעתם, עצם מתן הבחירה שולל את ידיעתו, שכן לא ייתכן שתיוולד בקב"ה ידיעה חדשה, שהרי כל התחדשות משמעה שינוי. וכנגד זה נאמר "לַסְתִּר עֵצָה" - כביכול נסתרת עצת האדם ותכנוניו מאת השם.
טענה שלישית: אין חיבור בין האור העליון לעולם החומר. כאשר השם מתקשר אל העולם, כביכול יש ביניהם תלות וקשר; ואיך ייתכן שהאור העליון שאין בו תפיסה והשגה יתחבר עם עולם גשמי וחומרי? וזהו "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם" - טענו שלא ייתכן שאור כה עצום יתעסק עם חושך כה גדול.
טענה רביעית: הידיעה תלויה בראייה. אדם קודם רואה ואחר כך יודע; בלי לראות אינו יכול לדעת. תחילה הראייה, ואחריה ההתבוננות והמחשבה. ולכן אמרו "מִי רֹאֵנוּ" - הרי לשם יתברך אין עיניים, ובלי כלי ראייה איך יראה? (וראו כמה מוגבלים היו הפילוסופים של אז; היום אנו יודעים שגם מצלמה רואה.) ומכיוון ש"מי רואנו" - ממילא "וּמִי יֹדְעֵנוּ", אין לו ידיעה במעשינו.
הַפְכְּכֶם, אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב, כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי, וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ לֹא הֵבִין׃ (טז)
אומר להם הנביא: כל טענותיכם על מה הן בנויות? על דמיון האדם. אם אני צריך עיניים כדי לראות, איך יראה השם בלא עיניים? אם אני צריך שכל גדול יותר כדי להשיג יותר, איך ישיג השם עוד ידיעות בלי שיגדל אצלו דבר? אם אני, לו הייתי גדול, לא הייתי מתעסק בקטנות - מדוע שהשם יתעסק בקטנות? אם אינני יודע מה יהיה מחר (ולו ידענו, כולנו היינו ממלאים טופס פיס), איך יידע השם? כל הקושיות נובעות מכך שהם מדמים את היוצר לצורה, את הבורא לאדם.
אבל טעות גדולה בידיהם. הקדוש ברוך הוא משיג את הכול שלא כדרך האדם, וכלשון הרמב"ם: "אין ידיעתנו כידיעתו". הרמב"ם אמר זאת ביחס לשאלת ידיעה ובחירה ולא פירש יותר, ונשתברו על כך קולמוסים רבים (והראב"ד שם מקשה עליו למה בכלל העלה את הקושיה). העיקרון הוא שידיעתו של השם שונה במהותה מידיעת האדם. אצל האדם הראייה קודמת לידיעה, ואצל הקב"ה - להפך: הוא יודע את הדברים מעצמם עוד קודם שהוא "רואה" אותם. ולכן בסדום נאמר "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה": הידיעה קודמת, והוא משיג את הדברים במלוא כוחם עוד לפני הראייה.
ועוד: אם לך יש ידיעה, לקב"ה אין? "הֲיֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט, הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע". אם כלי הראייה והשמיעה שלך באו לך מאת השם, כיצד תעלה על דעתך שממנו נסתרה הראייה? כמה הבל בשאלה המדמה את הבורא לאדם. ואדרבה, ראיית השם היא בדרגה גבוהה לאין ערוך: האדם, מפני שהוא בעל חומר, צריך להשיג תחילה בעיניים ואחר כך בשכל, ואילו אצל השם ההשגה מתחילה בדעתו.
וזהו "כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי" - האם ייתכן שהדבר שנוצר יאמר ליוצרו שלא הוא עשה אותו? "וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ לֹא הֵבִין" - הנוצר יאמר על יוצרו שאינו מבין?! הרי היוצר חייב להיות חכם הרבה יותר מן הנוצר. מי חכם יותר, המחשב או מי שהמציא אותו? ודאי הממציא. ראו כמה מנסים ללמד את המחשב בינה מלאכותית ולא הצליחו: נסו לתת למחשב לתרגם ספר. עד היום לא הצליחו להמציא תוכנה שתתרגם ספר, וגם לא יצליחו, מסיבה פשוטה - מילה כוללת כמה משמעויות, והאדם קולט את האסוציאציה ואת המבט הכולל, ולמחשב אין זאת. המחשב גולם.
ומעשה שהיה: שאלו את רבי חיים קנייבסקי כמה פעמים מופיעה המילה "משה" בתורה, ואמר מספר. אמר לו אדם: הרב, הרב החסיר אחד, כך יצא לי במחשב. אמר לו: במחשב אתה מוצא אחד יותר, כי הוא מונה גם "אִם יֶחְסַר הַבַּיִת מֵהֱיוֹת מִשֶּׂה" - למחשב זה מ-ש-ה, ומה הוא מבין? זו בינה מלאכותית, והיא אינה מגיעה להבנת האדם. ואם האדם אינטליגנטי יותר מן המחשב שיצר, לא כל שכן שהבורא חכם הרבה יותר מן האדם שיצר. ואם אתה מסוגל לראות, האם הבורא אינו מסוגל? מכאן שבוודאי ובלי ספק הקדוש ברוך הוא יודע ומבין מחשבות האדם, יודע את תוכניותיו, והכול גלוי לפניו יתברך.
הֲלוֹא עוֹד מְעַט מִזְעָר, וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל, וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב׃ (יז)
אומר להם הנביא: אתם עוד תראו כיצד דברי הנביאים כולם יתקיימו, ולא ייפול דבר מדבריו ארצה. "עוֹד מְעַט מִזְעָר" - בזמן מועט וזעיר. "לבנון" מסמל את היער, יער הלבנון, שאין בו פירות אלא עצי סרק, ועצי הסרק משל לרשעים. "וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל" - אותם עצי סרק, הרשעים, יהיו לשדה העושה תבואה ופירות; הם עוד יתנו פירות. "וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב" - לכרמל יש חיסרון, שהתבואה רכה וחלשה; אבל אז יהיה הכרמל כיער, חזק ואדיר. כלומר: הצדיקים יהיו בעלי תוקף אדיר, הרבה מעבר לכוחה של התבואה. הרשעים יהיו לצדיקים, והצדיקים עצמם יהיו בעלי עוצמה אדירה.
וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר, וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה׃ (יח)
כאן הנביא מתייחס לשתי הכתות שעימן התווכח. הכת הראשונה טענה שדברי השם הם כספר החתום - הנביא עצמו אינו מבין מה השם אומר לו, ואם כן כיצד ידרוש מאיתנו להבין? על כך בא הנביא בתוכחה: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" - כביכול הם מכבדים את השם ואומרים שדבריו נשגבים מעל שכל אנוש, אבל ליבם רחוק. המגמה האמיתית היא לומר שהקב"ה אינו מתעניין במעשינו ואינו יורד לדקויות, שהרי אם הוא משגיח - הדבר תובע ממך. ולכן נוח לומר "השם רם ונישא".
עתה אומר להם הנביא: אותם חרשים עצמם, שאמרו שהקב"ה נותן לנו ספר חתום - הם יבינו את דברי הספר. ואותם אנשים שטענו "הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם", שהשם אינו רואה מה נעשה במחשך - לא רק שיכירו שהקב"ה יודע ורואה ואצלו כחשיכה כאורה, אלא "עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה": אותם שהם כעת בגדר עיוורים ישיגו השגות גבוהות בנבואה. הראייה הגבוהה היא ראייה רוחנית, לעומת הראייה החושית, והם יזכו לראות בעיניהם הגשמיות ראייה רוחנית.
ושואל המלבי"ם: מה גדול יותר, אופל או חושך? האופל. כשרוצים לתאר חשכה גמורה אומרים "חושך ואפלה", והתוספת תמיד מוסיפה. אם כן היה צריך לכתוב "מחושך ומאופל" - שיראו בחושך ואפילו באופל. מדוע הפך הסדר? מסביר המלבי"ם שהכתוב מדבר כאן על דרך הרפואה. כשמרפאים אדם עיוור ופותחים את עיניו, מסוכן לפתחן במקום שמש, שכן עלול לקבל מכת שמש בעיניו ואף להתעוור מעוצמת האור הפתאומי. לכן בשלב הראשון מניחים אותו בבית אפל לגמרי, בשלב השני - לאחר שהתרגל מעט - בבית חשוך, שהוא פחות מאפל, ורק בשלב השלישי מוציאים אותו החוצה. וזהו "וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה": תחילה באופל, אחר כך בחושך, עד שממש יראו. אותם שטענו שהקב"ה אינו רואה ואינו מתבונן - הם ישיגו השגות ברוחניות ובנבואה ויראו עד כמה הקב"ה רואה; ואותם חרשים שדברי הנבואה נראו להם סתומים - גם אותם יוכלו לשמוע ולהבין.
וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ׃ (יט)
שלוש הבחנות כאן. ראשית, יש הבדל בין שם "ה'", המורה על כך שהקב"ה בורא ומנהיג את העולם בטבע, היה הווה ויהיה, לבין "קדוש ישראל", המסמל השגחה פרטית ועשיית אותות ומופתים מעל דרך הטבע. שנית, יש הבדל בין שמחה לגיל: שמחה מבטאת שמחה תמידית ונמשכת - אומרים על אדם שהוא שרוי בשמחה, ולא שהוא שרוי בגיל; ואילו גיל הוא דבר מתחדש, כשבאה בשורה טובה יש לו רגעי גיל ופרצי גיל. שלישית, "ענווים" מסמל את הצדיקים, לשון ענווה, ו"אביוני אדם" הם המון העם.
ועתה ביאור הפסוק: הענווים, שהם הצדיקים, אינם צריכים מופתים ולא שינוי הטבע. הם רואים את יד השם גם בהנהגה הטבעית - "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק"; הצדיק אינו צריך נס, ובשבילו החומץ דולק בדיוק כשם שדולק השמן. הם מאמינים בבורא מצד היותו בורא העולם ומנהיגו בהנהגה התדירית, ואינם זקוקים לניסים על-טבעיים כדי להכיר שהשם נמצא. לכן "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה" - כבר הייתה להם שמחה תמידית, ועתה תיווסף להם שמחה נוספת, ודווקא בשם "ה'", בהנהגת הטבע. לעומתם "אֶבְיוֹנֵי אָדָם", שהם ההמון, לא היו שמחים עד כה ולא הכירו את השם בהנהגתו התמידית; אבל כאשר יראו את הניסים והנפלאות, שזהו "קדוש ישראל" - הקב"ה הפועל מעל הטבע ומתקדש ומתרומם - אז "יָגִילוּ", גילה חדשה ורגעית שתתחיל עתה בעקבות מה שהם רואים.
כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ, וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן׃ (כ)
עד כה היו שלוש סיבות שהכשילו את העם ומנעו מהם ללכת בדרך השם, עד שהחרשים לא שמעו דברי ספר והענווים לא שמחו בה'. עתה המצב ישתנה.
"אָפֵס עָרִיץ" - העריצים הם המושלים החזקים שמנעו מהעם את עבודת השם. גם כשרצו לעבוד את השם, מנעו מהם לעלות לרגל והכריחו אותם לעבוד עבודה זרה. אותם מנהיגים רשעים, כדוגמת אחאב, ירבעם והושע בן אלה - יאפסו.
"וְכָלָה לֵץ" - הלצים היו מסיתים את העם לסטות מדרך השם באמצעות ליצנות וצחוק; היו עושים צחוק מן הנביאים ומדברי הנבואה. גם הם יכלו.
"וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן" - אלו העושים עבירות בפרהסיה. אחד הקשיים הגדולים באמונה הוא כשאדם רואה שתחת כל עץ רענן ובכל קריה יש בעלי עבירה העושים עבירותיהם בגלוי; הדבר מחליש את אמונתו. שכן כשאדם רואה בכל מקום שומרי מצוות - הדבר מחזק אותו לעשות כמותם, וכלשון הרמב"ם: דרך טבע האדם להימשך אחר אנשי מקומו; אם הם רשעים - נמשך אחריהם, ואם צדיקים - נמשך אחריהם. ובמיוחד כשהאדם שואל: איך זה שהשם אינו עושה להם מאומה, ואיך הם כה מצליחים? הצלחת הרשעים עצמה מערערת את אמונתו של החלש באמונה.
מעשה ברבי ישראל מסלנט שהגיע לפונדק שהיה רגיל להיכנס אליו, וראה את בעל הבית, שהיה ידוע כירא שמיים ושומר מצוות, שהסיר את כיפתו ונוהג במנהגי חילוניות. הופתע הרב ושאל: מה קרה? מה השתנה? האם יש אינפורמציה חדשה שלא שמענו? האם הקדוש ברוך הוא מסר עדכונים, יש דת חדשה?
אמר לו בעל הבית: אומר לך את האמת. הגיע לכאן כופר אחד והתחיל להתווכח איתי: מדוע אינך מוכר חזיר? אמרתי לו שאני מוכר רק כשר. אמר לי: מה זה משנה כשר או לא כשר? הנה, אם יש בורא לעולם - ראה את החזיר שאני אוכל עכשיו; לקח ביס ואמר: אם יש בורא לעולם, הייתי צריך להיחנק ברגע זה. והנה אני רואה שלא קרה לו דבר, ומכאן נחלשה אמונתי מאוד. איך ייתכן שהקב"ה מנהיג את עולמו ואדם עובר כך על דבריו ולא אירע לו כלום?
באותה שעה נכנסה בתו של בעל הבית ובידה דיפלומה שקיבלה מהקונסרבטוריון, תואר בלימודי מוזיקה, נגינה בפסנתר. אמר לה רבי ישראל מסלנט: נו, מי אמר שאת יודעת לנגן? נגני ואז נדע אם באמת את יודעת. אמרה לו: מה פתאום, וכי כל מי שיבקש ממני לנגן כדי להוכיח את כישוריי אשב ואנגן? בשביל מה קיבלתי תעודה? התעודה מוכיחה שאני יודעת לנגן.
אמר רבי ישראל מסלנט לבעל הבית: שמעת מה בתך אומרת? הקדוש ברוך הוא כבר התגלה במעמד הר סיני לעיני מיליוני אנשים, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", פתח להם שבעה רקיעים למעלה ושבעה למטה והראה להם שאין עוד מלבדו. ועכשיו, כל כופר וכל שוטה יאמר "מי אמר שיש בורא לעולם" - וכי הקב"ה יעשה לו מעמד הר סיני פרטי? בתך אינה מוכנה לנגן בפני כל מי שמפקפק בכישוריה, ובורא עולם ישנה את כל סדרי העולם משום שאיזה זב חוטם מפקפק ביכולתו? הקדוש ברוך הוא כבר הוכיח, ויש לנו אמונה ברורה ותמימה בקבלה איש מפי איש, דבר שאי אפשר להכחישו. אין אומה בעולם שיש לה מסורת כמו לעם היהודי; אין דת בעולם שמסורתה מתחילה ממיליונים שראו. אצל כולם - ההוא סיפר, ומוחמד סיפר, והשמש שלו סיפר, וישו סיפר ושלוחיו סיפרו, והם היו מאה שנה אחריו. רק עם ישראל יכול לספר על מיליונים שראו התגלות אלוקית. שמע האיש את הדברים, השתכנע וחזר לצור מחצבתו.
מכאן אנו למדים עד כמה שוקדי האוון, העושים עבירות בפרהסיה, גורמים לחלישות באמונה אצל החלשים: "הנה הוא מורד בהשם - ואיך הוא קיים, ואיך הוא מצליח?". אבל אז "אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ" - אלו העושים ליצנות וצחוק מדברי התורה, ובימינו אפשר לכלול בהם את רשעות השידור, הערוצים והכבלים למיניהם; "וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן" - אלו שעבירותיהם בפרהסיה, גם היוצאים מן הארון למיניהם, כולם יכלו לחלוטין.
מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר, וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן, וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק׃ (כא)
הרד"ק מסביר: "מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר" - כשאדם מוכיח אותם בדברים, הם מחשיבים את דברי התוכחה כחטא, כאילו הכה אותם. וזה מזכיר מאוד את התקשורת בימינו: כשהרב פרץ דיבר בזמנו על אסון הבונים, וכשגדולי ישראל עוררו על צרות שונות - היה זה בעיניהם כאילו הוכו, ואיזה רעש עשו מזה. ועל מה? על שקם מישהו ודיבר נכוחה.
"וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן" - לשון מוקש: הם מחפשים לו מכשולות, מכשילים אותו בדרכיו כדי להראות כמה הוא לא בסדר וכמה הוא נכשל, ובכך להציגו כאדם שאינו הגון. והרד"ק מביא הסבר מקורי נוסף: "יקושון" מלשון קישוש קש, כמו "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ", שהוא לשון מקושש עצים המלקט מכאן ומכאן. כך גם הם: כשבא מי שמוכיח אותם, הם עורכים עליו "תחקיר" - הולכים לשמוע מה אומר עליו זה ומה אומר עליו זה, מקוששים סיפורים כדי למצוא בו חסרונות. ואז אומרים לך: "זה מוכיח? הנה ההוא מספר שלפני שבע עשרה שנה, כשהחזיר לו עודף במכולת, לא נתן לו את כל שבע עשרה האגורות". מחפשים בהיסטוריה שלו, מחרפים ומגדפים ואומרים לו: אתה עשית כך וכך, איך אתה בא להוכיח אותנו?
המלבי"ם מבאר שהפסוק ערוך כנגד שלושת המכשילים שבפסוק הקודם. "מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר" - כנגד הלצים, שהחטיאו את העם בליצנות ובדיבור. "וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן" - כנגד שוקדי האוון, שעשו מעשיהם בפרהסיה לעיני כול, וכשבא המוכיח והוכיחם על האוון - הקישו אותו, לשון מוקש. "וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק" - כנגד העריץ, אותם מנהיגים שהחטיאו את העם והנהיגו אותם לעבודה זרה, שחיפשו עלילות על הצדיקים להורגם ולאבדם, כדרך שעשו אחאב ואיזבל שרדפו את נביאי השם. חיפשו סיבות לרדוף את הצדיקים כדי שלא יימשך העם אחריהם אלא ישמע להם לעבוד עבודה זרה.
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ׃ (כב)
גם הרד"ק וגם המלבי"ם מסבירים שסדר הפסוק כאילו הפוך: "לכן כה אמר ה' אשר פדה את אברהם" - השם יתברך שפדה את אברהם, הוא אשר אומר אל בית יעקב, שהם עם ישראל.
מבאר הרד"ק: "יעקב" הוא שמם של ישראל כשדרגתם נמוכה יותר, מלשון עקב ועקבה, להבדיל מ"ישורון" ומ"ישראל" שהם לשון שררה ומורים על דרגה גבוהה. "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב" - עד עתה היה יעקב מתבייש בבניו, כאדם המתבייש בבנו שיצא לתרבות רעה; כשהבן מסתובב עם חבורה בחוץ, האב רוצה לקבור את פניו באדמה ומתבייש לצאת. מכאן ואילך לא יבוש עוד.
ומדוע? "אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" - כשם שאברהם אבינו דר בין רשעים והקב"ה פדה אותו והוציאו משם ב"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ", כך הענווים שדיברנו עליהם, שהיו בין רשעים ולא יכלו לעבוד את השם בפרהסיה - הקב"ה יפדה אותם מיד הרשעים, ימגר את מלכות הרשעה וייתן להם לעבוד את השם בגלוי. עד עתה היו אנוסים, ומי שפדה את אברהם והוציאו מבין הרשעים כדי שיפיץ שם שמיים בעולם - כך יעשה לצדיקים, יפדם ויוכלו להפיץ שם שמיים. ואומר הרד"ק: אז ייקראו באמת "בית יעקב", בית יעקב האמיתי; יעקב לא יבוש ממעשיהם אלא ישמח במעשי ילדיו. ומדובר בימי חזקיהו, שתיקן את העם והחזירו בתשובה אחרי מעשי אביו, ואז כלו הרשעים ונשארו הצדיקים.
והמלבי"ם מוסיף: אברהם, כשהתחיל לפרסם את האמונה בשם יתברך, היה יחיד בין רבים; רדפוהו, השליכוהו לכבשן האש וניסו לבטל את כל מעשיו. וכן היה לאורך כל הדורות: את יצחק רדפו וסתמו את הבארות שחפר. תמיד רדפו את מי שהפיץ שם שמיים בעולם, ובכל זאת פדה השם את אברהם והצילו. כך יעזור הקב"ה גם לעם הזה, השרידים אשר ה' קורא, המחזיקים בו - אותם יפדה ויעזור.
ומה ההבדל בין "יֵבוֹשׁ" ל"יֶחֱוָרוּ"? מבאר המלבי"ם: "בושה" היא תמיד מצד עצמו - "מְלֵאתִי בוּשָׁה", אדם שעשה מעשה או אירע לו דבר שגרם לו להתבייש בעצמו. ואילו חיוורון הפנים בא תמיד מכוח אחר, לשון הלבנת פנים. עד עתה היו שניהם: מצד עצמו - בושה על מצבם השפל של ישראל, סחופים ודווים; ומצד הסובבים - ביזיונות, שהיו אומרים "היכן השגחת השם? ראו את העם הזה כמה הוא מופקר, השם הסתיר השגחתו ממנו". ועתה הכול ייגמר.
כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי, וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ׃ (כג)
מסביר המלבי"ם: "מַעֲשֵׂה יָדַי" - האותות, הניסים והמופתים שיעשה הקב"ה, ועל ידיהם יזכה יעקב לכבוד בגויים, ולא כמקודם שהיה ביזיון ואמרו שהשם עזבם. ולא זו בלבד שלא יבוש יעקב מצד עצמו - שהרי עד עתה התבושש ממעשיהם הרעים של בניו, והבושה היא עניין עצמי - אלא עתה ישמח בראותו את ילדיו צדיקים, "יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי": על ידי מעשיהם הטובים יתקדש שם שמיים בעולם, שכן כשעם ישראל עושים רצון השם ושורה עליהם הברכה, מתקדש שמו בעולם ורואים את הנהגתו. והניסים שיעשה להם יביאו את העם להרים ראש, ללכת בדרך השם ולהתחזק בעבודתו, וגם ייתנו להם כבוד בעיני האומות. "וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ" - כולם יראו את כוחו העצום של הקב"ה שאין לו גבול ויעריצו את אלוהי ישראל, וממילא לא יחוורו פני יעקב ולא יביישו אותו.
והרד"ק עומד כאן על שאלה מעניינת: מדוע נאמר "קְדוֹשׁ יַעֲקֹב"? רואים שתמיד מייחס הכתוב את קדושת האל ליעקב, מה שלא מצאנו אצל שאר האבות: "קדוש יעקב", "כי כה אמר ה' צבאות קדוש ישראל אביר יעקב", "קדוש ישראל מושיעך", "גואלכם קדוש ישראל", "קדוש ישראל ויוצרו", "גואל ישראל קדושו". אומנם בחלקם אפשר לפרש ש"ישראל" היינו עם ישראל, אבל יש מהם שאי אפשר לפרשם אלא על יעקב עצמו. ומדוע לא מצאנו "קדוש אברהם" או "קדוש יצחק"? אומר הרד"ק: ייתכן מאוד מפני שיעקב ראה את קדושת האל במראה הנבואה, במחזה הסולם שבפרשת ויצא - "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". יעקב זכה להציץ למעלה ולראות בקדושת השם, ולכן מיוחס אליו דווקא עניין הקדושה.
וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה, וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח׃ (כד)
"תֹעֵי רוּחַ", מבאר המלבי"ם, הם התועים מדרכי הבינה - אלו המתפעלים מכל מיני סימנים, אותות ומופתים מזויפים. חסרה להם בינה, שעניינה כפי שביארנו בעבר הבנת דבר מתוך דבר, מה שנקרא היום דרך הסקת המסקנות. ואז "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה" - יבינו את האותות והמופתים האמיתיים המוכיחים את אמיתותו יתברך, ולא כפי שראו עד עתה דברים שהטעו אותם מדרך האמת. שהרי בזמנם גם כוחות הטומאה והעבודה הזרה היו עושים מופתים ופועלים פעולות מעל דרך הטבע. אז תהיה להם הבינה האמיתית וההבנה האמיתית במציאות השם יתברך.
"וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח" - הרוגנים, אומר המלבי"ם, הם הטועים בזדון, ההולכים לריב בזדון כנגד דבר השם. הראשונים עדיין יש בהם חוכמה ורק הבינה חסרה להם, שאינם מסיקים מסקנות כראוי; אבל לאלו אין אפילו חוכמה. "רוגנים" מלשון "נִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף" ו"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם" - אלו שיש להם תלונות ותרעומת, מסרבים לשמוע, באים כדי לריב ולהתווכח: למה עשו כך ולמה כך; תמיד יש להם טענות. להם חסר גם השכל הבסיסי, לא רק הבנת דבר מתוך דבר. את אלו ילמד הקב"ה "לקח", והכוונה לדברי חוכמה, כלשון "לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" - לא במשמעות המקובלת היום, "אלמד אותו לקח" כלומר אנקום בו ואגרום לו לסבול, אלא במובן של נתינת חוקי החוכמה שילמדו אותם, ועל ידי כך יחדלו מלהיות רוגנים.
בפרק זה מתעמת הנביא עם כת הפילוסופים ששללה את ידיעת השם והשגחתו, וטענה כביכול לרוממותו כשבפועל היא מגמדת אותו. הנביא מוכיח ששורש כל טענותיהם הוא דמיון היוצר לצורה, ושידיעת הבורא שונה בתכלית מידיעת האדם: אצלו הידיעה קודמת לראייה, ומי שיצר את העין והאוזן ודאי מביט ושומע. ואחר התוכחה באה הנחמה: היער יהפוך לכרמל והכרמל ליער, החרשים ישמעו דברי ספר והעיוורים יראו בהדרגה מאופל ומחושך, הענווים יוסיפו שמחה בה' ואביוני אדם יגילו בקדוש ישראל. אז יאפסו העריץ, הלץ ושוקדי האוון שהכשילו את העם, יעקב לא יבוש עוד בבניו ופניו לא יחוורו, כי ילדיו יקדישו את שמו, ואפילו תועי הרוח והרוגנים ידעו בינה וילמדו לקח. יעזרנו השם במהרה בימינו, אמן.