פרק כח - שיכורי אפרים ותוכחת יהודה - חלק ב

פתיחה: נבואה על העתיד לבוא

המלבי"ם פותח כאן בהקדמה: הנבואה הזאת נמשכת עד פרק כ"ט, ועניינה סיפור על העתיד לבוא. חזקיהו המלך ימרוד במלכות אשור, והנביא בא לומר לעם: הביטחון שאתם תולים במצרים לא יקום. אשור אכן תגיע לכאן, אבל בסופו של דבר היא תיפול. לפי זה בנוי סדר הנבואה: תחילה דברי תוכחה, אחר כך תיאור הצרות שיבואו על ידי מלך אשור, ולבסוף תיאור מפלתו של מלך אשור. הנביא מצייר כאן מליצה על יהודה: כביכול בית יהודה נהרס ונחרב, והקדוש ברוך הוא אומר שהוא יבנה את בית יהודה מחדש.

אבן הפינה: המלך חזקיהו

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן, אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד, הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. (טז)

לפני שבונים בית מניחים יסוד, ולכן אומר השם: הנני יסד בציון אבן, בתחילה אניח אבן בחינה של יסוד שעליה ייבנה הבית. ומי היא אותה אבן? זהו המלך חזקיהו. אומר המלבי"ם שלאבן הזאת שלוש מעלות. האחת מצד החומר: אבן בוחן, אבן חזקה שנבחנה ונתנסתה כאבן טובה, ולא אבן המורכבת מגיר וחול. השנייה מצד הערך: פינת יקרת, אבן יקרה כמו אבן ספיר, הראויה להיות אבן הראשה לראש פינה. והשלישית מצד התכלית: מוסד מוסד, יסוד של כל היסודות, יסוד שעליו יניחו את כל שאר היסודות והוא יחזיק את הבניין כולו.

והנמשל: המלך הזה מצד עצמו יהיה נבחן ומנוסה וייחשב לצדיק גמור, צדיק מתאוות וזך ממחשבות. גם מצד הייחוס יהיה לראש פינה, מזרע בית דוד העיקרים, וזהו פינת יקרת. וגם יהיה יסוד היסודות: ילבש עצה וגבורה ויחל להושיע את ישראל, וממנו תהיה הישועה והוא יהיה היסוד לכל הישועות שיבואו אחריו. אלא שהנביא מוסיף ואומר שלא תחשבו שזה יקרה מיד. אל תשבו עם השעון ותאמרו נו, מחר זה כבר יבוא. המאמין לא יחיש: מי שמאמין בדבר הזה לא ימהר ולא יחיש, שכן יעברו עוד צרות רבות עד שהדבר יגיע.

משפט וצדקה: הקו והמשקולת של הבניין

וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת, וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ. (יז)

לאחר שתיאר את היסוד, מתחיל הנביא לתאר את הבניין עצמו. אומר המלבי"ם: דרכם של הבנאים, שלאחר הנחת אבן הפינה הם מודדים ממנה ימינה ושמאלה, כדי לדעת מה יהיה אורך הבניין ומה רוחבו. זהו הכלי למדידת האורך והרוחב. בשלב השני, כשמתחילים לבנות את החומה לגובה, רוצים לוודא שהיא נבנית ישר, ואת זה בודקים על ידי קו: משקולת הקשורה לקצה חוט מתוח, שמניחים אותה מקצה החומה ורואים כיצד היא יורדת בקו ישר, וזהו פלס הבנאים.

על פי זה מתפרש הפסוק. ושמתי משפט לקו: המשפט שבין אדם לחברו הוא הקו שבו נמדדים אורכו ורוחבו של הבניין. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא, לפי המשפט שיעשו בין אדם לחברו אחליט כיצד לבנות את בית יהודה באורך וברוחב. וצדקה למשקולת: הצדקה, שהיא המעשים הטובים שבין אדם למקום, היא המשקולת, ולפיה ייקבע גובה הבניין. משמעות הדברים: הצדקה שהיא בעניינים שבין אדם למקום מביאה לקיום רוחני ולהשגחה נפלאה, ולכן היא מסומלת בגובה. ואילו המשפט, שהוא עניין ארצי, הוא קו של אורך ורוחב, כלומר הקיום הגשמי. נמצא שצריך את הבין אדם לחברו לצורך קיומו הגשמי של בית יהודה, וצריך את הבין אדם למקום, שהוא בחינת המשקולת הבודקת את הגובה, המסמל את ההשגחה הנפלאה ואת העניינים הרוחניים.

וכיוון שכעת אתם בונים בניין מבצר שיהיה לכם כוח מצד עצמכם, מצד המשפט ומצד הצדקה שתעשו, שוב אין לכם שום צורך לסמוך על אשור, והדבר מיותר לחלוטין. ולכן, ויעה ברד מחסה כזב. יעה הוא לשון טאטוא: אומר השם, אטאטא על ידי ברד את מי שהיה מחסה כזב, הם אשור ומצרים, והברד ישבור אותם. אלא שהברד שובר ומשאיר את השבר במקומו, כעץ שנשבר ועדיין עומד כאן. והנביא רוצה לבטא שלא יישאר מהם דבר, ולכן מוסיף וסתר מים ישטופו: אותו סתר שבטחת בו, מים יבואו וישטפו אותו וירחיקו אותו מכאן לגמרי, עד שלא יישאר ממנו שום רושם.

ביטול הברית עם מוות

וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת, וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם, שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס. (יח)

ממילא, אומר הנביא, הברית שהייתה לכם עם אשור ומצרים תתבטל. כופר, מבאר המלבי"ם, הוא מלשון ביטול, כמו לכפר על העוון שפירושו לבטל את העוון. ואז שוט שוטף כי יעבור והייתם לו למרמס: תהיו למרמס לפני מחנה אשור שיעבור בארץ יהודה. ועדיין אין הנביא אומר שניפול בידו, שכן אף שיגיע לכאן, בסופו של דבר השם יציל אותנו ממנו.

מִדֵּי עׇבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם, כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה, וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה. (יט)

מדי עוברו ייקח אתכם, כלומר בכל פעם שהוא עובר הוא ייקח אתכם. כשכבש את העמים היושבים בסוריה היה מגיע פעם אחר פעם לארץ יהודה, שהרי ארץ יהודה יושבת על טבור הארץ. אל תחשבו שלא יעבור כאן בתמידות, שכן בכל בוקר יעבור ויתעכב אצלכם ביום ובלילה. אבל, והיה רק זועה הבין שמועה: דעו לכם שאין תכלית הבאת מלך אשור להגלות אתכם כדרך שהגלה את עשרת השבטים. כל התכלית היא להחריד אתכם ולזעזע אתכם, כדי שתבינו את השמועה אשר שמעתם מאת השם, הן הנבואות שנועדו להחזירכם בתשובה ולתקן את מעשיכם. המטרה היא רק שיזוע לבכם ותבינו את השמועה שמסרתי לכם ביד הנביאים.

קצר המצע מהשתרע

כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ, וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס. (כ)

רש"י מסביר: אביא עליכם שונא שידחק אתכם, שלא תוכלו להספיק את עבודתו, כמו מצע הקצר מן האיש המשתרע עליו, מזרן שמידותיו פחותות ממידות השוכב עליו. כלומר יהיה כאן מי שייצר לכם מאוד. וחז"ל דורשים את הפסוק על הצלם שהכניס מנשה להיכל: קצר המצע, אומר הקדוש ברוך הוא, מלהשתרר עליו שני רעים. כביכול בית המקדש הוא מקום שצר לי בו לשכון יחד עם רע נוסף, שהיא העבודה הזרה.

והמלבי"ם מבאר שהנביא מתאר כאן את מפלת אשור, במשל של אדם המכניס אורח לביתו ומציע לו מיטה שהמצע בה קצר. אם ירצה לפשוט ידיו ורגליו אינו יכול, שהמזרן קצר. ואם ירצה לכנוס את רגליו אל גופו, הרי הגוף נעשה מרוכז ותפוח יותר, וממילא נדרשת שמיכה ארוכה יותר, ואין לו. והמסכה, מלשון כיסוי, היא השמיכה שמעליו, והיא צרה כהתכנס, שאין במה שיתכסה.

הר פרצים ועמק גבעון: הנמשל

כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהֹוָה, כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז, לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ, וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נׇכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ. (כא)

מבאר המלבי"ם: השם יביא על האויב שפטים מלמעלה ומלמטה. מלמטה זו בחינת קצר המצע מהשתרע, שהארץ תרגז תחתיו, יהיה רעש ורעידת אדמה, כמו שהיה בהר פרצים בימי דוד, שההר נפרץ ונבקע וזז ממקומו על ידי רעש הארץ. ולכן לא יוכלו לברוח, שהרי המצע, היא הארץ שעליה ירצו לברוח, כולו בקעות ופרצים ואי אפשר לרוץ עליו.

ואם יאמרו: אם כן לא נברח אלא נעמוד במקומנו צפופים, ועל זה נאמר והמסכה צרה כהתכנס, שגם זה לא יועיל. כעמק בגבעון ירגז: בגבעון ירדו מן השמים אבני אלגביש ואש, ושם לא תהיה לך מסכה לחסות תחתיה, לא שמיכה ולא מטריה אווירית שתגן עליך, שהרי משמים ימטירו עליך אבני אלגביש.

דלתי הכתוב מקבילות: כי כהר פרצים יקום לעשות מעשהו, ומעשהו יהיה זר, דבר שאינו מורגל. ואף שרעש אדמה הוא כשלעצמו דבר מורגל, כאן יהיה זר ובלתי רגיל. וכנגדו: כעמק בגבעון ירגז, לעבוד עבודתו נוכריה עבודתו, שהמטרת אש מן השמים היא דבר שאינו טבעי, דבר נוכרי, ולכן קורא לו עבודה, שהוא כביכול דבר קשה ואינו קורה במציאות.

ומדייק המלבי"ם בלשונות. זר פירושו דבר מוזר ומופרש, כמו להזיר עצמו מן היין, והישראל זר לאכילת קודשים שהוא מופרש ממנה, וההדיוט זר לשימוש בשמן המשחה שהוא מופרש ממנו. ואילו נוכרי פירושו דבר הבא ממקום אחר, מארץ אחרת. ומה בין מעשה לעבודה? עבודה היא תמיד מעשה שיש בו עמל וטרחה ויגיעה. ואצל הקדוש ברוך הוא אין יגיעה כלל, ואם כן מה שייך לומר בו עמל? אלא שדבר שהוא בלתי רגיל אצל הקדוש ברוך הוא נקרא מעשה זר, מעשה שאינו קשה אלא שאינו רגיל. ודבר היוצא מדרך הטבע נקרא עבודה נוכריה, כביכול דבר קשה, ולא סתם עבודה אלא נוכריה, דבר שאינו מכאן כלל.

ופירוש הדברים: בכל דבר שקורה אנו יכולים להצביע על סיבה ומסובב. למה יש גשם? כי יש עננים. ולמה יש עננים? מפני התאדות המים מן הים. אבל דבר נוכרי הוא דבר שאינו תלוי בסיבה ומסובב. איזו סיבה ומסובב יש לכך שיפלו פתאום אבני אלגביש מן השמים על האויב? זו בחינה אחת של עבודה, דבר קשה כביכול שהשם אינו עושה אותו אלא במצבים מיוחדים ביותר. ובחינה שנייה שהיא נוכריה, שאיננו הווה בתמידות ואינו קשור לסיבה ומסובב.

אזהרה לאנשי הלצון

וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם, כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת עַל כׇּל הָאָרֶץ. (כב)

רש"י מסביר: אל תאמרו כרתנו ברית עם מוות, כדי שלא יהיו לכם ייסורים קשים יותר. והמלבי"ם מבאר: אתם אנשי הלצון, העושים צחוק מדברי הנבואה ואינם מקבלים את האמת שאני מוסר ביד הנביאים, היזהרו. שמעתי שהשם עושה כלה, וכלה זו נחרצה מאת השם, ועל כן היזהרו, שהרי כלה ונחרצה וגזירה יש כאן מאת השם.

האזינו ושמעו: הפתיחה למשל הייסורים

הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי, הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי. (כג)

לאחר שאמר פן יחזקו מוסריכם, בא עתה הנביא לדבר על המוסר ועל הייסורים. אומר המלבי"ם: כעת יפתח הנביא במשל פיו, לחוות דעה כיצד הייסורים הבאים על האומה בכללה או על איש אחד בפרטות הם הכרחיים בטבע הבריאה. אי אפשר להגיע לשלמות בלא ייסורים, הן ייסורי הכלל והן ייסורי הפרט. הייסורים הם אמצעי המוביל את הכלל אל תכליתו ואל השלמות האנושית, וגם את הפרט, כל אדם לפי מעשיו, אל האושר האמיתי.

והמשל מתחלק לשני חלקים: פסוקים כ"ד עד כ"ו עוסקים בייסורים הכלליים של האומה כולה, ופסוקים כ"ז עד כ"ט בייסורים הבאים על אנשים מיוחדים ופרטיים, לעניין פרטי, כדי להוכיח את אותו אדם באופן אישי. על החלק הראשון אמר האזינו קולי, ועל החלק השני אמר הקשיבו אמרתי.

ומה ההבדל בין קולי לאמרתי? קול הוא קול פשוט, ואילו אמירה כבר מורכבת מכמה הברות. הקול הוא המשל, שהוא דבר לא ברור, והאמרה היא פתרון המשל וביאורו. וההקשבה תמיד פחותה מן ההאזנה, ולכן על הקול, שהוא רק משל שצריך לפענחו, אמר האזינו, שנדרשת האזנה חזקה. ועל האמרה, שהיא כבר הביאור, די בהקשבה. וכמו שכתוב שמענה קולי האזנה אמרתי, והאזנה פחותה משמיעה. נמצא סדר המדרגות: שמיעה היא החזקה שבהן, פחות ממנה האזנה, ופחות ממנה הקשבה. ומעתה מבוארת כפילות הלשון בפסוק: האזינו ושמעו, הקשיבו ושמעו. תחילה האזנה או הקשבה, שהן קליטה ראשונה, ואחר כך שמיעה, שהיא ההתעמקות וההתבוננות והבנת הדברים. ולכן תמיד השמיעה באה לאחר ההאזנה או ההקשבה.

משל החרישה: ייסורי הכלל

הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ, יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ. (כד)

כאן מתחיל הנביא לדבר על הייסורים הבאים על כלל האומה, ומבאר שהם מוכרחים מצד טבע הבריאה. כשם שכל מין האדם בהכרח עובר ייסורים מרגע לידתו: עצם גדילתו, השיניים שצומחות אצלו, כמה פעמים רצו איתו אל הרופא, כמה פעמים היה לו חום וכמה סבל. וכל זה בהשגחה, כדי שתדע שאין העולם הזה עולם של חוויות וכיפים. אתה רואה שסובלים כאן, ומכאן שיש תכלית אחרת גבוהה הרבה יותר, והעולם בנוי כך שהאדם יהיה חייב להגיע למסקנה הזאת. וכך מסביר חובת הלבבות, שהמתבונן ורואה כמה סבל יש בעולם יגיע למסקנה שלא נבראנו בשביל העולם הזה.

וכך גם בכלל האומה: הכרח היה להעביר סבל רב על כלל האומה הישראלית, שהרי השם בחר בהם, והייסורים והחולאים היו בחינת כור שבו צורפים את הזהב, להסיר מהם את החלאה והזוהמה שהייתה בהם מקודם. הרי ישראל הוסרה זוהמתם על ידי הייסורים הקשים במצרים ועל ידי מתן תורה, שעל ידם התגברו כוחות השכל וכוחות הנפש, וזו תכלית גלות מצרים.

ידוע שנפש האדם נמשלה לשדה. כשם שהשדה יש בה כוח בפועל להצמיח ולהוציא זרע ופרי תבואה אם יעבדו אותה, כך נפש האדם: אם תשקיע בה ותלמד אותה דרכי חוכמה ומוסר, תפרח ותצמיח דברים נפלאים. ואם תזלזל בה ולא תשקיע בה, תראה שהיא מצמיחה מפלצות ודברים נוראים, מפני שלא השקעת בה.

ועבודת האדמה מתחלקת לשניים: חרישה וזריעה, וכך גם עבודת הנפש. והחרישה עצמה נחלקת לשלושה עניינים, והם הנזכרים בפסוק: יחרוש, יפתח, וישדד. תחילה מגיע אדם אל השדה והיא מלאה קוצים, והכרח לחרוש אותה, כמו שכתוב נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים, שניר הוא חרישה. זו פעולה ראשונה, יחרוש החורש במטרה לזרוע. אחר כך צריך לפתוח חור באדמה כדי להניח בו את הזרע, וזהו יפתח. ולבסוף, כדי לכסות את הזרע ולעשות את האדמה תיחוחה יותר, צריך לשדד את אדמתו.

וכך גם בחרישה שבנפש. עייר פרא אדם ייוולד, ובנפש מצד עצמה יש כוחות רעים רבים שצריך לחרוש אותם. הקוצים והדרדרים שיש לאדם מקטנותו, הן התאוות וכל ענייני הגשמיות והמחשבות הרעות הבאות לו מימי הילדות, את כל אלה צריך תחילה להסיר, כשם שמסירים את הקוצים מן האדמה כדי שאפשר יהיה לזרוע בה, וכך מסירים מן הנפש את הקוצים כדי שניתן יהיה לזרוע בה את זרעי החוכמה. אחר כך צריך לפתח את כוחות הנפש, וזהו יפתח, על ידי מידות טובות ולימוד מוסר, כדי שכשילמד חוכמה תתקבל החוכמה כראוי. שאם ילמד אדם בלא מוסר ובלא יראה, טוב לו שלא העלית, שאם אין יראת שמים ואם אין קב חומטין, טוב לו שלא העלית. ודבר שלישי, צריך לכתוש את הרגבים ואת המקומות שהם בחינת סלע וצור שאי אפשר לזרוע שם, וזה נעשה על ידי הייסורים הבאים, שהם כותשים את הרגבים ומדכאים את כוחות החומר, את התאוות ואת ענייני הגשמיות. שהרי אפשר שתהיה לאדם חוכמה ותהיה לו יראה, ועדיין הוא נמשך אחר הנאותיו.

ומכאן עולה השאלה שבפסוק. החרישה אינה אלא הכנה לתכלית שהיא הזריעה, וכי הרוצה לחרוש את אדמתו כדי לזרוע חורש בלי קץ? ודאי שלא, אלא חורש בגבול מסוים כדי שיוכל להמשיך ולזרוע. וזהו הכל היום יחרוש החורש לזרוע, וכי כשהמגמה היא לזרוע חורשים כל היום? כך גם הייסורים, שהם הסרת הקוצים וחרישת האדמה וצידוד הרגבים: וכי תחשוב שיהיו לעולם ולנצח, שישראל יהיו בגלות ויסבלו בלי סוף? לא. המגמה היא להחזיר את העם בתשובה, וכשיחזרו בתשובה וישפרו מעשיהם ייפסק החריש וייפסקו הסרת הקוצים וצידוד האדמה, שהרי כל המגמה היא שניתן יהיה לזרוע. ואם כן דעו שאין ייסוריכם ייסורים תמידיים, אלא בסופו של דבר יפסיק אותם השם יתברך כאשר ישיגו את מטרתם.

הזריעה: כל אדם לפי מדרגתו

הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ, וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק, וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ. (כה)

המטרה היא להשוות את פני האדמה ואז להתחיל בזריעה. וכעת הוא מתאר את הזריעה, התלויה במינים השונים: הקצח נזרע בהפצה, ואילו הכמון בזריקה, והפיץ קצח וכמון יזרוק. וכן יש חשיבות למיקום הגידולים: את החיטה דרכם לשים באמצע, סביבה את השעורה, ואת הכוסמת היו זורעים על הגבול. נמצא שבחרישה אין הבדל וכל השדה נחרשת בצורה זהה, אבל בזריעה כבר יש הבדלים: יש זרעים בזריקה ויש בהפצה, יש במרכז השדה ויש בצדדים.

ומהו הנמשל? עיקר הייסורים בא לעורר את האדם ולרכך אותו, כשם שמרככים את האדמה כדי שתהיה ראויה לקבל את הזרע, כך הייסורים מרככים את לב האדם כדי שיהיה מוכן לקבל את המוסר ואת דברי החוכמה. אומר הנביא: שים לב שבייסורים כולם שווים, ואם יש גלות כולם סובלים אותו דבר. אבל מה ייצא מן הגלות הזאת, מה יגדל כאן, אילו מסקנות הסקת ולאן זה הוביל אותך, זה כבר משתנה לפי טיב מין הזרע ולפי המקום שבו נזרע. התוצאות של הייסורים, שהן עיקר מטרתם, שיתעורר האדם לתשובה ולעבודת השם, משתנות מאדם לאדם, והזריעה כבר תלויה באדם עצמו: מה אתה בוחר להיות, חיטה, שעורה, או כוסמת שאינה אלא בגבול? ואילו בחרישה, בייסורים, כולם שווים, אבל כיצד מקבלים את הייסורים ומה מסיקים מהם, זה משתנה לפי הכנת המקבלים. מי שקרוב אל החוכמה, רמז קטן מעורר אותו. מי שרחוק יותר, כבר ראינו צו לצו קו לקו, צריך עוד פעם ועוד אמירה ועוד הסבר. ומי שרחוק ביותר, לוקח זמן רב עד שכל החרישה הזאת משפיעה ופועלת עליו.

וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ. (כו)

כאן מפורש הנמשל. כשם שהחרישה היא צורך הזריעה, כך מה שהשם ייסרו למשפט יש לו תכלית, שעל ידי זה אלוקיו יורנו, השם יורה לו את הדרך הנכונה, והאדם יקבל את המוסרים הללו ויתקן דרכיו.

משל הדישה: ייסורי הפרט

כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח, וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב, כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט. (כז)

כעת מבאר החלק השני של המשל. אמרנו שהייסורים הכלליים זהים לכולם, שאם יש גלות כולם בגלות. אבל יש ייסורים פרטיים, סבל פרטי הבא על אדם מסוים ואפילו על צדיקים, ואינו סבל של כולם: מחלות ובעיות בריאותיות, בעיות כלכליות וכיוצא בהן.

מבאר המלבי"ם את המשל: בתבואה מעורבת פסולת, ויש בה שני מיני תערובת. יש תערובת חיצונית, היא הקליפה החיצונית שקל להסירה, ובדישה אפשר להוציאה. ויש פסולת עצמית הדבוקה בתוך החיטה עצמה, ואותה אי אפשר להסיר בדישה אלא צריך לטחון ואחר כך לנפות, ובניפוי היא נפרדת. וכמו גרגיר החיטה, שמבחוץ הוא קשה, והחלק הקשה הזה הוא שמוציאים כשרוצים להפיק לחם לבן. וכי הוא יוצא בדישה? תיקח בהמה ותדוש ולא יצא, שבדישה יוצאת רק הקליפה החיצונית. צריך לטחון אותו, ואחר הטחינה, מכיוון שהחלק החיצוני קשיח מעט יותר, הוא נפרד בניפוי בנפה. והיום כבר מעדיפים להשאירו, שהוא עיקר בריאות הלחם ומוצלח יותר מן החיטה עצמה, אבל הרוצה לחם לבן וחלות מוכרח לרקד זאת בנפה דקה כדי להפריד את החלק הזה.

וזה משל. יש אנשים שיש להם שיבושים בדעות. לפעמים השיבוש נובע מדמיונות, ואז קל להוציאו, כקליפה החיצונית של התבואה שבדישה היא יוצאת. אבל לפעמים הדבר מחלחל פנימה, והדעות המשובשות נכנסו בו עד שנעשו חלק ממנו, והוא כלשון ימינו מזדהה עמן ומאמין בהן באמונה שלמה, ואז קשה מאוד להוציאן. לא די בדישה, אלא צריך ממש לטחון ולכתוש אותו כדי להוציא את השיבוש. ובלשון המלבי"ם, החלק החיצוני הדבוק בלבד נקרא דיבוק שכני, והחלק שנעשה חלק ממנו נקרא דיבוק עצמי, שהוא כבר דבוק בעצמותו.

ואם נדבר על הדישה כייסורים, הרי מה עושים לחיטה? סוג של התעללות, לוקחים ומכים בה ומשפשפים אותה, אלו ייסורים. ומה קשה יותר? לטחון אותה, ממש להפוך אותה לאבק. וזה מה שבא המלבי"ם לומר: יש ייסורים לכל אדם ואדם לפי עניינו. לפעמים די באדם בייסורים מועטים, שהשיבוש אינו אלא כקליפה מבחוץ, דמיונות בעלמא, וכמה מכות והוא יוצא, ודי בדישה. ולפעמים צריך ייסורים קשים הרבה יותר, מפני שהאנשים כבר הזדהו ממש עם אותן דעות משובשות, והן נעשו חלק מהם, וקשה מאוד להוציאן, ואז צריך ממש לדוך ולטחון, ורק אז אפשר יהיה להוציא את הפסולת שדבקה ונעשתה חלק מן החיטה.

ומעתה מתפרש הפסוק. כי לא בחרוץ יודש קצח: הדישה הבאה להסיר את הקליפה החיצונית נעשית בקלות, ואין צורך בחרוץ. ומהו חרוץ? מורג חרוץ חדש בעל פיפיות, תדוש הרים ותדוק. המורג היה כלי עם בליטות עץ, כבד מאוד, שהיו קושרים אותו מאחורי הבהמה, והתבואה מונחת על הקרקע, והבהמה הולכת ומושכת את הכלי הכבד עם הבליטות, והכלי משפשף את החיטה בארץ וגורם להפרדת הקליפה החיצונית. כדוגמת בוטן שמשפשפים אותו בתנועה סיבובית וקליפתו האדומה נפרדת, כך מפרידים את קליפת החיטה. ואומר הנביא: לא בחרוץ יודש קצח, אין צריך לדוש את הקצח בחרוץ. וגם ואופן עגלה על כמון לא יוסב, שהייתה להם דרך נוספת לדוש, על ידי אופן עגלה המסתובב ומועך את התבואה ומפורר ממנה את הקליפה החיצונית. אלא די לחבוט את הקצח במטה, כמה מכות והקליפה יוצאת, ואת הכמון בקלות עוד יותר, בשבט, שהוא פחות מן המטה. כלומר לפעמים הדעות המשובשות לא נעשו חלק ממנו, ובמכה קלה הן יוצאות, ודי בייסורים פרטיים מועטים כדי שהאדם יתעורר ויתקן דרכיו.

לֶחֶם יוּדָק כִּי לֹא לָנֶצַח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ, וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ. (כח)

אבל הרוצה לעשות לחם צריך להסיר גם את הקליפה הדבוקה בעצם החיטה, ולא די בדישה אלא צריך מכתשת, לטחון בריחיים או לדוך במדוכה. וגם הדישה בגלגל לא תועיל להסרת הקליפה הפנימית. כי לא לנצח אדוש ידושנו: הדישה מסירה את המוץ כמו שהסברנו, ולא יועיל שתמשיך לדוש לנצח, שהרי לאחר שיצאה הקליפה העליונה נגמר, ונשארת עם הקליפה הפנימית ששום דישה לא תסירה, ואפילו תמשיך לדוש עוד שנים. וגם והמם גלגל עגלתו ופרשיו, אם תעביר עליה את גלגל העגלה ואת הפרשים, לא יועיל, שכל אלה אינם אלא להסרת הקליפה החיצונית. לא ידוכנו: אלה לא יועילו לדוך אותו ולעשותו דק, ולכך צריך מכתשת או ריחיים.

וכך אדם שנדבקו בו כל השיבושים וכל אותן דעות משונות המנוגדות לתורה, ונעשו חלק ממנו, אין מסירים זאת בקלות והדישה לא תוציא זאת ממנו. בשביל זה צריך ידוכנו, כמו לדוך במדוכה עד שנעשה דק. ואדם כזה בנמשל זקוק לייסורים קשים יותר, שרק הם יכולים להביאו לשינוי בחשיבה.

סיפור: כמה צריכה נשמה יהודית לעבור

כבר סיפרנו כאן על האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זכר צדיק לברכה, שהיה במחנות עם אדם שהיה שר האוצר בממשלה הפולנית. שמו היה חתום על כל השטרות הפולניים, והוא הרים את הכלכלה הפולנית מאפס, מאינפלציה של מאות אחוזים, והעלה אותה על דרך המלך. והאדם הזה היה יהודי שהתכחש ליהדותו, ובזכויותיו הגדולות אשתו הגויה הלשינה עליו לגרמנים ימח שמם וזכרם, ובאו ולקחו אותו. מי שסמך עליה ועל המשרה והכבוד הגיע למשבר נורא ועצום.

והאדמו"ר, שהיה ענק שבענקים, בעל סדרת שו"ת דברי יציב, גאון עצום ובעל אהבת תורה עצומה, שאיבד שתים עשרה נפשות מבני משפחתו בשואה, ולאחר מכן הגיע לנתניה והקים מחדש את משפחתו ואת החסידות, ובנה בתי חולים ובית ספר לאחיות והקים את מפעל הש"ס, אדם אחד שעשה כל זאת, היה יושב ומשוחח עמו ומוסיף לו בכל פעם עוד דברי חיזוק. והלה, איש משכיל מאוד, התווכח עמו, ולא היה קל לשכנעו. הגרמנים ימח שמם התעללו בו בצורה קשה, שתמיד הייתה להם הנאה סדיסטית להשפיל דווקא את בעלי המעמד, רבנים ואנשי שררה. ובשלב מסוים, לילה אחד על הדרגש, אמר לו: אתה יודע, הגעתי למסקנה שאתה צדקת, אני טעיתי בכל דרכי. ולמחרת השיב נשמתו ליוצרו.

אמר על כך האדמו"ר מקלויזנבורג: תראה מה זה, לפעמים כמה נשמה יהודית צריכה לעבור, כמה כתישות על גבי כתישות וטחינות על גבי טחינות, עד שבסופו של דבר יאמר השם הוא האלוקים. וזה שאומר הנביא: יש מצב שלא בחרוץ יודש, אין צריך אופן עגלה, כמה מכות בשבט ודי, שקליפתו חיצונית לו ואינה חלק ממנו. ויש מצב שהדבר נעשה חלק ממנו והוא מזדהה עמו, ואז לא יועיל אופן העגלה ולא יועילו מכות במקלות ולא דישה במורג חרוץ, ושום דבר לא ייתן, אלא צריך כתישה גמורה ואחריה ניפוי בנפה, ורק אז תצליח להוציא את מה שכבר נעשה חלק מגרגיר החיטה.

הפליא עצה הגדיל תושייה

גַּם זֹאת מֵעִם יְהֹוָה צְבָאוֹת יָצָאָה, הִפְלִא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה. (כט)

אומר המלבי"ם: אנו רואים במעשה השם שהקדוש ברוך הוא עושה דברים פלאיים ביותר בעולם, ופלאם הוא גם מצד רוב הכמות וגם מצד רוב האיכות. מצד הכמות, הסתכל על המציאות: עצם מציאות העולם והגלקסיות שסביבו, שעדיין אין יודעים את סופן. ברור לנו שהעולם מוגבל שהרי הוא גשמי, אבל מי יכול לדעת היכן הוא נגמר? בכל פעם מגלים עוד גלקסיות, ואין אנו יודעים ואי אפשר להשיג ולהכיל זאת. הקדוש ברוך הוא ברא עולם רב כמות עד בלי תכלית, ומדברים על מיליוני שנות אור במושגי החלל.

ומצד שני, כשאדם עושה דבר בכמות גדולה מאוד, פעמים רבות זה בא על חשבון האיכות. אבל אם יבדוק אדם את איכות מה שברא הקדוש ברוך הוא, בכל תא חי ובדבר הקטן ביותר, כשעומדים ומתבוננים ב-DNA שבתוכו ובמורכבות שבו, כולם בחוכמה עשית, עומדים ונדהמים מן המורכבות העצומה שבדבר הקטן ביותר. נמצא שיש כאן מצד אחד עוצמה אדירה של גודל, ומצד שני חוכמה אדירה בכל חלקיק קטן ביותר, מה שנקרא היום גם במאקרו וגם במיקרו. גם בגודל ובעוצמה האדירה, וגם כשתרד לפרטים ותראה איזו חוכמה אדירה בכל תא חי, דברים שהמדענים לא סיימו לחקור עד היום.

וזה נותן לנו להבין את כולם בחוכמה עשית. מה רבו מעשיך השם, יש כאן הרבה, ובדרך כלל כשמייצרים הרבה אין הדברים ייחודיים, ואילו כאן השם עשה הרבה וכולם בחוכמה עשית, שעם כל הגודל העצום כל פרט ופרט שבו עשוי בחוכמה. וכך גם מה גדלו מעשיך השם, ועליו, מה עמקו מחשבותיך, שבכל פרט ופרט כמה מחשבה והשקעה השקיע הקדוש ברוך הוא. וזהו גם זאת מעם השם צבאות יצאה, הפליא עצה הגדיל תושייה. הגדיל תושייה היא המציאות עצמה שגדולה בכמות, ותושייה מלשון יש, שאת היש שבעולם הגדיל הקדוש ברוך הוא בצורה עצומה. והפליא עצה, שכל פרט ופרט עשוי בחוכמה אדירה, והקדוש ברוך הוא כיסה את העצה והחוכמה בתוך המציאות שברא, עד שרק המתבונן בגדלות השם יכול להבחין ולראות בה.

ובזה הוא בא לרמז גם על מה שאמר לפני כן בתיקוני הלחם, לחם יודק כי לא לנצח אדוש ידושנו. כשם שהקדוש ברוך הוא ברא את הדבר הקטן ביותר בשלמות, כך הוא מעוניין שהאדם יסיר את המוץ ואת התבן שבכוח הנפש ויביא את עצמו לשלמות: שלא יישאר בו לא הפסולת החיצונית, הנסרת בדישה או בהכאה בשבט, ולא הפסולת הפנימית, הצריכה דיכה וטחינה כדי להסירה. אלא כל מעשיו צריכים להיות בתכלית השלמות, כמו שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו בתושייה ובעצה עמוקה בתכלית השלמות.

לסיכום:

הנביא מתאר את בניין בית יהודה מחדש: אבן היסוד היא חזקיהו המלך, אבן בוחן במידותיו, פינת יקרת בייחוסו, ומוסד מוסד בתכליתו, אלא שהמאמין לא יחיש והדרך ארוכה. המשפט והצדקה הם הקו והמשקולת שבהם נמדד הבניין, וכשיהיו בידינו לא נצטרך למחסה כזב של אשור ומצרים, שייועה בברד ויישטף במים. אשור תעבור בארץ ותהיה לצרה, אך כל תכליתה רק זועה הבין שמועה, לזעזע את הלב ולהביא להבנת דבר השם, ובסופה תבוא מפלתה מלמטה כהר פרצים ומלמעלה כעמק בגבעון, במעשה זר ובעבודה נוכריה. ומכאן עובר הנביא ללמדנו את סוד הייסורים: כחרישה שאינה לנצח אלא הכנה לזריעה, כך ייסורי הכלל באים לנקות את הקוצים, לפתח את הנפש ולכתוש את הרגבים, ויפסקו כשישיגו את מטרתם. וייסורי הפרט משתנים לפי האדם: יש שדי לו בחבטת מטה או שבט, ויש שדעותיו המשובשות נעשו חלק מעצמותו וצריך דיכה וטחינה. והכל מעם השם צבאות יצאה, שהפליא עצה והגדיל תושייה, וכשם שברא את עולמו בתכלית השלמות כך הוא מבקש מן האדם להביא את עצמו לשלמות.