פתיחה: משא צור
פרק כ"ג בישעיהו הוא נבואה על נפילתה של צור בידי נבוכדנצר. צור הייתה עיר הנמל המרכזית של הפיניקים, אותה אומה שישבה לאורך החוף מצור שבלבנון ועד חוף עכו, והתפרסמה באוניותיה הרבות, באנשי המלחמה שלה ובעיקר בסוחריה. כל הסחורות של אותו זמן עברו דרך נמלה. לצדה ישבה צידון, גם היא עיר מסחר מהוללת, ומרחוק, בספרד (ספנין), ישבה תרשיש - טרטסיס - שאוניותיה היו קשורות עם צור בענייני מסחר. הפרק מתאר את שרשרת ההשפעה: צור נופלת, צידון פורחת לרגע ואחריה נופלת, מצרים נבהלת, ואוניות תרשיש מייללות. ובסוף הכול - מוסר השכל אחד: מי שעושה מן הממון והכבוד עיקר, סופו שהקב"ה מחלל את גאונו.
פסוק א: הבשורה מגיעה מארץ כתים
מַשָּׂא צֹר, הֵילִילוּ אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ כִּי שֻׁדַּד מִבַּיִת מִבּוֹא, מֵאֶרֶץ כִּתִּים נִגְלָה לָמוֹ.
"הילילו" - לשון יללה. בזמנם לא הייתה בשורה עוברת בשתי דקות כמו היום; היה צריך מבשר שיבוא ויודיע. מי הודיע על נפילתה של צור? הפליטים שברחו משם לארץ כתים, ושם סיפרו את השמועה לראשונה. אוניות תרשיש, שדרכן לעבור דרך ארץ כתים בדרכן לסחור בצור, שמעו שם את הבשורה - ומכאן "מארץ כתים נגלה למו".
ומהו "שודד מבית מבוא"? שלא יימצא בצור אפילו בית ואכסניה ללון בה. מבאר המלבי"ם: לאחר שנבוכדנצר כבש את צור, נהרסו כל הבתים ועלה עליה הים והציף את הכול, עד שגם החוף שבו עגנו האוניות נעלם. אין לאן לבוא ואין היכן ללון.
פסוק ב: צידון - למה את בוכה?
דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי, סֹחֵר צִידוֹן עֹבֵר יָם מִלְאוּךְ.
צידון שכנה סמוך לצור, וכל עוד צור שלווה על מקומה נחשבה צידון עיר קטנה וחסרת משמעות לידה. משנפלה צור, נסב כל המסחר אל צידון והיא התעשרה מאוד - כדרך העולם, כשמוצר מרכזי נופל, המתחרה מכפיל ומשלש את לקוחותיו. ואף על פי כן צידון מתאבלת על חורבן צור, ומדוע? מסביר המלבי"ם: מפני שהשקעותיהם היו בצור עצמה, וכשצור נחרבת גם צידון ניזוקת. כך הוא בעולם: מדינה אחת נופלת, והנפילה איננה מקומית - כל מי שמושקע שם וכל מי שיש לו נכסים שם נופל עמה.
על כך אומר להם הנביא: "דומו יושבי אי" - שתקו מבכייתכם. ובפרט אתה, סוחר צידון, מה לך לבכות? הרי מעתה "עובר ים מלאוך" - עוברי הים שהיו פונים לצור ימלאו אותך בסחורה, ואתה הפכת להיות הכתובת החלופית לצור. אדרבה, יש לך לשמוח.
פסוק ג: כל סחר מצרים יעבור אלייך
וּבְמַיִם רַבִּים זֶרַע שִׁחֹר, קְצִיר יְאוֹר תְּבוּאָתָהּ, וַתְּהִי סְחַר גּוֹיִם.
"זרע שיחור" הוא זרע היאור של מצרים. מצרים הייתה ארץ דשנה, שהנילוס עולה ומשקה אותה, ומשם היו שולחים על מים רבים לאיים רחוקים תבואה לסחורה. אומר הנביא לצידון: כל מה שהיה מגיע ממצרים אל צור, יגיע מעתה אל נמלי צידון.
ומפרט המלבי"ם בשלושה סוגים: "זרע" - מה שנזרע וגדל שם; "קציר יאור" - תבואה הנמכרת עם הקש והשיבולת כפי שנקצרה; "תבואתה" - תבואה שנתמרחה בכרי, שכבר הופרדו ממנה הקשים והיא מוכנה לאכילה. כל זה, שהיה "סחר גויים" בצור, יעבור עתה אל צידון. אם כן, צידון, יש לך לשמוח.
פסוק ד: שמחה מוקדמת מדי
בּוֹשִׁי צִידוֹן, כִּי אָמַר יָם מָעוֹז הַיָּם לֵאמֹר: לֹא חַלְתִּי וְלֹא יָלַדְתִּי וְלֹא גִדַּלְתִּי בַּחוּרִים רוֹמַמְתִּי בְתוּלוֹת.
כאן חוזר בו הנביא ממה שאמר: התחלת לשמוח מוקדם מדי, צידון. על מה תשמחי - על שכל המסחר עבר אלייך? זו שמחה קצרת ימים, שכן אותו אויב שעשה כלה בצור יבוא ויעשה כמוה גם לך.
וזהו המשל: הים, ובפרט "מעוז הים" - אותו מקום חזק שבים, אי מבוצר שאנשים יושבים בו - אומר לעצמו: הלוואי ולא היו לי חבלי לידה; ואם היו לי חבלי לידה, הלוואי ולא ילדתי; ואם ילדתי, הלוואי ולא גידלתי בחורים ולא רוממתי בתולות. "גידלתי" הוא הגידול, ו"רוממתי" מעלה בדרגה נוספת. שכן כשאדם שמח בגדלות בניו, ואחר כך רואה במפלתם, הצער גדול לאין ערוך. וזהו שנאמר בקללת עלי "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" - שימותו כאנשים גדולים, שזהו צער נורא. אינו דומה המתאבל על בן שנפטר בגיל עשרים למתאבל על תינוק בן שבוע, שעדיין לא נקשר אליו ולא גידלו.
וזה הנמשל לצידון: אילו הייתה לכם שלווה ארוכה כמו לצור, לא היה העצב גדול כל כך. אבל אתם גדלתם ברגע אחד - צור נפלה, כל המסחר עבר אליכם, נעשיתם גדולים בבת אחת - ומיד באה המפלה, שנבוכדנצר בא ונטל גם את ממונכם. נמצא שעדיף היה לכם שלא לגדול כלל, שכן דווקא ההתרוממות הפתאומית היא שמשכה את עיניו של נבוכדנצר אליכם: הוא כבש את צור שהייתה גדולה, וכשראה שצידון גדלה - בא גם אליה.
ורש"י מביא מדרש חז"ל על פסוק זה: אמר הים - אני, שאין לי בנים ובנות לדאוג עליהם שמא ייתפסו בעווני, אני איני משנה ממצוות קוני; גבול שם לי הקב"ה ואיני עוברו. אף על פי שכביכול אין לי מה להפסיד - "לא חלתי ולא ילדתי ולא גידלתי בחורים". על אחת כמה וכמה את, צידון, שיש לך בנים ובחורים, והיה לך לדאוג שמא אם תמרי את פי ה' ייקחו אותם ממך - ולא דאגת. קל וחומר היה לה לצידון ללמוד מן הים.
פסוק ה: החלחלה במצרים
כַּאֲשֶׁר שֵׁמַע לְמִצְרָיִם, יָחִילוּ כְּשֵׁמַע צֹר.
"יחילו" - יתמלאו פחד וחלחלה. כשתגיע שמועת מפלתה של צידון למצרים, יאחז אותם אותו פחד שאחז בהם בשמעם על נפילת צור. ומדוע? מפני שמצרים הייתה הספקית העיקרית של צור. וכשהלקוח הגדול נופל, גם המוכר נופל עמו: הכספים מושקעים שם, החובות תלויים שם, וצור לא רק נעשתה חדלת פירעון אלא חדלה להיות - הים עלה עליה. משם עברו מצרים והשקיעו בצידון, וכשגם צידון נופלת חוזרת אותה חלחלה עצמה.
ורש"י מסביר בדרך אחרת: כשם ששמעו הבריות על מצרים שהבאתי עליהם עשר מכות וטבעו בים, כך ייבהלו בשמעם על מכותיה של צור, שהיו בדוגמת מכות מצרים - דם ואש כמו שכתוב ביואל בדוגמת מכת דם, ושאון כרכור הצפרדעים, ונהפכו נחליה לזפת. כל השומע על מכות אלו תאחזנו חלחלה כשומע על מכות מצרים.
פסוק ו: ברחו לתרשיש
עִבְרוּ תַּרְשִׁישָׁה, הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי אִי.
כאן חותם הנביא את מה שפתח בו. בתחילה אמר "דומו יושבי אי" - אל תתאבלו על צור, שהרי המסחר עובר אליכם; ואחר כך חזר בו ואמר שגם אתם עתידים לשתות מאותה כוס תרעלה. ואם כן, אומר הוא עכשיו, אל תדומו ואל תשמחו, אלא היללו - כי מה שעבר עליהם מוכיח שאתם הבאים בתור. וזו עצתי: "עברו תרשישה" - ברחו מיד לתרשיש, לפני שיהיה מאוחר מדי.
פסוק ז: כמה לא הגיוני הדבר
הֲזֹאת לָכֶם עַלִּיזָה, מִימֵי קֶדֶם קַדְמָתָהּ, יֹבִלוּהָ רַגְלֶיהָ מֵרָחוֹק לָגוּר.
הנביא כמו צופה העומד מן הצד, מביט ומתאר. כעת הוא פונה אל בני תבל ומתפלא: הראיתם עיר כזאת, עליזה מימי קדם, שתעזוב את מקומה ותגלה לארץ רחוקה? הדבר נוגד את הטבע וההיגיון - ובהכרח מסקנתנו שהקב"ה הוא שעשה זאת. ושתי בחינות יש כאן: המקום שממנו יצאו, והמקום שאליו הגיעו.
מצד המקום שיצאו ממנו: יש שאומה גולה ממקומה מפני שהמקום רע, אנשים חיים בו בדיכאון ובסבל. אבל כאן - "הזאת לכם עליזה" - מקום שאנשים שמחים בו, מקום טוב ומוצלח. עוד: ייתכן שקבוצה שגרה במקום זמן קצר ולא מצא חן בעיניה תעבור למקום אחר, אבל מי שיושב במקום דורות על גבי דורות אינו עוזבו גם אם המקום אינו מושלם. וזהו שנאמר "מימי קדם קדמתה" - שכבר מימי קדם הייתה נחשבת עיר קדומה, עתיקה שבעתיקות.
וכאן ראוי להזכיר את דברי חז"ל "חן מקום על יושביו". יש מקום ששמו פומפיי, שהשתמר משום שהר געש כיסה אותו בלבה - ומצאו שם בחפירות אנשים יושבים ואוכלים ושותים באמצע, קפואים במקומם. אנשים גרו על פתחו של הר געש! ומה ההסבר? חן מקום על יושביו. אדם גר בחיפה, שמבחינה סטטיסטית שיעורי התחלואה בסרטן בה מן הגבוהים והאוויר בה מן המזוהמים, וממשיך לגור שם ואחריו המבול, ואף מתפאר: בוא תראה איך נשקף הים ממרפסתי. אין לזה הגיון - אלא חן מקום על יושביו.
ומצד המקום שאליו הלכו: מי שמחליף מקום יודע בוודאי שהמקום החדש טוב ומוצלח יותר, ויש לו יעד. אבל כאן "יובילוה רגליה" - אל אשר יישאוני רגליי, בלי כתובת. ועוד: ייתכן שאדם הולך למקום רחוק בלי להכיר את פרטיו, אבל את המדינה הוא מכיר לפחות בכללותה. כאן נאמר "מרחוק" - כגוי אשר לא תשמע לשונו, מקום שכלל אינו מוכר. היום אפשר להכיר ארץ מתמונות ומאנציקלופדיות, אבל בימיהם מקום רחוק פשוט לא היה ידוע כלל. ועוד שלישית: לפעמים אדם יוצא לתור מקום, ואינו נוטל עמו את כלי ביתו וכלי תשמישו; אבל העוקר עם כל כלי ביתו - הרי הוא עוזב לגמרי וקובע עצמו במקום אחר. וזהו "מרחוק לגור" - לא לתור אלא לגור. לעזוב מקום קבוע, מוצלח, קדום ועליז, וללכת אל אשר יובילוך רגליך, בלי להכיר אפילו את המדינה, ולקבוע שם דירת קבע - היש בזה היגיון? אין לזה שום הסבר טבעי.
פסוק ח: מי יעץ זאת?
מִי יָעַץ זֹאת עַל צֹר הַמַּעֲטִירָה, אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.
לאחר שראית עד כמה חסר הגיון הדבר, עליך לחקור ולהתבונן: מי יעץ זאת, ולמי יש כוח עצום כל כך לגזור גזרה כזו על צור? וכאן מפרט הנביא את גדולתה. "המעטירה" - לא רק שהיא עוטרת, אלא לשון מפעיל: היא המכתירה מלכים, בה היו ממליכים מלכים וקובעים מי ימלוך כאן ומי ימלוך שם. "סוחריה שרים" - העושר היה אגדי, עד שסוחריה הגדולים היו שרים ומושלים. ולא זו בלבד, אלא "כנעניה נכבדי ארץ" - אף הרוכלים הקטנים המחזרים בעיירות, שבכל מקום נחשבים בזויים, בצור נחשבו עשירים ונכבדי ארץ.
ומבחין המלבי"ם: "סוחרים" הם הסוחרים הגדולים, כלשון "הייתה כאוניות סוחר" - אין אדם מביא באוניות סידקית אלא סחורות גדולות. "כנענים" הם הסוחרים הקטנים, כמו "כנען בידו מאזני מרמה", היושב ושוקל ומוכר מעט מעט, וכמו "לא יהיה עוד כנעני בבית ה'". ולמה נקראו הסוחרים כנענים? מפני שיושבי החבל שבין עכו לצור, הם הפיניקים, היו מיוחסים לכנען בן חם, והם היו אנשי המסחר - ומאז נעשה שם "כנעני" שם נרדף לסוחר.
פסוק ט: התשובה - ולמה
יְהֹוָה צְבָאוֹת יְעָצָהּ, לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי, לְהָקֵל כָּל נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.
אין זאת אלא שה' הוא שיעץ להפיל את צור. ואם תשאל לאיזו תכלית - מפני שהיו בצור שני דברים שנואים לפני המקום. הראשון: "לחלל גאון כל צבי". "צבי" הוא לשון רצון (וכן בארמית), כל דבר שאדם חומד, וכמו "צבי ממלכות" שכל הממלכות חומדות אותו. אנשי צור ייחסו גאון וחשיבות ועוז לכל דבר חמדה, לכל דבר בעל ערך ממוני. כל הנהייה שלהם הייתה אחר החומר.
וזה מזכיר את מה שקרה לאמריקה בעשור האחרון. סגדו לדולר, והיום אנשים בורחים מן הדולר, ולאט לאט יקרה הדבר גם ליורו. כך דרכו של מי שסוגד לדבר מסוים: השאלה הראשונה שבה מודדים אדם היא כמה הוא מרוויח בשנה, מה ההכנסה שלך, מה אתה עובד. ולא שואלים אולי הוא בעל מעלה, אולי הוא בן אדם לחברו - הכול שטויות, רק "כמה אתה שווה". זהו עגל הזהב, וזה השנוא בעיני ה'. ולכן בא הקב"ה "לחלל גאון כל צבי" - להראות שאין בזה ממש.
והדבר השני: הם רדפו אחר הכבוד והשררה, ועשו מהם עוז ועוצמה. לפיכך "להקל כל נכבדי ארץ" - בא הקב"ה והקל בכבודם, להראות שאין זו העוצמה ואין זה הכבוד ואין זה העיקר, אלא יש להחשיב דברים שברוח ומעלות אמיתיות, ולא עושר וכבוד שהם הבל חולף.
פסוק י: אין מזח עוד
עִבְרִי אַרְצֵךְ כַּיְאֹר, בַּת תַּרְשִׁישׁ אֵין מֵזַח עוֹד.
עד כה פנה הנביא אל העולם ואמר: הראיתם דבר כזה? וכי אין ברור שזה מאת ה'? עתה הוא פונה אל צור עצמה, בנוכח. לאחר שנבוכדנצר כבשה עלה עליה הים והציפה, ולכן: ארצך נעשתה כיאור, עברי אל בת תרשיש - ברחי כולך לתרשיש שבספרד.
ומדוע? "אין מזח עוד" - אין חגור שיחגור בעד הים וימנע ממנו לעלות על היבשה. הים פרץ את כל הגבולות, ואין עוד מה שיעצור אותו. ומסביר המלבי"ם שיאור הוא מקום המתמלא ממי גשמים, כנהר הנילוס שיש בו גאות ושפל והוא עולה על גדותיו. המצרים היו מומחים גדולים באמות מים, והיו מעבירים אותן קילומטרים רבים, כך שכשהנילוס עולה הוא משקה את כל השדות - "והשקית ברגלך כגן הירק". וכשם שהיאור עולה כשמתגברים המים, כך עלה הים על ארץ צור והציפה.
ומהו "מזח"? מביא המלבי"ם מפרק ק"ט בתהילים. אגב, פרק זה הוא פרק שכולו "ברכות" במרכאות; בתימן, כשהיה מלך עריץ או מושחת, היו נכנסים לבית הכנסת וקוראים עליו פרק ק"ט, ובדרך כלל עד שיצאו כבר הודיעו שהלה שבק חיים לכל חי. ושם נאמר: "ותהי לו כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה". מזח הוא חגור, האזור החוגר על הגוף. ומה ההבדל בינו לבין אזור ואבנט? מזח הוא החגור שחוגרים על בגדים ארוכים, כשהבגד ארוך מדי, כדי להגביה אותו שלא יסרח על הארץ ושיהיה כמידתו. ומכאן "ולא יזח החושן מעל האפוד" - שלא יגבה ממנו, ולכן היו קושרים אותו. נמצא ש"זח" הוא לשון הגבהה, ומכאן גם "זחוחי לב" ו"זח רוחו" - לשון גובה. וזה פירוש הכתוב שם: "וילבש קללה כמדו" - שתתאים לו בדיוק במידתו, "ותהי לו כבגד יעטה" - שתתלבש עליו, ואם תאמר שלפעמים הבגד ארוך מן הגוף, על כן "ולמזח תמיד יחגרה" - הקללה עצמה תחגור אותו כמזח, שתהלום אותו בדיוק כמידתו. ומאותו לשון גם "מזיח אפיקים ריפה" שבאיוב.
פסוק יא: ה' הוא שציווה
יָדוֹ נָטָה עַל הַיָּם, הִרְגִּיז מַמְלָכוֹת, יְהֹוָה צִוָּה אֶל כְּנַעַן לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ.
מבאר המלבי"ם שהסדר הוא כאילו נכתב: הרגיז ממלכות - נטה ידו על הים. כלומר נבוכדנצר, לאחר שהרגיז ממלכות ביבשה ("מרגיז ממלכות" - שעבר מממלכה לממלכה, הפילן והכניען תחתיו והגלה אותן), לא נחה דעתו ונטה ידו גם על יושבי הים. ומיהו המרגיז הזה? הנביא מדבר עליו כאן בלשון נסתר, ויבאר אותו בפסוק י"ג.
אבל העיקר כאן: דע לך שהמרגיז הזה לא עשה זאת מדעת עצמו - "ה' ציווה אל כנען", בעבור כנען, שהרי צור וצידון יוצאי ירכו של כנען הם, וה' הוא שציווה להשמיד את עוזם ותוקפם. ואם תשאל למה - כבר נתבאר: "לחלל גאון כל צבי, להקל כל נכבדי ארץ". אלה שנהו אחר הממון ואלה שנהו אחר הכבוד - לכן ציווה ה' "לשמד מעוזניה", כמו מעוזיה, המקום שהיה להם למעוז.
פסוק יב: לא תוסיפי עוד לעלוז
וַיֹּאמֶר לֹא תוֹסִיפִי עוֹד לַעְלוֹז, הַמְעֻשָּׁקָה בְּתוּלַת בַּת צִידוֹן, כִּתִּים קוּמִי עֲבֹרִי, גַּם שָׁם לֹא יָנוּחַ לָךְ.
אותו מרגיז ממלכות, נבוכדנצר, אומר לצידון: לא תוסיפי לשמוח כפי ששמחת עד עתה על מפלתה של צור, ששמחת שהמסחר נסב אלייך ושהכול יבואו לסחור אצלך ותהיי מרכז המסחר. לא תעלזי עוד.
"המעושקה בתולת בת צידון" - לשון עושק, שיעשקו אותה. ושואל המלבי"ם: מדוע דווקא את צידון מכנה "מעושקה", ואילו את צור לא כינה כן? אלא שעל צור עלה הים לאחר שבא נבוכדנצר ושטף את הכול, וממילא לא היה לו מה לקחת ולא יכול היה לעושקה. אבל בצידון לא עלה הים, וכשכבשה היה לו מה ליטול ויכול היה לעושקה. ובזה מתבאר נפלא מה שנאמר ביחזקאל כ"ט: "נבוכדראצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור... ושכר לא היה לו ולחילו" - שכן בצור שטף הים את הכול, ולא נשאר לו במה לשלם שכר לחילו לאחר שהעבידם בעבודה גדולה.
"כתים קומי עבורי" - ברחי לארץ כתים. ואל תחשבי שמשם תשובי לארצך, שכן "גם שם לא ינוח לך": לאחר שתברחי לכתים יבוא נבוכדנצר ויכבוש גם את כתים, ותקבלי מכה אחר מכה.
פסוק יג: מיהו המרגיז - ארץ כשדים
הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, אַשּׁוּר יְסָדָהּ לְצִיִּים, הֵקִימוּ בַחוּנָיו, עוֹרְרוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ, שָׂמָהּ לְמַפֵּלָה.
עתה חוזר הנביא לפסוק י"א, שבו לא גילה מיהו זה ש"ידו נטה על הים והרגיז ממלכות", ומבאר: הן ארץ כשדים, הם עשו זאת. "זה העם לא היה" - לא שלא היה כלל, שהרי היה, אלא שלא היה נחשב בימי קדם, היה כלא נחשב; וכאילו נאמר "היה לא" - היה, אך כלא חשוב.
ומי הרים אותו מן האשפה? "אשור יסדה לציים" - מלך אשור שמלך על הארץ הוא שייסד אותה ולימד אותם לעבור בציים ובאוניות, היינו את דרכי המסחר בדרך הים וגם את דרכי המלחמה, ובנה להם צי.
"הקימו בחוניו" - העמידו את הצי הזה במבחן, לבחון את גבורתו של מלך אשור. כדרך צבא שמקים טייסת או מערך טילים ומחכה לשעת השי"ן כדי לבחון את המערכת "על חי", לראות כיצד היא עובדת; לאחר שהקימו את כיפת ברזל חיכו לקסאמים הראשונים - אנחנו תמיד מקווים שלא יהיו, אבל שם ציפו לראות איך הדבר עובד. כך הכשדים העמידו את הציים למבחן, לראות אם באמת תקיפות וחזקות האוניות שבנה להם מלך אשור.
ובאותו מבחן - "עוררו ארמנותיה", לשון הריסה, כמו "ערו ערו עד היסוד בה". הרסו את ארמנותיה של צור, "שמה למפלה" - הפילוה לגמרי.
פסוק יד: יללת אוניות תרשיש
הֵילִילוּ אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, כִּי שֻׁדַּד מָעֻזְּכֶן.
אוניות תרשיש היו באות לסחור; בתחילה בצור, ומשנחרבה - בצידון. עכשיו, לאחר שנבוכדנצר הפיל גם את צידון, מה יעשו? על כן: היללו, בכו - "שודד מעוזכן", המקום שהיה מעוזכן ומבטחכן מבחינה מסחרית נשדד, ונבוכדנצר הפיל את הכול.
פסוק טו: שבעים שנה - כימי מלך אחד
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְנִשְׁכַּחַת צֹר שִׁבְעִים שָׁנָה כִּימֵי מֶלֶךְ אֶחָד, מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִהְיֶה לְצֹר כְּשִׁירַת הַזּוֹנָה.
צור תשב במפלתה ובשפלותה שבעים שנה, כאותו זמן שהיו ישראל בגלותם. "כימי מלך אחד" - כימי מלכות בבל, שנמשכה שבעים שנה. ומלכות זו כולה - נבוכדנצר, בנו אויל מרודך ובן בנו בלשאצר - נחשבת כמלכות אחת, וכל אותם שבעים שנה תהיה צור נשכחת.
ומקץ שבעים שנה תתחיל התרוממותה. ומה עניין "שירת הזונה"? אומר המלבי"ם שהמשיל הנביא משל מדבר שהיה ידוע אז: כשם שצור הייתה עיר שרבים באים אליה לסחור והיא מספקת את צורכיהם ומקבלת מהם ממון, כך היא דומה לזונה שרבים באים אליה ונותנים לה אתנן. ועכשיו, משנחרבה, היא כזונה שעזבוה לקוחותיה, שאומרים לה: אם רצונך לחדש ימייך כקדם - קחי כינור, סובבי בשווקים וברחובות ונגני, כדי שיראוך ויזכרוך, ואותם שגילו בך עניין בעבר ישובו אלייך. כך תעשה צור: תתחיל לשלוח איגרות לכל העמים - "זכרו, אנחנו מדינת הסוחרים, בנינו את הנמל, שיקמנו את ההריסות, בואו ושובו לסחור". זו שהיו מתחננים לסחור עמה, תתחנן עכשיו שיבואו אליה.
פסוק טז: הטיבי נגן הרבי שיר
קְחִי כִנּוֹר סֹבִּי עִיר זוֹנָה נִשְׁכָּחָה, הֵיטִיבִי נַגֵּן הַרְבִּי שִׁיר לְמַעַן תִּזָּכֵרִי.
כך ישירו עליה: המניות שלך ירדו, על כן קחי כינור וסובבי בעיר, שהרי זונה נשכחת את, ועלייך להיטיב נגן - לנגן בקול נעים - ולהרבות שיר, למען יזכרוך וישובו אלייך.
ומבחין המלבי"ם בין "נגן" ל"שיר": ניגון הוא בכלי, כמו שאומרים מנגן בכינור; ואילו שיר שייך גם בפה. הניגון הוא נעימות המנגינה לפי חכמת המוזיקה, לפי התווים והעליות והירידות - זו מומחיותו של המנגן. והשיר הוא נעימות המאמרים הקצובים במשקל, היינו החרוזים, שיר הכתוב בצורה שקולה, פותח בצורה מסוימת ומסיים בצורה מסוימת. לכן נאמרו שניהם: "היטיבי נגן" - שתהיה המנגינה עריבה, "הרבי שיר" - שיהיה גם שיר נאה. וכל זה "למען תזכרי", שהרי אחרי שבעים שנה מי זוכר אתכם? צריכים אתם להתחיל לנגן ולפרסם, שיזכרו שהיה מקום ששמו צור.
פסוק יז: ושבה לאתננה
וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד יְהֹוָה אֶת צֹר, וְשָׁבָה לְאֶתְנַנָּהּ, וְזָנְתָה אֶת כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
מקץ שבעים שנה, כבר בימי כורש, חזרה צור ונבנתה והרימה את ראשה. ה' יפקוד אותה לחדש את מצבה כקדם. "ושבה לאתננה" - הנביא ממשיך במשלו, שהמסחר נחשב כזנות והממון המתקבל ממנו כאתנן, ורצה לומר שתשוב למסחרה ולרווחיה. ויש לומר שיש כאן גם לשון נופל על לשון: "שבה לאיתנה" ו"שבה לאתננה" כאחד. ו"וזנתה את כל ממלכות הארץ" - יהיה לה מסחר עם כל ממלכות הארץ.
פסוק יח: סחרה קודש לה'
וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַיהֹוָה, לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן, כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי יְהֹוָה יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק.
"סחרה" הם המוצרים עצמם שהייתה סוחרת בהם - תבואות ומיני מתכות וכיוצא בהם; "אתננה" הוא הכסף והמעות שקיבלה תמורתם. ושניהם יהיו קודש לה': בימי בית שני היה לצור שלום עם ישראל, וכשייבנה בית המקדש ישלחו לו מנחה, גם מסחורתם וגם מכספם, שיהיה להם לזכות ולתרומה לבית המקדש.
אלא ש"לא יאצר" - את הסחורות לא יביאו אל אוצר בית המקדש כדי להקריב מהן עולות וזבחים, מן הבהמות ומן הסולת ומן היין. "ולא יחסן" - גם הכסף לא יושם במחסנים, ואף לא ישתמשו בו לחזק את בית המקדש, מלשון חוסן, חוזק.
אלא מה ייעשה בהם? "כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה" - הכהנים העובדים בבית המקדש יחלקו ביניהם את המוצרים, הבהמות והתבואה, ויהיה להם לשובע. "ולמכסה עתיק" - מן הכסף יקנו להם מלבושים חשובים ויקרים. "עתיק" הוא גם מלשון חוזק, כמו "הדוברות על צדיק עתק בגאווה ובוז", ובמדרש רבה מפרש מלשון "ויעתק משם ההרה", לשון החלפה, ולכן נקרא הלבוש "עתיק". נמצא שאף על פי שצור תשלח את סחרה לבית המקדש, לא ישתמשו בו לקודש עצמו אלא רק לדברים הנלווים אל הקודש: אכילת הכהנים וביגודם. אבל לצפות בו את בית המקדש או להקריב ממנו קרבנות ממש - אף לזה לא תזכה צור.
לסיכום:
פרק כ"ג מתאר את נפילת צור, בירת המסחר של העולם הקדום, בידי נבוכדנצר, ואת שרשרת ההשלכות: צידון שמחה לרגע ונופלת אחריה, מצרים נאחזת חלחלה, ואוניות תרשיש מייללות על אובדן מעוזן. הנביא מוכיח בהיגיון פשוט שאין לנפילה זו כל הסבר טבעי - עיר עליזה, עתיקה שבעתיקות, אינה עוזבת את מקומה אל הלא נודע לגור שם - ומכאן שהכול מאת ה': "ה' צבאות יעצה", כדי לחלל את גאון כל צבי ולהקל בכבוד נכבדי ארץ, שכן צור עשתה מן הממון ומן הכבוד עיקר. שבעים שנה, כימי מלכות בבל, תהיה נשכחת, ואחריהן תשוב ותחזר אחר לקוחותיה כזונה נשכחה המנגנת בכינור למען תיזכר. ובסופו של דבר אף היא תשלח מנחה לבית ה' - אך רק לצרכים הנלווים לקודש, ולא לקודש עצמו.