פרק כ"ד בישעיהו הוא פרק של חורבן ושממה. יש מפרשים שהנבואה הזו היא נבואה עתידית לאחרית הימים, אך אנו נלמד אותה כשיטת המלבי"ם: ישעיהו מתנבא כאן על גלותם של עשרת השבטים בידי סנחריב. הנביא מודיע לעם: דעו לכם, ארצכם עתידה להישמם ועתידה להיעזב על ידיכם, כאשר יבוא סנחריב ויגלה אתכם.
הִנֵּה יְהֹוָה בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ׃
"בוקק" פירושו מרוקן, וכן מצאנו את הביטוי הזה בהושע ובנחום. הקב"ה מריק את הארץ, ובשלב הראשון הכוונה לפרי הארץ: לא יהיו פירות. "ובולקה" עניינו הפקר והשחתה, גם זה כלשון נחום, שכל פרי הארץ יהיה הפקר ומושחת. אחר כך "ועיוה פניה", ישחית ויבלבל את הארץ עצמה, את הקרקע. ולבסוף "והפיץ יושביה", עם ישראל יוצאים לגולה.
מוסיף המלבי"ם: לא רק העם גולה, אלא גם הארץ תושחת, עד כדי כך שאדם לא יוכל להכיר את נחלתו. זהו "ועיוה פניה": ישנה את פני הארץ ואת גבולותיה, עד שאדם יבוא ויאמר היה לי כאן שדה, היכן הוא? מהיכן הוא מתחיל והיכן נגמר? והוא לא יידע. "ועיוה" הוא גם מלשון טירוף ובלבול, יבלבל את פניה של הארץ. כזו תהיה גודל ההשחתה של סנחריב.
וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ׃
כאשר העם ילכו לגולה, סנחריב לא יישא פנים לאיש. לא תהיה חשיבות לאף אדם, לא תועיל שום מעלה ושום שררה, את כולם ישפיל ויבזה בשווה.
כלל יסודי מלמדנו כאן המלבי"ם: כאשר הכתוב נוקט שתי כפי"ן של דמיון, "כעם ככהן", ההשוואה מוחלטת ושווה לגמרי. אם הייתי אומר "ראובן כשמעון", בכ"ף אחת, הכוונה שהוא דומה לו אך לא זהה לו. אבל "כראובן כשמעון" פירושו שההשוואה ביניהם מוחלטת. וכאן: העם והכהן יהיו ממש בדרגה אחת, סנחריב לא יתחשב כלל.
ושימו לב שככל שהנביא מוסיף דוגמה, הוא הולך ומחריף. זהו כלל בניסוח: כשבאים לתאר צרה, מתחילים מן הקל אל הכבד. שהרי אם פתחת בכבד, מה טעם להוסיף אחריו את הקל? הרי לא תאמר על אדם שקיבל קנס של מיליון דולר "ועוד נתנו לו מאה שקל על חניה". מתחילים במאה שקל, ואחר כך מאה אלף, ואחר כך חצי מיליון, ולבסוף מיליון דולר. כך כאן: ההבדל בין העם לכהן אינו מהותי כל כך, אבל "כעבד כאדוניו" הוא כבר הבדל משמעותי הרבה יותר.
ועוד יותר מזה, "כשפחה כגבירתה". אומר המלבי"ם שהשפחה נכנעת לגבירתה יותר מן העבד לאדוניו. לעבד עוד יש חשיבות כלשהי, אבל השפחה שפלה יותר. וראיה לכך מן הפסוק בתהילים: "כעיני עבדים אל יד אדוניהם", ואחר כך ביתר שאת, "כעיני שפחה אל יד גבירתה". הרי שהכנעת השפחה גדולה משל העבד. כלומר: לא תישאר מעלה כלל.
ומה זה מזכיר לנו? את השואה הנוראה והאיומה שהייתה באירופה, לא תקום פעמיים צרה. גם שם לא עניין אותם החשוב והדל, בעל השררה ומי שאינו בעל שררה, את כולם לקחו. לא היה מצב שאדם קיבל דרגש משובח יותר במחנה העבודה משום שהיה לו תפקיד רם ונישא קודם לכן, ואדרבה, דווקא בגדולים ובחשובים, דווקא ברבנים, ניסו להתעלל יותר. זהו "והיה כעם ככהן, כעבד כאדוניו, כשפחה כגבירתה".
מכאן ואילך עובר הנביא לחלק נוסף: לא רק שכל מעלה ושררה תיפסק, אלא גם חיובי הקניינים ומעלת הממון יתבטלו. בדרך כלל אדם מוכר את נחלתו רק כשהוא מך, כשמידלדל מצבו הכלכלי ואין לו ברירה. הקונה, לעומתו, מבטא עשירות: הנה יש לי כסף ואני קונה. ואומר הנביא שיבוא זמן שהקונה ייחשב דל ומך כמו המוכר.
ולא זו בלבד. אפשר היה לומר שהדבר פשוט, שהרי הקונה קרקע, וכשמגלים אותו ממקומו גם לו אין קרקע, וממילא מובן ש"כקונה כמוכר". לכן מוסיף הנביא: גם מי שעסק בכסף ממש ולא בנכסי דלא ניידי, שלכאורה ממונו בידו, גם הוא יירד מנכסיו. "כמלווה כלווה": המלווה יהיה דל כלווה. הלווה, אף אם יש לו במה לשלם, עצם זה שנזקק להלוואה מעיד שמצבו הכלכלי גרוע, וכך יהיה גם מצבו של המלווה.
ויותר מזה: "כנושה כאשר נושה בו". נושה הוא מי שתובע את חברו לפרוע את חובו, וכאן מדובר שהאיש אשר הוא נושה בו אין לו במה לשלם. זה מצב גרוע בהרבה: פניתי אליך לגבות את חובי ואין לך מה לשלם, נמצא שהכסף שעד עתה היה שלי ועד עתה חשבתי שהוא בידך, לא אצלי ולא אצלך הוא נשאר. אין אותו בכלל. ולכן מצבו של הנושה יהיה כמצבו של מי שנושים בו ואין לו. כולם יהיו שווים במצבם הכלכלי הגרוע, שהרי סנחריב ירוקן אותם מכל נכסיהם ולא יישאר להם מאומה.
מה ההבדל בין "מלווה" ל"נושה"? הרד"ק הסביר שמלווה הוא מי שהלווה כסף, ונושה הוא מי שהלווה אוכל, שכן היה דרכם להלוות שק חיטים ולקבל שק חיטים בחזרה. אך המלבי"ם מקשה על כך מן הפסוק "אם כסף תלוה את עמי לא תהיה לו כנושה", הרי שנושה נאמר גם על כסף.
לכן מבאר המלבי"ם הבדל אחר, והוא מוכר גם בלשוננו המדוברת: המלווה הוא מי שנתן לחברו כסף או אוכל, בשלב זה הוא נקרא מלווה. ומשעה שהוא בא לתבוע ולדחוק את חברו שיפרע לו, הוא נקרא נושה. נתתי הלוואה לשלושים יום, כל אותם שלושים יום אני מלווה; משעה שניגשתי ואמרתי "אפשר לקבל את הכסף בחזרה", אני כבר נושה. וכמו שכתוב "נושים בהם כסף ודגן".
ומכאן גם דקדוק יפה: "מלווה" נקשר תמיד עם המילה "את", ואילו "נושה" נקשר עם האות בי"ת. מלווה את חברו, נושה בחברו. מדוע? "את" מורה על דבר היוצא מן הפועל אל הנפעל, אני מלווה אותך כסף, ממני אליך. ואילו בי"ת מורה שהדבר כבר נמצא בו, ואני בא להוציא ממנו את מה שכבר בידו. וכך גם "נוגש", תמיד עם בי"ת, נוגש בו, שהרי הכסף אצלו ואני דורש שיחזירו.
ומה ההבדל בין נוגש לנושה, הרי שניהם תובעים את החוב? אומר המלבי"ם: הנוגש כופה את חברו לתת לו דבר שלא לקח ממנו, ואילו הנושה תובע רק את מה שנתן. אם הלוויתי לך אלף דולר ואני דורש ממך אלף וחמש מאות בריבית, אני נוגש בך, וזהו "לא יגוש את רעהו" שנאמר לעניין ריבית, שהריבית היא נוגשת. אבל אם נתתי אלף ואני מבקש בחזרה אלף, אני נושה בך. שניהם תובעים, אלא שהנושה תובע את שלו והנוגש תובע אף תוספת.
הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבֹּז כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
עתה מסביר הנביא מדוע הסתלקו כל המעלות ומדוע "כעם ככהן". "הבוק תבוק הארץ", הארץ תתרוקן ותלך בגולה, וברגע שהולכים בגולה אין הבדל בין עבד לאדון, כולם עבדים לסנחריב, וממילא אין משמעות לשררה. וכנגד "כקונה כמוכר", שלא ייחשבו עוד בעלי הממון לאנשי חשיבות, אומר "והבוז תבוז", שכל הממון ייבזז וכולם יהיו דלים ואביונים. ומדוע כל זה יקרה? "כי ה' דיבר את הדבר הזה", וכאשר ה' דיבר, לא ייפול דבר מדברו ארצה.
אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם־הָאָרֶץ׃
כאן מתאר הנביא את החורבן שלב אחר שלב. "אבלה" מורה על שינוי חיצוני: אין עובר ושב, כמו "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד", כאדם האבל על מתו שאין יוצא ואין בא אצלו. ואילו "נבלה" מורה על פחיתות פנימית, שעצם כוחה של הארץ נחלש: אין בה פירות, אין גדלים בה גידולים, עלו בה שמיר ושית והיא שממה.
וזהו שורש "נבל" בכל מקום: דבר שאפס כוחו. כוח הפרח אפס, "נבל ציץ". כוח האדם אפס, "נבול תבול גם אתה גם העם הזה", כדברי יתרו למשה. נפש שאפס כוחה מתנהגת בשפלות, "נבלה עשה בישראל", "בן מנבל אב". וכן נבלת בעלי חיים, שאפס כוחם.
"אומללה נבלה תבל" הוא שלב נוסף: גם המקומות המיושבים בבני אדם, שזוהי "תבל", נפגעו. "אומללה" משורש אמל, כמו מול שעניינו לחתוך ולכרות, וכמו "כי אמילם" שבתהילים "סבוני גם סבבוני", שפירושו אכריתם. וכן מילה היא כריתה, שכורתים את העורלה. וכן "חנני ה' כי אומלל אני", גיבור שנחלש ונכרת כוחו, וכן "רבת בנים אומללה", שנמנע ונכרת ממנה פרי בטן. נמצא ש"אומללה תבל" מורה שכוחה מלמעלה נכרת ואין שפע יורד עליה, ו"נבלה" מורה על כוחה הפנימי שנחלש. אין לה כוח מלמעלה ואין לה כוח מבפנים, וממילא מעלה שמיר ושית.
"אומללו מרום עם הארץ": ולבסוף גם המקום המרומם של העם, עיר המלוכה, בית המלכות ומקום השרים, גם הוא נכרת מלמעלה, וממילא בטל כל כוחה של הארץ.
מדגיש המלבי"ם: שלושה מצבים נזכרו כאן, "אבלה נבלה הארץ", "אומללה נבלה תבל", "אומללו מרום עם הארץ", כנגד שלוש פעמים שהניף סנחריב את ידו על עשרת השבטים. תחילה על בני עבר הירדן, אחר כך על ארץ זבולון ונפתלי, ולבסוף הגלה את כולם. בפעם הראשונה נגע החורבן רק למקומות שאינם מיושבים, שהרי הבורחים עזבו את מקומם וברחו למקומות אחרים בארץ, ואותם מקומות שננטשו העלו שמיר ושית שאין מי שיעבדם. אחר כך הגיע לתבל, למקום המיושב, ולבסוף למרום עם הארץ, לארץ כולה.
ורש"י מבאר ש"תבל" כאן היא ארץ ישראל, ולמה נקראת תבל? מפני שהיא מתובלת במצוות הרבה. חוץ לארץ אינה מתובלת במצוות, וארץ ישראל מתובלת, ולכן היא נקראת תבל.
וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי־עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם׃
אחרי התיאור הנורא, "הבוק תבוק", "הבוז תבוז", "אבלה נבלה אומללה", בא הנביא להסביר על מה ולמה. "חנפה תחת יושביה" פירושו שהארץ לוקה במקום יושביה. כמו שכתוב בפרשת ניצבים "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה", ואחר כך "וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה, גופרית ומלח שרפה כל ארצה". במקור העם היה אמור ללקות, ובפועל הארץ לקתה תחתיו ונעשתה גופרית ומלח ושרפה, ושם מפורש הטעם: "על אשר עזבו את ברית אלוקי אבותם". בעקבות חטאם נשחתה הארץ עצמה.
והעניין שהארץ לוקה תחת יושביה מפורש בעוון רציחה, שנאמר "כי הדם הוא יחניף את הארץ", ונאמר "ותחנף הארץ בדמים". רושם הרציחה ניכר בארץ ומשנה את טבעה, והמקום עצמו ניזוק מעצם זה שיש בו מציאות של שפיכות דמים.
וזה דבר מעניין. ידוע שגם באדם שהתאבד רחמנא ליצלן, כל עוד דמו ספוג בקרקע, כביכול נפשו משוטטת שם. סיפרנו בארוכה את מה שסיפר רבי צלה בלזר על אדם שהתאבד באחת העיירות בחוץ לארץ, ומאז החלו לקרות בבית דברים משונים: הטיח נופל מעצמו, דלתות נפתחות ונסגרות. חבריו נכנסו לפחד נורא, החלו לקבל על עצמם קבלות, החלו ללבוש ציצית, היו באים לשם וקוראים תהילים, ושום דבר לא הועיל. באו לשאול אותו איזה תיקון לעשות. אמר להם: איני מקובל ואיני בבא, אבל אנו יודעים ש"הדם יחניף את הארץ". באותו מקום, בעליית הגג, הוא חתך את ורידיו ודמו נספג בקרשי הרצפה. אמר להם: פרקו את כל הקרשים והביאום לקבורה.
וכך אכן עשו. הוא מתאר מחזה מדהים: מאות אנשים מלווים קרשים לקבורה, וביניהם כל חבריו, שלא היו אנשים שומרי מצוות. הם היו באים לשם לשחק קלפים כדי להפיג את הפחד בחברת כולם, ופתאום היו שומעים רעשים, קרשים זזים, טיח נופל, נורא נוראות. ומאז שלקחו את הקרשים לקבורה שקטה הארץ והבית חזר לשלוותו. והיו עוד כמה וכמה מקרים כאלה.
בזמן שלימדתי בכוללו של הרב פלאח, ישבנו ולמדנו והתקשרה אליו אישה. היא סיפרה שהיא ובתה עברו לדירה חדשה, ובלילה ראתה לפתע דמות בשחור עומדת ליד מיטתה והיא קפאה מפחד. לאחר שתי דקות שמעה את בתה צורחת צרחות נוראיות, שכן אותה דמות הלכה לבקר גם בחדר הבת. בבוקר התקשרה בפחד לשאול מה לעשות. התברר שאדם התאבד שם באותו מקום, והוא היה עורך שם ביקורים ליליים. היא שאלה אם יש תיקון לעשות, והוא המליץ לה לעזוב את המקום ולברוח משם.
נמצאנו למדים שמצב של רציחה ושפיכות דמים משפיע על הארץ, והמקום עצמו נעשה כביכול מקולל וספוג במציאות של רציחה. וזהו "והארץ חנפה תחת יושביה", שהרי מדובר כאן בתקופת בית ראשון, ובית ראשון חרב על שפיכות דמים בין השאר. בספר יוסיפון מתואר מצב נורא, שאנשים היו הולכים בשוק עם חרבות קצרות תחת בגדיהם, מתקרבים לאדם, דוקרים אותו בבטן וממשיכים ללכת. אנשים היו רואים אדם נופל ולא קולטים כלל מה קרה ומניין. נורא נוראות. וחלק מזה בא בעקבות מנשה, שכתוב עליו שמילא את ירושלים דמים מפה לפה, ויצר זילות מוחלטת בחיי אדם, ומתוך כך יכלו אנשים לרצוח זה את זה בלא חשבון, היה לו חשבון קטן עם חברו והוא מחסלו וזהו.
"כי עברו תורות חלפו חוק הפרו ברית עולם", שלושה דברים נאמרו כאן. מסביר המלבי"ם שיש שלוש דתות, כלומר שלושה מיני הנהגות: הטבעית, הנימוסית והאלוקית.
הדת הטבעית היא ההנהגה שכל בני האדם מקבלים כאקסיומה: לא לרצוח, לא לגנוב, לא לעשות עוול איש לרעהו, לא להכות את חברו. ולמה נקראת טבעית? מפני שכל אדם נולד עם זה בטבעו. לא תמצא אפילו בושמן ביערות העד של אפריקה שלא ראה מאורות מימיו, שיאמר לך שאצלנו מקובל לרצוח על כל דבר קטן. בכל מקום בעולם הרצח הוא דבר שלילי, ואף שיש תנאים שונים מתי כן ומתי לא, אין מקום שבו הרצח לגיטימי.
מספרים שאמריקני אחד הביא קניבל מיערות העד באפריקה, ואמר לו: בוא ותראה ציוויליזציה, אתה חי בין בהמות וחיות, בוא וראה אנשי תרבות. בדיוק כשהגיעו פרצה המלחמה בין הדרום לצפון, והוא רואה אנשים מתים כמו זבובים. שאל: מה זה? השיבו לו שיש מלחמה על צורת הממשל ועל שטחים. שאל: ומה עושים עם הגופות? אמרו לו: קוברים אותם. אמר להם: תגידו, אתם מוסריים? אצלנו אם הורגים מישהו זה לפחות כדי לאכול, ואתם רוצחים סתם וקוברים? היכן המוסר שלכם? כלומר, גם כשיש סיבות להרוג, הדבר נעשה על פי כללים, ובמקום אחד היד קלה יותר על ההדק ובמקום אחר פחות, אבל אין מקום שבו לגיטימי לרצוח על כל דבר.
וכך גם שאר הדברים שבין אדם לחברו שבעשרת הדיברות מקובלים בכל העולם. "לא תגנוב", לא יאמרו לך שבמקום פלוני הגניבה היא חוק. אומרים על צ'אושסקו שהלך עם פנס ועבר ממדינה למדינה לחפש את הצדק, וכשהגיע לרומניה התחיל לחפש את הפנס. יש מקומות שבהם נהוג לגנוב, אבל אין מקום שבו יאמרו שזה החוק וזו השיטה וכך צריך לעשות. וכן "לא תנאף": אפשר לומר שהמקום פרוץ, אבל שהדבר יהיה לגיטימי, אין דבר כזה.
הדת הנימוסית היא חוקים שבני אדם הסכימו ביניהם כדי שיהיו חיים תקינים: תשלומי מיסים, שמירה על ניקיון, איסור הרס יערות בלי גבול כדי לא להשמיד את הריאות הירוקות. אין אלו דברים שכל אדם נולד עמם בטבעו, אלא שקיבלנו אותם על עצמנו, ובלשון המלבי"ם, להרחיק המגונה ולקרב הנאה. דוגמה מובהקת היא חוקי הנהיגה: כולנו מבינים שבצומת יש מי שצריך לעצור כדי שאחר יוכל לנסוע, שאם לא כן תהיה אנדרלמוסיה.
והדת השלישית היא הדת האלוקית, דבר ה' שנמסר לנו על ידי נביא, וכשאנו מקיימים את המצוות אנו שומרים את הדת האלוקית, וכל תכליתה, בלשון המלבי"ם, להביא את האדם אל ההצלחה האמיתית והאושר הנפשי.
ועתה ראו כיצד מאפיין הנביא את אותו הדור: הם ביטלו את שלוש הדתות כולן. "עברו תורות" זו הדת האלוקית שנמסרה על ידי נביא, עברו על מה שכתוב בתורה. "חלפו חוק" זו הדת הנימוסית, מה שהשכל מחייב ומה שקיבלנו על עצמנו כהנהגה ראויה של חברת בני אדם משכילים, גם את זה ביטלו. ושמא תאמר שאת הדת הטבעית, שלא לרצוח ושלא לגנוב, לפחות שמרו? על כך אומר "הפרו ברית עולם", שגם את הדת הטבעית הפרו. והרי הדת הטבעית היא השומרת שהעולם לא ייחרב, שאם איש את רעהו חיים בלעו, יש רציחה ויש גניבה ויש ביזה, העולם מתמוטט. וזהו "הפרו ברית עולם".
ומניין שהדת הנימוסית נקראת "חוק"? מיוסף, "וישם אותה יוסף לחוק", שהכהנים אינם שותפים במיסים, שכן תפקידם להביא לעם את דבר האל ואינם צריכים להיות שותפים בנטל. וכן "ותהי חוק בישראל" שנאמר בבת יפתח, שהיו עולים לתנות לה פעם בשנה. ומכאן שקובעי ההנהגות של המדינה נקראים "מחוקקים", שהם קובעים חוקים המקובלים על הכול מצד ההיגיון והשכל.
ומה ההבדל בין "עברו" ל"חלפו"? אומר המלבי"ם: "עבר" הוא דבר שעובר בקביעות, ו"חלף" אפילו בדרך עראי, מלשון החלפה. שהרי אפילו חבורת גנבים יש לה חוק פנימי, ולא עוד אלא שיש להם בית משפט משלהם, ומי שעובר על הקודים שלהם שופטים אותו ומענישים אותו ויש קנסות, ומשפחות הפשע מאורגנות כהלכה. נמצא שאת החוק הם לא ביטלו לגמרי אלא החליפוהו: חוק הממשלה אינו נראה להם, ובעולם התחתון יש חוקים אחרים. אבל את התורה עברו לגמרי, באופן קבוע ותמידי, ולא החליפוה באופן זמני.
עַל־כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל־כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר׃
מכיוון שעברו על התורה, האלה הכתובה בפרשת ניצבים, "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה", היא שאכלה ושרפה את הארץ, "גופרית ומלח שרפה כל ארצה". "ויאשמו יושבי בה": האשם מוטל על היושבים בה, שהרי הארץ אין בה עוונות, והם שעשו את העוונות והארץ משלמת את המחיר.
"על כן חרו יושבי ארץ": חרו מלשון אש וחום, כמו חרון אף ו"אש קדחה באפי". וכיוון שהארץ בוערת, האש מגיעה גם ליושביה והם מתייבשים. ומה קורה לבול עץ עבה כשמניחים אותו באש? תחילה הוא מתכווץ, הנוזלים יוצאים ממנו, ומכל הבול הענק נשאר משהו קטן. כך גם כאן: משהתייבשו, התמעטו, "ונשאר אנוש מזער".
ו"מזער" מבטא שני דברים, כמות ואיכות. מבחינת הכמות נשארו מועטים, ומבחינת האיכות, כל חשובי הארץ גלו. שהרי אף שהמגלה לא עשה חשבון בין חשוב לפחות חשוב מבחינת היחס, את החשובים תמיד הגלו ראשונה, ומי שנשארו היו דלת הארץ.
אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה־גָפֶן נֶאֶנְחוּ כָּל־שִׂמְחֵי־לֵב׃
עתה מתאר הנביא בלשון מליצית כיצד הארץ מאבדת את כל מעלתה וכיצד כל גידוליה נפגעים מעצם גלות העם. התירוש הוא כביכול הבן של הגפן, שהרי הוא הנולד ממנה ומופק ממנה, וכמו שנאמר "ותירוש ינובב בתולות". והנה התירוש מתאבל, "אבל תירוש", מפני ש"אומללה גפן", אמו מתה ונכרתה, והוא כבן המתאבל על מות הורהו.
"נאנחו כל שמחי לב": וכיוון שהתירוש אבל, ומי הוא המשמח את בני האדם, "ויין ישמח לבב אנוש", ממילא כל אלו שהיו רגילים לשמוח ביין נאנחים, שאין להם עוד במה לשמוח.
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר׃
משבטל היין בטלו גם הריקודים והשמחה. התוף היה מיועד בדרך כלל למחול, שכן הוא הנותן את הקצב, והרוקד דורך ברגליו לפי קצב מסוים. וממילא "חדל שאון עליזים", הרעש שהיו עושים העליזים הרוקדים לקול התופים גם הוא פסק. ולא זו בלבד, אלא "שבת משוש כינור": הכינור אינו מיועד לריקודים אלא לעורר את שמחת הנפש, נעימה שאדם שומע ונהנה ממנה ואינו קם לרקוד עמה, כעין מוזיקה קלאסית. היו מנגנים בכינור גם שלא בשעת מחול, כדי להירגע ולשמוע נעימה, וגם זה שבת מרוב הצרות שבאו על הארץ.
ומהו "עליזים"? מבאר המלבי"ם שעליזות היא כשהשחוק והשמחה מביאים את האדם לידי תנועה של ריקוד. לא די שהוא שומע ושמח, אלא הוא מפעיל את גופו ומתחיל לרקוד מחמת השמחה.
בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו׃
לא רק ניגוני הזמר בכלי שבתו, אלא גם השיר שבפה. היו אנשים שכששתו יין היו פותחים בשירה, ואומר הנביא שגם אלה שרגילים לשיר ולזמר בשעת שתיית היין, לא תהיה להם עוד שמחה בכך. ומדוע? "ימר שכר לשותיו", השכר יהיה בחינת מרירות לשותיו, כמו "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", שהשכר נעשה כלי לאנשים מרירים ולאנשים סובלים.
נִשְׁבְּרָה קִרְיַת־תֹּהוּ סֻגַּר כָּל־בַּיִת מִבּוֹא׃
עתה מתאר הנביא את גודל הגלות, כאשר העם כבר מתכוננים לצאת אל ארץ האויב. יש הבדל בין עיר לקריה: קריה היא מלשון קירוי וקירות, מקום מוקף חומה, מקום מוגן שאין קל לאויב לכובשו. ואומר הנביא "נשברה קרית תוהו", אותה קריה שהייתה אמורה להיות חזקה נשברה ונעשתה בחינת תוהו, מקום שומם וחרב.
"סוגר כל בית מבוא": ולאחר שהתחילו להגלותם, רצה האויב שלא יחזרו לבתיהם, ולכן דפק מסמרים וסגר את כל הפתחים, כדי שהבתים לא יוכלו להיות מיושבים בשנית.
צְוָחָה עַל־הַיַּיִן בַּחוּצוֹת עָרְבָה כָּל־שִׂמְחָה גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ׃
העם עמדו בחוצות וצעקו מתוך מרירות כשכוסות היין עדיין בידיהם. ראו עד כמה לא היה קל להם להתנתק מהרגליהם המגונים: כמו שהיו רגילים לשורר על היין, כך עתה היו מתאוננים ובוכים וצועקים והיין עדיין בידם.
ומה צעקו? "ערבה כל שמחה, גלה משוש הארץ". מבאר המלבי"ם ש"שמחה" היא השמחה הפנימית, שמחת הלב, האור המאיר את נפש האדם ונותן לו חשק לחיות וטעם בחייו. ואילו "משוש" הוא הביטוי החיצוני: הריקודים והמחולות, בגדי יום טוב, הנגינה והמשתה, כל מה שאדם עושה בפועל לסימן שמחה ויום טוב. מי ששמח בפנים מוציא זאת החוצה במשוש. ועל כן צועק העם: "ערבה כל שמחה", השמחה הפנימית חלפה והלכה לה, וממילא "גלה משוש הארץ", כל אלה שהיו ששים ושמחים גלו, וכביכול הששון גלה עמהם, ואין עוד ששון ואין עוד שמחה.
נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת־שָׁעַר׃
"נשאר בעיר שמה", לא נשאר בעיר אלא שממה. והשער הוא המקום שבו היו מתרכזים רוב העם, מקום המשפט ומושב הזקנים, כמו "זקנים משער שבתו" ו"ישיחו בי יושבי שער", ועתה אף הוא שומם וגלמוד ואין שם אדם.
וחז"ל בגמרא במסכת בבא קמא דרשו "ושאיה יוכת שער" באופן נוסף: עדיף לאדם שביתו יהיה מיושב, ואף אם הוא נוסע לחוץ לארץ לשלוש שנים, מוטב שיושיב מישהו בבית. ומדוע? שאם תחשוב שהבית יישמר מאליו כשאינך בו, אין זה נכון, אלא "שאיה יוכת שער", יש שד ששמו שאיה, וכשאין אדם בבית והבית סגור, הוא מכה וכותת את השער ואת הבית ומחריבו. ולכן לפעמים אדם בא לביתו לאחר שהיה סגור כמה שנים ורואה לתדהמתו סדקים, טיח מתקלף וקלקולים, ואינו מבין: הרי לא השתמשו כאן, מדוע הבית אינו שמור כמו ביום שנעל אותו? אלא שאיה יוכת שער.
וכך גם בתיאור שלפנינו, בגלות עשרת השבטים: כיוון ש"סוגר כל בית מבוא" ונשארו הבתים סגורים, "נשאר בעיר שמה" והכול היה בחינת שממה, וממילא "ושאיה יוכת שער", אותם מזיקים מכים וכותתים את השער.
בחלק זה של הפרק מתאר ישעיהו, לפי המלבי"ם, את גלות עשרת השבטים בידי סנחריב: תחילה ריקון פרי הארץ והפקרתו, אחר כך השחתת הקרקע עצמה עד שלא יכיר אדם את נחלתו, ולבסוף הפצת היושבים. בגלות יישחקו כל המדרגות, כעם ככהן וכעבד כאדוניו וכשפחה כגבירתה, וגם מעלת הממון תיבטל, כקונה כמוכר וכמלווה כלווה וכנושה כאשר נושה בו. הטעם לכל זה מפורש: הם ביטלו את שלוש ההנהגות כולן, את התורה האלוקית שעברו עליה, את החוק הנימוסי שהחליפוהו בחוקי עצמם, ואת הדת הטבעית שהפרו את ברית העולם. ומתוך כך חנפה הארץ תחת יושביה, אכלה אותה האלה, נשאר אנוש מזער, שבתו היין והשמחה והתוף והכינור, נשברה הקריה, נסגרו הבתים ונשארה בעיר שממה. ומכל זה עלינו ללמוד עד כמה תלויה הארץ במעשי יושביה, ועד כמה כל מעלה וכל שררה וכל עושר אינם אלא פיקדון התלוי בשמירת דבר ה'.