פתיחה: נבואה חדשה בתוך הפרק
החלק שלפנינו, מפסוק ט"ו ואילך, הוא למעשה כפרק בפני עצמו. כבר עמדנו על כך בעבר שחלוקת הפרקים אינה חלוקה יהודית, וכאן יש לכך דוגמה נוספת: מפסוק ט"ו מתחילה נבואה חדשה לגמרי ועניין חדש לגמרי.
כדי להבין במה מדובר נקדים קטע קישור. מי שלמד עמנו מלכים ב' זוכר, שכאשר סנחריב צר על ירושלים היו אנשים מתוך ירושלים שפעלו כגיס חמישי. הם הלכו ופעלו אצל חילותיו של סנחריב, ואמרו להם: דעו לכם, רק חזקיהו וסיעתו לא השלימו, אבל שבנא וסיעתו השלימו, ואנחנו כאן הרוב. בכך הם ביקשו למעשה לתפוס את השלטון מידי חזקיהו, כדי שסנחריב יקבל את שבנא כמושל, וימנה אותו ואת אנשיו למשול על ירושלים.
"הסוכן הזה" - מיהו שבנא
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת לֶךְ־בֹּא אֶל־הַסֹּכֵן הַזֶּה עַל־שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת׃
מהו "הסוכן הזה"? למה מכנה הנביא את שבנא בשם סוכן? הביטוי "סוכן" מתפרש בכמה אופנים. הפירוש הידוע והמפורסם: אדם הממונה על נכסי המלך ועל בית המלך, האחראי על ההכנסות וההוצאות. כך "ערי מסכנות" לפרעה - ערים שבהן אצרו את התבואה. וכך גם "וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת", שפשוטו שניהלה את בית המלך.
המלבי"ם מוסיף שהביטוי בא לומר גם על אדם שהוא בעל הנאות, אדם הרודף אחרי ענייני תאווה, ענייני אכילה וכדומה. שהרי בערי המסכנות היו שומרים תבואה ופירות לצורך מאכל. ולכן דורשים חז"ל, ומביא רש"י, "הסוכן" - בעל הנאות היה. לפי זה גם "ותהי לו סוכנת" קשור להנאה. ויש שם עוד הסבר שאינו מתאים לכאן: חז"ל דרשו סוכנת מלשון "חוֹטֵב עֵצִים יִסְכָּן בָּם", כלומר מלשון מחמם, שמי שחוטב עצים מתחמם בהם בהסקה, וכך לקח דוד את אבישג כדי להתחמם בה. אך כאן אין הביאור הזה מתאים.
יש כאן ביאור אחר השייך דווקא למקום הזה: "סוכן" מלשון סיכני - "מין סיכני היה". הוא בא ממקום הנקרא סיכני שהיה קרוב לירושלים, ומשם הגיע לירושלים. ועוד הסבר: כשם ש"סוכנת" היא ממונה על הבית, כך יש דעה בחז"ל ששבנא היה ממונה על בית המקדש. יש אומרים שכהן גדול היה, לבושתנו, ויש אומרים אמרכל. אמרכל הוא כמו מנכ"ל: "אמר - כל", כל מה שהוא אומר, הכל נעשה על פי אמירתו.
"מה לך פה ומי לך פה" - רגע של דקדוק
מַה־לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי־חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ׃
נעמוד תחילה על נקודה דקדוקית שכבר עסקנו בה, אך כלל הוא שראוי לדעתו. שימו לב: "מה לך פֹה", "ומי לך פֹה" - בלי דגש, ואילו "כי חצבת לך פֹּה קבר" - בדגש. מדוע? על פי כללי הדקדוק, כאשר יש אהו"י סמוך, נופל הדגש מאותיות בג"ד כפ"ת. אותיות ב', ג', ד', כ', פ', ת' בראש מילה הן דגושות: אנחנו אומרים כְּפר ולא כְפר. אבל אם מסמיכים לה מילה קודמת המסתיימת באחת מאותיות א', ה', ו', י' - הדגש נופל. "פרעה" נקרא תמיד בדגש, אך "כי פרעה" - הכ"ף מסתיימת ביו"ד ומפילה את הדגש. וכן "וַיַּרְא בָלָק" - האל"ף שבסוף "וירא" מפילה את הדגש מן הבי"ת.
הכלל הזה נוהג גם במילה "לך". לכאורה היא מסתיימת בכ"ף ולא באחת מאותיות אהו"י, אבל בשמיעה היא נשמעת כאילו הסתיימה בה"א - "לךָ". וכיוון שכך היא נחשבת כאהו"י סמוך, ולכן "מה לך פֹה" בלי דגש. אילו היה כתוב "מלך פה" היינו קוראים "פֹּה" בדגש.
ומדוע באחרון "כי חצבת לְּךָ פֹּה" נשאר הדגש? משום טעמא דטביר. הטעם טביר מפסיק ומוריד, ולכן הקריאה היא: "כי חצבת לך, פֹּה קבר". וכיוון שיש כאן הפסק, שוב אין זה אהו"י סמוך, והפ"א נשארת דגושה. בשניים הראשונים "לך פֹה" נקראים יחד, האהו"י סמוך, ונפל הדגש. עד כאן הדקדוק, ועתה לעניין הפסוק.
מה אתה מחפש כאן
הנביא פונה לשבנא ואומר לו: הרי באת מעיר אחרת, כפי שראינו באחד הביאורים ש"סוכן" הוא מלשון סיכני. אינך מקומי כלל. מה אתה מחפש כאן בירושלים? "מה לך פה" - האם יש לך כאן נחלת שדה, בית מאחוזת אבותיך? "ומי לך פה" - האם יש לך כאן קרובים ממשפחת בית אביך? שהרי אדם בא לגור בעיר שקרוביו שם, ואף רוצה להיקבר בקרבת קרוביו. ואין לך לא זה ולא זה.
"כי חצבת לך פה קבר" - והרי חצבת לך כאן קבר, משמע שאתה חושב להישאר כאן שנים ארוכות, קנית לך אחוזת קבר שבה יקברוך לאחר מאה ועשרים. כלומר אתה מרגיש כאן קבוע.
"חוצבי מרום קברו, חוקקי בסלע משכן לו" - הלכת וחצבת לך קבר בהר, במקום גבוה. ולמה "חוצבי"? כי דרכם היה לחצוב מערות קבורה, עושים מערה ובצדדים חוצבים כוכים, ושם קוברים. "חוקקי בסלע משכן לו" - בתוך המקום שחצבת חקקו מקום להנחת הארון. ומה ההבדל בין חוצב לחוקק? החוצב חוצב במחובר, והחוקק חוקק בתלוש. המפסל באבן תלושה נקרא חוקק, כמו "חקוק על הלוחות", והחוצב בהר עצמו נקרא חוצב. תחילה חצב לו מקום קבר, ואחר כך חקק לו את הכוך.
כדאי לדעת כיצד היו קוברים. מי שמבקר במוזיאון ישראל ובמקומות אחרים רואה ארונות קבורה מאבן, גלוסקמאות. ולמעשה לא היו קוברים בהן מלכתחילה: קברו את המת באדמה, ולאחר שנה, כשנרקב הבשר, לקחו את העצמות והכניסון לתוכן. לכן אל תתפלאו למראה ארון קטן ותשאלו כיצד קיפלו אותו - זה היה רק לאחר שלא נותר בשר על העצמות. כך עשו להם קברי משפחה, וזה מותר על פי ההלכה. אגב, זו הקבורה הראשונה בקומות: היו עושים כמין מדפים, מכניסים וסוגרים. אך תחילה נתנו לבשר לרקוב בעפר, כי על אבן הבשר נרקב לאט ובעפר מהר יותר. וצריך שהבשר ירקב מהר כדי שהנפש תוכל לעזוב את הגוף, שכל עוד לא נרקב הבשר לגמרי אין הנפש עוזבת את הגוף ויש לה צער.
אומר לו הנביא: הכנת לך מקום עצום בהר הגבוה, רצית לך כבוד ותפארת, וחקקת ארון מיוחד לעצמותיך. אבל בורא עולם מכין לך משהו אחר לגמרי - מפלה, ביזיון והשפלה, כפי שנראה מיד.
הגיס החמישי הראשון
רש"י מסביר שהכתוב בא לגנותו, שכן הוא היה הגיס החמישי הראשון המוכר לנו. אלו עוכרי ישראל המוסרים את ישראל לאומות, פועלים מתוכנו ובתוכנו כדי לפרק אותנו מבפנים. זה היה שבנא: הוא זה שנלחם בחזקיהו ושלח חץ למלך אשור להודיע ש"שבנא וסיעתו השלימו" - כשתבוא להילחם כאן, דע שיש כאן אנשים משלך. הגמרא אומרת: כתב פתקא ושדא בגירא. זה היה האסמס שלהם: לוקח חץ, עוטף אותו במכתב, ויורה את החץ לעבר המחנה, והם רואים שהתקבל מכתב, וכך היו מתקשרים זה עם זה.
"טלטלה גבר"
הִנֵּה יְהֹוָה מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה׃
הקדוש ברוך הוא עומד לטלטל אותך "טלטלה גבר", ולזה כמה פירושים. רש"י מביא את התרגום: "כהדין תרנגולא דמטלטל מאתר לאתר". התרנגול הוא מבעלי החיים הקלילים הקופצים ברגע ממקום למקום, ובלשון התנ"ך הוא מכונה "גבר", כמו "קרא הגבר". כלומר אטלטל אותך כתרנגול הקופץ ממקום למקום.
חז"ל דורשים: למה "טלטלה גבר" ולא טלטלה אישה? מפני ש"טלטולא דגברא קשה מדאיתתא". כשאדם צריך לעקור ממקום למקום, לאישה אין בעיה: ברגע אחד היא אורזת מזוודות, וכעבור שני רגעים כבר התמקמה ויש לה שלוש חברות מהשכנות, ובתוך יומיים היא כבר יודעת את שמות התושבים בשכונה אחד לאחד. האיש לעומת זאת - עד שיעזוב את הבית, עד שיתאקלם, עד שימצא בית כנסת (חודשים הוא הולך כל פעם לבית כנסת אחר, ובקושי מחליף מילה עם מישהו). וגם בקליטת שפות: אישה חיש מהר מבינה את השכנה המדברת צרפתית, יודעת מה היא רוצה ומה היא אומרת, ואילו האיש נמצא עשרים שנה בארצות הברית וטוען שאינו יודע אנגלית, ולכתוב - מאן דכר שמיה.
מכאן גם מה שכתוב שמוזהרים האנשים שלא לקחת הורים זקנים ולהעבירם ממקום למקום, כי לאיש הדבר קשה מאוד. אני מכיר כמה וכמה מקרים שהילדים רצו שההורים יהיו קרובים אליהם והעבירו אותם ממקום למקום, וכעבור תקופה לא ארוכה נפטר האב. קשה מאוד לאדם לעבור טלטול, בפרט לאחר שנים שהוא רגיל ומכיר מקום מסוים.
הרד"ק מסביר באופן אחר: "טלטלה גבר" - טלטול קשה וחזק, שהגבר מסמל חוזק ועוצמה, טלטול גובר ומתחזק. ולאן יטלטל אותך? לאוויר השמיים, שנאמר "ועוטך עטה" - כעיט הפורח באוויר. והנמשל: שבנא יצא מירושלים אל חיל סנחריב להתחבר אליהם ולהתקבל אצלם. "עוטך עטה" מלשון עיט, כמו "ויעט העם אל השלל" - עטו כציפור עיט השטה אל השלל. ויש עוד הסבר בחז"ל: שבנא כבר התחיל לקבל על החשבון ונעשה מצורע, וזהו "ועוטך עטה", כלשון "ועל שפם יעטה" האמור במצורע.
"כדור אל ארץ רחבת ידיים"
צָנוֹף יִצְנׇפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל־אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ׃
"צנוף יצנפך צנפה" - יסובב אותך במצנפת סביב סביב עד שיידמה גופך לכדור, וכשם שהכדור נזרק ומתגלגל בארץ רחבת ידיים ומשחקים בו ממקום למקום, כך ייעשה לך. בתחילה תפרח ברצון אל חיל סנחריב כעיט, כעוף הפורח בשמחה, ואחר כך בעל כורחך יגלגלו אותך ככדור.
"שמה תמות" - ביקשת לחצוב לך קבר כדי למות כאן, ואומר לו: לא, אדוני, לא כאן תמות אלא שם. "ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך" - אתה ביקשת את קלונו של בית אדוניך, רצית להיבנות מקלונו של חזקיהו: הנה חזקיהו מורד בך ואילו אני איתך, סנחריב. אומר לו הקדוש ברוך הוא: הכבוד שלך יהפוך לקלון.
וכיצד? כתוב שכאשר ארגן שבנא את כל החבורה ליציאה המונית לעברו של סנחריב, כל המפלגה והמתפקדים הגיעו. אך כשבא לצאת, לפתע ראה שאין אחריו איש: זה נשמט, זה "אני חייב ללכת", זה "אני לא יכול עכשיו", זה "אני ממהר". הגיע יום פקודה, ובקלפי לא היה איתו אף אחד. הגיע יחידי לסנחריב. שאל אותו סנחריב: מה אמרת? יש לך מתפקדים? היכן המרכז? היכן כולם? אמר לו: מה אעשה, עזבו אותי. אמר לו סנחריב: אם כן, אתה עושה ממני צחוק, עושה ממני ליצנות. באת להשלים עמי והבטחת להביא אנשים, ואתה מגיע לבדי? ואתה מבקש עוד מתת ופרס? אומרת הגמרא: ניקבו את עקביו, קשרו אותו בזנבות סוסיהם, והיו מגררים אותו על הקוצים ועל הברקנים, וגלגלוהו כמו כדור - וכך ייעשה לכל בוגדי ה'. וזהו "ושמה מרכבות כבודך": חשבת שיתנו לך מרכבה וכבוד, ואלו יהיו המרכבות שתקבל תמורת הכבוד. "קלון בית אדוניך" - רצית קלון לבית אדוניך, ואת הקלון הזה אתה תקבל; ירכיבו אותך על הסוס ויגררוך, וזה יהיה עונשך על מה שעשית.
המלבי"ם מביא כאן ביאור נוסף. הקושי בביאור הראשון הוא ש"כדור" חסרה בו כ"ף הדמיון: אם הכוונה שיסובב אותך במצנפת ותיראה ככדור, היה צריך לומר "ככדור". אמנם מצינו כמה מקומות בתנ"ך שחסרה בהם כ"ף הדמיון, ואין זה קושי גדול, ובכל זאת הוסיף המלבי"ם הסבר: הכ"ף של "כדור" היא כ"ף הדמיון, והמילה עצמה היא "דור" - מלשון מדורה, כמו "דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ", היינו אש הבוערת בעצמות שתחתיה, ומכאן נגזרה המילה מדורה. ולפי זה: ישרוף אותך כמדורה אל ארץ רחבת ידיים.
"והדפתיך ממצבך" - שתי מדרגות של נפילה
וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ׃
תחילה "והדפתיך ממצבך": יש לך עתה מצב חזק, אתה ברום המעלה, שר ונכבד, ולפי דעה אחת אף כהן גדול או אמרכל של בית המקדש. מן החוזק הזה אוריד אותך. ואחר כך "וממעמדך יהרסך": שלא תאמר יורידוני מלמעלה ואהיה אדם פשוט - גם מן המעמד הפשוט יהרסך, ולא יהיה לך שום עמידה ושום קיום כלל אלא הרס גמור.
וזה ההבדל בין "מצב" ל"מעמד", ועל דרך שכבר ביאר לנו המלבי"ם את ההבדל בין "עומד" ל"ניצב": עומד בא ללמד רק שאינו יושב, ואילו ניצב הוא המתחזק על עומדו באותה נקודה, ניצב בכוח, או אדם הממונה על האחרים, כ"ניצב במקום גדולים", שהוא יציב וקבוע במקומו.
ועוד נשים לב: בתחילה נאמר "והדפתיך" בלשון מדבר, ואילו אחר כך לא נאמר "ואהרסך" אלא "יהרסך", כאילו מישהו אחר יהרוס. מדוע? אומר המלבי"ם, כי כך הייתה המציאות: תחילת ההידוף הייתה מאת בורא עולם, אבל אחר כך נהרס על ידי אותו מלך אכזר, שקשר אותו בעקביו אל הסוס וייסרו והרסו. הנפילה הראשונה היא "והדפתיך" - אני אתן לך את הדחיפה, אבל את סיום הסיפור כבר יעשה אחר, "יהרסך", על ידי סנחריב.
אליקים בן חלקיהו במקומו
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ׃
מיהו "עבדי אליקים"? רש"י אומר: הוא היה על הבית כשנפל סנחריב. כלומר בתחילה היה שבנא ממונה על הבית, ולאחר שייסרו אותו מינו את אליקים בן חלקיהו תחתיו.
וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתׇּנְתֶּךָ וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ וּמֶמְשַׁלְתְּךָ אֶתֵּן בְּיָדוֹ וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם וּלְבֵית יְהוּדָה׃
דרכם הייתה, שכאשר מינו ממונה מטעם המלך הלבישוהו אבנט וכותונת יקרה לתפארת ולגדולה. כך ראינו אצל יוסף, ששמו רביד הזהב על צווארו והלבישוהו בגדי שש. כנראה היו אלו גם בגדים המסמלים את תפקידו, כמדים מיוחדים למשרתי המלך.
"ואבנטך אחזקנו" - האבנט הוא החגורה, וחיזוקו משל לכך שלא ימעד מגדולתו. שהרי אדם הרוצה להתחזק קושר את האזור על מותניו ומהדק אותו, כמו אליהו שרץ לפני אחאב ונאמר בו "וישנס מותניו", קשר בחוזקה את האבנט על מותניו. וזה בא לומר: לא כמוך, שהאבנט אצלך היה רופף ומעדת מגדולתך; אצלו יהיה האבנט חזק והוא יחזיק בגדולתו.
"וממשלתך אתן בידו" - וגם בזה לא יהיה כמוך: "והיה לאב ליושב ירושלים ולבית יהודה", ירחם עליהם כאב המרחם על בניו, ולא כמוך שהלכת להלשין על חזקיהו וסיעתו ולא ריחמת עליהם אלא דאגת לטובתך בלבד. הוא יהיה כאב הדואג לטובת העם. ויש דעה בחז"ל, ומביאה הרד"ק כאפשרות, שאליקים בן חלקיהו זה היה כהן גדול, אך אין זה מוסכם, ויש אומרים שהיה רק ממונה מאת המלך.
"ונתתי מפתח בית דוד על שכמו"
וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית־דָּוִד עַל־שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ׃
לפי תרגום יונתן הכוונה למפתח בית המקדש ולשלטון בית דוד. לפי הרד"ק זהו משל: הוא יהיה יועצו של מלך יהודה, וכל מה שיעשה מלך יהודה יהיה על פיו; הוא הפותח והוא הסוגר, ביטוי לכך שהמפתחות בידו והכל נעשה על פיו.
אלא שהרד"ק מתפלא: המפתח היה צריך להיות בידו, ומדוע "על שכמו"? משא מניחים על השכם, אבל מפתח אוחזים ביד או במחזיק מפתחות. ומתרץ הרד"ק שיש כאן שני משלים: האחד - המפתח בידו, שכל ענייני המלכות על פיו והוא הפותח והנועל; והשני - שהוא יישא ויסבול ויכלכל את כל דברי המלכות, ונושא אותה על שכמו, כמו "ותהי המשרה על שכמו". כלומר אין הכוונה שהמפתח ממש על השכם, אלא: מפתח בידו, ונשיאה בעול העם על שכמו.
אבל המלבי"ם מסביר בפשטות יותר: דרך השרים הממונים על בית המלך לשאת את המפתח על שכמם לאות. מפתחותיהם היו גדולים, ולעיתים רואים בציורים עתיקים כיצד השרשרת מונחת על הצוואר והמפתח משתלשל על השכם. זו הייתה דרך חשיבות. אין זה מפתח קטן כשלנו אלא מפתח שיכול להיות באורך שלושים סנטימטר, והיה מניחו כך שישתלשל עליו, כגנרלים התולים מלפנים את המדליות שלהם. וזה מראה לכל: המפתחות אצלי, אני נושא המשרה.
"ותקעתיו יתד במקום נאמן"
וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו׃
אגב, על שם פסוק זה קרא הרב שך לעיתון שהוציא בזמנו "יתד נאמן".
הכתוב נותן משל לגדולה ולשררה שתהיה לו, עד שתהיה כבוד לכל בני משפחתו, וכולם ייתלו בו, כקטן הנתלה בגדול. וזהו "והיה לכיסא כבוד לבית אביו": שררתו תהיה כיסא כבוד לכל בית אביו, ולא כשבנא, ששררתו הייתה ביזיון לבית אביו, שיצא מהם בוגד כזה.
ומה עניין "במקום נאמן"? יתד שתוקעים בקיר מחזיקה משקל עד גודל מסוים; בהר עפר תחזיק הרבה פחות; ואילו בבטון או בסלע תחזיק משקל עצום. לכן חשוב היכן תוקעים את היתד. "במקום נאמן" היינו מקום חזק, שהיתד נתקעת בו היטב ומחוזקת ויכולה לשאת משא רב, ואינה יוצאת במהרה. נסה לשלוף מסמר שנתקע ברובה אוויר בתוך קיר בטון - בלתי אפשרי. יתד כזו ראויה לתלות עליה כל דבר ולא תזוז ממקומה, וכך יהיה הוא תקוע ומוברג במקומו בצורה החזקה ביותר.
וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית־אָבִיו הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת כֹּל כְּלֵי הַקָּטָן מִכְּלֵי הָאַגָּנוֹת וְעַד כׇּל־כְּלֵי הַנְּבָלִים׃
המשך המשל: הואיל והוא כיתד התקועה במקום נאמן שאפשר לתלות עליה דברים רבים מפני חוזקה, יתלו בו כולם - ובנמשל, כולם יסמכו עליו, הוא יהיה משהו חזק שאפשר להסתמך עליו. גם הבנים הקטנים, ואת כל כליהם יתלו עליו, לומר שכל צורכיהם יהיו בידו, מקטן ועד גדול.
מהם "הצאצאים והצפיעות"? אומר המלבי"ם: "צאצאים" קרוב ל"צואה", שהצואה נקראת כך על שם שהיא יוצאת מגוף האדם, וכן הצאצאים יוצאים מגוף האדם ולכן נקראים צאצאים. ואין כאן חלילה השוואה, אלא רק ביטוי של יציאה - שניהם יוצאים מגוף האדם. וכן "צפיעות", מלשון צפיעי הבקר, שהם צואת הבקר, דבר היוצא מן הגוף; וכאן הכוונה לצאצאים, לילדים הקטנים.
"כל כלי הקטן מכלי האגנות" - האגנות היו הכלים שזרקו בהם את הדם על גבי המזבח, כמו שנאמר אצל משה רבנו "ויקח חצי הדם וישם באגנות". "וכלי הנבלים" - אלו כלי השיר. כלומר גם הכהנים וגם הלוויים יתלו עליו את כבודם. בקיצור: הוא יהיה משענת לקטן ולגדול, כולם יסמכו עליו, הקטנים והגדולים, הכהנים והלוויים, אלו יתלו עליו את כלי האגנות ואלו את כלי הנבלים, ולכולם יהיה נאמן, הדמות שניתן להסתמך עליה כיתד התקועה במקום נאמן.
"תמוש היתד" - סופו של שבנא
בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְנִגְדְּעָה וְנָפְלָה וְנִכְרַת הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר־עָלֶיהָ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר׃
"תמוש" - תסור. גדולתו של שבנא, שהיה כיתד התקועה במקום נאמן, תסור תחילה ממקומה, ואחר כך "ונגדעה", ומה שנגדע נופל - "ונפלה". ואז "ונכרת המשא אשר עליה", שכל משרתו תיכרת ותעבור לאליקים בן חלקיהו, שהוא יהיה היתד התקועה במקום נאמן, והוא ינהל את ענייניהם של ישראל על הצד הטוב ביותר. ומדוע? "כי ה' דיבר" - הואיל ועשה שבנא דברים קשים כאלה, זה יהיה עונשו, ותמורתו יתמנה אליקים.
לסיכום:
הנבואה שמפסוק ט"ו היא פרשה בפני עצמה: תוכחה לשבנא, הממונה על הבית, שהיה הגיס החמישי הראשון בישראל ומסר את חזקיהו וירושלים בידי סנחריב. הנביא שואלו "מה לך פה ומי לך פה" - אינך מקומי ואין לך כאן לא בית ולא קרובים, ובכל זאת חצבת לך קבר מפואר בהר. ומשיב לו הקדוש ברוך הוא שהכבוד ייהפך לקלון: ה' יטלטלו טלטולו של גבר, יפריחו כעיט אל מחנה אשור, ושם יצנפוהו ויגלגלוהו ככדור - שהרי נקבו את עקביו וקשרוהו בזנבות סוסיהם וגררוהו על הקוצים - ושם ימות. תחילת הנפילה "והדפתיך" מאת ה', וסופה "יהרסך" בידי סנחריב. ותחתיו יעמוד אליקים בן חלקיהו, שילבש כותונת ואבנט מחוזק שלא ימעד מגדולתו, יהיה כאב ליושבי ירושלים ולבית יהודה, יישא את מפתח בית דוד על שכמו, וייתקע כיתד במקום נאמן שכולם, קטנים וגדולים, כהנים ולוויים, יתלו עליה את כל כבודם.