אלי, יפה. הרואה אתה מה הם עושים? לא, זה זה כתוב ביחזקאל. כשהקדוש ברוך הוא לקח את יחזקאל מהגולה, הביא אותו לירושלים והראה לו מה הם עושים בתוך בית המקדש, את כל הצורות והעבודה זרה שחקקו על הקירות וכולי. אז שם מובא הרואה אתה מה הם עושים, זה לא בדרך של תמיהה הרואה, הנה אני רואה, אתה מראה לי אז אני רואה. אומר לו הרואה אתה, כאילו אתה רואה. אז גם פה הנגלה נגליתי, כך נגליתי. אז גם פה הכמכת מכהו הכהו, כמכת מכהו הכהו. הנה, אומר הקדוש ברוך הוא, נפרעתי מהם כפי מכתם שנתנו לכם. אם כהרג הרוגיו הורג, ישראל שהיו ההרוגים של פרעה, כך גם כן אומר הקדוש ברוך הוא אני הרגתי אותו, פעלתי כנגדו כמו שהוא הרג את ישראל. זאת אומרת נפרעתי מהם כפי מה שעשו.
המלבי"ם מסביר שהפסוק כאן כביכול אומר, תראה האם הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל כמו שהכה את מכהו של ישראל? הכוונה היא האם כמו שהרג השם את הרוגיו, האם כך גם כן הוא הורג את עם ישראל? הרי את העכו"ם הקדוש ברוך הוא השמיד בצורה מוחלטת. אבל את עם ישראל, כמו שאמרנו, כשהקדוש ברוך הוא מכה בו הוא יפקוד עליהם חטאתם, זה ברחמים, הוא משאיר את עם ישראל. עם ישראל לא כלה לעולם. אומר לעומת זאת תראה אצל הקדוש ברוך הוא כשהוא מכה אצל האומות, זה עד לכלה. המכה היא מכה של חיסול.
ועכשיו הוא בא ואומר, תראה שיש גם כן הבדל נוסף בין ישראל לעמים. בסאסאה בשלחה תריבנה, הגה ברוחו הקשה ביום קדים. בסאסאה בשלחה תריבנה. מה לומדים חז"ל מהפסוק הזה? מידה כנגד מידה. זה המקור שחז"ל מביאים כשרוצים לומר מידה כנגד מידה. בסאסאה, הכוונה היא כזאת, הקדוש ברוך הוא לא עושה עם הגויים כמו שעושה עם האויבים כמו שהסברנו, שהוא מחסל אותם בחיסול גמור, מאבד אותם מן העולם. אלא כשהוא נפרע מהם, נפרע מהם במידה. מה הכוונה במידה? בצורה מדודה. לא בלי גבולות. בסאסאה, מה סאסאה? זה מלשון סאה סאה. זה הכוונה בסאסאה. סאה זה מידה, מידה, מידה של יבש. אז בסאסאה בשלחה תריבנה, הקדוש ברוך הוא לא נפרע מהם בשפיכת חמה, אלא במידה הוא נפרע מהם.
ואז, המידה הזאת, תריבנה. הכוונה, מסביר הרד"ק, מה זה תריבם בשלחה תריבנה? בשלחה מסביר הרד"ק זה כמו השדות של התבואה ושל הפרי, הקדוש ברוך הוא שולח בהם שידפון, שולח בהם ירקון, ארבה, חסיל. פירוש הדבר, הקדוש ברוך הוא לא נפרע מהם בחיסול של הגוף, אלא הקדוש ברוך הוא נפגע, נפרע בממונם. עם ישראל בגלויות גם, גם הכו בהם, אבל הרבה מהמכות של עם ישראל היה בממון. לא נתנו להם להתפתח מבחינה כלכלית, שדדו אותם כל הזמן, חמסו אותם, גזלו אותם. בלי סוף תשמעו על אנשים שבחוץ לארץ היו עשירים גדולים ולקחו להם את כל ממונם, או הלאימו להם את כל מה שהיה להם. אז הקדוש ברוך הוא כשהוא נפרע, בשלחה תריבנה. מה זה בשלחה? שלחה זה מלשון שלח, שלח זה ביטוי גם כן לשדה, כמו שדה בית השלחין. כן? אז הקדוש ברוך הוא כשהוא נפרע, במה הוא מריב איתם? בשלחה תריבנה. איפה? בשדות שלהם. בהם הקדוש ברוך הוא נפרע מהם.
הגה ברוחו הקשה ביום קדים. הקדוש ברוך הוא כביכול הגה, הגה זה להסיר, כן? הקדוש ברוך הוא מסיר מהם את הפירות מהשדות שלהם ברוחו הקשה. יש רוחות קשות שגורמים לנשירת הפירות ביום קדים, ביום חורף קשה. ביום שנושבת רוח קדים עזה, בזה הקדוש ברוך הוא נפרע מהם שתבואתם תיאכל, הפירות שלהם ישרו. אבל להיפרע מהם במציאות שבה הוא מאבד אותם לגמרי? זה לא. וזה מה שמתאים לתחילת הפסקה הזאת. חמה אין לי, אומר הקדוש ברוך הוא, גם כשאני נפרע כנגד עם ישראל, זה לא בחמה, זה לא עד הכיליון הגמור, אלא כמכת מכהו. הקדוש ברוך הוא אומר אני לא נפרע מהם, מהמכים אותם אני נפרע בצורה קשה, אבל מעם ישראל אני לא נפרע בצורה קשה. וזה מה שאומר, זה מה שכתוב פה שלחה, כמו שאמרנו, זה השדות, התבואה, אומר כמו ברכת השלח לגן המלך, שלחייך פרדס רימונים, הוא מביא עוד דוגמאות ששלחה פה זה מלשון שדה, מלשון פרדס.
אני מדגיש את זה כי עוד מעט נראה במלבי"ם באור אחר למשמעות בשלחה. הרד"ק מביא עוד הסבר בשם אדוני אבי. אומר הרד"ק, אדוני אבי ז"ל פירש את הפסוק, בסאסאה בשלחה תריבנה, במידה שמדדה רצית לריב איתה ולשפוט אותה. בשלחה, מה זה בשלחה? מלשון חרב. שלח. מה זה שלח? שלח זה חרב. מישהו מכיר ביטוי איפה זה כתוב שלח כחרב? ויעש שלח ומגינים. או חציים אוחזים בשלח. שמה מובא אצל נחמיה ועזרא, כן, כן, נחמיה ועזרא שם, היו אוחזים בשלח. מה זה השלח? בדיוק, חלק היו עושים את המלאכה וחלק אוחזים בשלח, מפאת אלה שהיו באים ומציקים ומצרים להם. אז שלח זה היה הכלי שאיתו, החרב שאיתו היו נלחמים. ויעברו בשלח, יש כמה מקומות שמופיע, עד יעבור חייתו בשלח, ככה כתוב באיוב, עד יעבור חייתו בשלח, גם שם הכוונה היא בחרב, כן?
אז אומר הרד"ק, מה שכתוב בסאסאה בשלחה תריבנה, הכוונה היא אתה רצית להרוג אותם ולדון אותם באש, כמו שנידונו סדום ועמורה. כי הרי בסאסאה, מה זה בסאסאה? מידה כנגד מידה. כנגד העבירות של עם ישראל היה מגיע להם שהקדוש ברוך הוא ייפרע מהם כמעשיהם. אבל הקדוש ברוך הוא הגה ברוחו הקשה ביום קדים. הקדוש ברוך הוא הסיר את האש ברוח קדים עזה, כמו שמובא שם על יחזקאל ששמה כבר היו גחלים מוכנות כדי לזרוק על העיר, שהוא הביא ביד המלאך לבוש הבדים את הכלי עם הגחלים, וקדוש גבריאל צינן אותם, שהאל מלא צינן אותם, לא נשאר, מה? כן. אז שמה מובא שהקדוש ברוך הוא כביכול היה צריך להוריד גזירה של שריפה עליהם. אז הוא אומר מה הקדוש ברוך הוא עשה? הגה ברוחו הקשה ביום קדים. הקדוש ברוך הוא הגה, הסיר את האש באותה רוח קדים עזה שנזרקה על העיר כדי שבסופו של דבר לא יהיה כליה על עם ישראל. הגה, אומר הרד"ק, זה מלשון להסיר. כמו הגו סיגים מכסף. או הגו רשע לפני מלך, כן? הכוונה היא להסיר.
המלבי"ם מסביר, בסאסאה בשלחה תריבנה. כאשר סאת עוונותיהם גדלה, רבתה, אז לכאורה היה צריך להיפרע מהם ולעשות בהם דין על ידי חרב, בסאסאה בשלחה תריבנה, היה צריך את השלח, את החרב שייפרע מהם. אבל אז הגה, הגה זה לשון דיבור, אומר המלבי"ם, כן? מלשון הגה, מלשון להגות. פעם המלבי"ם אומר שהגה זה ביטוי ממוצע בין דיבור לבין מחשבה. לכן אנחנו מתבטאים אומרים הגה רעיון. מה זה הגה? מאיזה לשון זה? זה לא דיבור ממש, זה לא מחשבה ממש, אלא זה בין, כן, להגות, גם מלשון להגות בתורה, כן? אז אומר הגה ברוחו, הקדוש ברוך הוא ברוחו הקשה ביום קדים, הקדוש ברוך הוא כביכול הגה ודיבר ברוחו את מה שנראה בפסוק הבא.
הייתי רוצה להביא הסבר נוסף של המלבי"ם, והמלבי"ם לפני שהוא מביא את ההסבר הזה הוא אומר כך: ולולא יראתי לחדש שורשים חדשים, הייתי מפרש פירוש אחר. מה הביאור שהייתי מבאר? שהמילה בסאסאה זה שורש חדש. שורש שבא מלשון סס. סס של סמ"ך סמ"ך, כפילות הסמ"ך בא לבטא סוג של עש. יש עש שנקרא סס. כ, כמו שכתוב כמו צמר יאכלם סס. זה השורש של סמ"ך סמ"ך. עש המכלה. אז עכשיו, מה זה ססה? כאילו האל"ף פה מיותרת, אז כאילו כתוב ססה. אז כמו שיש דג, וכלל המין נקרא דגה, אז יש סס שזה עש, וכלל המין נקרא ססה. אז לפי זה הפסוק אומר, בססה בשלחה תריבנה. בססה הכוונה היא, הקדוש ברוך הוא כביכול שולח בהם עש. היכן? ובשלחה. זה השדה של, שדה התבואה. שלחייך פרדס רימונים. שדה השלחין, כמו שהסברנו. והקדוש ברוך הוא שולח בהם כביכול את התולעת הזאת, את העש הזה, הוא שולח בגויים. היכן? בשדה שלהם. הקדוש ברוך הוא שולח להם עש שיאכל את שדותיהם. בשלחה תריבנה. הגה ברוחו הקשה. הגה זה מלשון הוצאה, לפי הביאור הזה של המלבי"ם. כמו הגו סיגים מכסף. הכוונה היא להסיר, להוציא. הגה ברוחו הקשה. הקשה זה הכוונה הקש, הקש והתבן. על הקש. הקדוש ברוך הוא כביכול הסיר קש ותבן, כן? אז מה, מה בעצם הוא רוצה לומר כאן במשל? שהקדוש ברוך הוא הכה את ישראל מכה, והיא לא מכה אכזרית כמו המכה שהייתה אצל אומות העולם. שאצל האומות, כמו שהסברנו קודם, המכה הייתה עד לכלות. עכשיו מה המשל שהוא נותן? הוא אומר הנה תראה, עם ישראל הרי דימינו אותם לכרם. כמו שהזכרנו בפסוק כמו כרם, ביום ההוא כרם חמר ענו לה. עם ישראל הם כמו כרם. והכרם הזה אפילו שקצצו את הגפנים שלו, ראינו הבאים ישרש יעקב. עדיין השורש נמצא קיים. אז מה שקצצו זה מלמעלה, אבל עדיין השורשים קיימים, הכרם הזה יחזור ויפרח, הכרם הזה יוציא ציץ, יוציא ענבים, יין, חמר מלא מסך. אבל העמים, זה מה שהוא מביא עכשיו במשל, זה בססה בשלחה תריבנה. העמים דומים לשדה בית השלחין של תבואה, שאוכל אותה רקב. אחרי שאוכל את התבואה רקב, משהו יצמח? לא. זה לא עץ. עץ גם אם אתה תוריד אותו מהגזע, השורשים בפנים, יצא עץ חדש. אבל האומות לעומת זאת, הם נמשלים לעש שאוכל את התבואה, שלאחר שהתבואה אכל אותה עש ורקב, לא יפרח יותר מזה כלום. אז גם הקש, כביכול, הקש זה הגבעול, גם הוא התמוסס. וזה מה שהוא אומר, הגה ברוחו הקשה. הקדוש ברוך הוא הסיר ברוחו גם את הקש. הקשה הכוונה את הקש שלה. הגה ברוחו הקשה. ועל זה הוא אמר, הכמכת מכהו הכהו? הנה תראה, הקדוש ברוך הוא האם הכה את עם ישראל כמו המכה שהוא הכה את המכים אותם? את המכים אותם, את הגויים, הקדוש ברוך הוא הכה מכה של כיליון. לעומת זאת עם ישראל, אתם ישראל לא כליתם, כמו שאומר הנביא. עם ישראל עדיין נשארו קיימים. הם לא במצב כזה שעקר אותם מן הקש, אלא השורש עדיין קיים.
לכן בזאת יכופר עוון יעקב. וזה כל פרי הסיר חטאתו. בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות. לא יקומו אשרים וחמנים. לכן, בזאת יכופר עוון יעקב. כל הסער, כל מה שהסברנו, כל הכעס שהיה כנגדם, לא היה כדי להשמיד אותם, כמו אצל הגויים, כמו שהסברנו שדה התבואה, אלא בשדה הכרם, זה היה כדי לתקן אותם. הקדוש ברוך הוא אומר, זה כדי לכפר את עוונם. בזאת יכופר עוון יעקב. על ידי זה הם ישובו מעוונותיהם. אותה רוח קשה שהקדוש ברוך הוא כביכול הביא עליהם, אותה סופה וסער, אז אותה רוח כביכול אומרת, בזאת יכופר עוון יעקב. על ידי הרוח הקשה הזאת, על ידי זה יכופרו מעוונותיהם וחטאתיהם. ומה הכפילות? עוון יעקב, זה החטאים שהם עשו במזיד. וזה גם כן הועיל, וזה כל פרי הסיר חטאתו. הפרי הכוונה היא התוצאה, פרי הדבר, מה שצמח מן הדבר, מה יצא מן הדבר? הסיר חטאתו. שיוסר גם כן החטא. מה זה החטא? החטא זה בשוגג. ועכשיו אם נשים לב, אומר המלבי"ם, יש הבדל בין לכפר לבין להסיר. מה הפירוש לכפר בלשון הקודש? לכפר בלשון הקודש זה כיסוי. כפורת זה היה הכיסוי שנמצא מעל הארון. אז בזאת יכופר עוון יעקב. העוון שזה העוון הגדול, לא לגמרי יוסר, אבל יכופר, יכוסה. יהיה עליו כיסוי, לא יהיה נראה אותו עוון. ומאידך גיסא, החטאת של עם ישראל, שאלה הם השגגות, הם יוסרו לגמרי. ובזה הסיר חטאתו, כל פרי הסיר חטאתו. על מה? בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות. אותם אבני מזבח שהעמידו לעבודה זרה, יהיו דומים כאבני גיר מנופצות. יבטלו בזה האשרים, החמנים, לא יקומו אשרים וחמנים. התכלית של העונש זה כדי לנפץ את אבני המזבח שעשו לעבודה זרה, לבטל את האשרים והחמנים, שיהיו כאבני גיר מנופצות. בזה יכופר עוונם. אז יוצא איפה שיש שני הבדלים בין המכות של עם ישראל למכות של הגויים. המכות של הגויים מכלים, המכות של עם ישראל מייסרים, אבל לא מכלים. המכות של הגויים הם לא לצורך תועלת, מכיוון שלא יהיה בזה תועלת, אלא להינקם מהם. ולעומת זאת המכות של עם ישראל זה למען שיכופר עוון יעקב. כדי שבזה יכופר חטאתם, על ידי זה ישובו בתשובה, ואז הקדוש ברוך הוא ישוב ויגאל אותם וישיב ימיהם כקדם.
כי עיר בצורה בדד, נווה משולח ונעזב כמדבר. שם ירעה עגל, ושם ירבץ וכלה סעיפיה. הוא חוזר כעת למה שהוא אמר לנו בפסוק ז', הכמכת מכהו הכהו? איזה הבדל יש בין המכות שחטפו הגויים למכות שמקבלים עם ישראל? הוא אומר בוא וראה, המכות שהקדוש ברוך הוא הכה את העכו"ם, הכה אותם באכזריות עד מבלי השאיר להם שריד. הנה תראה, אצל הגויים, כי עיר בצורה, עיר שהייתה בצורה, חזקה ביותר, עכשיו הפכה להיות בדד. בדד זה אומר עיר שהוכתה, הכתה בדד, אין לה עוזרים, אין לה מסייעים. ולא זו בלבד, אלא גם נווה. נווה זה הנאות גנים, הפרדסים, משולח. אותם פרדסים יהיו משולחים. משולחים יש לזה שתי משמעויות. גם הענפים משולחים לכל עבר, מה זה מראה? אין מי שיטפח אותם, אין מי שיקצוץ, אין מי שיגזם. מצד שני גם כן, זה משולח על העניין של הפקר. משולח, כל מי שרוצה יכול להיכנס לאותם גנות, לאותם פרדסים. אז העיר הבצורה הפכה להיות בדד, אף אחד לא נכנס לשם, עיר שוממה. הנווה הפך להיות משולח ונעזב כמדבר. מה זה גורם? שם ירעה עגל. אז ממילא כולם נכנסים לתוך אותם מקומות משולחים, אותם מקומות מפוארים, גנים ופרדסות, הפכו להיות מקום שרועים שם עגלים. ושם ירבץ. מה התוספת ושם ירבץ? אומר המלבי"ם, ירעה זה באופן אקראי. ירבץ זה כבר באופן קבוע, הוא רובץ שם. אז העגל מרוב שהמפלה הזאת תימשך זמן רב, המצב הזה יימשך זמן רב, אז העגל שם ירבץ. וכלה סעיפיה. זאת אומרת לא די בכך שהוא ירבץ בקביעות, אלא גם סעיפיה, כל הענפים שלה יהיו למאכל לאותו עגל, וממילא לא יישאר מהם מאומה.
ביבוש קצירה תשברנה. נשים באות מאירות אותה. כי לא עם בינות הוא. על כן לא ירחמנו עושהו, ויוצרו לא יחוננו. הוא ממשיך ואומר, בוא וראה את ההבדל בין עם ישראל לבין הגויים. הקדוש ברוך הוא כשהכה את הגויים, כמו שראינו בפסוק י', עיר בצורה בדד, נווה משולח, הוא ממשיך ומתאר ואומר, ביבוש קצירה תשברנה. המשל הוא, כמו שאנחנו אומרים, ממשילים אותם לאיזה שהם גנות ופרדסים. אז הגנות והפרדסים האלה אמרנו יהיו מקום לרעייה של עגל, ירבץ, כלה סעיפיה. מה יקרה לאחר מכן? יתייבשו ענפיהם. וכל זה משל אל הגויים. למה? אין מי שמשגיח כדי להשקות אותה, אז ממילא יתייבשו ענפיהם מעצמם. מעצמן תשברנה. נשים באות מאירות אותה. מה זה נשים באות מאירות אותה? יבואו נשים ללקט את הענפים על מנת להאיר בהם את ביתם. להשתמש בזה בתור חומר הסקה, לשים בתנור. נשים באות מאירות אותה, משתמשות בזה לצורך אור. המלבי"ם מסביר עוד הסבר, מאירות הכוונה היא גם כן מלקטות. כמו שכתוב אריתי מורי עם בשמי. גם שמה אריתי זה מלשון, כן, לאסוף. אז נשים באות מאירות אותה, הכוונה מלקטות את הענפים הנשברים מאותם, מאותם עצים כביכול, מאותו נווה של הגויים. אז המלבי"ם אומר שזה בעצם בא להראות על התכלית, על הקושי של האבדון שיהיה, עד כדי כך שהענפים ייבשו, הכל ייהפך להיות יבש. זאת אומרת גם בשורש לא יישאר חיות. מאומה לא יישאר מהגויים, עד כדי כך שכבר לא יהיה מה לעשות איתם עם אותם פרדסות מיוחדים, אלא רק להשתמש איתם לצורך הסקה, לצורך אור.
ועכשיו, אם תבוא ותשאל, מה ההבדל? למה הגויים הקדוש ברוך הוא מכה אותם מכה עד לכלה, ואילו את עם ישראל הקדוש ברוך הוא נפרע מהם מעט מעט רק כדי להשיבם בתשובה, אבל לא מכלה אותם לגמרי? התשובה, אומר על זה הנביא, מכיוון שאין טעם להוכיח את הגויים על מנת שישובו בתשובה. אין עם מי לדבר. זה מה שהוא אומר, כי לא עם בינות הוא. אם היה עם בינות, אז היה טעם לייסרם כדי שישובו בתשובה ויתקנו דרכיהם. אבל היות ולא עם בינות הוא, הקדוש ברוך הוא יודע שתשובה לא תועיל להם, ממילא אין טעם להשאיר מהם שורש וענף. אז לכן, מה התוצאה? זה לכלות אותם לגמרי. וההגדרה פה לא עם בינות, אומר המלבי"ם, זה מזכיר את הפסוק ולבבו יבין ושב. זאת אומרת, כאשר הלב מבין, אז מה? אז יש תשובה, שבים בתשובה. אבל הם לא עם בינות, אין הלב מבין, אז אין ושב. אז ממילא אין טעם להותיר מהם מאומה. על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו. אין להם תקנה. מה, מה הכפילות לא ירחמנו עושהו, מחד, ויוצרו לא יחוננו? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין רחמים לבין חנינה. ירחמנו עושהו ויחוננו. יש הבדל בין חנינה לרחמים. אדם שמרחם, זה מצד שקשה לו, נכמרו רחמיו, קשה לו לראות את הדבר, איך הדבר הזה כלה, איך הדבר הזה עובד, איך הדבר נשבר. קשה לו. או יש לו ייסורי מצפון כאשר הוא רואה דבר קשה. לעומת זאת החונן, זה לא מצד שקשה לי, אלא מצד שמצאת חן בעיניי. מה שנקרא מתנת חינם. חונן. עכשיו יש הבדל גם כן בין עושהו לבין יוצרו. אומר המלבי"ם, מה ההבדל? עושה זה האדם שפועל בחומר בלבד. זה נקרא עושה. לעומת זאת יוצר, זה כבר יוצר צורה. זאת אומרת, אם אני אקח עכשיו לדוגמה אבקת חימר, אשים לתוכה מים, אתחיל לגבל. אני נקרא עכשיו עושה. ברגע שאני אצור צורה, אני נקרא יוצר. זאת אומרת, העיסוק בעצם החומר נקרא עשייה, הפיכת החומר מחומר גשמי לצורה, שזה כבר נתן לו יותר מעלה, זה כבר דבר בעל צורה, לא סתם חומר גלם, זה נקרא יוצר. אז הוא אומר, על כן לא ירחמהו עושהו. מה פירוש הדבר? עצם זה שהגופות עובדים. הגוי, זה גוף. עצם זה שהגוף עובד, זה כבר סיבה לרחם, לראות שיכמרו רחמיו על כך שגופו עובד. על כן לא ירחמנו עושהו. הקדוש ברוך הוא לא ירחם על הגוף העובד. ויוצרו לא יחוננו. אבל יש את הקדוש ברוך הוא הרי פה שיצר פה את החלק הרוחני, השם הוא יוצר נשמתו, לגוי יש נפש. הקדוש ברוך הוא יוצר נפשו, אז לכאורה זה היה אמור למצוא חן בעיני השם, מצד שהוא חלק אלוה ממעל. אז היה ראוי לתת לו חנינה. אומר אף על פי כן, ויוצרו, מי שיצר את החלק הרוחני, לא יחוננו, לא יזכה לחנינה מאת השם יתברך.
והיה ביום ההוא יחבוט השם משיבולת הנהר עד נחל מצרים. ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. והיה ביום ההוא יחבוט השם משיבולת הנהר. מה זה ביום ההוא? איך הפרק התחיל? ביום ההוא יפקוד השם בחרבו הקשה והגדולה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים. זה היה, זה ביום ההוא. היום ההוא, אותו יום של הגאולה שאנחנו מצפים לו, שהקדוש ברוך הוא ייפרע מן הגויים. ולאחר מכן הוא אמר איזה שיר ישוררו ביום ההוא, ביום ההוא כרם חמר ענו לה, אני השם נוצרה לרגעים וכולי. עכשיו הוא חוזר למה שהוא פתח בו. הקדוש ברוך הוא יחבוט משיבולת הנהר עד נחל מצרים. את מה חובטים? את התבואה, נכון? את התבואה חובטים. ומה בעצם המטרה שחובטים את התבואה? כדי להסיר את המוץ מן הגרגירים, מן השיבולת, מן החיטים. אז עכשיו הוא בא ואומר, העכו"ם שעם ישראל נמצאים בתוכם, הם יעברו חבטות. מה המטרה שיחבוט? כדי להסיר מתוכם את עם ישראל. שעם ישראל הם מבחינה של התבואה, הגרגיר של הזרע שנמצא בתוך הקש. והגויים פה הם בחינה של המוץ, כן, הקליפות. וכאשר השם רוצה לקבץ את נדחי ישראל, הוא צריך להפריד אותם קודם. ואז הקדוש ברוך הוא יחבוט. יחבוט השם, מהיכן? משיבולת הנהר עד נחל מצרים. המלבי"ם אומר, למה לא כתוב ידוש? למה כתוב יחבוט? לדוש, אומר המלבי"ם, זה כשדשים הרבה בבת אחת. זה נקרא דישה. לעומת זאת מי שחובט, חובט מעט. רוצה, מי שלא רוצה עכשיו לעשות גורן שלמה, יש לו מעט חיטים שהוא רוצה להפריד מהם, אז הוא חובט. תנו לי דוגמה. נו. דוגמה מהתנ"ך. ותחבוט את אשר ליקטה. נכון? מי זו? רות. נכון? שם ותחבוט. מה, מה היא הלכה עשתה גורן? לא, היא אספה מעט. ותחבוט. מה זה לחבוט? אומר המלבי"ם, זה עם המקל חובטים. מי שיש לו מעט, אז הוא חובט עם המקל. אבל מי שלא, אז דש עם שוורים ועם חמורים, שזה פעולה הרבה יותר גדולה. אז כאשר השם ירצה לקבץ את נדחי ישראל, אז הוא אומר יחבוט. מדוע? מכיוון שהקיבוץ יהיה מעט מעט. לא ברגע אחד כל עם ישראל ייכנסו לפה, אלא זה יהיה מעט מעט. ולכן הוא אומר ביום ההוא יחבוט השם. מהיכן? משיבולת הנהר עד נחל מצרים. הקדוש ברוך הוא יאסוף אותם ממקומות גלותם. משיבולת הנהר, ששם גלו זה מדינות אשור, עד נחל מצרים, ששם עם ישראל נמצאים בארץ סוון, כמו שנראה בפסוק הבא. והקדוש ברוך הוא יאסוף אותם, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. מה, מה הפירוש ואתם תלוקטו לאחד אחד? אומר המלבי"ם, כאשר חובטים את התבואה, מה בעצם קיבלנו? אחרי שחבטנו, מה קיבלנו? קיבלנו גרגירים וקיבלנו מוץ. נכון? הם עדיין מעורבים. הגרגירים והמוץ, הקליפות, הם עדיין מעורבים. לאחר מכן, השלב הבא, מה זאת אומרת מעורבים? בהתחלה הם היו דבוקים. בשלב אחרי שחבטנו אותם, הם כבר נפרדו, אבל מעורבים. אנחנו צריכים בשלב שלאחר מכן לעשות לזרות אותם, נכון? ככה היו זורים. לוקחים, זורים ברחת לאוויר, הרוח הייתה מפזרת את המוץ, והגרגירים היו יורדים. זה השלב השני. עכשיו, כיוון שפה לא מדובר על כמויות כאלה גדולות, אז אין זרייה ברוח. אז איך עושים כדי להפריד? מלקטים אחד אחד, כמו שבן אדם בורר אורז. צריך ללקט אחד אחד. ולכן אומר המלבי"ם, זה השלב השני. ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. לאחר שעם ישראל כביכול יהיו נפרדים מן העכו"ם, עדיין יהיו צריכים ללקט אותם אחד מעיר ושניים ממשפחה. כדי לקבץ אותם אחד לאחד, אתם תלוקטו לאחד אחד. כל משפחה תתקבץ ותיאסף איש אל אחיו.
ואז בשלב השלישי, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו להשם בהר הקודש בירושלים. ביום ההוא יתקע בשופר גדול. אומר הרד"ק, אל תמתין לתקיעת השופר, כי היתקע בשופר גדול זה בעצם סוג של משל. כך יתקבצו, כאילו היה נתקע בשופר גדול. זאת אומרת, אתה פתאום תראה את כולם מתאספים, כאילו מישהו תקע בשופר וכולם שמעו את תקיעת השופר בכל העולם והתחילו להתאסף אחד מעיר ושניים ממשפחה. ביום ההוא יתקע בשופר גדול. מי שיודע, העליות הראשונות שהיו כאן בתקופה של קום המדינה, זה ממש היה כך. כאילו מישהו תקע בשופר והתחילו להגיע, מעיראק, מתימן, מתוניס, ממרוקו, מפולין, מ... כאילו מישהו תקע בשופר והתחילו להתקבץ ולהיאסף. באו האובדים, אלה שגלו על ידי מלך אשור, ובאו האובדים בארץ אשור, אלה שעדיין לא שבו היום. והנידחים בארץ מצרים, אחרי זה יבואו שארית עם ישראל, ממלכות יהודה. הנידחים, זה בעצם לאו דווקא אחרי, אלא הנידחים בארץ מצרים מדובר על אלה שאנחנו יודעים את מקומות מושבותיהם, אבל הם נידחים שם. הנידחים בארץ מצרים. והשתחוו להשם בהר הקודש בירושלים. ישתחוו להשם, יבואו להשתחוות להשם בהר הקודש שבירושלים. הר הקודש הכוונה הר המוריה, זה מקום המקדש. ויעזרנו השם שהקיבוץ של הגלות הזאת תהיה במהרה בימינו, אמן.