בפרק כ"ז עומד ישעיהו על ההבדל היסודי שבין הנהגת הקדוש ברוך הוא עם אומות העולם לבין הנהגתו עם ישראל. הפרק נפתח ב"בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה" - יום הפרעון מן הגויים, ממשיך בשירת הכרם ("בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ") ובהבטחת "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב", ומכאן ואילך בא הנביא להסביר: המכות שקיבל עם ישראל אינן מאותו סוג של המכות שקיבלו מכיו. מכת הגויים היא מכת כיליון, ומכת ישראל היא מכת ייסורים המביאה לכפרה ולתשובה.
הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג׃
יש לקרוא את הפסוק בשתי דרכים. דרך אחת: ה"ה" שבראש המילה אינה ה"א של שאלה אלא ה"א של הצבעה והכרזה, כמו "הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים" שביחזקאל - כשהקדוש ברוך הוא נטל את יחזקאל מן הגולה והביאו לירושלים והראה לו את כל הצורות והעבודה זרה שחקקו על קירות בית המקדש. אין זו תמיהה, אלא אמירה: הרי אתה רואה. וכן "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי" - כך נגליתי. לפי זה אומר הקדוש ברוך הוא: הנה נפרעתי מהם כפי מכתם שנתנו לכם, ו"אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג" - כשם שפרעה הרג את ישראל, כך פעלתי אני כנגדו. נפרעתי מהם כפי מה שעשו.
והמלבי"ם מבאר את הפסוק כשאלה: האם הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל כמו שהכה את מכהו של ישראל? האם כשם שהרג את הרוגיו כך הוא הורג את עם ישראל? התשובה ברורה. את אומות העולם השמיד הקדוש ברוך הוא בצורה מוחלטת, ואילו כשהוא מכה בישראל - "יפקוד עליהם חטאתם" ברחמים, והוא משאיר את ישראל קיימים. עם ישראל אינו כלה לעולם, ואילו אצל האומות המכה היא מכת חיסול.
בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים׃
מפסוק זה למדו חז"ל את יסוד "מידה כנגד מידה", וזהו המקור שהם מביאים לכך. "בְּסַאסְּאָה" הוא מלשון סאה סאה, וסאה היא מידה, מידת היבש. כלומר: כשהקדוש ברוך הוא נפרע מישראל אין זו שפיכת חמה בלא גבולות, אלא פרעון מדוד ושקול.
הרד"ק מפרש "בְּשַׁלְחָהּ" מלשון שדה ופרדס, כמו "בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ", וכמו "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים", וכמו שדה בית השלחין. הקדוש ברוך הוא משלח בשדותיהם שידפון וירקון, ארבה וחסיל - כלומר אין הוא נפרע מהם בחיסול הגוף אלא בממון. וכך היה בגלויות: אמנם הכו בישראל, אך הרבה מן המכות היו בממון - לא נתנו להם להתפתח מבחינה כלכלית, שדדו וחמסו וגזלו אותם, ואין ספור סיפורים על יהודים שהיו עשירים גדולים בחוץ לארץ ונלקח מהם כל ממונם או שהולאם רכושם.
"הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" - הגה הוא לשון הסרה, הקדוש ברוך הוא מסיר את הפירות מן השדות ברוח קשה. יש רוחות המפילות את הפירות, וביום קדים, ביום שנושבת בו רוח קדים עזה, תבואתם נאכלת ופירותיהם נושרים. אבל להיפרע מהם עד כדי איבוד גמור - לא. וזה מתאים לפתיחת הפרשה: "חֵמָה אֵין לִי" - אף כשאני נפרע מישראל אין זה בחמה ואין זה עד כיליון גמור, אלא כמכת מכהו: מן המכים אותם אני נפרע בצורה קשה, ומעם ישראל אינני נפרע בצורה קשה.
הרד"ק מביא בשם אדוני אביו ז"ל פירוש אחר: "בְּסַאסְּאָה" - במידה שמדדה, רצית לריב איתה ולשפטה; ו"בְּשַׁלְחָהּ" מלשון חרב. וכך מצינו את המילה שלח במשמעות כלי נשק: "וַיַּעַשׂ שֶׁלַח וּמָגִנִּים", וכן בעזרא ונחמיה - חציים עושים במלאכה וחציים מחזיקים בשלח, מפני אלה שבאו להציק ולהצר להם, והשלח הוא החרב שבה נלחמו. וכן באיוב "עַד יַעֲבֹר חַיָּתוֹ בַשָּׁלַח" - בחרב.
לפי זה מתפרש הפסוק: כנגד עוונות ישראל היה ראוי, במידה כנגד מידה, שיידונו באש כסדום ועמורה. אבל "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" - הקדוש ברוך הוא הסיר את האש ברוח קדים עזה. וכמו שמצינו ביחזקאל, שכבר הוכנו גחלים לזרוק על העיר, והביאם המלאך לבוש הבדים בכלי, וגבריאל צינן אותן. כך כביכול הייתה גזירת שריפה מוכנה, והקדוש ברוך הוא הסיר אותה, כדי שלא תהיה כליה על עם ישראל. "הָגָה" לשון הסרה, כמו "הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף" וכמו "הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ".
המלבי"ם מפרש: כאשר סאת עוונותיהם גדלה ורבתה, לכאורה היה ראוי להיפרע מהם ולעשות בהם דין על ידי החרב - "בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה". אבל אז "הָגָה" - לשון דיבור. המלבי"ם מגדיר במקום אחר שהגה הוא ביטוי ממוצע בין דיבור למחשבה, ולכן אנו אומרים "הגה רעיון" - אין זה דיבור ממש ואין זו מחשבה ממש, אלא שביניהם, וכן "להגות בתורה". והיינו שהקדוש ברוך הוא הגה ודיבר ברוחו הקשה ביום קדים את מה שנאמר בפסוק הבא.
המלבי"ם מוסיף ואומר: ולולא יראתי לחדש שורשים חדשים, הייתי מפרש פירוש אחר. "בְּסַאסְּאָה" - שורש חדש, מלשון סָס בכפילות הסמ"ך, שהוא מין עש, כמו שנאמר "כַּצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס". והאל"ף כאילו מיותרת, וכאילו נכתב "בְּסָסָה". וכשם שיש דג וכלל המין נקרא דגה, כך יש סָס וכלל המין נקרא סָסָה. ולפי זה: הקדוש ברוך הוא שולח בגויים עש, והיכן? "בְּשַׁלְחָהּ" - בשדה התבואה שלהם, שדה השלחין, כמו "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". הוא שולח בהם תולעת שתאכל את שדותיהם.
ולפי ביאור זה "הָגָה" הוא לשון הוצאה והסרה, כמו "הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף", ו"הַקָּשָׁה" - הקש והתבן. כלומר: הקדוש ברוך הוא הסיר ברוחו גם את הקש שלה. וזה עומק המשל: עם ישראל נמשלו לכרם, כפי שאמר הנביא "כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ", וגם כשקוצצים את הגפנים - השורש נשאר קיים, וכמו שנאמר "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב". הקציצה היא מלמעלה, והשורשים בפנים, והכרם עתיד לחזור ולפרוח ולהוציא ציץ וענבים ויין. אבל האומות נמשלו לשדה תבואה שאכלו אותה עש ורקב, ושדה תבואה שנאכלה לא תצמיח עוד דבר; אף הקש, שהוא הגבעול, התמוסס. לכן "הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ" - את המכים אותם הכה הקדוש ברוך הוא מכת כיליון, ואילו "אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם", ישראל נשארו קיימים, לא נעקרו מן השורש.
לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֺן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים׃
כל הסער וכל הכעס שהיו כנגד ישראל לא באו להשמידם כדרך שנעשה בגויים - שדה התבואה - אלא לתקנם, שהרי הם כרם. אותה רוח קשה שהביא עליהם הקדוש ברוך הוא, אותה סופה וסערה, תכליתה "בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֺן יַעֲקֹב": על ידה ישובו מעוונותיהם ויתכפרו חטאיהם.
ומהי הכפילות? "עֲוֺן יַעֲקֹב" הם החטאים שנעשו במזיד, ו"הָסִר חַטָּאתוֹ" - החטאת היא השגגה. ו"פְּרִי" פירושו התוצאה, מה שצמח מן הדבר. ודקדק המלבי"ם בהבדל שבין לשון כפרה ללשון הסרה: כפרה בלשון הקודש היא כיסוי, וכמו הכפורת שהייתה כיסוי לארון. לכן העוון, שהוא החמור, אינו מוסר לגמרי אלא מכוסה - "יְכֻפַּר", לא ייראה עוד; ואילו החטאת, שהיא השגגה, תוסר לגמרי.
ובמה? "בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת" - אותן אבני מזבח שהעמידו לעבודה זרה יהיו כאבני גיר מנופצות, ויתבטלו האשרים והחמנים. זו תכלית העונש: לנפץ את אבני המזבח של עבודה זרה, ובזה יכופר עוונם.
נמצאו אפוא שני הבדלים בין מכות ישראל למכות הגויים: מכות הגויים מכלות, ומכות ישראל מייסרות ואינן מכלות. ומכות הגויים אינן לשם תועלת, שהרי לא תצמח מהן תועלת, אלא כדי להינקם מהם; ואילו מכות ישראל הן למען יכופר עוון יעקב, שישובו בתשובה, ואז ישוב הקדוש ברוך הוא ויגאלם ויחדש ימיהם כקדם.
כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ׃
כאן חוזר הנביא לשאלת פסוק ז' - מה בין מכות הגויים למכות ישראל - ומתאר את חומרת מכתם: הכה אותם באכזריות עד בלי השאיר שריד. עיר שהייתה בצורה וחזקה ביותר נעשתה "בָּדָד": מוכה שאין לה עוזרים ואין לה מסייעים. ולא זו בלבד, אלא "נָוֶה" - נאות הגנים והפרדסים - יהיה "מְשֻׁלָּח". ולמילה זו שתי משמעויות: ענפים המשולחים לכל עבר, שאין מי שיטפח ויקצוץ ויגזום; וגם לשון הפקר, שכל הרוצה נכנס לאותן גינות ופרדסים.
וממילא "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל" - אותם מקומות מפוארים, גנים ופרדסים, נעשים מרעה לעגלים. ומוסיף המלבי"ם: "יִרְעֶה" הוא באופן אקראי, "וְשָׁם יִרְבָּץ" כבר באופן קבוע, שמרוב שתימשך המפלה זמן רב ירבץ שם העגל בקביעות. "וְכִלָּה סְעִפֶיהָ" - ולא עוד אלא שכל ענפיה יהיו למאכל לאותו עגל, ולא יישאר מהם מאומה.
בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ׃
המשל נמשך: אותן גינות ופרדסים שנעשו מרעה לעגל וכילה את סעיפיהן, מה יהיה בסופן? יתייבשו ענפיהם, שהרי אין מי שישגיח עליהם להשקותם, וממילא מעצמן תישברנה. "נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ" - נשים באות ללקט את הענפים כדי להאיר בהם את ביתן, להשתמש בהם כחומר הסקה בתנור. והמלבי"ם מוסיף פירוש: "מְאִירוֹת" מלשון ליקוט, כמו "אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי", שהוא לשון אסיפה. ובכל זה מראה הנביא את עומק האבדון: עד שהענפים יבשים, שגם בשורש לא נשארה חיות, ולא נותר מאותם פרדסים מפוארים אלא להשתמש בהם להסקה ולאור.
ואם תשאל: מדוע את הגויים מכה הקדוש ברוך הוא מכה עד כלה, ואת ישראל נפרע מעט מעט רק כדי להשיבם בתשובה? על כך משיב הנביא: "כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא". אין טעם להוכיח את הגויים כדי שישובו בתשובה, אין עם מי לדבר. אילו היו עם בינות היה טעם לייסרם כדי שישובו ויתקנו דרכיהם, אבל כיוון שאינם עם בינות יודע הקדוש ברוך הוא שלא תועיל להם תשובה, וממילא אין טעם להשאיר מהם שורש וענף. והמלבי"ם מעיר שהגדרה זו מזכירה את הפסוק "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב" - כשהלב מבין יש תשובה, וכשאין הלב מבין אין "ושב".
"עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ". ודקדק המלבי"ם בכפילות. יש הבדל בין רחמים לחנינה: המרחם מרחם מפני שקשה לו, נכמרו רחמיו לראות דבר כלה ונשבר, או שיש לו ייסורי מצפון בראותו דבר קשה. ואילו החונן אינו נותן מפני שקשה לו, אלא מפני שמצא חן בעיניו - מתנת חינם. וכן יש הבדל בין עושה ליוצר: עושה הוא הפועל בחומר בלבד, ויוצר הוא הנותן צורה. אם אקח אבקת חימר ואוסיף מים ואתחיל לגבל - נקראתי עושה; ומשאצור צורה - נקראתי יוצר. הטיפול בחומר עצמו הוא עשייה, והפיכת החומר לבעל צורה, שזו מעלה יתרה, היא יצירה.
לפי זה: "לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ" - עצם זה שגופו של אדם עמל ועובד ראוי היה לעורר רחמים, שיכמרו רחמים על גוף עמל; ואף על פי כן לא ירחם עליו עושהו. "וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ" - והקדוש ברוך הוא הרי יצר גם את חלקו הרוחני, שאף לגוי יש נפש והשם הוא יוצר נפשו, ולכאורה מצד היותה חלק אלוה ממעל היה ראוי שימצא חן ויזכה לחנינה; ואף על פי כן יוצרו, מי שיצר את חלקו הרוחני, לא יחוננו.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
"בַּיּוֹם הַהוּא" - חוזר הנביא לפתיחת הפרק: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ... וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". אותו יום גאולה שאנו מצפים לו, שבו ייפרע הקדוש ברוך הוא מן הגויים. לאחר מכן תיאר את השירה שישוררו ביום ההוא - "כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ, אֲנִי ה' נֹצְרָהּ" - וכעת הוא חוזר למה שפתח בו.
מה חובטים? את התבואה. ולשם מה? כדי להסיר את המוץ מן הגרגירים. נמצא שהאומות שישראל נתונים בתוכן יעברו חבטות, והמטרה - להוציא מתוכן את ישראל. ישראל הם בחינת הגרגיר שבתוך הקש, והגויים בחינת המוץ והקליפות, וכשירצה השם לקבץ את נדחי ישראל עליו להפרידם תחילה.
ומדוע נאמר "יַחְבֹּט" ולא "ידוש"? מבאר המלבי"ם: דישה היא כשדשים הרבה בבת אחת, ואילו החובט חובט מעט. מי שאין לו גורן שלמה אלא מעט חיטים - חובט. וכמו ברות: "וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה" - לא עשתה גורן אלא אספה מעט וחבטה. וחבטה נעשית במקל, ואילו דישה - בשוורים ובחמורים, שהיא פעולה גדולה בהרבה. לכן נאמר "יַחְבֹּט", שהקיבוץ יהיה מעט מעט, ולא ייכנס כל עם ישראל ברגע אחד.
"מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם" - יאספם ממקומות גלותם: משיבולת הנהר, שם גלו למדינות אשור, ועד נחל מצרים, ששם ישראל נמצאים בארץ סון, כפי שיתבאר בפסוק הבא.
"וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד" - מבאר המלבי"ם שזה השלב השני. לאחר החבטה יש בידינו גרגירים ומוץ, שכבר אינם דבוקים אך עדיין מעורבים. בכמויות גדולות היו זורים ברחת לאוויר, והרוח מפזרת את המוץ והגרגירים יורדים; אך כאן, שאין הכמויות גדולות, אין זרייה ברוח אלא מלקטים אחד אחד, כאדם הבורר אורז. כך לאחר שיופרדו ישראל מן העמים עדיין יצטרכו ללקטם אחד מעיר ושניים ממשפחה, וכל משפחה תתקבץ ותיאסף איש אל אחיו.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם׃
זהו השלב השלישי. אומר הרד"ק: אל תמתין דווקא לתקיעת שופר, שהלשון "יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" היא כעין משל - כך יתקבצו, כאילו נתקע בשופר גדול. פתאום תראה את כולם מתאספים, כאילו תקע מישהו בשופר ושמעו את קולו בכל העולם והתחילו להתאסף אחד מעיר ושניים ממשפחה. ומי שזוכר את העליות הראשונות בתקופת קום המדינה - כך ממש היה: כאילו מישהו תקע בשופר, והחלו להגיע מעיראק, מתימן, מתוניס, ממרוקו, מפולין, ולהתקבץ ולהיאסף.
"וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" - אלה שגלו על ידי מלך אשור ועדיין לא שבו עד היום. "וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" - שארית עם ישראל ממלכות יהודה; והנידחים היינו אלה שמקומות מושבותיהם ידועים לנו, אלא שהם נידחים שם. "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" - יבואו להשתחוות לה' בהר הקודש, הוא הר המוריה, מקום המקדש.
הנביא מעמיד בפרקנו שני הבדלים יסודיים בין הנהגת ה' באומות להנהגתו בישראל: מכת האומות היא מכת כיליון ומכת ישראל מכת ייסורים בלבד, ומכת האומות היא נקמה בלא תועלת - "כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא" - ואילו מכת ישראל תכליתה "בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֺן יַעֲקֹב", לנפץ את אבני המזבח של עבודה זרה ולהשיבם בתשובה. האומות נמשלו לשדה תבואה שאכלה עש, שלא תצמיח עוד; וישראל נמשלו לכרם, שאף שקוצצו גפניו שורשו קיים והוא עתיד לפרוח. ולבסוף מתאר הנביא שלושה שלבים בגאולה: חבטה - הפרדת ישראל מן העמים מעט מעט; ליקוט - אחד אחד, אחד מעיר ושניים ממשפחה; ותקיעה בשופר גדול - קיבוץ האובדים והנידחים והשתחוויה לה' בהר הקודש בירושלים. ויעזרנו השם שיהיה קיבוץ גלויות זה במהרה בימינו, אמן.