פרק כ"ו בישעיהו הוא שיר של אמונה ובטחון, ובחלקו השני הוא הופך לתפילה ולטענה שהנביא טוען לפני הקדוש ברוך הוא: מדוע הרשע מצליח, ומתי תבוא הישועה האמיתית. השיעור שלפנינו עוסק בחלק זה, מפסוק י' ועד סוף הפרק, ובו נלמד את ביאורי המלב"ים, הרד"ק ורש"י, ונגיע עד לנבואת תחיית המתים ופרעון הדין מן האומות.
למה הרשע מצליח - שתי טענות
יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק, בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל, וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת יְהֹוָה.
שואל הנביא: מדוע הרשע זוכה לחן ולחנינה? מדוע הוא מצליח? הרי משתי סיבות ראוי היה שייענש מיד. הסיבה הראשונה: אם הרשע אינו מקבל כרשעתו, הוא הולך ומוסיף רשע. אילו היה מקבל סטירה מיידית, היה נעצר; אך משהוא רואה שהדרך מצליחה לו, הוא מוסיף רשע על רשע. וזהו "יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק" - על ידי שאתה נותן לו חן וחנינה, אין הוא לומד לנהוג בצדק, והוא ממשיך בדרכו המקולקלת.
הסיבה השנייה: על ידי הצלחתו, אחרים רואים ולומדים ממנו ומרשיעים כמותו. וזהו "בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל" - ארץ שהיו הולכים בה לנוכח השם, ארץ שהתנהגו בה ביראת השם, בא הרשע ומעוול את האחרים, גורם שאחרים יאמרו: הנה הרשע עושה רשע ומצליח, אעשה כן גם אני. נמצא שהוא מחטיא את הרבים. "וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת יְהֹוָה" - ריבונו של עולם, מדוע אינך מראה לו את גאות השם ואת כוחך, ונפרע ממנו להראותו שיש שופט בארץ העושה לרשע רע כרשעתו?
התשובה הידועה: בחירה חופשית - ובכל זאת "יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ"
יְהֹוָה רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן, יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת עָם, אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם.
אומר הנביא: יודע אני שיש על שאלתי תשובה. אילו היה הקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשע מיד ונותן לצדיק שכרו מיד, לא היה העולם נחלק לרשעים וצדיקים אלא לחכמים וטיפשים. שהרי רק טיפש היה עושה מעשה רשע בידעו שמיד יבוא עונשו, ורק טיפש היה רואה שכר מיידי כה גדול ולא היה עושה רצון השם. העולם היה הופך לעולם של רובוטים: אילו מיד לאחר קיום מצווה היה מנהל הבנק מתקשר ומודיע שהופקדו בחשבונך עשרת אלפים דולר, היו כולם רודפים אחרי המצוות כשיכורים. ואילו מי שהדליק את האור בשבת הייתה ידו משותקת מיד לשבוע - מי השוטה שהיה מדליק? וכך בכל מצווה ובכל עבירה.
לכן אין הקדוש ברוך הוא נותן שכר ועונש מיידיים, ובלשון הקדמונים: כדי שיהיה מקום לבחירה חופשית. הקדוש ברוך הוא יצר מצב של הסתר, שבו העושה טוב אינו מקבל שכרו מיד והעושה רע אינו מקבל עונשו מיד. אדם יכול לכפור ולהכעיס ולראות שלכאורה לא קרה דבר, ודין ומשפט אחד לצדיק ולרשע - וכאן הניסיון האמיתי: אף שאתה רואה את הרשע מצליח וממרה פי השם, ואף שאתה רואה שהצדיקים סובלים ומתייסרים יותר, אתה דבק ברצון השם. הקדוש ברוך הוא רוצה שתעבדנו מתוך אמונה ולא מתוך כדאיות, שאם מתוך כדאיות אתה עובד - אינך אלא מחפש שכר.
וזהו "יְהֹוָה רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן" - רוממת את ידך כדי שלא יראו בבירור את הנהגתך, כדי שיהיה הסתר פנים ותהיה לאדם בחירה לעשות טוב או רע. אבל אני אומר: "יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ" - אדרבה, ריבונו של עולם, מוטב שיראו ויבושו, שכבר נתמלאה סאתם וראויים הם לעונשם משתי סיבות. האחת, "קִנְאַת עָם" - ראוי שתקנא על מה שעשו לעמך: הצרו, הציקו, טבחו, רצחו ושחטו. והשנייה, "אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם" - האש שהבעירו הם בעצמם, ראוי שהיא תאכלם; כל כך הגדילו חטאיהם עד שהאש שעשו היא שתכלה אותם. המלב"ים מבאר ש"אף" כאן הוא כמו "גם", טיעון נוסף, ומביא הסבר נוסף ש"אף" לשון כעס: הם הרבו להכעיס, ועלה עשן באפו מרוב חטאיהם, ולכן ראוי שהאף הזה יאכלם.
"תִּשְׁפֹּת שָׁלוֹם לָנוּ" - את שלנו כבר שילמנו
יְהֹוָה תִּשְׁפֹּת שָׁלוֹם לָנוּ, כִּי גַּם כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ.
לאחר שטען שמלאה סאתו של הרשע וראוי להענישו, טוען הנביא כנגד זה על עם ישראל. "תִּשְׁפֹּת" בתי"ו, כמו "שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת", ועניינו להניח דבר ולחברו לדבר אחר, כשפיתת הקדרה על גבי הכירה. כלומר: ריבונו של עולם, ראוי שמעכשיו תעשה לנו רק שלום, שתיתן לנו על פי הצדק והיושר את המגיע לנו - וזו רק טובה. ואם תאמר, והרי גם אתם חטאתם? על כך "כִּי גַּם כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ" - על כל המעשים הרעים שעשינו כבר שילמת לנו, כבר קיבלנו את עונשנו. וזה עצמו מחזק את הטענה הקודמת: כשנתמלאה סאתנו נפרעת מאיתנו מיד, ואם כן, משנתמלאה סאתם של האומות די והותר, ראוי שתיפרע גם מהם; וכיוון שאנו כבר נפרענו, ראוי שנקבל מעתה שכר.
"בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ" - ובכל זאת נשארנו דבקים בך
יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ, לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ.
המלב"ים מבאר שיש הבדל בין בעלות לאדנות. בעלות מורה על קניין בגוף הדבר, כמו "בעל השור נקי", והיא יכולה להיות אף על דבר גשמי וחומרי ומועט. אדנות מורה על גדולה ומעלה, ולכן גם הקדוש ברוך הוא מכונה "האדון". והנה האומות, שהם בגדר אדונים, התנהגו אלינו כאילו היינו קניין כספם, כאילו היינו השור שלהם. "זוּלָתֶךָ" - מבלעדיך, שרצו להכריח אותנו לכפור באמונה ובייחוד שלך. אבל לא שמענו להם: "לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ" - רק אותך החזקנו לאלוקים, רק את שמך הזכרנו, ולא הזכרנו שם אלוהי נכר ולא דבקנו באותם בעלים. ואם כן ראוי שתיתן לנו טובה תמורת הטובה שנשארנו דבקים בך.
"מֵתִים בַּל יִחְיוּ" - בתמיהה
מֵתִים בַּל יִחְיוּ, רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ, לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ.
הפסוק נאמר בתמיהה: וכי משום שקידשנו את שמך והזכרנו רק אותך, ראוי שהמתים לא יחיו? זה השכר המגיע לנו על שנשארנו דבקים בך למרות כל הניסיונות והקשיים? "רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ" - המלב"ים מבאר בכמה מקומות שההבדל הוא ש"מת" הוא בשעת המיתה, ואילו "רפאים" הם אלה שכבר מונחים בקבר. "לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם" - וכי משום שדבקו באמונתך פקדת והשמדת ואיבדת כל זכרם, שנאבדו הם וכל אשר להם? הרי הם מתו על קדושת שמך ומסרו נפשם על ייחודך, וראוי שתחיה אותם.
"יָסַפְתָּ לַגּוֹי" - ומה יצא מזה
יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְהֹוָה, יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ, רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ.
ראה את ההבדל בין ישראל לאומות: הוספת לעובד האלילים טובה על טובתו, ולא זו בלבד אלא שוב "יָסַפְתָּ לַגּוֹי", עוד טובה ועוד גדולה. וכי "נִכְבָּדְתָּ" מזה? וכי נתן לך כבוד, הכיר לך טובה, העריך את מה שנתת לו? אדרבה, "רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ" - נעשה מזה חילול השם גדול, שכל קצווי ארץ למדו שמי שממרה פי השם ומייסר את עם ישראל מצליח והקדוש ברוך הוא נותן לו גדולה. ומכאן הם ממשיכים ביתר שאת לכפור בך ולעבוד עבודה זרה ואלוהי נכר.
"בַּצַּר פְּקָדוּךָ" - גם בצרה גדולה וגם במצוקה קטנה
יְהֹוָה בַּצַּר פְּקָדוּךָ, צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ.
אבל לא כך היה עם ישראל. לא רק בשעה שהרעפת עליהם טובה זכרו אותך, אלא גם כשבאה עליהם צרה "פְּקָדוּךָ" - לא חיפשו כתובות אחרות, ידעו שהכתובת היא אתה, ולא תלו את הצרה במקרה אלא ידעו שהיא ממך. ולא זו בלבד שבצרה גדולה, שאז נגלית יד השם וברור שהדבר מאיתו יתברך, אלא גם בצרה קטנה: "צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ".
המלב"ים מבאר ש"צקון" מלשון מצוקה, ויש לו כלל בהבדל שבין צרה לצוקה: צרה היא חיצונית, מלשון דבר המצר עליו מבחוץ, ואילו צוקה היא פנימית, מצוק נפשי - דיכאון, עצב פנימי, מצוקת הנפש. וכן מבחין המלב"ים בין לחש לסוד: סוד אפשר לגלות אף שלא בלחש, אבל לחש הוא תמיד מפה לאוזן. והנמשל: אותה מצוקה פנימית היא כגילוי בלחש, כאילו הקדוש ברוך הוא לוחש לך באוזן דברי מוסר שתתקן את דרכיך. והם הרגישו בכך - גם כשבא צקון, ידעו שזהו "לחש מוסרך". לא כגויים, שהוספת להם טובה ולא רק שלא הכירו בך אלא בעטו בך יותר; ואילו אנו, לא רק שהכרנו טובה, אלא גם כשבאה צרה ידענו שהיא ממך, וגם כשהייתה זו מצוקה פנימית קטנה הבנו שיש כאן לחישת מוסר שאתה מבקש ליישרנו בדרך הישר.
כאישה הרה - ביאור הרד"ק בשם אביו
כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ יְהֹוָה.
כאישה הרה המתקרבת ללדת, שהיא צועקת, "תחיל" מלשון חלחלה, וזועקת בחבליה - כן היינו מפניך. הבאת עלינו חבלים גדולים, צרות וייסורים גדולים. והייסורים הגדולים מרמזים שקרובה עת הישועה, שהרי כשייסורי היולדת הולכים ותוכפים, סימן שהלידה קרובה. אמרנו: הנה באו צרות גדולות, הישועה כבר באה. אבל קיבלנו את כל הצרות והישועה עדיין לא הגיעה.
והרד"ק מביא כאן ביאור בשם אביו. וכלל הוא: כל מקום שתראו ברד"ק ביאור בשם "אדוני אבי", דעו שהוא מכין סוכריות, דברים מתוקים. אומר אביו של הרד"ק, שפסוק זה מתקשר למה שנאמר לפניו "צקון לחש מוסרך למו": כל מה שאתה מכה ומייסר אותם, לא זו בלבד שאינם מתרחקים ממך, אלא עוד מוסיפים לך אהבה. והמשל: אישה הרה, מי גרם לה את ההיריון הזה? בעלה. לכאורה הייתה צריכה עתה לקללו ולגנותו - בגללך אני סובלת! ואף על פי כן, "תחיל תזעק בחבליה", והיא מוסיפה אהבה על אהבתו. כך גם אנו: הבאת עלינו צרות ופקדנו אותך, ואף על פי כן לא באנו חלילה לידי ריחוק ושנאה, אלא אמרנו זה ממך ריבונו של עולם, ומוסיפים אנו אהבה על אהבתנו.
"כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ"
הָרִינוּ חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ, יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ, וּבַל יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל.
"חלנו" מלשון חיל וחלחלה. מבאר המלב"ים: מה יצא מאותם חבלים עצומים ומאותה לידה? רוח. ואיזו רוח? רוח של נבואה, רוח של חוכמה ודעת, רוח של תקווה. זהו כביכול הבן שנולד מאותו היריון ומאותה ציפייה לגאולה. ומה אומרת אותה רוח? "יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ" - כאן בארץ החומרית הגשמית לא תהיה הישועה; בעולם החומרי הזה עדיין לא נושענו, ואין כאן מקום לישועה אמיתית, ואין מקום שתחול הישועה על יושבי תבל. ואף על פי כן אין להתייאש, שכן הישועה עתידה לבוא, כמו שנראה בפסוק הבא.
והרד"ק מבאר גם כאן בשם אדוני אביו: כאשר היולדת יולדת, יודעים אנו שנגמרו הייסורים והיא ילדה. אבל אישה שמתחילה לחוש צירים בטרם זמנה - סובלת ייסורים קשים כלידה, ומה יוצא מזה? "כמו ילדנו רוח", לא נולד דבר, עדיין אין זה זמן הלידה. ולא עוד, אלא שאין לה מנוחה: היולדת שילדה נחה, הילד יצא, נגמר; אבל זו יודעת שהלידה עוד מחכה לה. הביקור הראשון בבית החולים הסתיים בשליחתה הביתה, הצירים היו כאבים בלבד ורוח. וזהו "ישועות בל נעשה ארץ" - עדיין אין לנו כאן ישועה, "ובל יפלו יושבי תבל" - עדיין לא נפלו האומות ממעמדן. כל ההבטחות עדיין בשלב שהולידו רוח, ועדיין לא זכינו ללידה שאחריה מנוחה וידיעה שנגמרו הצרות והגיעה הישועה.
"יִחְיוּ מֵתֶיךָ" - הישועה האמיתית בעולם התחייה
יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.
לפי המלב"ים, זהו המשך דברי אותה רוח שנולדה. הרוח אומרת: כאן בעולם הגשמי אין מקום לישועה, אין זו ישועה אמיתית וקיימת - אל תתייאשו. בעולם התחייה, בעולם הנצחי, שם יבואו הישועות. שאם יתנו לך את שכרך כאן, ישלמו לך בפרוטות ובאגורות, ואין זו הישועה האמיתית. מתי יבואו הישועות המיועדות? כאשר "יחיו מתיך נבלתי יקומון".
ולא זו בלבד שהנשמות יחיו, אלא "נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" - גם הגוף יקום בתחייה. והטעם: בעולם הזה התייסרו הנפש והגוף יחדיו, ולכן השכר העתידי יהיה לנפש ולגוף יחדיו. ואף מי שכבר שוכן עפר, שנדמה כי נגמר סיפורו ואבדה תוחלתו - "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר", לא אבדה תוחלתכם.
"כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ" - מהיכן יורד הטל? מן האדים העולים מן הארץ; הלחות מתאדה, עולה לשמיים ויורדת אחר כך כטל. "אורות" פירושו ירקות, וכמו שמצאנו בתלמידי הנביא אלישע שיצאו ללקט אורות ואירע שם "מות בקדרה". ויש ירקות שדי להם בטל, כגון כמהין ופטריות, שמעט לחות וביום אחד צומחת פטרייה גדולה; כך עתידים המתים לחיות מכוח הטל. המלב"ים מבאר שחלק מן הלחות העולה לשמיים בא מן הירקות שבארץ - כל דבר שיש בו לחות מעלה לחות, גם אדם בהזיעו, גם המים, גם הירקות - וכשהשמש מכה בה, אותה לחות יורדת בחזרה כטל להשקות את הירקות עצמם.
והנמשל הוא במעשינו: המעשים הטובים שאנו עושים כאן הם כלחות העולה מן הארץ, והם היורדים אחר כך כטל. זו הבחינה של מיין נוקבין שהסברנו כמה פעמים: המעשים הטובים שאנו עושים כאן מעוררים את האהבה לעילא, יוצרים זיווג בעולמות העליונים ומורידים מיין דכורין, שפע לעולם הזה. אבל תמיד ההתחלה חייבת להיות מכאן - מן הטל העולה מן האורות, והוא "טלך". ובכוח אותו טל של המצוות והמעשים הטובים יקומו המתים, ועל ידי זה "וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" - על אותם המתים הקבורים בארץ מזמן רב יפיל אותו טל אורות, ומזה יקומו ומזה תתחיל הגאולה.
כל זה, אומר המלב"ים, הם דברי הרוח שנולדה בפסוק י"ח. אותה רוח שנולדה מחמת כל הצרות, רוח נבואה וחוכמה ודעת ותקווה, אומרת: דעו לכם, המצב הקשה לא יימשך לנצח, אלא על אותן עצמות יבשות יבוא טל תחייה ויחיה אותן. ואף שאין זה עכשיו, כי "ישועות בל נעשה ארץ" והמציאות הגשמית אינה מקום לישועה נצחית ומתמדת, דעו שעתידה להיות ישועה נצחית, וכמו שכתוב ביחזקאל "הנה אני פותח את קברותיכם". אל תתייאשו ממנה, אלא צפו והמתינו לה.
"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ"
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם.
אומר רש"י שכאן הקדוש ברוך הוא משיב תשובה לנביא: "בא בחדריך" - בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. זו הדרישה מן האדם: בוא לבית הכנסת, בוא לבית המדרש. ועוד אפשר לפרש, ודבר זה מתאים כל כך לעשרת ימי תשובה: התבונן על מעשיך בחדרי ליבך. שהרי פעמים רבות אדם אומר לעצמו בחיצוניות: מה לא בסדר? ברוך השם הכל אצלי טוב ואני משתדל ועושה. ואומרים לו: בחן בחדרי לבבך ותראה כמה אתה צריך לתקן.
ואפשר לומר ששני הפירושים משלימים זה את זה. מדוע אדם בטוח שהוא בסדר? מפני שאינו לומד. הרמב"ם אמר לאותו אחד שלא רצה לומר וידוי וטען שאין בו כל העוונות הללו, ואיך יאמרם: אילו היית לומד, היית יודע שבכל יום ויום אתה עובר על כל מה שכתוב בווידוי, אם לא בצורה ברורה אז בדקדוק. אדם שלומד מבין את גודל התביעה עליו ומבין כמה הוא חסר. אנו מרגישים שלמים משום שאנו בטוחים שאנו עושים מעבר לנדרש; אילו ידענו כמה באמת נדרש מאיתנו, היינו מרגישים כמה אנו חסרים. לכן: בוא בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואז תוכל להתבונן בחדרי ליבך ולראות כמה עליך להשלים.
ועל דרך זו אמרנו פעם בביאור מאמר חז"ל: הרואה שייסורים באים עליו - יפשפש במעשיו; פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה. והקושיה ידועה: הרי אמרת שיפשפש במעשיו, ותלמוד תורה הוא בכלל המעשים; ואם פשפש ולא מצא, משמע שבדק גם בתלמוד תורה ומצא שהכל בסדר, ואם כן כיצד אתה אומר "יתלה בביטול תורה", וכי ביטול תורה הוא עניין נפרד? יש הסבר פשוט, שהתביעה על ביטול תורה היא בדקי דקות עד בלי די, כלשון איוב. אבל לפי מה שהסברנו, מתבאר הדבר נפלא: "יתלה בביטול תורה" - לא את הייסורים יתלה בביטול תורה, שהרי כבר בדק ואין לו ביטול תורה, אלא את עצם העובדה שלא מצא יתלה בביטול תורה. אילו היית לומד קצת יותר, כמה עוונות היית מוצא בך! ומדוע אינך מוצא? מפני שאינך לומד, ואינך יודע מהי המחויבות וכמה עמל וטורח מוטלים על כתפי האדם בעולם הזה.
מסופר על הרב מבריסק שפעם הלך ברחובות ירושלים עם תלמיד חכם גדול ודיברו בלימוד. פגש אותם אדם ושאל: רבי, מה צריך לעשות עכשיו? אמר לו הרב מבריסק: עשרת ימי תשובה, צריך לחזור בתשובה. אמר לו אותו אדם: הרב מבריסק צריך לחזור בתשובה?! מספרים שחצי שעה לאחר מכן לא היה הרב מבריסק יכול להירגע. אמר: שמעת מה אנשים אומרים? וכי זו שאלה? אני לא צריך לחזור בתשובה? כמה אני צריך לחזור בתשובה! והוא היה דקדקן עצום עד הקצה בכל דבר ודבר. ואמר: ראה איזו ירידה ירדנו, בבריסק לא היו שואלים שאלה כזאת. וכי יש מישהו שאינו צריך לחזור בתשובה? והרי כתוב על רב סעדיה גאון שבכל יום ויום היה עושה תשובה, לפי שהיום הכיר את הבורא בדרגה גבוהה יותר, ואם כן מה שאתמול לא עבד אותו בדרגה זו - זה עצמו חיסרון שצריך לשוב עליו. מכאן נבין עד כמה הדרישה מן האדם.
"וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ" - אונקלוס מתרגם: עשה מעשים טובים שיגנו עליך, "עובדין טבין דיגנון עלך". לא המקלט ולא המסכה הם הסוגרים, אלא המעשים הטובים הם הדלת. ורבי תנחומא דרש: סגור דלתי פיך, שלא תהרהר אחר מידת הדין. והרד"ק מבאר שמדובר כאן במלחמת גוג ומגוג, במצב של צרה - לך עמי בוא בחדריך, ואל תהרהר אחר מידת הדין. "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע" - התחבאי מעט רגע עד שיעבור הזעם, וכשיעבור הזעם אפרע מן האויבים כראוי.
"וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ"
כִּי הִנֵּה יְהֹוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֺן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו, וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ.
הקדוש ברוך הוא יצא ויפקוד על האומות את עוונות כל מה שהרעו לנו. אומר הרד"ק: זה כמו שכתוב במלחמת גוג ומגוג, "ויצא השם ונלחם בגויים ההם", ועל מה? על כל הדמים ששפכו מעם ישראל ובירושלים, ודם נקי - את הכל יפקוד עליהם. ומוסיף הרד"ק: כאשר אין הקדוש ברוך הוא נוקם את הדם, הדם כאילו מכוסה; וכאשר הוא נוקם אותו, הרי הוא מתגלה. וכמו שאמר איוב "ארץ אל תכסי דמי". וכאן: לא תכסה הארץ עוד על הרוגיה - עכשיו יהיה פירעון, והקדוש ברוך הוא ייקום מן האויבים כראוי להם.
וכמו שכתוב בנבואת יואל "וניקיתי דמם לא ניקיתי" - אומר הקדוש ברוך הוא: את הכל ניקיתי, אבל דמם של אלה שמסרו נפשם על קדושתי לא ניקיתי. וכן מצאנו "מדוע אדום ללבושך", "ויז נצחם על בגדי", וחז"ל אומרים שיש לקדוש ברוך הוא לבוש מוכתם בדמם של כל אלה שמסרו נפשם על קדושת השם. לכן לא יהיה עוד מצב שהארץ מכסה דמם, אלא "וגילתה הארץ את דמיה", ואז ייפרע הקדוש ברוך הוא מן הגויים וישפוך חמתו עליהם לנקום את כל אשר עשו לעם ישראל.
ומוסיף המלב"ים: "לא תכסה עוד על הרוגיה" נאמר גם בלשון עתיד - שמי שיהרוג מכאן ואילך יקבל מיד את עונשו, וכלשונו: "תהי ארץ מתקוממה לו לעונשו תכף". לא כפי שהיה עד עתה שהארץ מכסה את הדם, אלא הארץ תיקום ממנו מיד והקדוש ברוך הוא ייפרע ממנו מיד. כן ייפרע השם מכל האומות במהרה, אמן ואמן.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק שואל הנביא מדוע יוחן רשע, ומשיב שהסתר הפנים נועד לאפשר בחירה חופשית ועבודה מתוך אמונה ולא מתוך כדאיות; ובכל זאת הוא מבקש "יחזו ויבושו", שכבר נתמלאה סאתם. הוא טוען שעם ישראל כבר שילם את חובו ("כל מעשינו פעלת לנו"), שנשאר דבק בה' תחת אדונים זרים, שהכיר בידו של הקדוש ברוך הוא גם בצרה חיצונית וגם במצוקה פנימית, ושכאישה הרה הוסיף אהבה על אהבתו דווקא מתוך החבלים. מן הציפייה הזאת נולדה רוח נבואה ותקווה המלמדת שהישועה האמיתית אינה בעולם הגשמי אלא בעולם התחייה, כשטל האורות - טל המצוות והמעשים הטובים העולים מלמטה - יחיה את שוכני העפר בגוף ובנפש. ועד אז: "בוא בחדריך" - בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובחדרי הלב, עם מעשים טובים שיגנו ובלי הרהור אחר מידת הדין, עד יעבור זעם, ואז ייצא ה' ממקומו לפקוד את עוון האומות ולנקום את דם עמו.