פרק כ"ט בישעיהו בא בהמשך ישיר למשלים שנאמרו בסוף הפרק הקודם. שם למדנו "לא לעולם יחרוש" - החרישה אינה מטרה בפני עצמה, אלא הכנה לזריעה; וכן "לחם יודק" - כדי להפיק לחם צריך לטחון את התבואה. כאן הנביא בא לבאר את הנמשל: הצרות הבאות על ישראל אינן תכלית לעצמן, אלא חרישה שמטרתה לזרוע בלב האומה את זרע האמונה בה', עבודת ה' ואהבת ה'. משהצרות יעשו את שלהן והעם ישוב בתשובה - הן תסורנה.
ה֚וֹי אֲרִיאֵ֣ל אֲרִיאֵ֔ל קִרְיַ֖ת חָנָ֣ה דָוִ֑ד סְפ֥וּ שָׁנָ֛ה עַל־שָׁנָ֖ה חַגִּ֥ים יִנְקֹֽפוּ׃
רש"י מביא פירוש אחד על פי תרגום יונתן: "אריאל" הוא המזבח, ומקורו בספר יחזקאל שנאמר שם "והאריאל שתים עשרה" - מידת המזבח. ומדוע נקרא המזבח אריאל, בלשון אריה? מסבירים חז"ל שהאש שהייתה יורדת מן השמים הייתה רבוצה על גבי המזבח כארי. ופירוש נוסף בחז"ל: אריאל הוא ההיכל, שכן המסתכל בהיכל ממבט עליון רואה אותו צר מאחוריו ורחב מלפניו - בדיוק כדמות אריה, שמאחור הוא צר ומלפנים רחב.
המלבי"ם מבאר שהכינוי "אריאל" משמש במקומות שונים במקרא: פעם ככינוי לגיבורים ("הוא הכה את שני אריאל מואב"), פעם ככינוי למזבח, ופעם ככינוי לירושלים ולכלל האומה. כאן, אומר המלבי"ם, אריאל היא ירושלים. הכפילות "אריאל אריאל" באה ללמד: האחד - חשיבותה של ירושלים מצד עצמה; והשני - מצד היותה חוזקם ותוקפם וגבורתם של ישראל. וגבורה זו נובעת גם מצד המלך שלהם, "קִרְיַת חָנָה דָוִד" - הקריה שבה חנה דוד המלך הצדיק. "חנה" כאן הוא מלשון חנייה, ואין זה קשור לשם חנה.
עיר כזאת, שהיה ראוי שיהיו עסוקים בה ביראת ה' ובעבודתו, מה עשו בה? "סְפוּ שָׁנָה עַל־שָׁנָה" - מוסיפים שנה על שנה ושורפים את הזמן. עוד שנה ועוד שנה, ומה הוספת בעבודת ה'? מה קיבלת בזמן הזה? שום דבר. "חַגִּים יִנְקֹפוּ" - עוד חג ועוד יום טוב שהם ממציאים לעצמם, מסיבה כאן וחגיגה שם. המלבי"ם מבאר את לשון "נוקף": יש נוקף מלשון כריתה, כמו "כנוקף זית", וקרוב לזה גם לשון נוגף; ויש נוקף מלשון היקף. וכשאומרים שהיו נוקפים את האילן הכוונה שהיו מסירים ממנו את הענפים שסביבו - שילוב של היקף ושל הכרתה והפרדה. כאן מוסב הדבר על הקפת ימי המשתה: שנה נוקפת שנה ומשתה נוקף משתה, ומה הרווחת מכל זה ברוחניות?
וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל׃
"והציקותי" - מצוקת הנפש. וכל התכלית היא "תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה", שיתאוננו וייאנחו: ייאנחו מגודל הצרות, ומתוך כך ייאנחו בתשובה על המעשים שהביאו עליהם את הצרות. אין הכוונה להציק לירושלים סתם, שהרי כשם שהחרישה אינה מטרה בפני עצמה אלא הכנה לזריעה, כך גם הצרה. וכשתתאונן על חטאיה ועל רוע מעלליה - "וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל", היא תשוב להיות כפי שהיא ראויה להיות וכפי שמקווים ממנה שתהיה: אריאל.
וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת׃
כאן חוזר הנביא למשל השני, "לחם יודק", שכדי להפיק לחם יש לטחון את התבואה. אני אחנה סביבותייך בחיילותיי - אשלח חיילות שיקיפו את ירושלים; "וצרתי עליך מוצב" - יהיה מצור, אין יוצא ואין בא; ואחר כך "והקימותי עליך מצורות" כדי לתפוס את העיר וללכוד אותם. "כדור" הוא מלשון עיגול, והכ"ף היא כ"ף הדמיון: כמו דור, כעיגול. ויש מפרשים שדור הוא מלשון מדורה, שהמדורה עגולה. בין כך ובין כך העניין אחד: היקף עגול שמקיף וצר על ירושלים.
וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף׃
מצבה של ירושלים יגיע לשפל, עד שכביכול תדבר מתוך הארץ פנימה, ומן העפר יישמעו דבריה. הדימוי הוא לבעל אוב: כתוב בספרים שהאוב היה מדבר בקול של אדם כאילו הוא מדבר מתוך האדמה - לא קול צלול אלא קול עמום, כהד מתחת לאדמה, וכך היה בעל האוב מדבר בהעלותו נשמה. ומכאן, מן הפסוק הזה, למדים זאת. הרי זה כביכול לא דיבור של אדם חי אלא מגופו של מת, ולבסוף אפילו דיבור לא יהיה אלא צפצוף כצפצוף העוף. הכול בא לומר שעם ישראל יגיע למצב שפל ביותר, עד ארץ ועד עפר, כמי שמלחכים עפר.
בתוך הפסוק יש דירוג מדויק. "ושפלת" - מבחינת הגובה, שירד מגובה גבוה לנמוך. "תשח" - מבחינת הקומה, שנעשה שחוח. וכן בדיבור: אומר המלבי"ם שהאמירה חלשה מן הדיבור. דיבור הוא תמיד בכוח, כמו "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת", ולכן המנהיג נקרא "דַּבָּר" - "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", שהוא זה שמדבר קשות, ואם ידבר רכות לא יוכל להנהיג את הדור. לעומת זאת אמירה היא תמיד רכה. ולכן מצינו שכאשר אדם מדבר בליבו לעולם לא נאמר "וידבר בליבו" אלא "ויאמר": "ויאמר המן בליבו", "ויאמר עשו בליבו" - שהאדם עם עצמו מדבר תמיד ברכות, ועם אחרים קשות. לפיכך סדר הפסוק הוא סדר ירידה: תחילה "מארץ תדברי", אחר כך "מעפר תשח אמרתך" - שכבר אין כוח אלא לאמירה חלשה, ולבסוף "מעפר אמרתך תצפצף" - שאף לדבר לא יהיה כוח, אלא צפצופים בלבד.
וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם׃
המלבי"ם מבאר: אבק הוא פירודו של הדבר המורכב לחלקים קטנים, ויש בו יתרון על המוץ. ראשית, המוץ הוא הפסולת החיצונית בלבד - אם אקח חיטה ואטחן אותה יהיה אבק, אך המוץ אינו החיטה עצמה אלא הקליפה החיצונית. שנית, המוץ הוא "מוץ עובר", שהרוח נושאת אותו בקלות ממקום למקום.
והנמשל: מחנה סנחריב, הם "וחניתי כדור עליך וצרתי עליך מוצב" - הם יהיו סביב ירושלים, אך דע לך שיהיו כאבק דק שיזורה. "והמון עריצים" - הגיבורים ששרדו, מלך אשור עצמו והשרים שהביא עמו ולא מתו במכת המלאך, הם יהיו כמוץ עובר שנישא למקום אחר. שהרי סנחריב ובניו שרדו את הכאת המלאך במחנה אשור, ובסופו של דבר בניו הרגוהו - אסר חדון ואחיו - בשעה שהשתחווה לנסרוך אלוהיו. אותו נסרוך היה נשר מעץ מתיבת נח, ולו היה עובד, ושם באותו מקום הרגוהו בניו. נמצא שהיו כאן שני סוגים: אלה שנעשו כאבק דק במקומם, ואלה שכמוץ עובר הועברו למקום אחר ושם נפלו ברגע אחד, בלילה אחד, "לפתע פתאום".
לכאורה "לפתע פתאום" הוא כפל לשון, אך המלבי"ם מבאר שיש ביניהם הבדל: הפתע מציין את מהירות הפעולה, כמו "ואם בפתע בלא איבה הדפו"; והפתאום מציין את הזמן - שהפעולה תוכפת ובאה בלא הכנה. נסביר: ייתכן דבר שבא מוקדם ממה שציפינו, אבל כשהוא בא הוא מתרחש לאט - זה "פתאום". וייתכן להפך: הוא בא בזמנו, אבל כשהוא בא הוא נעשה בשנייה אחת - זה "פתע". וכשגם הגיע לפני הזמן וגם התרחש במהירות עצומה, אומרים "לפתע פתאום". וזה מה שנאמר כאן על מיתת העריצים: גם מבחינת הזמן מוקדם ממה שסברו, וגם מבחינת המעשה עצמו - ברגע אחד.
מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה׃
הגזירה על מלך אשור, שיבוא בשערי ירושלים בימי חזקיהו ומלאך ה' יכה בהם - מעם ה' היא נפקדת עליו. ושני העניינים שהזכיר למעלה חוזרים כאן: "כהר פרצים יקום ה'" - כנגד הרעש; "כעמק בגבעון ירגז" - כנגד הרעם, שבגבעון ירדו עליהם אבני אלגביש מן השמים ורעמים מן השמים נלחמו. נמצא שיהיה רעם מכוח עליון מלמעלה, ורעש מארץ מתחת. ודע ש"רעש" בכל מקום במקורות עניינו רעידת אדמה, כמו הביטויים "בעת הרעש" ו"הרעש בצפת". "וקול גדול" - לא יהיה הדבר בחשאי אלא בקול גדול. ואל זה יתלוו סופה וסערה עם להבות אש, שהסופה תבעיר את הלהב, כמו שאמר למעלה "והיה אור ישראל לאש", ואש אוכלה תאכל במחנה אשור.
המלבי"ם מוסיף שברמז זה נכללות שלוש המחנות שראה אליהו הנביא. כשהלך אליהו למדבר ולמערה שבה נתגלה ה' למשה, נתגלה אליו ה' שם, לאחר שאמר "כי עזבו בריתך" וכו', ושלחו למשוח את אלישע. ושם ראה רוח ורעש ואש, ואחריהם קול דממה דקה. אומר המלבי"ם: כאן יהיה הכול - רוח, רעש ואש - אלא שכאן לא תהיה דממה דקה, אלא אדרבה "וקול גדול": ה' ירעים עליהם בקולו ויכניעם בקול עצום ורב.
וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־אֲרִיאֵל וְכָל־צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ׃
כאדם שחולם ומתעורר בבוקר ומגלה שראה דמיון בעלמא ולא מציאות. ובייחוד, אומר המלבי"ם, "חזון לילה" - דבר הבא מכוח הדמיון, מה שאדם חוזה בלילה, שמלבד שאין בו ממש אף אינו עושה רושם על האדם. חלום אמיתי עוד משאיר רושם, אדם קם ממנו נפעם ומתפעל; אך חיזיון הבא מדמיון אינו משאיר אפילו רושם בבוקר.
ושים לב כיצד הפסוק מקביל בדיוק לכל מה שנאמר למעלה: "הצובאים על אריאל" כנגד "וחניתי כדור עליך"; "וכל צוביה" כנגד "וצרתי עליך מוצב"; "ומצודתה" כנגד "והקימותי עליך מצורות"; "והמציקים לה" כנגד "והציקותי לאריאל". כל מה שהודיע הקב"ה שיעשה כדי לעורר את ישראל - הנה באו אשור ועשו את כל זה. ומה תהיה התוצאה של כל זה?
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־הַר צִיּוֹן׃
הרעב חולם שהוא אוכל אף שימים לא בא אוכל לפיו, וכשמקיץ - נפשו ריקה. והצמא חולם שהוא שותה, וכשמקיץ - הנה עייף ונפשו שוקקה. ומה ההבדל בין "ריקה נפשו" ל"נפשו שוקקה"? מבאר המלבי"ם: אנשים מזי רעב או צמא חולמים באופן טבעי שהם אוכלים ושותים, שהרי אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו וממה שנפשו נמשכת אליו. אלא שיש הבדל בין הרעב לצמא. כשאדם רעב מאוד, החום הטבעי של גופו עולה - וזהו "מזי רעב" - וקיבתו מאבדת את תאוות האכילה. מגיע שלב שהוא חלש ועייף אך כבר אינו חש רעב. וכך אומרים אלה העושים תענית הפסקה של שישה ימים ברצף בלא אכילה ושתייה: היום השני הוא הקשה ביותר, ואחר כך נעשה קל יותר, שכן הקיבה כבר אינה דורשת את האוכל אף שהגוף זקוק לו. תחושות הרעב הן בעיקר בהתחלה, ובהמשך הן יורדות, ונשארת החולשה בלבד. וזהו "והקיץ וריקה נפשו" - נפשו ריקה, אבל אינה שוקקה; אין הוא תאב לאכילה. המלבי"ם מגדיר זאת: "הקדחת תזין את הגוף" - הקדחת היא החום, וכידוע חולים שיש להם חום אין להם תיאבון.
אבל אצל הצמא המציאות שונה. החולה הקודח צמא ביותר, ותשימו לב שהחולים תמיד מבקשים לשתות ומרגישים יובש - שכן הקדחת אמנם "מזינה" את הגוף כנגד הרעב, אך אינה מזינה אותו בשתייה. ולכן אצל הצמא נאמר "והקיץ והנה עייף" - גופו תשוש כגוף הרעב - "ונפשו שוקקה", שהוא באמת משתוקק לשתות. נמצא שהרעב קם וראה שלא קיבל כלום, ואילו הצמא לא די שלא קיבל כלום אלא עוד יצא במינוס: עכשיו נפשו שוקקה, ראה שתייה בחלומו ולא הגיע אליה.
ומדוע נצרכו שני המשלים? כי יש כאן שני נמשלים. המון הגויים שהביא מלך אשור וצרו על ירושלים - הם כרעב: אמר להם מלך אשור בואו, יש שם אוכל, זהב, כסף ועושר, היו שותפים. באו, ואחרי המכה הגדולה חזרו כלעומת שבאו. נכנס רעב ויצא רעב, מצבו לא נעשה גרוע יותר. אבל "כאשר יחלום הצמא" - זה אשור עצמו, שיצא צמא יותר משהגיע: כל מחנהו מת שם, מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות הכה בהם מלאך ה', וסנחריב עצמו איבד את מלכותו ובניו הרגוהו. הוא חשב להרוות צימאונו ויצא צמא יותר.
הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא־יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר׃
כאן מדובר בבני יהודה שקמו בבוקר וראו את מפלת סנחריב. עד אמש היה מצור, ופתאום דממה ושקט - מלאך המוות ערך כאן ביקור. בתחילה "התמהמהו": אין הם ממהרים להתקרב, שמא זהו מארב, שמא עשו שקט כדי שנתקרב ואז יכו בנו - כמו שחששו שלושת המצורעים שהיו מחוץ לעיר. לכן הם מתקרבים לאט לאט ובודקים שאין כאן תרגיל. ומשהתקרבו - "ותמהו", עומדים תמהים ואינם מאמינים למראה עיניהם. ואחר כך "השתעשעו ושועו" - לשון שעייה, כמו "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה", שעניינו להתייחס ולהביט. הם פונים לשם, מתרחקים מעט, שבים ופונים - מתקרב ומתרחק כמי שאינו מאמין ואינו קולט את המצב.
"שָׁכְרוּ וְלֹא־יַיִן" - הם רואים אנשים שוכבים ככל השיכורים, שהשיכור אחרי כמה לגימות הגונות נופל כפגר. בתחילה עדיין אינם יודעים שמלאך ה' הכה בכולם, ולכן כשהם מתקרבים למחנה ורואים את הפגרים הם תמהים: נראה כאילו שתו - אבל איפה היין? אין רואים את הסיבה. "נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר" - הם נעים ומוטלים כשיכור בקיאו, ושכר לא שתו. אינם יודעים כיצד ייתכן שהמצור והסכנה הגדולה השתנו בן לילה.
מלבד הביאור הראשון (לשון שעייה והבטה), מביא הרד"ק בשם אביו שהפסוק מדבר בנביאי השקר, שהיו מרמים את העם ואומרים להם דברי הבל והעם מאמינים להם. "השתעשעו" לדעתו מלשון "וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע", שעניינו סתימה וחלקות - וכמו שבפרשה מתורגם "ואנוכי איש חלק" - "גבר שעיע", וכן "למשעי" לשון חלק. "עיניו השע" היינו שסותמים לו את העין עד שנעשה המקום חלק ואין שם ארובת עין. ולפי זה: נביאי השקר "השתעשעו" - עיוורו את עצמם, "ושועו" - עיוורו גם את העם, ונתנו להם אשליות ודברים שאין בהם אמת. והמצודת דוד מבאר ביאור שלישי: "השתעשעו" - התעסקו בצעקה, זעקו מרה על מצבכם ושובו בתשובה, מלשון שוועה, שתשוועו אל ה' יתברך.
כִּי־נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת־עֵינֵיכֶם אֶת־הַנְּבִיאִים וְאֶת־רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה׃
כאן מתחיל הנביא להתווכח עם בני דורו, שלא האמינו לדברי הנביאים שניבאו על צרות ועל גלות. "נסך" הוא לשון יציקה, כמו "להסך רגליו" וכמו ניסוך היין ו"מלא מסך". יצק ה' עליכם רוח תרדמה - אתם כרדומים, שקועים בהבלי עולם. וכלשון הרמב"ם שאנו קוראים לפני התקיעות: השוכחים את האמת בהבלי הזמן מכונים "ישנים", "הקיצו נרדמים מתרדמתכם". ועל ידי זה "ויעצם את עיניכם". ומה בין רדום לעוצם עין? מבאר המלבי"ם: הנרדם עיניו סגורות באופן חלש, והעוצם - סוגר בכוח. לא די שנרדמתם, אלא כביכול נסגרו עיניכם בכוח.
אלא ששימו לב להמשך: "את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כיסה". מוכיחם הנביא: כיצד אתם סבורים שאותה רוח תרדמה ואותו עיוורון האוחזים בכם מכסים גם את הנביאים וגם את החוזים שהם מנהיגיכם? מתוך שאתם שקועים בעיוורונכם, אתם בטוחים שגם הנביא עיוור, שגם הנביא אינו רואה ואינו מבין. ועכשיו יוכיח להם כמה הם טועים.
וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר־יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל־יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא־זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא׃
וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא־יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא־זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר׃
גם הרד"ק וגם המלבי"ם מפרשים ש"חזות הכל" היינו הנבואה שהקב"ה שולח, מלשון חזון נביאיו. הנביאים מתנבאים לכם, ואצלכם זה כספר חתום. לדעת הרד"ק: אם יתנו את הספר לאדם היודע לקרוא, יאמר "לא אוכל כי חתום הוא". ומהו ספר חתום? בזמנם היו מקפלים את המכתב ושמים עליו שעווה וטובעים בה חותם (כדרך שנוהגים עדיין אצל נוטריון), וכל הפותח שובר את החותם ואינו יכול להשיבו, וכך היו יודעים שהמכתב נפתח. ומדוע אינו קורא? משום שאינו רוצה לקרוא. אתם אינכם מעוניינים לשמוע את דברי הנביא, ולכן אתם אומרים "סגור הוא, איני יכול" - שאילו באמת היית רוצה לקרוא, היית פותח וקורא, אלא שאתה מחפש סיבה להיפטר. וכך חכמיכם אינם רוצים לשמוע ואינם רוצים להבין. וכל שכן מי שאינו יודע קרוא, שטענתו מוכנה: "לא ידעתי ספר" - אפילו תפתח לי, איני יודע לקרוא.
המלבי"ם מעמיק בזה ומגלה מה בדיוק בא הנביא להוכיחם. אתם סבורים שהקב"ה כיסה גם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים; אתם בטוחים שהנבואה היא כספר חתום אפילו אצל הנביא עצמו - הוא יודע שה' שלחו, אך את ביאור הנבואה ומשמעות הדברים אינו מבין. ואפילו הנביא המוליך את הספר ומגיש לכם אותו, אף הוא לא קרא בו. ועל פי זה אתם טוענים: תנו את האיגרת ליודע ספר - היינו לנביא עצמו - ואמרו לו "קרא נא זה", הסבר לנו מה כתוב; והוא יאמר "לא אוכל כי חתום הוא".
ומקור הטעות שלהם: הנביאים היו מקבלים את המסר בחידות. רק משה רבנו ראה באספקלריה המאירה, שנאמר בו "במראה ולא בחידות", אבל שאר הנביאים ראו בחידות - "מקל שקד אני רואה", "סיר נפוח אני רואה" - חידה שעליו לפענח. אלא שכבר הסברנו בעבר שלעולם אין הנביא טועה בפענוח ובהבנת מה שנמסר לו. שאם יטעה, במה עדיפה הנבואה על חלום? גם בחלום אפשר לתת כמה פרשנויות, ואילו בנבואה אנו אומרים שהדבר ודאי במאה אחוז, ואילו בחלום יש לתבן ולבר. והראיה הגדולה לכך, כפי שמזכיר הרמב"ם, היא מעשה העקידה: הקב"ה אומר לאברהם לעקוד את בנו. ואם היה ניתן לטעות בהבנת דבר ה', כיצד הולך אדם לשחוט את בנו? שמא לא הבנת נכון, שמא הציווי לא היה ברור די הצורך? מכאן שהנביא מקבל הוראות ברורות ביותר ומבין אותן, ולא ייתכן שיטעה.
הרב דסלר מוסיף שאפשרות של טעות קיימת רק בפעם הראשונה של הנבואה, כגון שמואל שבתחילה לא ידע כלל שה' קורא לו ורץ לעלי בכל פעם; או יעקב שאמר "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" - וכי נביא אינו יודע? אלא שזו הייתה תחילת נבואתו, ובתחילה עדיין אין הנביא מכיר את הדרך שבה מתגלה ה' לנביאיו. אך לאחר שהכיר - אין מצב של טעות: אף שהדברים נמסרים בחידה, נמסר בליבו גם ביאור הדברים, שידע מהו המסר.
אלא שהעם אינו רוצה לקבל את המסר, ולכן הם אומרים: הנביא מדבר בחידות, גם הוא אינו מבין; תנו לו לקרוא ויאמר "איני יכול, חתום הוא, אין לי רשות לפתוח". ואם הנביא שאמור להבין אינו מבין - "וניתן הספר על אשר לא ידע ספר" - אנחנו, ההמון, אנשים פשוטים שאינם יודעי ספר, כיצד נבין? זו הייתה בעיניהם עילה להסיר מעליהם את חובת המסר: הנבואה אינה מחייבת, שהרי הנביא עצמו אינו מבין מה הוא אומר. וכדברי החרטומים לנבוכדנצר בספר דניאל, כשלא רצה לגלות להם את חלומו ודרש מהם לומר גם את החלום וגם את פתרונו, ואף בעניין "מנא מנא תקל ופרסין": "לָא אִיתַי אֱנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה" - אין אדם על היבשה שיוכל להגיד דבר כזה. כך בדיוק טוענים אלה: אין אדם המבין את הנבואה הזאת, החכמים אינם מבינים והנביא אינו מבין, ומה אתם רוצים מאיתנו?
וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה׃
מבאר המלבי"ם: אותם אנשים סבורים שבטענות כאלה הם דווקא מתקרבים אל ה'. כיצד? הם אומרים: אתה טוען שהקב"ה מדבר אל בני אדם ברמה של בני אדם? מה פתאום! אנו מעריצים ומעריכים את דברי ה' יתברך, דברי ה' נשגבו מאיתנו, עמוקים ונפלאים עד שאיננו יכולים להבינם. אתה הוא המזלזל בנבואת ה' באומרך שהכול מבינים אותה. אדרבה, דברי ה' גבוהים מאוד ואין לנו בהם השגה. וכך, "בפיו ובשפתיו כיבדוני" - באמירה שדברי ה' נשגבים הם חושבים שהם מרוממים אותו. אבל אומר הקב"ה: אני יודע ממה זה נובע - "וליבו רחק ממני". באמת אין הוא רוצה לקיים את מה שאני אומר, ולכן הוא אומר שדברי ה' נשגבו.
למה הדבר דומה? לאדם שאומר לבנו: תיגש למקום פלוני, תפנה ימינה ותביא לי דבר מה. והבן משיב: לא הבנתי, אבא, עוד פעם, זה רחוק, זה קשה, איני מבין. והרי הוא ילד אינטליגנטי - מדוע נעשה פתאום סתום? מפני שאין לו כוח ללכת. פתאום אינו מבין מה אתה רוצה, פתאום אינו יודע כיצד מגיעים, פתאום הוא חושש. פעם חזרה בתי מהגן ואמרה: אבא, אני לא אוהבת שוקולד, ממש לא אוהבת שוקולד. התחלתי לברר, והתברר שקיבלה עונש מהגננת שלא תקבל שוקולד. אמרתי לה: רציתי להביא לך שוקולד - ומיד: לא, אני אוהבת שוקולד. אדם שאינו רוצה משהו מספר סיפורים. וכך כאן: "דברי ה' נשגבים, מי יוכל להבינם" - וכל זה כדי לא לעשות.
וכיצד מתקשר לזה סוף הפסוק, "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה"? נפלא מאוד. שהרי אם דברי ה' נשגבים מכל השגה, אז כשאני בא לקיים מצווה - וכי אני, קרוץ חומר, יכול להבין את המצווה? אין כלל מקום להבין את מצוות ה'. וממילא, כשהוא מקיים את המצוות, מדוע הוא עושה אותן? "מלומדה": כך אבא שלי עשה, ואבא שלו עשה כך, וכך אבא שלו. זו "מצוות אנשים מלומדה" - בלי להעמיק במצווה, בלי להתבונן בה, בלי לחשוב שאני עושה נחת רוח לה' יתברך. והרי יש טעמים למצוות: תפילין של יד כנגד הלב ותפילין של ראש כנגד המוח, כדי לשעבד את התאוות שמקורן בלב ואת המחשבות שמקורן במוח. אך אנשים אלה, מרגע שאמרו שדברי ה' שגבו מאיתנו ואין להשיגם, כל קיום המצוות שלהם נעשה בלי טעם, מתוך הרגל בלבד. ודאי שצריך לדעת שהטעמים שאנו יודעים הם טעמים ארציים, והטעמים האמיתיים הם בתורת הסוד וגבוהים לאין ערוך; אבל עצם זה שאדם אומר "אי אפשר להבין, ולכן אני מקיים כמי שאינו מבין" - הוא בעצם אומר שאינו רוצה לקיים את מצוות ה', ושהוא עושה מפני שאין ברירה, מפני שכך עשה אביו.
לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת־הָעָם־הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר׃
רש"י מביא: אוסיף להכות את העם הזה פלא על פלא. וליתר דיוק אין הכוונה כאן להכאה אלא לאטימת הלב - כיסוי על כיסוי, אוטם על אוטם. שהרי כבר ראינו למעלה "נסך עליכם ה' רוח תרדמה" ו"ויעצם את עיניכם", שהגיעו למצב של עיוורון משום שבאמת אינם רוצים לשמוע ואינם רוצים לקבל, וטוענים שאפילו הנביא אינו מבין מה הוא אומר. ועל כך אומר הקב"ה: עונשם שיתווסף אוטם על ליבם.
אומרים חז"ל על "ואבדה חכמת חכמיו": קשה סילוקם של צדיקים וחכמי ישראל כפליים כחורבן בית המקדש. ומניין שקשה פי שניים? שבכל המכות שבמשנה תורה נאמר "והפלא ה' את מכותך" - פלא אחד; ואילו כאן, שאבדה חכמת חכמיו והכוונה לפטירתם של החכמים, נאמר "הפלא ופלא" - פלא על פלא, מכה מופלאת שבמופלאת. מכאן שהיא כפולה וקשה יותר מחורבן בית המקדש.
והמלבי"ם מבאר זאת כמידה כנגד מידה: כשם שהם אומרים שדברי ה' מופלאים, מכוסים, נעלמים ונשגבים מהם - כך אעשה להם. "הנני יוסיף להפליא" - אוסיף לכסות מהם את הכול עד שלא ישיגו מאומה, ואפילו הדברים שבני אדם רגילים להבין ולקבל בחכמה יאבדו מהם. "ובינת נבוניו תסתתר" - ומה בין חכמה לבינה? המלבי"ם מבאר זאת פעמים רבות בספר משלי: חכמה היא מה שאדם מקבל מאחרים, מה שקיבל מרבו; בינה היא מה שאדם מעמיק ומתבונן בחכמה שקיבל ומסיק מסקנות בדברים שלא קיבל, להבין דבר מתוך דבר. אומר הנביא: גם החכמה שקיבלו בטעמי המצוות תאבד מהם, וגם הבינה עצמה תיסתר מהם.
ומסיים המלבי"ם: באמת היו צריכים להבין שכאשר הקב"ה מדבר עם העם אין הוא מדבר לפי כוח המדבר אלא לפי כוח השומע. כשם שאי אפשר שרבי המלמד בתלמוד תורה ידבר לפי הרמה שלו, אלא ודאי יורד לרמת הילדים, שאם ידבר ברמתו יזרקוהו משם לאחר שבוע-שבועיים, שהרי כולם יצאו סתומים ואיש לא יבין מה הוא מדבר. על אחת כמה וכמה כאן: נכון שהקב"ה נשגב ומרומם ונפלא מאוד, וכל זה אמת - אבל האם אתה חושב שהוא מדבר איתך לפי הנשגבות והרוממות שלו? מרגע שהוא יוצר קשר עם קרוצי חומר, הוא נותן לנו דברים שהם ברי השגה אצלנו, ואינו מדבר איתנו בדברים שאינם ברי השגה - כמלמד היוצר קשר עם תלמידיו ומלמדם לפי רוחב ליבם ולא לפי רוחב ליבו.
הפרק פותח בתוכחה לירושלים, "אריאל", העיר החשובה והחזקה שבה חנה דוד, שבמקום להוסיף בעבודת ה' שורפת את זמנה משנה לשנה וממשתה למשתה. על כן באה עליה מצוקה - לא כמטרה אלא כחרישה שתכליתה תאנייה ואנייה, אנחה של תשובה, עד שתשוב "והיתה לי כאריאל". הנביא מתאר את המצור ואת הירידה עד עפר, ומיד את התהפכות הגלגל: מחנה סנחריב יהיה כאבק דק וכמוץ עובר, ייפקד ברעם וברעש ובאש אוכלה, וכל המלחמה תתגלה כחלום חזון לילה - ההמון יחזור ריק כרעב שהקיץ, ואשור עצמו יצא צמא יותר משבא. בבוקר יעמדו בני יהודה תמהים ומשתאים למראה השוכבים כשיכורים בלא יין. אלא שהעם לא רצה לשמוע: רוח תרדמה נסוכה עליו, והוא סבור שאף הנביאים והחוזים כוסו, שהנבואה היא ספר חתום שאיש אינו מבינו - וכל זה תירוץ להיפטר מן המסר. על כך אומר הקב"ה שכיבודו בפה ובשפתיים בעוד הלב רחוק, ועבודה מתוך הרגל בלבד, יביאו עונש מידה כנגד מידה: כשם שהפליאו ממנו את דבריו כך תיאטם בינתם ותאבד חכמת חכמיהם. והאמת הפשוטה שהחמיצו היא שהקב"ה מדבר אל האדם לפי כוח השומע, כמלמד המלמד את תלמידיו לפי רוחב ליבם.