פתיחה: שירת הזקנים לעתיד לבוא
פרק כ"ה בישעיהו הוא המשך ישיר לסיום הפרק הקודם. שם נאמר "ונגד זקניו כבוד" - הכבוד העליון ישרה כנגד הזקנים, כנגד הצדיקים. ובעקבות זה, אומר המלבי"ם, פותח כאן הנביא בשיר שהזקנים עתידים לומר לעתיד לבוא, שיר של הודאה על נפלאות הגאולה. הפרק כולו הולך ומתאר את הגאולה העתידה: מפלת ערי הגויים, המשתה שיעשה ה' לכל העמים, הסרת הלוט והמסכה מעל פני האומות, ביטול הדמעה והחרפה, ולבסוף דין מואב ואדום.
פסוק א: שני פנים בהכרת הבורא
יְהֹוָה אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן׃
מסביר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא ניכר בשתי בחינות. האחת - מצד עצמותו: שם הוי"ה ברוך הוא, היה הווה ויהיה, שכל מה שיש בעולם הוא ממנו, והוא מהווה ומחדש את הכל בכל עת ובכל שעה. השנייה - מצד מעשיו ופעולותיו: כשהקדוש ברוך הוא משדד את מערכות הטבע, קורע את הים ומעמיד את המים כחומה, בזה ניכר שלטונו בעולם. אלא שהשגתו מצד עצמותו אינה נראית ואינה מושגת לנו כלל, היא מרוממת מכל השגה ורעיון, ועל כן אנו אומרים "לית מחשבה תפיסא בך כלל". את עצמותו יתברך אין שום אפשרות להבין או להסביר. מה כן נוכל? לתאר את מעשיו ופעולותיו.
כנגד זה: שם הוי"ה מרמז על ההוויה הבלתי מושגת, ואילו הבחינה של "אלוקי ישראל" היא הבחינה שבה הקדוש ברוך הוא עושה נפלאות לבניו - קרע את הים, קרע את הירדן, שמש בגבעון דום, אבני אלגביש יורדות מן השמים. בזה רואים ממש את שלטונו יתברך.
ושני הדברים רמוזים בפסוק: "ה' - ארוממך". מצד היותך הוי"ה, בלתי מושג, מרומם ונשגב מעל הבנתנו, מעל כל השגה ורעיון, מעל כל ברכה ותהילה - אין לי אלא לרומם. "אלוקַי - אודה שמך". הבחינה שבה הקדוש ברוך הוא מתחבר לטבע ועושה ניסים למעלה מן הטבע, זו בחינה מושגת, ועליה אני יכול להודות. שהרי אחרי קריעת ים סוף אמרו ישראל שירה, כי כשאדם רואה את יד ה' בטבע - זה כבר דבר שהוא קולט בחושיו. לכן: "אודה שמך כי עשית פלא". ושימו לב: לשם הוי"ה אין הטיות כלל, אי אפשר להטותו, ואילו שם אלוקים יש לו הטיות - אלוקַי, אלוקינו, אלוקיהם - כי בו יש התחברות.
"עצות מרחוק" - את הנפלאות הללו עשית למען העצות שיעצת מרחוק. ריבונו של עולם, ייעדת ייעודים על ידי הנביאים: הודעת שעתידה להיות גאולה, שעתידה להיות מלחמת גוג ומגוג, שבסופו של דבר ה' ימלוך על כל הארץ. כל הנפלאות העתידיות כבר הודעת אותן מרחוק על ידי נביאיך. ולמה אתה מביא אותן? "אמונה אומן" - כדי לחזק את האמונה. "אומן", אומר המלבי"ם, לשון חיזוק, כמו "יתד במקום נאמן" - נאמן היינו חזק. בקיום הייעודים והבאת הנבואות לידי התגשמות מתחזקת האמונה בלב, וכולם יודעים שהוא השליט ואין עוד מלבדו.
נעלם מצד עצמו ונגלה מצד מעשיו
"ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו"
הדבר מתבטא יפה בנוסח הברכה, ועמד על כך הרשב"א (וכבר דיברנו בזה בנפש החיים). אנו פותחים "ברוך אתה ה'" - בגוף שני, בפנייה ישירה, כאילו הקדוש ברוך הוא כאן לפניי. ומיד אנו עוברים ואומרים "אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" - בגוף שלישי, כמדבר על נסתר, ולא כפי שהיה מתבקש: "שהכל נהיה בדברך".
ומסביר הרשב"א שרוצים לבטא את שני הדברים גם יחד. מצד אחד חייב אדם להאמין ולהרגיש שהקדוש ברוך הוא נמצא עמו בכל רגע, ולכן "ברוך אתה" - בנוכח; שלא יחשוב כדעת הפילוסופים שהניח הקדוש ברוך הוא את עולמו ביד פקידי הטבע ואינו משגיח, אלא כשאתה עומד ומתפלל אתה עומד לפני מלך. ומצד שני, אם תישאר בהרגשה זו בלבד עלול אתה לטעות ולדמות כאילו הוא כאחד מאיתנו, ברמה שלך או מעט למעלה ממנה. לכן מיד לאחר מכן - "שהכל נהיה בדברו", גוף שלישי, בלתי נתפס, מרומם על הכל.
ומכאן, אומר המלבי"ם, הודאה תמיד באה על מה שהרגשתי בו, על שפע שחשתי בו: "הודו לה' כי טוב", "הפעם אודה את ה'", "אודך לעולם כי עשית". אבל רוממות היא דווקא על מה שאיני מכיר בו - על עצם היותו נשגב ומרומם מעל הכל. לכן אנו אומרים "מרומם על כל ברכה ותהילה": מצד עצמו לא שייכות בו תהילות, שהרי תהילה שייכת במי שאפשר לומר עליו שהתגבר וראוי לשבח, והקדוש ברוך הוא מרומם מעל כל התהילות.
וכך בשירת הים: "זה אלי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו". "זה אלי" - מצד החסדים שהוא משפיע עליי ואני מרגיש אותם, ולכן "ואנווהו" - אבנה לו נווה ומקדש ואקריב לו קורבנות. אבל "אלוקי אבי" - את עצמותו איני משיג כלל, אלא כך קיבלתי מאבותיי, ולכן "וארוממנהו" בלבד. אין אפשרות להודות למי שאיני חש אותו; ועל מה שחשתי - כן אודה וכן אבנה לו נווה.
פסוק ב: מפלת ערי הגויים וארמונות הזרים
כִּי שַׂמְתָּ מֵעִיר לַגָּל קִרְיָה בְצוּרָה לְמַפֵּלָה אַרְמוֹן זָרִים מֵעִיר לְעוֹלָם לֹא יִבָּנֶה׃
ומהן הנפלאות שעשה השם? "שמת מעיר לגל" - מקום שהיה עיר מיושבת נהפך לגל, לערימת אבנים. יתר על כן: "קריה בצורה למפלה". ההבדל בין עיר לקריה הוא שהעיר בדרך כלל אינה מוקפת חומה, והקריה מוקפת - קריה מלשון קירוי, תקרה וקירות. וקריה זו, על אף חומתה הבצורה, ברגע אחד הפכת אותה למפלה, שנפלה כולה.
ועוד: "ארמון זרים מעיר לעולם לא יבנה". ארמונות שיסדו הזרים בהרי ישראל, גם אותם שמת למפלה - שהמילה "למפלה" מוסבת גם על מה שלפניה וגם על מה שלאחריה. ואם נתרגם זאת למושגים שלנו: מסגד אל אקצא וכל אותם מקומות שבנו הזרים בעיר הקודש והמקדש, וכל הכנסיות ומקומות הגויים שיסדו בארץ הקודש - כולם למפלה, ולעולם לא ייבנו. אלו הנפלאות שעושה הקדוש ברוך הוא ברגע אחד, ועליהן: "ה' אלוקי אתה ארוממך אודה שמך".
פסוק ג: כבוד מישראל ומורא מן הגויים
עַל־כֵּן יְכַבְּדוּךָ עַם־עָז קִרְיַת גּוֹיִם עָרִיצִים יִירָאוּךָ׃
כנגד שני הדברים שעשה הקדוש ברוך הוא באים שני מיני התייחסות. מה שהסיר את ארמונות הזרים מהרי ישראל כדי להושיע את עמו - "על כן יכבדוך עם עז". ישראל יהיו אז עם עז, שכן באותה עת כבר תיראה גבורתם בעולם והקדוש ברוך הוא ינקום את נקמתם, והם יכבדו את השם על החסד שעשה עמם. ומה שהחריב את ערי העכו"ם - "קרית גויים עריצים יִירָאוּךָ", אותם עריצים יפחדו ויחששו ויראו את גבורת השם.
וההיגיון פשוט, אומר המלבי"ם: מי שעושה לנו טובה - אנו מכבדים אותו. מי שמאיים עלינו - אנו יראים ממנו, אבל לאו דווקא מכבדים אותו, ואולי אף מבזים אותו, אלא שהוא מפחיד. לכן כשיציל השם אותנו - נכבד אותו; וכשימחץ את ערי הגויים - הם ייראו ממנו, כי יחושו את נחת זרועו. נמצא שהקדוש ברוך הוא יגיע הן לכבוד והן למורא: כבוד מעם ישראל ומורא מן הגויים.
וזה שאנו אומרים "כי לה' המלוכה ומושל בגויים". שאל הגאון מווילנא: מה ההבדל בין מלוכה לממשלה? מלוכה היא ברצון - המלך מולך ברצון העם. ממשלה היא בכוח גדול וביד חזקה. "לה' המלוכה" - על עמו ישראל, שנקבל מלכותו מרצון; "ומושל בגויים" - שהגויים יקבלו את מלכותו רק ביד חזקה.
ועוד יש לשים לב להבדל שבין "עם" ל"גוי", ועליו חוזר המלבי"ם כמה פעמים, וכבר ביארנוהו בפרק הראשון של הספר. "גוי" מציין את עצם הקיבוץ של אותה אומה, בלא שיהיה ביניהם דבר מייחד; רק חבל הארץ מלכד אותם, ואפשר שגם קיבוץ של לאומים ייקרא גוי. "עם" מציין קשר פנימי: מחוברים זה לזה, ממשלה אחת ושלטון אחד, כאיש אחד בלב אחד. לכן "עם" נוטה לישראל, ואילו "קרית גויים" לעכו"ם, שאין דבר המאחד אותם. את ישראל מאחדת היהדות עצמה, הדת שלנו, ולכן יהודי כאן ויהודי בקצה העולם - אותו עם. ואילו הגוי, מה מאחד אותו? חבל הארץ שבו הוא יושב. אנגלי שיעבור לאמריקה ייקרא אנגלי עשרים־שלושים שנה, ואחר כך יהפוך לאמריקאי. ישראל לעומתם הם עם, שייחודיותם מצד עצמם, ובכל מקום שיהיו הם בבחינת עם - ובחינת עם תמיד גבוהה מבחינת גוי.
פסוק ד: מעוז לדל ולאביון
כִּי־הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר־לוֹ מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר׃
כאן מתאר הנביא כיצד עשה הקדוש ברוך הוא ישועה לישראל בהפילו את ערי עובדי העבודה הזרה. "מעוז לדל" - דל הוא מי שהיה לו ממון ונידלדל מנכסיו; אין הכוונה שאין לו מה לאכול, אלא שביחס למצבו הקודם ירד. ולא זו בלבד אלא "מעוז לאביון" - האביון גרוע מן העני ומן הדל, שאביון מלשון מתאווה, אביונה, אדם שמתאווה לכל, וכל מה שתיתן לו ייקח. ולא זו בלבד אלא "בצר לו" - שהחסד שעושים לאדם בעת צרתו גדול מן החסד שעושים לו כשאין לו צר.
וזה עצמו תיאור מצבם של ישראל: תחילה היו בבחינת דל, שהיו בעלי מעלה ונידלדלו; אחר כך הגיעו לבחינת אביון, "עבדים משלו בנו פורק אין מידם"; ולא זו בלבד אלא "בצר לו", שכל העמים סביב מצרים לנו ומבקשים רעתנו.
ולאותו דל ואביון היית "מחסה מזרם" - זרם היינו גשם ומטר עז שצריך להתכסות מפניו; "צל מחורב" - חום גדול שצריך מקום שיצל עליו. שני קצוות הפוכים, ללמדך שהקדוש ברוך הוא הגן והושיע אותו מכל המצבים. ומפרש הנביא מדוע אמר "מחסה מזרם": "כי רוח עריצים כזרם" - אותם שליטים קשים הם כרוח סערה וזרם המשחית ומכלה הכל, ואתה היית כ"קיר" המגן וסוכך עליהם, להגן מפני שני היסודות הללו, הזרם והחורב. כלומר הצלת את ישראל במצב הקשה ביותר שהיו בו.
פסוק ה: טבע הקדושה להכניע את הרשעה
כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן שְׁאוֹן זָרִים תַּכְנִיעַ חֹרֶב בְּצֵל עָב זְמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה׃
המשל: כחורב בארץ ציון - ציון מלשון ציה ויובש - כך "שאון זרים תכניע". אף אם היה שאון של מים רבים, בא החורב ומייבשו ומכניעו. ומאידך גיסא, "חורב בצל עב" - כשמגיע הענן, החורב והיובש נכנעים מפניו, שהגשם מכניע את היובש. שני כוחות הפוכים שכל אחד מכניע את חברו.
והנמשל: "זמיר עריצים יענה" - כך יכניע הקדוש ברוך הוא את הזמיר, את שירם של הרשעים העריצים, שהיו שמחים על מפלתם של ישראל ועל ניצחונותיהם כנגדנו. ומסביר המלבי"ם שהכוונה: טבע הקדושה להכניע את הרשעה, כשם שטבע הלחות להרטיב את היבש וטבע היובש לייבש את הלח.
ו"יענה" פירושו יכניע, מלשון עינוי וענווה. אלא שמדייק המלבי"ם בהבדל שבין הכנעה לעינוי: הכנעה אינה מחייבת שהנכנע נחלש מצד עצמו, אלא שנמסר ביד אחר - העני נכנע ביד העשיר, החלש כנוע תחת יד החזק; תמיד היחס הוא אחד כלפי חברו. עינוי אינו בהכרח ביחס לאחר, אבל בו ברור שהמעונה עצמו נחלש: "נעניתי מאוד", "ויחלו לענותו" אצל שמשון. לכן אומר הנביא שלא די שייכנעו העריצים מלפני ה' - זה דבר פשוט להיכנע מפני הדר גאונו - אלא "זמיר עריצים יענה", שיושפלו מצד עצמם, ויגיעו למצב של שפלות עד שיהיו שפלים ונדכאים.
פסוק ו: משתה שמנים ומשתה שמרים
וְעָשָׂה יְהֹוָה צְבָאוֹת לְכׇל־הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים׃
עד כאן, אומר המלבי"ם, תיאר הנביא את השיר שהזקנים עתידים לשורר: "ה' אלוקי ארוממך", "שמת מעיר לגל", "היית מעוז לדל", "כחורב בציון שאון זרים תכניע". מכאן ואילך מתאר הנביא את התוצאות - מה יקרה כשיתקבצו הגויים לירושלים בימות המשיח, וכשיעמוד עמם הקדוש ברוך הוא למשפט.
ה' יעשה לכל העמים בהר הזה משתה, כאנשים הקרואים והבאים אל המשתה. אלא שלא לכולם יהיה זה משתה משמח. למי שיכיר בדת האמת וישוב לאלוקי ישראל - "משתה שמנים", משתה של דברים שמנים וטובים ומשובחים. ולמי שיקשה עורף ולא ילך באור ה' ויתנגד למלכותו - "משתה שמרים".
השמנים והשמרים מנוגדים זה לזה: היין, לאחר שדורכים אותו ולאחר שעמד, נעשים בו שמרים - החלק העכור, העב והגס, פסולת היין השוקעת למטה. ולעומתם השמן והשומן - החלק הצף למעלה, הקל והמשובח. ומתאר הנביא את שניהם בקצה: "שמנים ממוחים" - מלאי מוח ומלאי שמן, מלשון מוח העצם שנחשב דבר משובח. "שמרים מזוקקים" - בדרך כלל מעורבת בשמרים מעט יין, וכאן מזוקקים הם עד שלא תישאר בהם טיפת יין, פסולת נטו. וזה כמו שנאמר "ואלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" - אין ממוצע: או משובח ביותר, או רע מזוקק ביותר.
ורש"י מסביר את שני הקצוות אחרת: לא בשני סוגי גויים מדובר, אלא בטעות שיטעו הגויים. הם יראו שיש משתה ויבואו בהמוניהם, כסבורים שזהו משתה שמנים, ובאמת יהיה זה משתה שמרים. וזה מה שיהיה במלחמת גוג ומגוג.
פסוק ז: הלוט והמסכה
וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי־הַלּוֹט הַלּוֹט עַל־כׇּל־הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל־כׇּל־הַגּוֹיִם׃
לפני ביאת המשיח, אומר המלבי"ם, יתחלקו האומות לשני מחנות. יהיו עמים בעלי אמונה שאינם עובדי אלילים - מאמינים באל אחד, אלא שלא הכירו את דת האמת. המוסלמי מאמין באללה ובתורתו ובנביאו, ויש לו אמונה באל אחד. וכן, ובחיסרון גדול יותר, הנוצרים, שאף הם מאמינים באל אחד אלא שיש להם השילוש הטמא, שהוא פגם באמונתם, אך מעלתם שמאמינים באל אחד. וכבר כתב הרמב"ם שהדתות הללו הן התקדמות לקראת ביאת המשיח: אילו היה המשיח צריך להתחיל מן ההתחלה, לקחת את ההודי המשתחווה לפרה ואת המשתחווה לבודהה ולעץ ולאבן ולהופכו למאמין באל אחד - הדרך ארוכה מדי. אבל משכבר מאמין העולם המוסלמי והעולם הנוצרי באל אחד, ואין להם אלא תוספת ההבל, כבר הם קרובים באמונתם.
ועל אלה נאמר "ובילע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים". הכפילות: הראשון שם עצם - לוט היינו כיסוי, והשני שם תואר - הלוט, המכסה. כלומר: הכיסוי המכסה על כל העמים. אמונת ההבל שלהם כלוט המכסה את פניהם ומונע מהם לראות את אמונת האמת נכוחה, והקדוש ברוך הוא יסיר מעליהם את המסווה, ואז יראו את אור ה' בבירור ויכירו בדת האמת מעצמם.
ומאידך ישנם עמים הרחוקים מזה כרחוק מזרח ממערב - ורבים מהם אכן במזרח - גויים שאין להם אמונה כלל, עובדי אלילים כגויים הקדמונים, כאנשי סין ויפן ודומיהם. ושימו לב להבדל בלשון: על בעלי האמונה נאמר "הלוט על כל העמים", ועל עובדי האלילים "המסכה הנסוכה על כל הגויים" - שהרי "גויים" תמיד מדרגה נמוכה יותר מ"עם", והם במצב שפל שעדיין אינם מאמינים אלא באלילים. מסכה היינו עבודה זרה, כלשון "פסל ומסכה לא תעשה לך", והקדוש ברוך הוא יסיר מעליהם את המסכה שאינה מניחה להם לראות את דת האמת.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין לוט למסכה, ששניהם כיסוי. לוט הוא דבר שאדם מכסה בו את פניו אך אינו מיוחד לכך - כגון המכסה פניו בשמלה או בצעיף, שראה צורך וכיסה, אך אין הדבר מיועד לכיסוי. מסכה היא דבר שכל ייעודו לכיסוי. וממילא דבר שאינו מיוחד לכיסוי אינו חוסם לגמרי, ואילו המיוחד לכיסוי חוסם חסימה גמורה. ומעתה מובן הדבר להפליא: העמים המאמינים בה' יש להם לוט המפריע, אך אינו חוסם לגמרי, שהרי עדיין רואים הם את ה'. ואילו הגויים עובדי האלילים - מסכה ממש להם, החוסמת לחלוטין את חוש הראות, ואינם רואים כלל את האמונה באל אחד. וגם אותה יסיר הקדוש ברוך הוא.
ועוד מוסיף המלבי"ם ש"מסכה" היא מלשון מלוכה ומשילה, כמו "ואני נסכתי מלכי" - דבר המושל בו. הפסל נסוך על הגויים ומושל בהם: המאמין בבודהה, אותו בודהה הוא הנוסך בו והמושל בו. והקדוש ברוך הוא יסיר את המסכה ויגלה את הלוט מעל פני כל העמים, ועל ידי זה יכירו כולם באלוהותו יתברך.
ועוד דבר מעניין בפסוק זה: אומר הרד"ק שהלוט רמז לאומה המכסה את פניהם - הישמעאלים; "ובילע בהר הזה פני הלוט", שיבלה אותם ויסיר את המסווה מעל פניהם, במהרה בימינו אמן.
פסוק ח: "בילע המוות לנצח"
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יֱהֹוִה דִּמְעָה מֵעַל כׇּל־פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כׇּל־הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר׃
כאן פירוש מקורי של המלבי"ם, שאינו כפי שרגילים לשמוע בהספדים. מי יבלע את האמונות הכוזבות? המוות. כשיבואו גוג ומגוג לכאן עם כל אמונותיהם הכוזבות, ימותו אנשי גוג ומגוג בהר ציון - וכמו שכתוב שחודשים ארוכים יהיו מקברים את מתי גוג ומגוג - והמיתה הזאת היא שתבלע את אמונתם הכוזבת. עד עתה היה להם לוט על כל העמים ומסכה נסוכה, ומי יבלעם? "בילע המוות". המוות יגרום לכך שיבולעו אותן אמונות לנצח, שהאמונה הכוזבת תאבד לעד, כשיראו שיש מושל עליון ושליט יחיד, שהקדוש ברוך הוא מושל בציון - ואז יכירו בדת האמת.
"ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" - כשישובו ישראל להיות תחת ממשלתו. עד היום בכינו על הצרות ועל הגלות ועל מכות הגויים, וכשתתגלה מלכותו יתברך יתברר שכל מה שעשה ה' לטובה עשה, ובמקום דמעות יהיה שחוק ושמחה על פינו, כי נכיר שהכל היה מאיתו יתברך.
ומוסיף המלבי"ם: "מעל כל פנים" כולל גם את הגויים. שהרי ימותו אנשי גוג, ויישארו מהם עמים שיבכו על חבריהם שמתו ועל המפלה בשדה הקרב. אף את דמעותיהם ימחה ה', כשיבינו שהדמעות הללו היו לטובה - כדי שיכירו הגויים באמונת ה' ויקבלו את האמונה באל אחד, שהרי "בילע המוות" - המוות הוא שבלע את האמונות המקולקלות. נמצא שאותו מוות טוב היה, ותועלת יצאה ממנו.
"וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ" - עד עתה מחרפים אותנו הגויים ומבזים אותנו: מה אתם מצפים לישועה, לאיזו תקווה? "אין ישועתה לו באלוהים סלה". איזה הבל אתה מאמין, למה אתה ממתין? וכשיתגלה השם יתברך יסיר את חרפת עמו, וכולם יראו למה חיכינו ולמה המתנו.
פסוק ט: "זה קיווינו לו"
וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהֹוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ׃
משל למה הדבר דומה? לאדם שנמצא שקוע בבוץ עמוק, והוא אומר: פלוני הבטיח שיבוא לעזור לי. וכולם צוחקים עליו: כבר שעתיים שאינו מגיע, ואתה עדיין מאמין לו? והוא משיב: הוא אמר שיבוא והבטיח לי. וכולם מלעיגים ומזלזלים: כן כן, הוא עוד יבוא, הוא בוודאי בדרך. ופתאום הלה מגיע, ומושיע אותו, ומסייע בידו, ואף נותן לו כסף - ואז נאלצים כולם לסגור את פיהם ולחפש איך להחזיר את מילותיהם לאחור.
זה שאומר הכתוב: אתם שחירפתם אותנו מתחילה ואמרתם "איה ה' אלוקיכם", נו, מתי יבוא לעזור לכם? - עתה יאמר עמו: "הנה אלוקינו זה קיווינו לו", זה שחיכינו לו ואמרנו לכם כל הזמן שאנו מצפים לו; ראו שלא הייתה תקוותנו לחינם.
ומה מוסיפות המילים "זה ה' קיווינו לו"? לשיר אמנם זה נאה ומתחרז, אך מה עניין הכפילות? אומר המלבי"ם: בתחילה נאמר בשם אלוקים ואחר כך בשם הוי"ה. "אלוקינו" מורה על הקשר שיש לו עמנו, אלוקי ישראל, החיבור שבין הקדוש ברוך הוא לעמו; זו ישועה מצד שבנים אנחנו לה' אלוקינו. ואילו כשבא לתאר את גודל הישועה אומר "זה ה' קיווינו לו" - שם העצם, מי שהיה הווה ויהיה, שברא את כל המציאות ומהווה הכל בכל רגע ורגע והוא מעל כל הטבע. כלומר אין זו ישועה על פי דרך הטבע ומצד החיבור שלו עמנו, אלא ישועה על־טבעית הראויה לעוצמתו יתברך, ישועה נפלאה ונשגבה המתמדת לנצח - שהרי שם הוי"ה היה הווה ויהיה, וישועה כזו נצחית היא.
ובישועה כזו ראוי לשמוח: "נגילה ונשמחה בישועתו". מה בין גילה לשמחה? גיל הוא על בשורה מחודשת, על דבר שהתרחש פתאום - כמי שמצא מציאה, שיש לו גילה (ואין זה מלשון גילוי אלא מלשון שמחה). ושמחה היא השמחה התמידית. תחילה "נגילה", השמחה הראשונית על התגלות ה', "זה ה' קיווינו לו"; ואחר כך "ונשמחה בישועתו" - שאין זו שמחה חד־פעמית שעוברת, אלא שמחה מתמדת שתלווה אותנו כל זמן הישועה, תשועת עולמים.
פסוק י: דישת מואב
כִּי־תָנוּחַ יַד־יְהֹוָה בָּהָר הַזֶּה וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ מַדְמֵנָה׃
אדום ומואב עתידים להיות תחת ישראל באחרית הימים, כמו שכתוב "אדום ומואב משלוח ידם". ומביא המלבי"ם שקיבלו חז"ל ששני מלכים אלו, אדום ומואב, שישראל סובבו את גבול ארצם בעלייתם ממצרים והזהיר הקדוש ברוך הוא שלא יילחמו בהם - עתידים הם להימסר ביד ישראל לעתיד לבוא. אמר להם השם: עתה אינם נמסרים בידכם, אבל לעתיד יימסרו.
ועל זה מדובר כאן: מואב יבוא להר ציון להילחם בישראל, ואז "תנוח יד ה' בהר הזה", יניח השם את ידו עליהם, "ונדוש מואב תחתיו". ומהו "תחתיו"? אומר המלבי"ם אחד משניים: או תחת ההר, או תחת השם יתברך. ואי אפשר לפרש תחת היד, שהרי יד לשון נקבה והיה לו לומר "תחתיה".
"כהידוש מתבן במו מדמנה" - מתבן הוא מקום התבן, שעושים ממנו דומן לזיבול השדות. היו מוציאים את התבן, שהוא הקש, לרשות הרבים כדי שידרכו עליו ויהיה ראוי לזבל בו את השדות. כך יהיה מואב נידוש בתוך האשפה עד שיהפוך כאשפה ממש.
שאלת הרד"ק: היכן האומות הללו היום?
שואל הרד"ק: הרי כבר נתבלבלו האומות, ואיננו יודעים מי הוא עמון ומי הוא מואב, ועל מה אפוא מדבר הנביא? וזו שאלה כללית על כל הנבואות המתייחסות לאומות שאיננו מכירים עוד - כיצד נדע שהדברים יתקיימו אם איני יודע מיהי אותה אומה?
ומשיב הרד"ק שתי אפשרויות. האחת: אף שהאומה בכללותה אינה ידועה, משפחות מתוכה כן ידועות. לדוגמה: איננו יכולים לקבוע שכל גרמניה היא עמלק, אבל ברור לנו שעמלק מרוכז שם, ויש לנו על כך ראיות ופסוקים והוכחות וגמרות. איני יכול לקבוע שכל גרמני הוא עמלקי, שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות, אך שורש עמלק נמצא שם. כך גם באומות האחרות - שורשן במקום ידוע. האפשרות השנייה: כשמדברים על האומות הכוונה למקומן. כשמדובר במואב - הכוונה לירדן, שמדינת ירדן היא מקומה של מואב המקורית; וכשמדובר בעמון - ארץ עמון. כלומר העמים היושבים באותו מקום.
פסוק יא: כשוחה במים
וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ עִם אׇרְבּוֹת יָדָיו׃
תחילה נאמר "תנוח יד ה' בהר הזה" - די בהנחת ידו של הקדוש ברוך הוא ומיד יהיה מואב נידוש. וכאן מוסיף: יפרוש הקדוש ברוך הוא את ידיו הנה והנה, כדרך השוחה הפורש ידיו ושט על פני המים. והנמשל: שלא תחשוב שהשפלת מואב תהיה כביכול בקושי לפניו יתברך, אלא בקלות גדולה, כשוחה השט במים בלא מאמץ רב.
"עם ארבות ידיו" - מסביר המלבי"ם מלשון מארב. הקדוש ברוך הוא כביכול יעשה להם מארב בידיו, ומארב היינו תחבולה שעושה אדם כדי להתגבר על חברו. ובזה "והשפיל גאוותו".
פסוק יב: השפלת מבצר אדום
וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח הִשְׁפִּיל הִגִּיעַ לָאָרֶץ עַד־עָפָר׃
כאן חוזר הנביא לאדום: אתה אדום, שהייתה לך עיר בצורה - ומדובר גם בבצרה, כמו שנאמר "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" - אל תתגאה במשגב חומותיך, ואל תאמר יש לי מקום להישגב בו ויש לי חומות גדולות להסתתר בהן. "השח" - לשון השפלה; השם השפיל את אותו משגב עד שהגיע לארץ עד עפר, עד שיהיו דומים לעפר הארץ ולא יהיה ניכר כלל שהייתה כאן פעם חומה, שהיה כאן מגדל, שהיה כאן קיר. כן יעשה השם במהרה בימינו אמן.
לסיכום:
פרק כ"ה פותח בשירת הזקנים לעתיד לבוא: "ה' אלוקי אתה" - ארוממך מצד עצמותך הבלתי מושגת, ואודה שמך מצד הנפלאות שאתה עושה ושאנו חשים בהן, נפלאות שכבר נועצו מרחוק בפי הנביאים כדי לאמן ולחזק את האמונה. אחר כך מתאר הנביא את מפלת ערי הגויים וארמונות הזרים, ואת שתי התוצאות: כבוד מעם ישראל ומורא מן הגויים; ואת חסדי ה' עם הדל והאביון בצר לו, שהיה לו מחסה מזרם וצל מחורב, וטבע הקדושה להכניע את הרשעה. בהמשך: המשתה שיעשה ה' לכל העמים - שמנים ממוחים לצד שמרים מזוקקים, בלא ממוצע; הסרת הלוט מעל העמים המאמינים באל אחד והמסכה מעל הגויים עובדי האלילים; "בילע המוות" - שמיתת אנשי גוג ומגוג תבלע את האמונות הכוזבות לנצח, ואז תימחה הדמעה מכל פנים ותוסר חרפת עמו. ואז יאמרו: "הנה אלוקינו זה קיווינו לו" - ישועה נצחית שראויה לשמו הגדול, שנגיל בה תחילה ונשמח בה לעד. ולבסוף מפלת מואב ואדום: נדושים כתבן במדמנה, ומשגב חומותיהם מושפל לארץ עד עפר. כן יעשה השם במהרה בימינו, אמן.