פתיחה: הפרק שלאחר "הנה ה' יוצא ממקומו"
הפרק הקודם נחתם בנבואה "הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגילתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה". פרק כ"ז ממשיך את אותו עניין: הוא מדבר על אותו זמן שבו עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע מן האומות. אחרי הפירעון מן האומות עובר הנביא לתאר את מצבו של עם ישראל באותו יום - ככרם משובח שהקדוש ברוך הוא נוצר ומשקה - ולבסוף לקיבוץ הגלויות ולתקיעה בשופר הגדול.
פסוק א: החרב הקשה, הגדולה והחזקה
בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת־הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם׃
רש"י מפרש: "לויתן נחש בריח" זו מצרים, "לויתן נחש עקלתון" זו אשור, "והרג את התנין אשר בים" זו היושבת בלב ימים, הכיתיים, הנקראים איי הים. והרד"ק אומר שהדבר יתקיים במלחמת גוג ומגוג.
המלבי"ם, כדרכו, מדייק בשלושת התארים של החרב, שהם שלושה מיני חוזק. "קשה" - זו איכות הברזל עצמו, חומר קשה כל כך עד שהוא מסוגל לפורר כל חומר אחר. "גדולה" - זה האורך; ייתכן דבר ארוך שאינו קשה, ולכן הוסיף שהחרב תהיה גם קשה בעוצמתה וגם ארוכה. "חזקה" - זה הכוח, העובי והכובד. שהרי ייתכן חומר קשה אך דק, או קשה אך מועט; לכן אומר הכתוב שהחומר הקשה הזה יהיה גם גדול וגם כבד ועבה, ואז עוצמתו רבה הרבה יותר.
וכנגד שלושת סוגי החוזק של החרב עומדים שלושה יצורים, וכל אחד מכוון כנגד אחד מהם. החרב הקשה - על "לויתן נחש בריח", הדג הענק שבים המבריח כבריח באמצע הים. "בריח" פירושו דבר העובר מקצה לקצה, כמו הבריח התיכון שבמשכן, שהיה מבריח את הקרשים מן הקצה אל הקצה, ובנס היה מסתובב בפינות המשכן. הלויתן הזה נקרא כך משום שהוא עומד באמצע הים כחומה בצורה לאורך כל הקו, ואינו נותן לעבור דרכו.
החרב הגדולה - כנגד "לויתן נחש עקלתון", נחש ודג ארוך שבים, שמעקל את עצמו סביב הכדור. כיוון שהוא ארוך, צריך כנגדו את החרב הגדולה, היינו הארוכה, וחרבו הארוכה של בורא עולם תוכל גם לו.
החרב החזקה, שהיא הכבדה והעבה - כנגד "התנין אשר בים". את הלויתן אי אפשר להרוג בחרב פשוטה, ואף בחץ קשה מאוד להמיתו; אבל חרב כבדה וחזקה ביותר יכולה גם לו. המלבי"ם מביא שיש המפרשים "תנין" על הקרוקודיל, הנקרא בלשוננו תנין, ומכל מקום, כדבריו, הביאור יעלה יפה לפי כל שיטה.
הנמשל: שלושה סוגי תוקף של אומות
כל זה משל, ובנמשל מדובר בשלושה סוגי חוזק ותוקף של אומות. יש אומה שחוזקה מצד תוקף ארצה: ארץ בצורה, הרים רמים וגבוהים, מבצרים שאי אפשר לעבור אותם. זהו "נחש בריח", המבריח מן הקצה אל הקצה ואין לחדור דרכו. לך תעבור את החומה הסינית. ייתכן שאנשיה אינם גיבורים וייתכן שהמקום אינו גדול, אבל קשה מאוד לפרוץ פנימה. וכנגדם החרב הקשה, שתצליח לשבור גם את חומותיהם.
ויש מדינה שאין לה חומות חזקות ולא הרים מבוצרים, אבל היא ענקית: כמה שתהרוג, יבואו כנגדך עוד מיליונים. מצד גודלה ומצד רוב עמה קשה מאוד לכבוש אותה. זהו "נחש עקלתון", שהעקלתון מבטא אורך, עד שמרוב אורכו הוא מתעקל כחבל המתגלגל. לך תתחיל לכבוש את ברית המועצות, או את סין; אינך יודע מהיכן אתה מתחיל והיכן אתה גומר. מקום קטן - התאמצת מעט והצלחת; כאן אתה צריך צבא של מיליארדים מכל הכיוונים כדי לכבוש חצי עולם.
ויש מדינה שאינה גדולה במיוחד ואין תוקף בעריה ובמבצריה, אבל יושבים בה אנשים גיבורים העשויים ללא חת, המוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה. זהו "התנין אשר בים": אינו בריח ואינו עקלתון, אבל הוא תנין וחזק ביותר. המלתעות של התנין הן מן החזקות שבטבע, בכוח הידוק של מאות קילוגרמים, דבר נורא ואיום; ואף לפי המפרש "לויתן" מדובר בחיה אימתנית. ומכל מקום, הקדוש ברוך הוא יוכל לכל מיני האומות: לאלה שמאחורי דלתיים חומה ובריח, לאלה שחזקות מצד הגודל ורוב העם, ולאלה שחזקות מצד תוקף גיבוריהן. על כולן, ביום ההוא, יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה.
פסוק ב: כרם חמר - היפוכה של שירת הכרם
בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ־לָהּ׃
ביום ההוא יהיה עם ישראל דומה לכרם חמר - כרם המפיק יין, ואת יינו ישתו לרוויה, ואז ישירו לו את השיר הבא. וזה היפוכה של "שירת דודי לכרמו" שראינו בפרק ה': שם נטע הקדוש ברוך הוא כרם, השקיע בו והשתדל בו, "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים". במקום יין מיוחד קיבל באושים. כאן אומר הנביא שלעתיד לבוא יהיה בדיוק להפך: הכרם יהיה כרם משובח המפיק יין מיוחד ביותר.
מהו "חמר"? המלבי"ם מסביר: היין החזק, שמרוב חוזקו ומרוב האלכוהול שבו מעלה רתיחה כשמוזגים אותו, כלשון "ויין חמר מלא מסך" - תוסס. והרד"ק מפרש ש"חמר" הוא אדום, ומביא סיוע מן הערבית, שבה האדום נקרא "אחמר", ואדמה אדומה - "חמרא". אם כן "כרם חמר" הוא כרם של היין המשובח, שהוא היין האדום. וכן בהלכה היין האדום משובח יותר מן הלבן לקידוש ולליל הסדר, וכן "אל תרא יין כי יתאדם" - הרי שלאדום יש מעלה וייחודיות. ו"ענו לה" הוא לשון שירה, כמו "ותען להם מרים": ישירו לה ויאמרו "כרם חמר".
פסוק ג: אני ה' נוצרה - היפוך העונש
אֲנִי יְהֹוָה נֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה׃
כך יאמר הקדוש ברוך הוא בשירת הכרם: אני ה' שומר ונוצר את הכרם מכל פגע הבא מבחוץ. המלבי"ם מעמיד זאת כנגד האמור בפרק ה': "הסר משוכתו והיה לבער" - הקדוש ברוך הוא אמר: סוככתי על הכרם והוא עשה באושים, אם כך יסירו את הסככה ואת הגדר והשמירה, ויבואו החיות ויאכלוהו. זה היה עונשם אז. וכאן, כשישראל יחזרו להיות צדיקים ויראים, אומר ה': "אני ה' נוצרה".
"לרגעים אשקנה" - אשקה אותה בכל רגע, לא פעם בחודש. וגם זה היפוך העונש שנאמר שם: "ועל העבים אצווה מהמטיר עליו מטר", שעונשם היה שלא ירד גשם על אותו כרם. כשישראל יהיו צדיקים, אשגיח עליהם באופן תמידי להשקותם כראוי, כדי שכרם ישראל יגדל כראוי.
"פן יפקוד עליה" - "יפקוד" כאן מלשון חיסרון, כמו "ולא נפקד ממנו איש", ו"עליה" הם העלים שלה. אומר הקדוש ברוך הוא: אתן לה שמירה מעולה כל כך, עד שאקפיד אפילו על העלים שלא יחסרו. שהרי השומר כרם שומר שלא יחסרו הענבים, ושומר שלא יחסרו הענפים, שכן כל זמורה יכולה להוציא כמה אשכולות; אבל לשמור גם על העלים? אומר ה': אשמור אפילו פן ייחסר אחד מן העלים. "לילה ויום אצרנה" - שמירה מסביב לשעון.
ובנמשל: "אצרנה" - מן האויבים שמבחוץ. ו"אשקנה לרגעים" - זו ההשגחה התמידית של הקדוש ברוך הוא עלינו, וזה שפע הנבואה. שהרי הנבואה נמשלת לשפיכת מים: "אשפוך רוחי עליכם", כביכול הקדוש ברוך הוא מערה ושופך עלינו שפע. וכן "בניכם ובנותיכם... חלומות יחלומון", "ומבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" - ביטויים המלמדים שלעתיד לבוא תהיה רוח ה' על כלל עמו ישראל. ולא זו בלבד שאשמור על הצדיקים ועל הגדולים ועל הקדושים, אלא גם על הריקים שבעם ישראל, שהם בבחינת העלים - לא פירות ולא ענפים אלא עלים בלבד - גם עליהם אשמור כבבת עין, "לילה ויום אצרנה".
"לפקוד" - מן הפעלים ההפוכים
המלבי"ם מעיר שהלשון "לפקוד" היא מן הפעלים ההפוכים, כלומר פעלים הנושאים משמעות והיפוכה. כך "להשריש" - לעשות שורשים, ו"לשרש" - לעקור מן השורש. וכך "קלס": מצד אחד שבח, ומצד שני "עשה אותו ללעג ולקלס", ביזיון. ויש עוד דוגמאות רבות. כך גם "יפקוד": מצד אחד לשון חיסרון, "לא נפקד ממנו איש", ומצד שני לשון מניין, "לפקוד את בני ישראל" - למנותם. והעניין אחד: "פקידה" היא ספירת דבר חשוב, כדרך שהיו פוקדים את אנשי הצבא ביציאתם למלחמה; ולאחר מכן, בשובם, נאמר "ולא נפקד ממנו איש" - לא נחסר. מצד אחד למנות ולמצוא שכולם ישנם, ומצד שני כשנחסר אחד אומרים שנפקד.
פסוק ד: "חמה אין לי"
חֵמָה אֵין לִי מִי־יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד׃
לפי המלבי"ם, הכרם הוא הדובר: אין אני נוטר חמה על שום אומה ולשון; אלא רק על מי שירצה לתת אותי "שמיר ושית במלחמה", כלומר להילחם בי ולהפוך את הכרם לקוצים המחריבים אותו, כפי שהיה בעבר ש"עשה באושים". על זה נאמר "אפשעה בה אציתנה יחד" - אפסע באותה חמה ואשרוף אותם יחד: את הבא להילחם בי, יחד עם השמיר והשית. כלומר, הכרם אומר: איני מחפש נקמות, אבל ממי שירצה להזיק לעם ישראל - ממנו אני רוצה שייפרעו.
המלבי"ם מבחין בין "צעד" ל"פשע". "צעד" מבטא את ההליכה עצמה, כלשון "פעמים" - פעימות, צעדים, וכן "מה יפו פעמייך בנעלים", הצעדים בעלייה לרגל, וכן "פעמי משיח", כביכול נשמעים כבר צעדיו בדרך. לעומת זאת "פשע" מבטא שיעור, מידה ומרחק. לכן כשרוצים לומר שאדם עמד למות נאמר "כפשע ביני ובין המוות" - מרחק פסיעה. והיכן מקום הפסיעה? ב"מפסעה", ולכן נאמר "ויכרות את מדוויהם עד המפסעה" - עד המקום שממנו נחלקות הרגליים ומשם הפסיעה. אם כן "פשע" מבטא מידה, וכאן "אפשעה בה אציתנה יחד": במרחק של פסיעה אחת בלבד כבר אשרוף אותם יחד.
ביאור הרד"ק בשם אביו: "חמה אין לי" - על ישראל
הרד"ק מפרש אחרת. "חמה אין לי" - אין זו ממידותיי; ממידותיי ארך אפיים, ולא כעס וחמה. ולכאורה הרי כתוב "נוקם ה' ובעל חמה", "נוקם ונוטר", "לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם", "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", "להשמדם עדי עד". אלא שהתשובה בגוף הכתובים: כל אלה נאמרו כלפי הגויים. אבל כלפי ישראל אומר הקדוש ברוך הוא: חמה אין לי.
וביאור הדבר: כאשר פוקדים אומה בחמה - זה עד כלה. חמה פירושה כיליון גמור, חיסול. והקדוש ברוך הוא אומר על עם ישראל: אין לי לעולם פעולה שבה אני נפרע מהם בדרך של חמה, שהרי אילו היה כך לא היה נשאר מעם ישראל מאומה. אלא אף כשהוא נפרע מהם, הוא פוקד עליהם מעט מעט, כמו שכתוב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" - ושוב, "אפקוד" מלשון חיסרון: לאט לאט ייפקדו העוונות, עוד מעט עונש, עוד מעט ייסורים, עוד מעט גלות, עד שיתמו כל העוונות. אבל אין זה חיסול, ואין מצב שבו עם ישראל חלילה יושמד. ולהבדיל מן האומות: היכן הן האומות הקדומות? היכן בבל הקדומה, היכן מצרים הקדומה? אומות שהתערבו ובטלו, או שנכחדו לחלוטין. ואילו על עם ישראל אומר הקדוש ברוך הוא: חמה אין לי.
וממשיך הרד"ק: ואילו הייתה לי חמה עליהם - "מי יתנני שמיר שית במלחמה"? הרי הכרם הזה, שנתן לי שמיר ושית במקום ענבים, עם ישראל שגידלו קוצים תחת ענבים, כבר מזמן היו לי כל הסיבות; "אפשעה בה אציתנה יחד" - פסיעה אחת בלבד, וכבר לא היה נותר מהם מאומה. ומסיים הרד"ק: "כך פירש לי אדוני אבי ז"ל, והוא הטוב שבפירושים". ותמיד אני אומר: כשאתם שומעים מן הרד"ק פירוש בשם אביו - חפשו ממתקים; יש לו בשם אביו ביאורים נפלאים.
פסוק ה: או יחזק במעוזי
אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה־לִּי׃
לפי קו הרד"ק: האפשרות האחרת היא שעם ישראל יחזיק בתורתי. כלומר, הייתי מכלה אותם - אלמלא שהוא מחזיק בתורתי; ואם יחזיק בתורתי, היא תגן עליהם ותהיה להם בבחינת מעוז. כמו שכתוב "ה' עוז לעמו ייתן", ועוז הכוונה תורה - כפי שאמרו על בלעם ששאלוהו מה הרעש בעולם בשעת מתן תורה, ואמר להם "ה' עוז לעמו ייתן", שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לעמו ישראל, "ה' יברך את עמו בשלום".
"יעשה שלום לי" - יבוא זמן שיעשה עמי שלום. ומדוע נכפל "שלום יעשה לי"? אומר הרד"ק: הכפל בא לחזק את השלום, שלא תהיה עוד מלחמה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא כביכול, ולא יהיה מצב של הקפדה מן השמיים כלפינו, ולא מצב שבו "מחיצה של ברזל נפרסה בין ישראל לאביהם שבשמים". זה זמן הישועה, זמן של שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
והמלבי"ם ממשיך כאן את קו ביאורו: הכרם אומר שאין לו חמה כנגד מי שפשע כנגדו בעבר, אלא רק כנגד מי שרוצה עתה לעשותו שמיר ושית במלחמה. אבל מי שיחזיק במעוזי ויעשה עמי שלום - שלום יעשה לי, ואף אני לא אעשה לו רעה. הוא רוצה לעשות לי שלום, גם אני אעשה לו שלום. כלומר: מי שמבקש להפוך את הכרם לשמיר ושית, בפסיעה אחת אעשה עמו מלחמה ואכלה אותו; ומי שלהפך, יחזק את הכרם ויחזק את עם ישראל, כמים הפנים לפנים - גם אני אעשה שלום בעבורו. ומה בא השיר ללמדנו לפי המלבי"ם? שישראל לא ירעו ולא ישחיתו, אבל מי שיערב לבו לגשת אליהם - יעשו בו שפטים באף ובחמה. זהו זמן שכבר לא תהיינה בו מלחמות, ולא יבקשו להיפרע על מה שהיה בעבר; אבל מי שבכל זאת ירצה לבוא ולהילחם בהם, ישלם מחיר כבד.
פסוק ו: מן השורש אל הפריחה
הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה׃
כאן מבאר הנביא מיהו אותו כרם חמר, ומהיכן באו בדיו וענפיו. הגפנים הללו - מן השורש של יעקב הן באות. עם ישראל, אחרי הגלות ואחרי ההרג ואחרי כל מה שהצרו לו והציקו לו, דומה לכרם שנחרב ולא נותר ממנו מאומה; ומה נשאר? רק השורשים. כשהורסים עץ מלמעלה, השורשים שלמטה עדיין קיימים. וזהו "הבאים ישרש יעקב": מאותו שורש קדום, שעדיין קיים, כמה שהצרו לו והרסוהו והיכוהו. ומאותו שורש יציץ ויפרח, עד ש"מלאו פני תבל תנובה", ויהיה ממנו כרם חמר גדול שיפיק את הענבים המשובחות והאדומות הראויות ליין.
ומדוע פעם "יעקב" ופעם "ישראל", פעם "ישרש" ופעם "יציץ ופרח"? מסביר המלבי"ם: "ישרש" מציין את השורש, ו"יציץ ופרח" את מה שמוציא אחר כך בצמיחתו. והשם "ישראל" מבטא את החשיבות והמעלה, לשון שררה וגדולה, ואילו "יעקב" מלשון עקבה, ומבטא את המצב הנחות יותר. לכן בתחילה, כשהם עדיין רק שורש שלא יצא אל הפועל - "הבאים ישרש יעקב", עדיין אינם בדרגתם הגבוהה. אבל לאחר מכן, כשיציץ ויפרח ויתעלו במדרגתם ובקדושתם ויהיו בבחינת כרם חמר המפיק יין משובח - אז "יציץ ופרח ישראל", בשמם הגבוה.
"ומלאו פני תבל תנובה" - תנובתם ותוצרתם ימלאו את פני התבל, שבכל העולם ישמעו על עם ישראל. אבל לא מתוך שאנחנו שולחים עבריינים לכל העולם, לצערנו, או שאר מרעין בישין; אלא ישמעו עליהם משום שיבואו ויאחזו בציציותיהם של עם ישראל ויאמרו: בואו ונעלה ציון, אתם זכיתם להיות עם האלוקים, אתם העם הנבחר. יראו בהם סמל ודוגמה ומופת ליראת שמיים, לקדושה ולמעלה, שכולם ירצו להידבק בהם.
פסוק ז: הכמכת מכהו הכהו
הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם־כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג׃
רש"י מפרש שהקדוש ברוך הוא אומר להם: הראיתם שכמכת מכהו של יעקב, שעליו דובר קודם, הכיתיו? כלומר הכיתי את המכה אתכם כמכתו שלו, מידה כנגד מידה. המצרים הטביעו אותנו במים - הטביעם הקדוש ברוך הוא בים סוף.
ולכאורה קשה: מהי הה"א שב"הכמכת"? הרי ה"א בדרך כלל מבטאת תמיהה. מסביר רש"י שאין זו ה"א התמיהה, אלא ה"א קבועה: יש תמיהות שהן מתקיימות, כלומר לשון שאלה שתשובתה חיובית. וראיה לדבר ממה שנאמר בשמואל: "הנגלה נגליתי אל בית אביך" - שנאמר לשמואל על עלי, ואין זו תמיהה כלל.
לסיכום:
הפרק פותח ביום הפירעון מן האומות: חרב קשה, גדולה וחזקה כנגד שלושה סוגי תוקף - אומה החזקה בביצוריה (נחש בריח), אומה החזקה בגודלה וברוב עמה (נחש עקלתון), ואומה החזקה בגבורת אנשיה (התנין אשר בים). ומשם עובר הנביא לתאר את ישראל כ"כרם חמר", היפוכה הגמור של שירת דודי לכרמו: במקום "הסר משוכתו" - "אני ה' נוצרה", ובמקום "מהמטיר עליו מטר" - "לרגעים אשקנה", שמירה עד כדי שמירה על העלים, על הריקים שבעם. "חמה אין לי": כלפי ישראל אין כיליון, אלא פקידת עוונות מעט מעט; ומי שיחזיק במעוז התורה ויעשה שלום - שלום ייעשה לו. ולבסוף, מן השורש החרב של יעקב יצוץ ויפרח ישראל, עד שתמלא תנובתו את פני תבל, והכל יבקשו להידבק בעם ה'.