אומר המלבי"ם: החיזיון של פרק זה ושל הפרק הבא מתאר את התלאות שעברו על שבט יהודה על ידי מלך אשור, ואת מפלתו של אשור בסופו של דבר. הפסוקים הראשונים (א-ד) עוסקים בעשרת השבטים, המכונים כאן "אפרים". מדוע נקראים עשרת השבטים בשם אפרים? כי המלך הראשון שלהם היה ירבעם, והוא היה משבט אפרים - ולכן נקראו כולם בשמו הכולל של אפרים ("חבור עצבים אפרים הנח לו", "הבן יקיר לי אפרים"). יש לכך עוד טעמים, אך זהו הטעם הפשוט.
תחילה מראה הנביא מה אירע לעשרת השבטים, ורק אחר כך עובר לתאר מה יקרה ליהודה - שזו עיקר המגמה מפסוק ה' והלאה. כלומר: בוא וראה מה עשה השם לאפרים, ומתוך כך תבין מה עתיד לעבור על יהודה. מלכות אפרים כבר שבתה ובטלה, ואילו ממלכות יהודה עדיין הייתה לקדוש ברוך הוא ציפייה ותקווה שיישירו את דרכם. אלא שהציפייה הזו לא התממשה, שהרי "גם אלה ביין שגו ובשכר תעו" - ולכן גם עליהם עתידה לעבור אותה כוס. באותם מכשולים עצמם שנכשלו בהם אפרים, נכשלו בסופו של דבר גם יהודה.
הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ גֵּיא־שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן׃
מהי אותה "עטרת גאות" של שיכורי אפרים? זו המלכות שבה התפארו. ומדוע קורא לה הכתוב "עטרת גאות" ולא "עטרת תפארת"? מבאר המלבי"ם: יש אדם שיאתה לו המלוכה, שהמלוכה הולמת אותו וזו תפארת לו. ויש אדם שאין המלוכה הולמתו כלל - כאיזה רודן שעלה ותפס את השלטון בכוח. מלכותו של זה אינה עטרת תפארת אלא "עטרת גאות": מתוך גאווה והתנשאות תפס את המלוכה, לא מצד היותו ראוי לה, וכל כולה רוח דמיון ושקר.
"וציץ נובל" - ארצם הייתה ארץ שמנה מאוד, מגדלת פירות משובחים במקומות השמנים ביותר. הציץ פרח, אך בסופו של דבר הציץ הזה נובל. "צבי תפארתו" - דבר מפואר שהתפאר בו. ובאמת "צבי" בלשון הקודש הוא מלשון רצון וחפץ (כמו בארמית "צבי" - רוצה), ועל כן "צבי תפארתו" הוא אותו דבר מיוחד שהכול חפצים בו, כמו "צבי היא לכל הארצות".
הרד"ק מסביר שהנביא מתאר כאן כיצד היו אנשי אפרים מתענגים על הטובה שהייתה להם, וכל עסקם היה במאכל ומשתה ובתענוגות העולם הזה. "שיכורי אפרים" הוא כינוי גנאי - מפני שרוב זמנם היו שרויים בשכרות, שכן היה להם יין רב, עסקו במאכל ומשתה ובאו לידי שכרות, והיו מקיאים כדרך השיכורים ונמשכים אחר הנאות העולם. וזהו שנאמר בתורה "וישמן ישורון ויבעט... שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו" - וזה בדיוק מה שאירע באפרים.
וזהו שאמרו חז"ל: "חמרא דפרוגיתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים". "חמרא דפרוגיתא" - יין משובח ביותר שהיה במקום ששמו פרוגיתא. "מיא דדיומסת" - מימות ונחלים מיוחדים שבמקום ששמו דיומסת; לשם הגיע רבי אלעזר בן ערך, שחשב שתלמידיו יבואו אחריו, ולבסוף שכח את כל תורתו. אומרת הגמרא שאלו הם שחיסלו את עשרת השבטים. במילים פשוטות: מה גרם למפלתם? הנהייה אחר תאוות העולם, שעשו את בטנם אלוהיהם.
והנביא קורא: "הוי עטרת גאות שיכורי אפרים" - הם עשו מן הגאווה עטרה, כאילו מי שיש בידו יכולת להתגאות יותר הוא המשובח יותר. התפארו בעושרם ובתענוגותיהם, וזה כציץ או אילן יפה, שכאשר נושבת בו רוח הוא נובל ונופל לארץ ונעשה עפר. כך יהיה גם צבי תפארת אפרים - העטרה הזו לא תימשך זמן רב. "אשר על ראש גיא שמנים" - המקום המשובח ביותר, מקום שממנו היו מוציאים שמן, ומרוב שמן שהיו יוצקים על ראשם היה כאילו הגיא כולו מלא שמן והכול לוקחים משם. ומתוך אותו שפע עצום היו אנשיה "הלומי יין" - כאילו היין הולם בהם כפטיש, מרוב שכל זמנם בתאוות ובהנאות העולם הזה.
הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד׃
כאן מתאר הנביא כיצד הושבתה מלכותם. מהו ההבדל בין "חזק" ל"אמיץ"? מבאר המלבי"ם: "חזק" מורה על כוח גדול, דבר שמתגבר ומתחזק מאוד; "אמיץ" מורה על כך שהדבר נמשך זמן רב. לכן אומרים "חזק ואמץ" - חזק לשעתו, ואמץ שיישאר בחוזקו לאורך זמן. וכן "קשר אמיץ" - קשר שאינו ניתר בקלות ומחזיק מעמד.
"כזרם ברד" - רוח וגשם עם ברד, שהוא שובר ארזים (ראינו ברד ששבר זגוגיות רכבים ועשה שקעים במכוניות, מרוב שהיו כדוריו כדורי טניס). "שער קטב" - "שער" בשי"ן כמו בסמ"ך, מלשון רוח סערה; "קטב" מלשון כריתה, שכורתת את הכול ממקומו. וכשמצרפים את שניהם - לא יישאר מאומה: הברד שובר, אך השבור עדיין מונח במקומו; באה סערת הקטב ונושאת את הכול. ועל כך מוסיף "כזרם מים כבירים שוטפים" - הברד שובר אך אינו שוטף, וכשבא אחריו זרם המים, הוא שוטף את הכול ונושא אותו למרחוק.
והנמשל: הברד הוא משל להרג ולשמד שעשו בני אשור באפרים, והזרם הוא משל לכך שהגלו אותם אל נהר גוזן ואל הרי מדי - ואף "נהר גוזן" מבטא מקום של שטף. הקדוש ברוך הוא שילח אותם משם לחלוטין, והרי הם בגדר אובדים. שכן אילו הייתה כאן רק שבירה וכריתה, עדיין היו נשארים במקומם שבורים; אבל אחרי השבירה באו מים כבירים ושטפו אותם אל מעבר לנהר גוזן, מעבר לנהר סמבטיון, למקומות שאין לנו כיום שום ידיעה על מקומם. וזה מבטא את גודל המכה שספגו בני אפרים.
בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם׃
סיום הפסוק הקודם - "הניח לארץ ביד" - פירושו שבתחילה הניח את עטרת הגאות לארץ בידו: העביר את העטרה שעל ראש המלך והורידה לארץ, והוא ביטוי להסרת המלוכה. ובשלב השני "ברגליים תירמסנה" - לאחר שהורדה למקום שפל, נרמסת ברגליים. וההבדל גדול: כשמסירים כתר מראשו של מלך, עדיין יכול לבוא אחר ולשימו על ראשו - כלומר הממלכה לא אבדה, אלא מלך אשור הוריד מלך זה והשפילו, וקם מלך אחר תחתיו. אבל כשהכתר נרמס - שוב לא ימלוך כאן איש. וכך היה בעשרת השבטים: לא קם להם מחליף. ביהודה היו שלבים שבהם הסירו מלך ומינו את צדקיהו ומלכים אחרים, אך באפרים לא מינו איש אחר אלא רמסו את הכתר.
מוסיף המלבי"ם ששני חלקי הפסוק מקבילים לשני חלקי הפסוק הקודם: "זרם ברד", שהוא משל להריגה, הפיל את עטרת המלוכה; ו"זרם מים כבירים", שהוא משל לגלות, הוא שגרם ש"ברגליים תירמסנה" - שאי אפשר להשיב את המלוכה למלך אחר, שהרי כולם גלו. וחז"ל אומרים ששלוש פעמים בא סנחריב על אפרים: בשתי הפעמים הראשונות עדיין נשארה להם פליטה, ובפעם השלישית היה הדבר למרמס עד כלה, שלא נותר מאומה משבט אפרים.
וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה׃
לאחר שתיאר את נפילת "עטרת הגאות", מתאר הנביא את מפלת ה"ציץ נובל", שהוא משל לארצם - אותו מקום מלא שמן, מלא יין, מקום שופע. "כביכורה בטרם קיץ" - כפרי המבכר, שגדל ומשלים את עצמו עוד בטרם יבוא הקיץ. והרואה אותו, בין כל שאר הפירות שעדיין בוסר, רואה פרי אחד שכבר הבשיל ומוכן לפני זמנו - ואפילו אינו בעליו, מרוב תאוותו לפרי החדש והראשון שבעונה הוא בא וקוטפו, "בעודה בכפו יבלענה": עוד בטרם הגיע ללעיסה, בעודו בכפו הוא בולעו בבת אחת, מרוב חביבותו של הפרי המיוחד.
והנמשל: אלה שירשו את עם ישראל - זרים ירשו אותם. "אשר יראה הרואה אותה" - אף שאינו בעל הבית ואינו בעל הפרדס, ראה גידול מיוחד כזה, היא ארצם של שבט אפרים, ומיד בא ולקח אותה. החריב אותם בעודם מושרשים בארצם ויושבים לבטח, "בעודה בכפו יבלענה" - בילע את יושביה, הגלה אותם, ונטל את כל השלל, את כל הגידולים המיוחדים ואת כל הארץ המשובחת שהייתה להם.
עד כאן תיאור מה שהיה עם שבט אפרים: העטרה והציץ הנובל של "הלומי יין" - מכתם כבר באה עליהם. וכל זה הקדמה כדי לומר מה עתיד לקרות ליהודה.
נוסיף הערה קטנה: הביטוי "ציץ נובל צבי תפארתו" שימש הרבה כביטוי מליצי כנגד שבתי צבי, שם רשעים ירקב. כדי להזכיר את שמו לדיראון כינו אותו "ציץ נובל צבי", שיהיה בבחינת ציץ נובל. וכן יש שכינוהו "צבי שבור" - לשון שאולה ממשנה בשבת - שעבר שבירה. ואף הוציאו כנגדו ספר להוכיח את שקרו והבלו, וקראו לו בשם "ציץ נובל צבי", על יסוד פסוק זה. יאבדו כל אויבי השם.
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ׃
"שאר עמו" - זו מלכות יהודה. ומהי "צפירת תפארה"? הלשון "יצפור" מופיעה בשופטים פרק ז', כשגדעון אמר למי שירא ורך הלבב "ישוב ויצפור מהר הגלעד". יש מפרשים "יצפור" מלשון צפרא - בוקר. ויש מפרשים מלשון סיבוב והקפה: יעשה סיבוב מהר הגלעד וישוב לביתו. ומכאן "צפירת תפארה" - העטרה שעל הראש, כעין מצנפת שלוקחים ומסובבים אותה (כמין הכובע של הרב בן איש חי, שאף לימד כיצד לסובבה). וכן במשנה, שתי "צפירות" לרוחב הקופה - שהיו מסובבים את החבית או את הסל. הרי שביום ההוא יהיה השם צבאות עטרה וצפירת תפארה למלכות יהודה, אחר שכבר נפלה מלכות אפרים.
וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל־הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה׃
אומר המלבי"ם: הצלחת המדינה תלויה בשני דברים. האחד - שהמלך, לובש העטרת, יעשה משפט בין אדם לחברו, וזהו "עטרת צבי... לרוח משפט", שברוחו יעשה משפט צדק. והשני - שיהיו למדינה גיבורי כוח ועושי מלחמה, שימנעו את האויב מבחוץ. עשיית המשפט היא קיום המדינה מבפנים: כשיש צדק ומשפט יש אושיות שמעמידות את המדינה. אך אם יבוא אויב מבחוץ, עדיין יוכל להכניעה, ולכן צריך גיבורים שישמרו מפני האויב החיצוני. וזהו "ולצפירת תפארה" - לשון הקפה, שהקדוש ברוך הוא יהיה להם כחומה המקיפה, ויהיה להם "לגבורה משיבי מלחמה שערה", שיגן עליהם ויאפשר להם להשיב מלחמה כנגד האויב הבא להחריב את ארצם. נמצא שיהיה להם קיום גם בחוסן הפנימי - המשפט, וגם בחוסן החיצוני - הגבורה.
כך הייתה התוכנית ביחס ליהודה. אך כעת בא הנביא ומראה שכשם שאפרים הידרדרו ושגו ביין והלכו אחר תאוות העולם ובעקבות כך גלו, כך לצערנו נתבדו התקוות ביחס ליהודה, והחלה הידרדרות ממלכת יהודה.
וְגַם־אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן־הַיַּיִן תָּעוּ מִן־הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה׃
מלכות יהודה לא לקחה מוסר ממה שאירע לאפרים. בתחילה "ביין שגו" - שגיאה היא דבר מועט, והיין פחות חמור מן השכר. בשלב השני "ובשכר תעו" - כבר לא די לו ביין, הוא צריך משקה חריף; וזו כבר אינה שגיאה אלא תעייה, טעות גמורה וגדולה. ומכאן הידרדרו עד ש"כהן ונביא שגו בשכר". היינו מצפים שלפחות המנהיגים ישמרו על צלילותם, והנה גם הם טעו. וכשהמנהיגים עצמם שוגים אחר העם, אין עוד כיוון לעם - שאם העם שוגה והמנהיגים שפויים עדיין יש תקנה, אבל אם המנהיגים שוגים, מי ינהיג?
"נבלעו מן היין" - מדובר בנביא: נשחת כוח נבואתו, כוח הדמיון שלו שצריך להיות מפותח מאוד נשחת מכוח היין, ועל ידי זה "שגו ברואה" - היו צריכים לראות מראות אלוקים, שהרי הנביא נקרא "הרואה", והם שגו וראו משאות שווא ומדוחים. וכנגדם הכוהנים: "תעו מן השכר" - תעו בהוראה, ובעקבות זה "פקו פליליה". "פקו" - מפרש רש"י מלשון פיק ברכיים או מלשון פוקה ומכשול; "פליליה" - מלשון פלילים, דין ומשפט, כמו "ונתן בפלילים". שהרי "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" - הכוהנים היו הדיינים, השופטים והמנהיגים הרוחניים, כי להם היה פנאי לשבת ולעסוק בתורה, בעוד שאר העם היו עובדי אדמה וסוחרים; ולשכת הגזית עמדה בהר הבית, ומשם יוצאת הוראה לישראל. והנה גם הם תעו.
ומבאר המלבי"ם שאין כאן כפילות, אלא שתי צלעות מקבילות: "נבלעו מן היין... שגו ברואה" - כנגד הנביאים; "תעו מן השכר... פקו פליליה" - כנגד הכוהנים, שהטו את הדין בעקבות השכר. שהרי מי ששתה רביעית יין אסור לו להורות ואסור לו לדון, והם נכשלו בהוראת הדין. והרד"ק מביא ביאור נוסף בשם אביו ז"ל ב"שגו ברואה": אף בדבר הנראה לעין. שואלים אותו על מראה דם - טהור או טמא? דבר שכל מתחיל מבחין בו, והוא מטמא את הטהור ומטהר את הטמא. גם בשאלות שהעין רואה ומכירה מיד באו לידי טעות, מרוב שהיו הלומי יין.
כִּי כָּל־שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם׃
מרוב שכרות התמלאו כל שולחנותיהם קיא וצואה. אדם ששותה עד בלי גבול מגיע לשלב שהקיבה מתכווצת והכול יוצא החוצה. ביוון היה להם מקום מיוחד לכך: לאחר האכילה והשתייה היו הולכים לשם ומקיאים הכול וחוזרים חלילה. כאן לא היה להם מקום מיוחד, ולכן נותר הכול על השולחנות. מבאר המלבי"ם ש"קיא צואה" הוא כמו "קיא וצואה" (כדרך "ראובן שמעון" שפירושו ראובן ושמעון) - שולחנותיהם מלאו קיא וצואה, והיו מטנפים את עצמם בכל מקום בגלוי. ורש"י מפרש שהשולחנות היו של זבחי מתים, היינו עבודה זרה, שהיא נחשבת כקיא וצואה - וכמו שאמרו חז"ל "צא תאמר לו", מלשון צואה. ו"בלי מקום" - דבר שאין הדעת סובלתו.
אֶת־מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת־מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם׃
לאחר שהוכיחם פעם אחר פעם והראה להם מה אירע לאפרים ולא לקחו מוסר, שואל הנביא: את מי יורה הכוהן דעה? את מי יבין הנביא שמועה? הרי אין מי שמוכן לקבל. גם אם יימצא כוהן או נביא שעדיין לא שגה ונשאר שפוי - עם מי ידבר, את מי יוכיח? וכי יורה דעה ל"גמולי מחלב", לאנשים שהם כתינוקות? וכי יבין שמועה ל"עתיקי משדיים", לתינוקות שזה עתה נעתקו משדי אמם?
ומבאר המלבי"ם שיש הבדל בין השניים: תינוק "עתיק משדיים" הפסיק לינוק אך עדיין אינו גמול מחלב, שהרי ממשיכים להאכילו חמאת בקר ולהשקותו חלב פרה. ורק בשלב השני, כשגדל עוד, נעשה גם "גמול מחלב", שאף חלב אינו עיקר מאכלו. כוונת הדברים: אין לנביא את מי להוכיח; רק עם התינוקות אפשר עוד לדבר, אך עם הגדולים אין מה לדבר.
כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם׃
נראה תחילה את המצודת דוד. מרוב שהיו האנשים רחוקים ממצוות השם ורודפים אחר התענוגות, היה הכרח לעשות להם סייגים. הסייג הוא גדר, שנועדה שלא יגע האדם בגוף האיסור אלא ייעצר וייבלם לפניו. ולכן צריך "צו לצו" - להוסיף ציווי וסייג לצו של הקדוש ברוך הוא, כדי שלא יגיע אל האיסור עצמו; ואף זה אינו מספיק, אלא "צו לצו" פעם נוספת - לעשות גדר גם לגדר, שלא יגיע אל הצו הראשון ומשם אל עבירת ציווי השם. וכן "קו לקו": דרך הבנאים לבדוק שהבניין ישר על ידי משקולת תלויה בחוט (פלס אנך), וכך רואים מיד אם הבניין עקום. כך היה צורך לעשות משמרת כמשקולת זו, שלא יעקמו את דרכם; ואף זה אינו די, אלא גם למשמרת שעשית צריך משקולת נוספת, שלא יעברו על המשמרת הראשונה. "זעיר שם זעיר שם" - ואף בקושי היו מוכנים ללמוד תורת השם, שכבד עליהם, וצריך ללמדם קצת פה וקצת שם, מעט מעט. ראה לאיזו הידרדרות הגיע העם.
המלבי"ם מבאר אחרת: "צו לצו" אינו עניין של סייג וגדר אלא של ציווי וחזרה. לא די שציוויתי אותם פעם אחת, אלא אני צריך לחזור ולצוות פעם שנייה, ועוד לחזור ולצוות פעם נוספת. הנביא נאלץ לחזור על הדברים ולשנן ולחזור ולשנן דברים שכבר נאמרו והוסברו כמה פעמים.
וזה המשך ישיר לפסוק הקודם: עם מי אני מדבר - עם גמולי מחלב ועתיקי משדיים? אני מסביר להם כדרך שמסבירים לילד. וכיצד מסבירים לילד? "קו לקו" - מעמידים לוח ומציירים לו קווים, כי אינו קולט דברים מופשטים, וצריך לצייר לו קווים על הלוח כדי שיבין. ולפעמים גם את זה אינו מבין, ואז צריך להקדים הקדמה ולצייר גם את ההקדמה, כדי לפשט עוד יותר. וזהו "קו לקו קו לקו" - שאף את מה שציירתי אני צריך לחזור ולציירו שנית.
ושלא תאמר שלפחות מסביר אני להם דברים רבים יחד - לכך נאמר "זעיר שם זעיר שם": אפילו דברים מועטים, קצת פה וקצת שם, כדרך שלומדים עם תינוקות. אי אפשר לשבת עם תינוקות ארבע שעות גמרא; חצי שעה גמרא, חצי שעה הפסקה, אחר כך קצת נביא וקצת משניות. כך צריך לדבר אל העם הזה, כי אי אפשר לדבר איתם על יותר מזה - ראה עד היכן הידרדר העם.
כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה׃
מבאר המלבי"ם: הנביא נדמה להם כאילו הוא מדבר בלעגי שפה, כאילו אין הם מבינים את דבריו. ו"לעג" ו"עילג" שורש אחד להם בהיפוך אותיות, כדרך "כבש - כשב", "שלמה - שמלה", "להק - קהל"; ולכן "לעגי שפה" כמו "עילגי שפה".
והחילוק: "לשון אחרת" - שהמדבר משתמש בשפה זרה לשומע; הוא רומי ומסביר לו בפרסית, הוא הונגרי ומסביר לו בעיראקית. אפשר שהוא מדבר בשפה צחה וברמה גבוהה, אך הלה אינו מבין, כי אין זו שפתו. ו"לעגי שפה" - שהוא מדבר בשפתו של השומע, אך שפתו אינה צחה, הוא משבש את המילים ואינו מוציאן כהוגן מפיו, ומתוך כך אין השומע מבין. וכשמצטרפים שני הדברים יחד - גם לשון זרה וגם שיבוש בה - אפילו המעט שהיה השומע קולט נעשה בלתי מובן. וזהו "כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה": הנביא מדבר בלשון הקודש, בלשון צחה ומזוקקת, ובעיניהם נדמה כאילו דיבר אליהם בשפה זרה לגמרי, שאינם מבינים בה דבר.
אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ׃
שמא תאמר: אם אינו שומע, הרי זה מפני שהדרישה ממנו כבדה. פעמים שאדם אינו שומע לא מפני שאינו מבין, אלא מפני שאינו רוצה לשמוע - שהדרישה מצריכה ממנו מאמץ, הקרבה, סיגוף או פתיחת הארנק, ומתוך שקשה לו בטבעו לעשות כן הוא אומר שאינו מבין. לכן בא הנביא ואומר: בואו וראו מה ביקשתי מהם. אמרתי להם "זאת המנוחה" - בזה תהיה לכם מנוחה, "וזאת המרגעה" - ובזה יהיה לכם מרגוע. ומבאר המלבי"ם: המנוחה לגוף, והמרגעה לנפש.
וכל הבקשה - "הניחו לעייף": אדם הנאנח מיד עושקיו, הניחו לו. במילים פשוטות: אל תעברו עבירות חמורות שבין אדם לחברו, אל תגזלו ואל תעשקו. דבר שאינו מצריך הקרבה, אינו מצריך מאמץ, אינו דורש סיגופים או הוצאת ממון - ובזה תזכו למנוחה לגופכם ולמרגוע לנפשכם. "ולא אבוא שמוע" - ואף על פי כן לא היו מוכנים לשמוע. נמצא שאין לומר שאינם שומעים משום שאינם מבינים, שהרי מסביר להם כפי שמציירים לילד; ואין לומר שאינם שומעים משום כובד הדברים, שהרי ביקש מהם את הקלים שבקלים.
וְהָיָה לָהֶם דְּבַר־יְהֹוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ׃
אף שאינם רוצים לשמוע את דבר השם, מכל מקום יהיה להם דבר השם "צו לצו" - ציווי אחר ציווי, אזהרה אחר אזהרה, אבאר ואחזור ואבאר, "קו לקו" - אצייר ואחזור ואצייר. ואם אינם שומעים, מה מועיל? "למען ילכו וכשלו אחור".
מבאר המלבי"ם: אדם ההולך בטעות ואינו יודע שיש שם מכשול - הולך לפנים, שהרי בטוח הוא שהדרך נכונה. אבל אדם היודע שיש מכשול והולך בכל זאת - זהו "הולך אחור", נסוג לאחור, שהרי מלכתחילה הוא יודע שאין זו הדרך, ומדוע הוא פונה לשם? נמצא שבכוונה הוא הולך לאחור. וזהו "למען ילכו וכשלו אחור" - שילכו במזיד אל מקום המכשול, ומתוך כך "ונשברו", שיהיה להם שבר שאין לו תרופה. כלומר, הקדוש ברוך הוא שולח אליהם את הנביאים אף שכבר אין זה מועיל להשיבם, כדי שיהיו בגדר מזידים: שלא יוכלו לומר "לא שמענו"; דע לך שזה איסור, ומה אתה עושה עכשיו - שתקבל על כך עונש כמזיד.
"ונוקשו ונלכדו" - מוסיף המלבי"ם: "מכשול" הוא באבן, ו"מוקש" הוא פח יקוש. ההבדל: מכשול אינו בהכרח דבר שהונח בכוונה, אלא אבן מונחת והלך ונכשל בה; אבל מוקש - מישהו טמן אותו לו בכוונה תחילה, חפר בור שייתפס בו (ומכאן הביטוי מוקשים שטומנים במלחמה). והנמשל: המכשול הוא משל לחטאים שהם חוטאים מעצמם, והמוקש הוא משל לנביאי השקר שהיו באים ומטעים אותם. אדם הנכשל מעצמו - זה מכשול באבן; ואם בא נביא שקר ומטעהו - זה פח שטמן לו בכוונה. ושניהם יהיו להם. ואם כן, אומר הנביא, האם זה כדאי לכם? אל תחשבו שאחדל מלהוכיח אתכם - אוכיח אתכם, ובסופו של דבר תיענשו כמזידים.
לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר־יְהֹוָה אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
היות שהקדוש ברוך הוא רוצה שאמשיך להזהיר ולהתנבא אף שאינכם שומעים - אתם אנשי הלצון, העוסקים בליצנות, המושלים על עם השם בירושלים עיר הקודש, שמעו את הנבואה שאני אומר לכם עתה. ובמה זכיתם לשם "אנשי לצון"? הפסוק הבא מפרש.
כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת־מָוֶת וְעִם־שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי־יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ׃
מבאר המלבי"ם את המשל: המוות הוא בבחינת שליח, והשאול והאבדון הם המשלחים. השאול והאבדון - מקום שאליו מגיעים כל אלה שמתו ומגיע להם עונש, והם כעלוקה שבמשלי, "שתי בנות הב הב", הצועקים "הב הב" ואינם שבעים. ומי מספק להם את סחורתם שיהיו שבעים תמיד? המוות, שהוא שלוחם.
והם אומרים: "כרתנו ברית את מוות" - יש לנו ברית שהמוות לא יפגע בנו. ואם תאמר, הרי השאול והאבדון הם המשלחים, והמוות רק שליח - על זה הם אומרים "ועם שאול עשינו חוזה", גם עם המשלח יש לנו סימן שלא יעשה לנו רע. לא עם השליח ולא עם המשלח - עם שניהם אנו מסודרים. ו"חוזה" כאן אינו כמשמעותו היום, הסכם, אלא מלשון סימן ומראה - כמו "מחזה", להראות ולסמן דבר. ומה תוכן אותו סימן? "שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו" - לא זו בלבד שהמוות לא יפגע בנו ושהשאול לא ידרוש את מותנו, אלא אפילו אם יעבור כאן מלך ההולך למקום אחר, או צרה כלל עולמית, אלינו לא יגיע.
ומהו הנמשל? מצרים היא המשל למוות, והרכוש שבמדינה הוא המשל לשאול. שהרי מה מביא אויבים לבוא ולכבוש אותנו? הרכוש שלנו. נמצא שהרכוש הוא המשלח, הוא זה שמושך את פרעה ואומר לו: בוא וקח, יש כאן ממון. והם אומרים: כרתנו ברית עם מלך מצרים, ואיננו חוששים. ואם תאמר, הרי כספכם עדיין קורץ לו - על כך הם משיבים: גם עם שאול עשינו חוזה, שכן שלחנו לו את אוצרותינו (כמו שנראה בפרק ל', "על כתף עיירים ישאו חיליהם"). זהו החוזה לקיום הברית: הכסף מגיע אליו ממילא, ולמה לו לבוא ולכבוש אותנו? ולכן גם אם יהיה שטף כללי שיחריב ארצות, אלינו לא יגיע.
"כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו" - מבאר המלבי"ם את ההבדל בין כזב לשקר: הכזב אמיתי לזמנו, אלא שלאורך זמן מתברר שקרו; והשקר - מן הרגע הראשון ניכר שהוא שקר. וכן מורה הלשון: כזב מלשון "אכזב", כמו נחל אכזב שזורם ופוסק בשלב מסוים - ולכן הוא גורם לאכזבה, שהרי בתחילה הייתה ציפייה. אבל השקר מלכתחילה שקר, ולא הייתה בו שום ציפייה. ועוד מבאר המלבי"ם שהמסתור גדול מן המחסה: מקום שאתה מסתתר בו גדול ממקום שאתה חוסה בצילו בלבד.
ונמצא שדבריהם דברי ליצנות ממש: בכזב, שיש בו לכל הפחות מחסה מועט, הם משתמשים כ"מחסה"; ובשקר, שאין בו ממש כלל ואפילו לשעתו אינו נכון, הם אומרים שיהיה להם למסתור ולהגנה גדולה. והנמשל: הם בטחו במצרים וחסו בה, ומצרים כביכול רצתה לעזור להם - הייתה תקווה, היו תוכניות וציפייה - ובסוף היה הדבר כנחל אכזב ולא הושיע להם מאומה. ובטחו באשור ושלחו לו מנחה ושוחד, וזה כבר בבחינת "מסתור" גדול - אלא שהיה זה שקר גמור, שהרי מיד לאחר שסיכמו עמו ושלחו לו את האוצרות, בא להילחם בהם ולכובשם.
על פסוק זה יש תרגום יונתן שרבים מכירים אותו מהרצאותיו של הרב אמנון יצחק בזמן הסכמי אוסלו. וכך לשונו: "ארי אמרתון גזרנא קיים עם קטולא, ועם מחבלא עבדנא שלמא" - הרי אמרתם: כרתנו ברית עם המוות, ועם המחבלים עשינו שלום. "מחת סנאה רתתא עליכון כנחל מגבר" - תבוא עליכם מכת השונאים כנחל שוטף. "דאתון אמרין לא תיתי עלנא" - שאתם אומרים לא תבוא עלינו. "ארי שוינא בכדיב רחצננא ובגין שקרין אטמרנא" - כי שמתם בכזב את מבטחכם ובשקר נסתרתם.
והדברים מדברים בעד עצמם: הביאו את סמל המוות מתוניס ועשו עמו שלום, ובאה האינתיפאדה כנחל שוטף. ובמי בטחו? במי שכל כולו שקר וכזב - שהרי תוך כדי חתימת ההסכם היה אומר לעמו שהוא מרמה אותם, שזהו "הסכם קורייש", ושעוד מעט ישמידו אותם ויגרשו אותם. וזהו שאומר להם הנביא: מראש, כבר בשעת ההסכם, אתם יודעים שאתם סומכים על שקר; אלא מה - בשביל התהילה, בשביל פרס נובל, בשביל הפרסום, אדם הולך ועושה שלום עם מחבלים ביודעו שהוא עושה שלום עם שקר.
הפרק פותח במפלת אפרים כמראה אזהרה ליהודה. "עטרת גאות" - מלכות שנתפסה בגאווה ולא מתוך ראוּיוּת, ו"ציץ נובל" - ארץ שמנה ושופעת שנבלה. השפע והתענוגות, "חמרא דפרוגיתא ומיא דדיומסת", הם שהפילו אותם: ברד ששובר, סערת קטב שכורתת, וזרם מים כבירים ששוטף ומגלה עד אין שוב. הכתר הורד לארץ ונרמס, ולא קם להם מחליף. ומול זה עמדה התקווה ליהודה - שהשם יהיה להם לעטרת צבי ולצפירת תפארה, משפט מבפנים וגבורה מבחוץ - אלא שגם הם ביין שגו ובשכר תעו, עד שכוהן ונביא נכשלו בהוראה ובנבואה. הנביא נאלץ לדבר עמם כעם תינוקות, "צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם", והם מתייחסים לדבריו כאל לשון זרה ומשובשת, אף שכל בקשתו הייתה הקלה שבקלות: "הניחו לעייף". ומכאן ואילך תכלית התוכחה שיהיו בגדר מזידים. וחותם הנביא בליצנותם של המושלים בירושלים, שכרתו ברית עם מוות ועשו חוזה עם שאול, שמו כזב מחסם ובשקר נסתרו - וסופם שהמסתור התגלה כשקר גמור, כפי שתרגם יונתן וכפי שהדברים מהדהדים בכל דור.
[הערה: יאבדו כל אויבי השם.]