עד כאן תיאר הנביא את החורבן והגלות שיבואו על עשרת השבטים בידי סנחריב. מכאן ואילך הוא פונה לתאר את התמונה ההפוכה: הנס והישועה שיהיו לחזקיהו. סנחריב, לאחר שיסיים לטפל בעשרת השבטים, יחשוב שהשלב הבא הוא ירושלים, יהודה ובנימין; אך שם תמתין לו הפתעה. המלך שבאותו זמן היה חזקיהו, מלך צדיק, וסופו של סנחריב וחיילותיו שייפלו בשערי ירושלים. אחרי שתיאר את עשרת השבטים, עובר הנביא לתאר את יהודה ובנימין.
כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כְּנֹקֶף זַיִת כְּעוֹלֵלֹת אִם כָּלָה בָצִיר׃
המלבי"ם מבאר שדלתות הכתוב כאן מקבילות. כלל זה, המצוי מאוד בספר איוב והמלבי"ם נוטה לבאר בו את המקראות, וגם במקומות אחרים: כאשר יש משפט בן שני חלקים ואחריו משפט נוסף בן שני חלקים, החלק הראשון של המשפט השני הוא המשכו של החלק הראשון, והחלק השני ממשיך את החלק השני. וכך כאן: "בקרב הארץ" - "כנוקף זית"; "בתוך העמים" - "כעוללות אם כלה בציר".
אלה שיהיו בקרב הארץ, כולם ייהרגו ויגלו, כאדם הנוקף את הזית ונוטל את הזיתים אחד אחד ואינו משאיר מאומה. ואלה שיהיו כבר בתוך העמים, בארץ גלותם, בחלח ובחבור ובנהר גוזן, הם יהיו מועטים כעוללות שנותרות לאחר שכלה הבציר. עוללות הן הגפן שנשארו בה ענבים בודדים. כלומר: גם בארץ אויביהם ימעטו עשרת השבטים, ייכרתו, ולא יישאר מהם כמעט מאומה.
הרד"ק מבאר את לשון "נוקף" על פי דרך המסיק: פורשים סביב העץ בדים ורשתות, מנענעים את עץ הזית, ומה שאינו נושר מכים אותו במקלות, ועל ידי החבטות הזיתים נושרים. זו הייתה דרכם בזמנם. וזהו "נוקף" - לשון מכה, כמו "נוגף", מלשון מגפה. וכך רש"י מסביר את הלשון "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה" - כלומר אין אדם מקבל מכה קטנה באצבעו בלי שהכריזו עליו למעלה. יש שנתבלבלו בזה מחמת הביטוי המקובל "אינו מוכן לנקוף אצבע", שכוונתו להושיט אצבע, ואין זו המשמעות; "לנקוף" היינו לקבל מכה. לפי זה, אומר הרד"ק, גם כאן "כנוקף זית" - כמו מעט הזיתים שאינם נופלים אף לאחר שמכים ומכים בעץ; יישאר מיעוט קטן ביותר.
הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ בִּגְאוֹן יְהֹוָה צָהֲלוּ מִיָּם׃
אלה שיישארו כאן, יהודה ובנימין, ישאו קולם וירונו וישמחו ויודו לה' בגאון ה', כמו וכאשר צהלו בעלותם מן הים. כשעלו ישראל מים סוף אמרו שירה, הייתה שמחה אדירה, ראו את אובדן המצרים ואת גדולת יד ה'. ועל מה מדבר הכתוב? על מפלת מחנה אשור: כאשר יקומו בבוקר ויראו מאה ושמונים אלף ראשי גייסות פגרים מתים, ירונו בגאון ה', ותהיה להם שמחה גדולה לראות את ה' מכה באויביהם, כאותה שמחה של קריעת ים סוף. הרד"ק מפרש "צהלו מים" מלשון מערב, אבל המלבי"ם, וכן רש"י, מבארים שהכוונה לעלייתם מים סוף.
עַל־כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ יְהֹוָה בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי־לִי רָזִי־לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ׃
שני הפסוקים מקושרים זה לזה. "מכנף הארץ" היינו מקצה הארץ, כמו כנף הבגד שהיא קצה הבגד; ומה הן הזמירות הנשמעות מקצה הארץ? "באורים כבדו ה'". כשהייתה להם שמחה היה דרכם להדליק אבוקות ומדורות להרבות בשמחה, ולכן כולם אומרים איש לרעהו: כבדו את ה' על ידי אורים, על ידי הדלקת מדורות והשאת משואות. "באיי הים שם ה' אלהי ישראל" - אפשר לפרש שעל ידי כן תגיע הבשורה לכל מקום, וגם באיי הים יידעו שהקב"ה הראה אותותיו ונפלאותיו; ואפשר לפרש שאף לאיי הים אנו פונים: גם אתם הדליקו משואות ומדורות לאות שמחה והודיה על הנס הגדול במפלת סנחריב.
וכיצד הגיע הדבר לאיי הים? מפלת סנחריב נתפרסמה בכל העולם, משום שהקב"ה עשה נס גדול לחזקיהו: השמש חזרה עשר מעלות אחורנית, ודבר זה קיבל פרסום בכל העולם כולו. וכבר הבאנו את ביאור המלבי"ם למה היה צורך בנס כזה: לא בשביל חזקיהו נעשה, אלא בשביל העם שגלו לחלח, חבור ונהר גוזן. הם היו בייאוש גמור, שהקב"ה הגלה אותם וזנח אותם; ופתאום הם שומעים שהשמש הולכת אחורנית - ה' אלוהי ישראל עושה נסים לעם היושב בארץ. זו הייתה עבורם דרישת שלום וזריקת עידוד: הנה יש סיכוי, נשנה מעשינו וה' ישיב אותנו לארץ. אך הם ראו, ואפשר שגם התפעלו, ובכל זאת המשיכו בדרכם ולא שינו אותה, ולכן נשארו באותה גלות, במציאות שבה איננו מכירים ויודעים אותם עד היום.
"צבי לצדיק" - צבי מלשון תפארת ופאר: ויהיה פאר לצדיק, שחלק מן הזכויות שבעבורן זכו לישועה זו היה בזכות הצדיק, בזכות חזקיהו. ואז אומר הנביא "ואומר רזי לי": נתגלו לי סודות נוספים בעניין. אתם רואים ישועה, נפלא מאוד, הכל שמחים, אך אני בא לצנן מעט את ההתלהבות: יש רז וסוד שנגלה לי, שישועה זו אינה תשועת עולמים. שהרי לאחר מכן, כמה מלכים אחרי חזקיהו, גם הם גלו מן הארץ. הייתה ישועה, אך לא נצחית, ועוד צרות וגלויות עתידות לבוא, גלות בבל וגלות מדי. ולכן כפל "רזי לי רזי לי" - סודות ועוד סודות נגלו לי, "אוי לי" - כשאני שומע את אותם סודות על העתיד.
"בוגדים בגדו" - אני רואה שאחרי חזקיהו יקומו כאן מלכים בוגדים, מנשה ויהויקים וחבריהם. ומה מוסיף "ובגד בוגדים בגדו"? שלא תהיה זו בגידה קטנה, אלא בגידה גדולה המיוחדת לבוגדים גדולים, כאלה שיעמידו צלם בתוך ההיכל. לא סתם עבירה על רצון ה', אלא מעשה שכל עניינו להכעיס את בורא עולם. זהו "רזי לי" שעליו "אוי לי".
פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ׃
על ידי בגידת הבוגדים תהיה הארץ מזומנת לכמה פורענויות, והנביא בא לתאר כיצד הפורענויות דוחפות זו את זו. ולכך הוא ממשיל משל מן הציידים: הציידים כורים "פחת", בור גדול שהחיה נופלת לתוכו; וכשהיא מבקשת לצאת, יש שם כעין מקום יציאה ובו מונח "פח", מלכודת שבה היא נלכדת ואינה יכולה לזוז. וכיצד היו מביאים אותה אל הבור? על ידי "פחד": מבהילים אותה מכאן ומכאן עד שהיא מגיעה אל אותו בור שרצו שתגיע אליו, ומשם היא מחפשת מעצמה מקום יציאה ונלכדת בפח. אגב, מכאן שהפתגם המקובל "מן הפח אל הפחת" אינו מדוקדק, שהסדר הוא הפוך: מן הפחת אל הפח, שהוא הגדול והחמור יותר.
וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל־הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי־אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ׃
יהיה מצב של שממה לארץ פעם אחר פעם. בתחילה תרעש הארץ ממקומה, ובלשון המלבי"ם: עמודיה יתפלצון. ומוסיף המלבי"ם, שיש רעש ארץ התלוי בסיבות עליונות שונות ובדרך הטבע, אבל כאן לא כך יהיה: "כי ארובות ממרום נפתחו" - ייפתחו ארובות השמים, וזה ייראה כגזירת עליון. מה יגרום לרעש מוסדי הארץ? ארובות השמים. כלומר יהיה ניכר לכל שהדבר בא מן השמים ואינו מקרה טבעי. ובזה מבאר הנביא את המשל: מי שינוס מקול הפחד ייפול אל הפחת, ומי שיבקש לעלות מן הפחת לברוח יילכד בפח - ומדוע? כיוון שזה ממרום, מן השמים, מארובות השמים.
רש"י מפרש את הפסוק על הגויים: הנמלט מחרב משיח בן יוסף ייפול לחרב משיח בן דוד, והנמלט משם יילכד בפח במלחמת גוג ומגוג.
רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ׃
כאן בא הנביא לתאר את מה שאמר "וירעשו מוסדי ארץ", שלב אחר שלב. בתחילה "רועה התרועעה" - מצב של רעוע, מצב לא יציב, שייעשו בה בקעים מחמת הרעש. אחר כך "פור התפוררה" - התפרקות לחלקים דקים יותר. ולבסוף "מוט התמוטטה" - התמוטטות גמורה. שלושה שלבים בהתמוטטות הארץ.
ומהי הכפילות "רועה התרועעה", "פור התפוררה"? מבאר המלבי"ם: "רועה" הוא הריצוץ עצמו, שהמכה גורמת רוע, מלשון רעוע ושבר, ובשלב זה החלקים עדיין מדובקים; ואחר כך "התרועעה" - נפרדו החלקים. וכן "פור" הוא עצם חלוקת הדבר לחתיכות קטנות שבמכה הראשונה, ואחר כך "התפוררה" - הלך והתפורר לגמרי. זה כלשון חז"ל "פירורין", שאף שלשון זו אינה בתנ"ך, "התפוררה" כן כתובה ומשמעותה אחת: התפרקות לחלקים קטנים.
נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קוּם׃
עד כאן תיאר רעש של חלק מן הארץ, וכאן הוא מתאר כיצד הארץ כולה תרעש. תחילה "נוע תנוע ארץ כשיכור" - כשיכור המתנדנד ממקום למקום כמי ששומע מוזיקה והולך שלא בדרך ישרה. מסופר על שוטר שעצר שיכור באמצע נהיגה מופרזת ובזיגזוגים, וביקש ממנו ללכת על קו ישר שהיה שם כדי לבחון אם הוא שיכור; פתח השיכור ללכת ואמר לו: רגע, מה אתה עובד עלי, קודם תיישר את הקו. אף את הקו הוא רואה עקום.
ושימו לב: מה מנענע את השיכור? לא גורם חיצוני, אלא האדים שבפנים, אדי האלכוהול העולים למוחו - סיבה פנימית. ולאחר מכן "והתנודדה כמלונה": מלונה מלשון לינה, כעין הסוכה שבונים השומרים בכרם, כלשון "כמלונה במקשה" ו"כסוכה בכרם", והיא עשויה מענפי ערבה ומחתיכות עצים. מקום כזה אינו חזק ואינו יציב, ומעט רוח מפילה אותו. הרי שהמלונה מתנועעת מסיבה חיצונית.
וזהו הנמשל: בתחילה יהיה מרד פנימי, מלחמת איש ברעהו, וזה כשיכור המתנדנד מחמת האדים שבתוכו. ואחר כך "התנודדה כמלונה" - יבואו אויבים מבחוץ, כמלונה שהרוח באה מבחוץ ומנדנדת אותה, וכך יגרמו האויבים לתנודות בארץ. ובשלב השלישי "וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום" - נפילה גמורה, כי עוונות העם היושבים כאן הכריעו את הכף שלא תהיה זו התנדנדות בלבד אלא נפילה מוחלטת.
מעיר המלבי"ם שהנביא משלש את הדברים: פחד, פחת, פח; רועה התרועעה, פור התפוררה, מוט התמוטטה; נוע תנוע, התנודדה כמלונה, ונפלה. ושלושת התיאורים מכוונים כנגד שלוש הפעמים שבא נבוכדנצר להרעיש את ארץ יהודה, עד שלבסוף הצליח לכבשה. ובסוף הפסוק, אומר המלבי"ם, עובר הנביא לתאר את מה שהיה שלא בימי נבוכדנצר אלא בימי מלכי יוון בבית שני, ולאחר מכן חורבן הארץ בידי אדום. ואז "נפלה ולא תוסיף קום": אחרי הנפילה הראשונה בידי נבוכדנצר, לאחר שבעים שנות גלות שבו לארץ ונבנה בית המקדש; אבל בנפילה השנייה, הגלות שעל ידי מלכי אדום, כבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום - הגאולה לא תהיה קרובה, אלא תתרחק אלפי שנים, כמו שאנו כבר אלפיים שנה ועדיין לא נושענו. וזהו "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", שהגלות האחרונה תימשך עידן ועידנים ופלג עידן, כמו שראינו בנבואות דניאל. ומה שהזכיר לפני כן "וירעשו מוסדי ארץ" - שם תיאר את כל הצרות שעברו עליהם עד חורבן בית שני, שאז נפלו נפילה אחר נפילה.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין "נוע" ל"התנודדה": "נע" הוא ממקום למקום, ואפשר שינוע אף באותו מקום מצד לצד, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה - עצם היותו בתנועה נקרא נע. אבל "מתנודד", מלשון נדידה, נד ממקומו ועובר למקום אחר לגמרי. ומה ההבדל בין "נוד" ל"נודד"? "נוד", כמו שנאמר בקין "וישב בארץ נוד", מלשון "נע ונד תהיה בארץ", הוא נדידה בקרבת מקום; אבל "נודד", בכפילות הדל"ת, היינו ריחוק מקום גדול, כמו "כציפור נודדת מן קִנה" - ציפורים הנודדות ממקום למקום ועוברות יבשות. הציפור אינה מסובבת את הראש בלבד, אלא נודדת לגמרי. הכפילות מלמדת על נדידה גדולה בהרבה.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה עַל־צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל־מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל־הָאֲדָמָה׃
אחרי שאמר "רזי לי", איזה סודות קשים נמסרו לי, "אוי לי" שראיתי שעתידים לקום מלכים רשעים, ושעתידה להיות גלות על ידי נבוכדנצר, ועל ידי מלכי יוון, ועל ידי מלכות אדום - מתחיל הנביא להודיע מה יהיה באחרית הימים, באחרית ימי הזעם, כשיגיע זמן הגאולה הנצחית. אין הוא רוצה לייאש את הציבור ולהביאם למשבר, שיאמרו: הרי "נפלה לא תוסיף קום". על כן הוא מבהיר שאין זה לעולם, אלא באופן זמני; כשם שאחרי נפילת בית ראשון הוסיפה קום בבית שני, אלא שכאן ייקח זמן רב עד שתוסיף קום. ולכן הוא מתחיל לתאר איך הקב"ה ייפרע מן האומות שהצרו לישראל.
"צבא המרום" - אומר המלבי"ם, אלו השרים של העכו"ם הנמצאים שם במרום, או הכוכבים והמזלות שמהם יונקים העכו"ם את כוחם. ואחרי שיפקוד על צבא המרום, בשלב השני "על מלכי האדמה" - מלכי עובדי הכוכבים, המקבלים את שפעם מצבא המרום. כמו שמתאר דניאל, שאמר לו המלאך שכשיצא נכנס שר פרס וכיוצא בזה. יש לאומות שרים בשמים, והשרים האלה ייפלו תחילה, "על צבא המרום במרום", ואחר כך "על מלכי האדמה על האדמה" - אותם מלכי עובדי כוכבים שיבואו לעזור לגוג ומגוג, שגם מהם ייפרע ה'.
וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל־בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל־מַסְגֵּר וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ׃
"ואוספו" - ברצון ה' יתאספו כל העמים על ירושלים למלחמה, אומר המלבי"ם. ומי אוסף אותם? הקב"ה, והוא מרכז אותם לכאן כדי להפילם, ושם ישפוט אותם בדבר ובדם, כנבואות זכריה שאנו קוראים בסוכות. ולכן מתאר זאת הנביא כדרך האסירים, שבתחילה אוספים אותם אל הבור, ולפני שמכניסים אותם לבור שופטים אותם. כך הקב"ה תחילה יאסוף אותם לירושלים להעמידם למשפט, ולאחר שייצאו חייבים - "וסוגרו על מסגר", יסגרו אותם בבור.
"ומרוב ימים יפקדו" - יפקוד ה' עליהם את מה שעשו ברוב ימים, כל מה שחטאו ברבות הימים, כל מה שהצרו לישראל; על הכל עתידים הם לתת דין וחשבון. וזהו שייסד הקליר בפזמון היוצר של פרשת זכור (והאשכנזים נוהגים לקרוא את פיוטי הקליר): "לרוב ימים להמנות, לחשוב להם חשבונות" - הקב"ה ימנה ויעשה להם חשבונות על כל מה שהצרו לנו ברוב ימים, ויענישם. ורש"י מבאר ש"אוספו אספה אסיר על בור" הכוונה לגיהנום, כלומר לא די במה שישפוט ה' עמהם כאן, כפי שביארנו על פי המלבי"ם, אלא עוד ייענשו בשבעה מדורי גיהנום, וזהו "וסוגרו על מסגר".
וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי־מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד׃
רש"י מבאר כתרגום יונתן: "ויבהתון דפלחין לסיהרא ויתכנעון דסגדין לשימשא" - יבושו העובדים לירח, וזהו "וחפרה הלבנה"; לא שהלבנה עצמה תבוש, אלא עובדי הלבנה. "ובושה החמה" - יתביישו וייכנעו העובדים לשמש. ומדוע? כי אז יתברר "כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", יתברר שעבדתם להבל, והנה מלך ה' בציון. "ונגד זקניו כבוד" - הכבוד יהיה כנגד הזקנים ולא כנגד אותם אנשים.
הרד"ק מבאר שמרוב הצרות שיהיו לעכו"ם, "חפרה הלבנה ובושה החמה" - כביכול הקב"ה יחשיך עליהם את העולם, והחמה והלבנה כמו יחפרו ויהיו במקום מסתור, שהעולם יחשיך עליהם מרוב הצרות שיבואו. ומתי יהיה זה? במלחמת גוג ומגוג, שאז יכבשו חצי העיר, ויצא ה' ונלחם בגויים ההם, ואז כל מי שיישאר בירושלים יכיר כי לה' המלוכה. ולמי ראוי הכבוד? "ונגד זקניו כבוד" - אלו הצדיקים, עובדי ה' שיישארו בירושלים, הם הראויים לכבוד.
המלבי"ם מבאר: "וחפרה הלבנה" - שאז לא יתנו עוד אמונה ופאר וכוח ללבנה. עובדי האלילים הקדמונים האמינו שללבנה יש כוח, ומאין? מאלוה גבוה ממנה, והוא השמש. גם הם ידעו שהלבנה אינה אלא מחזירת אור ואין לה כוח עצמי, אלא כשהשמש מכה בה היא מאירה. וכאשר יראו שהסיבה הראשונה המשפעת את כל השפע היא הקב"ה, ממילא "חפרה הלבנה" ולא יתנו לה עוד פאר, כי הלבנה מקבלת מן השמש, והשמש מקבלת מהקב"ה, ויבינו שהכל הבל הבלים.
ומדוע? "כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד". הם האמינו שהחמה היא הכוח המאציל - ובא הכתוב ואומר: יתברר להם שלא החמה מאצילה אלא מלך ה'. והם האמינו שהלבנה היא המקבלת את הכוח מן המאציל - ובא הכתוב ואומר: "ונגד זקניו כבוד", לא הלבנה מקבלת, אלא הזקנים הם המקבלים מן הכוח הרוחני העליון, כעניין "ואשפוך רוחי עליהם". נמצא: "בושה החמה" - כי לא החמה משפעת אלא הקב"ה הוא המשפיע; "וחפרה הלבנה" - כי לא הלבנה היא המקבלת אלא הזקנים, עליהם יורד השפע. ועל ידי זה יבינו שכל אמונתם הייתה אמונת הבל.
ומה ההבדל בין "חפרה" ל"בושה"? אומר המלבי"ם שחפירה קשה מבושה. אף בלשוננו, כשאומרים "תתבייש לך" ו"מחפיר" - מחפיר הוא מעשה גרוע יותר ממעשה שיש להתבייש עליו. וההגדרה: אדם המתבייש מסתיר פניו ואינו רוצה שיראוהו, ויש ביטוי שהיה מעדיף שהאדמה תקברנו באותו רגע; זו בושה, שאדם רוצה לכסות פניו שלא ייראה בושתו. אבל "חפר" היינו שמוכן להיקבר כדי שלא תיראה בושתו, לחפור באדמה ולטמון שם את ראשו כדי שלא תתגלה בושתו. וזהו שאור החמה יתמעט, ואור הלבנה, שהוא ממילא מועט, ייסתר לגמרי. וגם על פי הטבע: החמה גם אם תחשיך אותה עדיין יש לה אור מצד עצמה, אבל הלבנה, אם תחשיך אותה אין לה כלום, שאין לה מצד עצמה מאומה. ולכן ביחס ללבנה נקט לשון "חפרה", שהוא ביטול גמור של האור, וביחס לחמה נקט "בושה", שהאור יתמעט אך לא לגמרי.
בפסוקים אלו עובר הנביא ממפלת עשרת השבטים אל ישועת יהודה ובנימין בימי חזקיהו: היושבים בארץ ייכרתו כנוקף זית, והגולים ימעטו כעוללות אחר הבציר, ואילו הנשארים ירונו בגאון ה' כשמחת קריעת ים סוף עם מפלת סנחריב, ומקצה הארץ יישמעו זמירות "באורים כבדו ה'" שתגענה עד איי הים. אך מיד מצנן הנביא את ההתלהבות ב"רזי לי": אין זו תשועת עולמים, שיקומו בוגדים גדולים שיעמידו צלם בהיכל, ויבואו פורענויות בזו אחר זו במשל פחד ופחת ופח, בשלושה שילושים המכוונים לשלוש עליותיו של נבוכדנצר, ועד לנפילה שאין אחריה קימה קרובה - גלות אדום הנמשכת עידן ועידנים. ולבסוף מבטיח הנביא את אחרית הימים: פקידת צבא המרום ומלכי האדמה, אסיפת העמים לירושלים למשפט ולמסגר ופרעון על רוב הימים, ובירור גמור שאין משפיע אלא הקב"ה ואין מקבל הכבוד אלא זקניו - "כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים".