פתיחה: ירושלים הנכבשת שלא כדרך הטבע
פרק כ"ב בישעיהו נפתח ב"משא גיא חזיון", ורש"י מבאר שזו ירושלים: "גיא חזיון" - הגיא שעליה נמסרו רוב הנבואות. מהו המקום שביחס אליו נאמרו רוב חזיונות הנביאים? ירושלים. כל החוזים חזו את נבואותיהם על ירושלים, ולכן היא נקראת גיא חזיון.
המלבי"ם מעמיד את כל הפרק על ציר אחד: כאן נבואה על נפילת ירושלים ביד נבוכדנצר, והנביא מתאר כאילו עומד איש אחד וצופה בכל מה שיעבור על ירושלים מתחילת המצור ועד כיבוש העיר. הצופה הזה עומד ומשתומם, שכן הוא רואה דברים שהם הפך הטבע, דברים שאינם על פי ההיגיון. וכל הדברים הללו מוכיחים דבר אחד: שהכול מאת השם. כאשר דבר קורה בדרך טבעית, אדם אומר: כך קרה, עיר לפעמים כובשת ולפעמים נכבשת. אבל כשהדברים קורים שלא באופן טבעי, זה אומר שיד השם הייתה בהם להומם ולאבדם.
"כי עלית כולך לגגות" - התמיהה הראשונה
מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה־לָּךְ אֵפוֹא כִּי־עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת׃
השלב הראשון שהצופה רואה הוא תחילת המצור: כולם עולים על הגגות כדי להילחם. והוא מתפלא: מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות? הרי דרך הגיבורים לצאת ולהילחם בשער ולא בגג. גיבור שיוצא לתקוף את האויב אינו עולה לגג וממתין שיתקפו אותו. לגג עולה רק מי שמתגונן. אדם רגיל - מה לו לעלות לגג? ילך ויילחם פנים אל פנים.
ועיקר הדגש הוא במילה "כולך". לגג עולים הנשים והחלשים, שמנסים להציל את עצמם לעוד כמה שעות: בתוך הבתים ישללו אותם מיד, למעלה יש להם עוד כמה דקות של הצלה. אבל הגיבורים עולים לגגות? "כולך" - גם הגיבורים? מה פתאום? זו התמיהה הראשונה על סדר בלתי טבעי.
רש"י מביא דרשת חז"ל על הכהנים. כשבא טיטוס לכבוש ולשרוף את בית המקדש, עלו הכהנים אל גג ההיכל ומפתחות העזרה בידם, זרקו את המפתחות לשמיים ואמרו: ריבונו של עולם, אנחנו עשינו את שלנו עד כמה שהיה בידינו ובכוחנו, ומעתה הטוב בעיניך תעשה. כל עוד המפתחות היו בידינו והיה בכוחנו, דאגנו לבית המקדש, ומעכשיו אנו מחזירים אליך את המפתחות. יצאה פיסת יד מן השמיים וקיבלה את אותם מפתחות של ההיכל. וכנגדם נאמר "מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות" - כנגד אותם כהנים שעלו לגגות כדי למסור את המפתחות.
הסבר נוסף במדרש אגדה: מדובר בגסי הרוח שהיו בירושלים, ועליהם אומר הנביא "מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות" - יש לך גבהות הלב, כולם עולים לגג, כאילו נעשו אנשים חשובים וגדולים, והנביא מוכיח אותם על דרך הגאווה שנקטו בעצמם.
"חלליך לא חללי חרב" - התמיהה השנייה
תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי־חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה׃
בשלב השני רואה הצופה את העיר בעיצומו של המצור. האויב צר על ירושלים, מגיע רעב נורא, אין מה לאכול, אין יוצא ואין בא. והוא תמה: מדוע אינם יוצאים למלחמה? למה מתו ברעב? "חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" - אם אינם חללי חרב ואינם מתי מלחמה, ממה מתו? ברעב.
המלבי"ם מבחין בדיוק: הנופלים בשדה הקרב נקראים "מתי מלחמה", שמתו מחמת הקרב. ואלה שנפלו לאחר שהאויב נכנס לעיר והרגם בתוכה נקראים "חללי חרב". והנה אינכם מתי מלחמה, כי לא יצאתם להילחם אלא עליתם לגגות; ואינכם חללי חרב, כי האויב עדיין לא נכנס להרוג אתכם אלא רק צר עליכם. אם כן, איזה חללים אתם? חללי רעב.
ומדוע זה כה תמוה? כי יש מצבים שבהם עיר אינה מסוגלת לעמוד במלחמה, והנביא פוסל אותם אחד אחד. אפשרות אחת: עיר שקטה מטבעה, שאנשיה לא הורגלו במלחמה, עיר פסטורלית שאין בה אפילו נשקייה ואין בה מערך אמל"ח כלל. על זה אומר: "תשואות מלאה" - תמיד יש בה שאון ורעש, אנשיה גיבורי כוח ומרי נפש, לא עיר שקטה אלא עיר ידועת מלחמות.
אפשרות שנייה: אולי אנשיה מועטים ואין מי שיצא להילחם. על זה אומר: "עיר הומיה" - עיר שתמיד הומה ויש בה קהל רב. אפשרות שלישית: אולי היא מערי הפרזות, ואנשיה עמלים להביא טרף לביתם ונאבקים על פת לחם יומיומית, ומי שנאבק יום־יום על פרוסת לחם אינו חושב על קרב ומלחמה; רק מי ששוקט יכול להרשות לעצמו לעסוק במלחמה. וערי פרזות אף הן ערים שקטות - פרזות מלשון פרצות, שאין להן חומה, או מלשון פזרות, עיר מפוזרת בלא חומה.
על זה אומר: "קריה" - עיר המוקפת חומה דלתיים ובריח. ואיזה ערים מקיפים בחומה? ערים המורגלות במלחמה, שצריכות הגנה. עיר שאינה מורגלת במלחמה אין צורך להקיפה חומה. היום הדבר פחות מובן לנו, שהמלחמה היא אווירית ואיש אינו מקיף עיר בחומה, ואנו מחפשים חומת מגן אווירית וטילים נגד טילים; אבל בזמנם הדבר היחיד שיכול היה לבלום את האויב היה חומה, והדבר הראשוני שעשו להגן מפני פולשים הוא בניית חומות. לכו וראו את סין, שהקיפו את כולה בחומה.
ולא זו בלבד, אלא "עליזה" - שיש לה רוב כל. ואנשים כאלה, אומר המלבי"ם, המלחמה היא משוש דרכם: אדם שיש לו רוב כל, אין לו בעיה להילחם כנגד זה וכנגד זה; ואילו אנשים מרי נפש, שתמיד חושבים על פת לחמם, אין המלחמה בראשם. אם כן, מדוע "חלליך לא חללי חרב"?
ובדקדוק הלשון: מה בין "תשואות" ל"הומיה"? שאון הוא רעש בלתי רגיל, רעש מחריש אוזניים שאינו הווה תמיד; ואילו המיה היא הרעש התמידי - אדם הנכנס לעיר או לשוק שומע את ההמיה המורגלת, הרעש הרגיל להיות שם. והמיה מלשון המון, שמתוך היות המון בני אדם שם נובעת ההמיה. ומה בין "עיר" ל"קריה"? עיר היא שאינה מוקפת חומה, וקריה מלשון קיר - שיש קיר המקיף אותה מסביב. וזה שנאמר "והקריתם לכם ערים", כלומר תקיפו את העיר בחומה. והנה המקום הזה היה עיר שנעשתה קריה, שהקיפוה בחומה מפני שאנשיה מורגלים במלחמות. ואם כן, למה מתו ברעב ולא יצאו ונלחמו, ולא היו לפחות כמתי מלחמה או כחללי חרב?
"כל קציניך נדדו יחד" - התמיהה השלישית
כׇּל־קְצִינַיִךְ נָדְדוּ־יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ כׇּל־נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ׃
בשלב השלישי רואה הצופה כיצד בסוף ימי המצור השרים והקצינים בורחים מן העיר, ונשארת רק דלת העם לעמוד על נפשה ולהילחם. וגם זה הפך הרגיל: הקצינים ושרי הצבא הם בדרך כלל שוחרי אלי קרב. תמיד יש הוויכוח שבין המטבחון הביטחוני לקציני הצבא: הצבא דוגל ביציאה לקרב, ואנשי הביטחון, ראש הממשלה ושר הביטחון והקבינט משמשים בלם, כדי לא למהר לצאת לקרב, שהם לוקחים בחשבון מצבים מדיניים שיכולים להיכנס אליהם. הצבא, שחודשים ושנים מחמם את כלי הנשק, שש אלי קרב. וכאן המצב הפוך: אלה שכל הזמן חיכו מתי יוציאו לפועל את מה שלמדו, כשהגיע הקרב בורחים כנמושות. "כל קציניך נדדו יחד" - כולם בורחים ולא עזרו במאומה.
רש"י מפרש שמדובר בצדקיהו ושריו. צדקיהו וצבאו ברחו ויצאו מירושלים, והכשדים רדפו אחריהם. וכיצד ברחו? דרך מנהרה שהייתה לו לצדקיהו מן הארמון עד מחוץ לירושלים. באותה שעה באו הכשדים וראו צבי רץ, ורדפו אחריו עד שהגיעו למקום מסוים כדי לתפסו, ופתאום ראו את צדקיהו וסיעתו מציצים מתוך האדמה. תפסו את צדקיהו ועיוורו אותו, ככל שלמדנו בסוף ספר מלכים. נמצא שהקצינים, השרים והחשובים, במקום להילחם נדדו, ולא עזרו במאומה.
"מקשת אוסרו" - מחמת רובי הקשת; ואותם רובי קשת אסרו אותם בזיקים ולקחו אותם לבבל, ומפניהם כולם בורחים. "כל נמצאיך" - מבאר המלבי"ם שאלו ההמון, כל הנמצאים בעיר. עד כאן דיבר בקצינים, ועכשיו בכל המון העם. "אוסרו יחדיו" - גם הם קשרו קשר יחדיו כדי להילחם ולעמוד על נפשם, אבל כשגברה יד האויב, כשראו את כוח חילות האויב מרחוק - ברחו, עזבו את הנשק ונסו. אדם בורח ומשליך הכול כשהפחד נורא ואיום, כשהוא רואה דבר מבעית.
ומדקדק המלבי"ם בלשון "אוסרו": הביטוי "לאסור" מתואר לגבי מלחמה, כמו "מי יאסור המלחמה" שבמלכים. ולמה נקרא כך? מפני שהיו קושרים את בגדיהם בחוזקה וקושרים עליהם את החרב ואת אשפת החיצים; או שהיו אוסרים וקושרים את הסוסים אל המרכבות כדי לצאת להילחם. ועל זה נאמר "אל יתהלל חוגר כמפתח" - חוגר הוא זה שקושר עליו עתה את כלי המלחמה, ומפתח הוא זה שכבר סיים את הקרב.
ומה בין "לאסור" ל"לקשור"? "לאסור" בא לומר שהקצינים והשרים מחייבים את העם לצאת למלחמה, וזה גם מלשון לייסר - להכריח, לענות, דבר שאינו ברצונך. לאסור את הקרב הוא לגייס את כולם בגיוס חובה גם נגד רצונם. ואילו "לקשור", כמו "ויקשרו כולם יחדיו להילחם", הוא קשר שהעם נקשרים בו ברצונם: אדם אומר אני חייב להגן על עצמי, ולוקח כלי מלחמה ויוצא. וזה מה שנאמר כאן: הקצינים נדדו, ולא היה מי שיאסור את המלחמה, ואף על פי כן "נמצאיך אוסרו" - לא הייתה להם ברירה והכריחו את עצמם להילחם. אפילו שאין כאן רמטכ"ל וקצינים שיחייבו אותם להתגייס, בלית ברירה נאלצו להתגייס והוכרחו לכך. לכן נאמר "אוסרו כל נמצאיך": כל אלה שנותרו כאן, בלית ברירה הוכרחו לקחת את כלי הנשק ולצאת להילחם.
ועוד דיוק: בקצינים נאמר "נדדו יחד", ובהמון נאמר "אוסרו יחדיו". מה בין "יחד" ל"יחדיו"? "יחדיו" מראה על השתוות כל האנשים הפועלים דבר מה ביחד, ואילו "יחד" הוא בזמן אחד - כולנו יוצאים יחד, ואפשר שכל אחד למטרה אחרת. לכן בנדידה נאמר "יחד": הקצינים ברחו כולם כאחד בזמן אחד, כל אחד למקום אחר. ואילו "כל נמצאיך אוסרו יחדיו" - נאסרו יחדיו להילחם כולם כנגד אותו אויב, לשם אותה מטרה ואותה פעולה, ולזה יאה הביטוי "יחדיו".
"שעו מני אמרר בבכי"
עַל־כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל־תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי עַל־שֹׁד בַּת־עַמִּי׃
אחרי שראה הנביא את כל הפלא הזה - שירושלים נכבשת שלא על פי הדרך הרגילה: בתחילה כולם עולים לגגות, אחר כך עיר שבאופן טבעי לא הייתה אמורה להיכבש ואנשיה מתים בה מיתת רעב במקום מיתת מלחמה, ולבסוף הקצינים והשרים והמלכים כולם בורחים - כל אלה דברים שאינם טבעיים, ולכן הוא אומר "שעו מני", כמו הניחו לי, שאמרר בבכי. אל תדחקו את עצמכם לבוא ולנחמני כדרך שמנחמים אדם שנמצא בצרה; תנו לי למרר את עצמי עוד בבכי, כי הצרה כל כך גדולה והצר כל כך נורא, עד שקשה לי להתנחם על שוד בת עמי.
"יום מהומה ומבוסה ומבוכה"
כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַאדֹנָי יְהֹוִה צְבָאוֹת בְּגֵי חִזָּיוֹן מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל־הָהָר׃
"יום מהומה" - עוד לפני הכיבוש השם הממם ונמסרו ביד האויב. "מבוסה" מלשון לבוסס, לדרוך - שהאויב בוססם ודרך על חלליהם. "ומבוכה" - אחרי שהאויב עזבם, הלכו נבוכים בכל מיני ארצות בגולה ולא ידעו לאן ללכת. וכל זה גזירה מאת השם: "לה' אלוקים צבאות" - הכול מאת השם צבאות בגזירתו יתברך.
"מקרקר קיר ושוע אל ההר" - כאן מתאר הנביא שלא השכילו כלל להילחם מלחמה שיוכלו לנצח בה. כשהגיע האויב הייתה החומה עדיין חזקה ולא היו בה פרצות, ואז היה עליהם לקחת את הנשק ולצאת להילחם בשלב שהחומה עוד מגינה עליהם. תבינו את היתרון: כשיש חומה, אני עולה עליה וזורק אבנים ובליסטראות כלפי מטה, ויתרון הגובה שלי, והאויב אינו יכול להתקרב. במקום זאת בא האויב "מקרקר קיר" - עוקר את קיר החומה, והם "שוע אל ההר": פנו לבקש ישועה בהר ציון, הלכו וחיפשו הר לברוח אליו כדי להימלט, והניחו לאויב להרוס את הקיר.
ו"מקרקר" הוא מן הפעלים ההפוכים, שאותו ביטוי משמש לשני עניינים הפוכים: כמו "להשריש" שהוא לתת שורשים ו"לשרש" שהוא לעקור מן השורש - הצמח השריש באדמה, כלומר הכה שורשים, ולעומת זאת שירשתי את העשבים השוטים, כלומר עקרתי מן השורש. וכמו "לקלס", שמצד אחד להלל ולשבח ומצד שני לעג וקלס. כך גם "קיר" הוא לעשות קיר, ו"לקרקר" את הקיר הוא לבטלו מהיות קיר ולהרסו. "מקרקר קיר" - הלך האויב והרס את קיר החומה. וכל זה מלמד שמה שקרה כאן לא היה באופן טבעי, אלא מפני שהשם גזר שיהיה יום מהומה ומבוסה ומבוכה, וכך הייתה הגזירה מאת ה' אלוקים צבאות, שבאופן טבעי לא היה הדבר אמור להיות כן.
ובלשון הקודש מבחין המלבי"ם בין שלושה שורשים קרובים: "המה" - ההמיה הרגילה, כאדם ההולך בשוק ושומע את הרעש הרגיל, ומלשון המון ("המקום הומה אדם"). "המם" - דבר שגרם פחד נורא, מכה שהממה אותו; וגם זה מן הפעלים ההפוכים, שאם המיה היא רעש, הרי ההמם הוא השתקה: נתן לו מכה כה גדולה עד שהתבטל, נשתק ונבלם. ו"הום" מראה על הרעש שכולם מתפלאים לראות דבר מוזר ובלתי טבעי, כמו "ותהום כל העיר" - מי הגיעה? נעמי; הזאת נעמי? שהייתה באה תמיד בצבים ובפרדים, ופתאום רואים אותה עניה בבגדים בלויים, "ותהום כל העיר". מכאן הביטוי "מהומה": אדם בשדה הקרב הרואה דבר מבהיל ומבעית, ואנשים עומדים המומים - וזהו "יום מהומה" שהיה בירושלים. "מבוסה" - שבוססו אותו ודרכו בו עד שנמאס ונתגעל מחמת הרמיסה, כמו "פגר מובס", ומכאן גם המלה "תבוסה" במלחמה: אין אומרים סתם הפסיד בשדה הקרב אלא הייתה תבוסה, שהאויב ממש כתש ורמס ובוסס אותם. "מבוכה" - אדם הטועה בלי דרך, "נבוכים הם בארץ".
עוצמת האויב וקריסת החומה
וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה בְּרֶכֶב אָדָם פָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן׃
בתוך כך לכדו האויבים את החומה. עילם היא אומה, והוא נושא לשם את אשפות החיצים - "אשפה" הוא הכלי שבתוכו מניחים את החיצים. והיו להם כל כך הרבה אשפות חיצים עד שלא יכלו לשאתן באופן ידני, ולכן העמיסו אותן על גבי רכב ופרשים, שדרכם לשאת אדם, וכאן נשאו בהם את אשפות החיצים. "ועילם נשא אשפה ברכב אדם פרשים" - כמות אדירה של כלי נשק שהביא האויב להילחם בירושלים. "וקיר ערה מגן" - עילם היו יורים בחיצים, והקיר שהיה אמור להיות מגן קרס. "ערה" מלשון גילוי, כמו "ערוות הארץ" שהיא גילוי מסתרי הארץ: הקיר שהיה אמור להיות חומה ומגן, גולה ונחשף. ואפשר גם מלשון הריסה, כמו "לערער" את חוסנו של דבר, וכמו "ערו ערו עד היסוד בה" - לערער ולהרוס.
וַיְהִי מִבְחַר־עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה׃
עד עכשיו לא הלכת להילחם, עד שפתאום אתה רואה כיצד מבחר עמקיך כולם התמלאו ברכב ובפרשים של האויב הבא לכבוש את העיר. "והפרשים שות שתו השערה" - כבר הניחו את התשתית להגיע אל השער; "שתו" מלשון להשית, להניח. הם כבר מוכנים להיכנס אל השער.
"ויגל את מסך יהודה" - התעוררות מאוחרת
וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל־נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר׃
אחרי שהאויב פרץ את החומה, שהיא "מסך יהודה" - המקום שמאחריו היו מתגוננים, המסוכך עליהם - אז ורק אז "ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער": נזכרת שהמלכים הקדומים השאירו לך באפסנאות שבבית יער הלבנון כלי נשק. כלומר, ההתעוררות הייתה מאוחרת מדי: רק אחרי שנפלה החומה ונתגלה מסך יהודה, נזכרת שיש לך נשק בבית היער, וזה כבר מאוחר מדי. ההתעוררות הייתה צריכה להיות הרבה לפני כן, ואז עוד יכולת להילחם.
ורש"י מביא הסבר נוסף על פי דרשת חז"ל: "מסך יהודה" הוא בית המקדש, שהיה מגן ומסוכך עליהם. והשם גילה, או הגלה כביכול, את בית המקדש, ומיד נעשה עם ישראל חשוף. כי כל זמן שהיו הקורבנות היינו ניצולים, ומשבטל התמיד ובטלו הקורבנות נעשינו חשופים. "ויגל את מסך יהודה" - גילה את בית המקדש והגלה אותו, שהיה מסוכך על יהודה.
התחבולות במקום התשובה
וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר־דָּוִד רְאִיתֶם כִּי־רָבּוּ וַתְּקַבְּצוּ אֶת־מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה׃
אז שמתם לב שרבו בקיעי החומה: התעוררו באיחור והבחינו שהחומה מנוקבת ככברה, והאויב מנסה לחדור מכל הבקעים. ומה עשיתם? "ותקבצו את מי הברכה התחתונה" - קיבצתם את מי הברכה כדי שיהיו מוכנים בידכם לעשות טיט לבניית החומה. כך מפרש גם הרד"ק: קיבוץ מי הברכה נועד לגבל בהם טיט כדי לסתום את הפרצות, וכמובן שהיה זה מאוחר מדי.
ורש"י מביא הסבר נוסף על פי תרגום יונתן: "וכנשתון ית עמא למי ברכתא ארעיתא" - לא אספתם את מי הברכה אלא אספתם את העם אל המקום שבו היו מי הברכה, כדי שהעם יילחם דרך שם. ומדוע דווקא שם? משום ששם היה מקום התורפה של ירושלים, שהאויב היה יכול לחדור משם; ולכן דווקא לשם קיבצתם את העם, כדי שיילחמו משם.
וְאֶת־בָּתֵּי יְרוּשָׁלַיִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה׃
עשיתם מפקד והתחלתם לספור כמה בתים יש בירושלים, ומתוך המניין הזה רציתם לדעת למי יש בית מיותר, למי יש בית נוסף, למי יש דירה להשקעה. ולשם מה? כדי לתוץ את אותו בית ולהשתמש באבניו לחיזוק קיר החומה. "ותתצו הבתים" - הרסתם את אותם בתים מיותרים כדי לחזק את קיר החומה, שכן לא היו להם אבנים לחזק בהן את החומות ההרוסות.
וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל־עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם׃
בין שני החומות המקיפות את העיר קיבצתם את מי הברכה לעשות שם מקווה - מלשון מקום שהמים נקווים בו. ולזה היו שלוש מטרות: האחת, שלא ימצא האויב מים לשתות, שאם יהיו לו מים זמינים יוכל להאריך את המצור זמן רב. השנייה, שיהיו מים לנו היושבים במצור, כמו שראינו בזמנו של חזקיהו, שאספו את המים אל תוך העיר כדי שיהיה לשתות בזמן המצור. והשלישית, שהמים יהוו חיץ וחומה שנייה שהאויב לא יוכל לעבור, כמקובל בטירות המלכים, שהיו עושים חומה ואחריה כעין אגם מים מסביב, כדי שלא יוכלו בקלות לכבוש את הטירה, שאותו אגם מהווה מכשול.
וכל זאת עשיתם כדי להגן על ירושלים - ועל זה אומר להם הנביא: "ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם". מה לכם כל העמל והיגיעה והמלאכות הללו? הייתם צריכים להתבונן בהסתכלות השכל שהאויב מצד עצמו אין בו כוח לכל זה, וכיצד עשה את כל זאת? זה דבר על טבעי, ההצלחה הזאת אינה הגיונית. השם עשה את כל אלה, השם מסר אתכם ביד אויביכם. ואם זה מאת השם, מה מקום ללכת ולהילחם באופן טבעי בעוד שיש לך בעיה עם בורא עולם? היה עליך לפתור את הבעיה שלך עם הקדוש ברוך הוא, להבין שהשם עשה כל זאת נגד הטבע, ולשוב בתשובה. אבל אתם אמרתם: יש לנו בעיה, נלך ונילחם באויב - ועל זה נאמר להם שזה מעשה השם ולא יועיל לכם.
"ויוצרה מרחוק לא ראיתם" - הייתם צריכים לראות עין בעין שהשם יצר את הגזירה הזאת מרחוק. הרי שנים אתם מקבלים נבואות מפי הנביאים על העתיד לקרות לירושלים, ורואים דור אחר דור וזמן אחר זמן שאין נבואה שמתבטלת ואין נבואה שאינה מתקיימת; כל מה שאומרים הנביאים לא נפל דבר אחד מדבריהם ארצה. אם כן היה עליכם להבין שאם הדבר נאמר מרחוק, סופו להתקיים. היה לכם זמן רב, מרחוק קיבלתם התראה, מזמן הודיעו לכם שכך עתיד להיות. ואתם, במקום לשוב בתשובה, מחפשים תחבולות איך להילחם, איך לכבוש את האויב, איך להתגונן. ומה יועיל לכם? הרי הוא אמר ויהי, ואין עצה ואין תבונה נגד השם. מה היה עליכם לעשות? לשוב בתשובה.
"עושיה" ו"יוצרה", "הבטה" ו"ראייה"
המלבי"ם מעורר על הביטויים הכפולים: "לא הבטתם" ו"לא ראיתם", "עושיה" ו"יוצרה". מה בין יוצר לעושה? היוצר הוא הצר את צורת הדבר, והעושה הוא המסיים אותו בכל יופיו ותיקונו. משל למי שיוצר צלם: בתחילה לוקח את החומר ויוצר דמות - זו יצירה; ואחר כך עושה בחרט את הדיוקים, צורת האוזניים והעיניים, וצובע ומצפה ונותן גוון חי - זו עשייה. וכשאנו מתבטאים על בריאת העולם אומרים שהקדוש ברוך הוא יצר יש מאין, ביום הראשון בלבד, ומשם המשיך והשלים את כל מעשיו. ואמנם הביטוי "ברא" הוא הרגיל על יש מאין, ואין כאן הכוונה דווקא ליש מאין, שהרי היוצר משתמש בחומר, "כחומר ביד היוצר"; אלא רוצים להבחין בין היצירה הראשונית לעשייה שהיא השלמת התיקון. וכמו "ולא עשתה את ציפורניה" - וכי ייצרה ציפורניים? אלא לא תיקנה אותן; וכן "לא עשה את שפמו" - לא תיקן את שפמו. תמיד לשון עשייה היא תיקון הדבר והשלמתו על מתכונתו, ולשון יצירה היא עשייתו מן החומר הגולמי והפיכתו לדבר ממשי.
ולפי זה: הגזירה הקדומה שגזר השם על הפורענות הזאת - זו יצירת הגזירה. וכשהביא אותה מן הגזירה אל הפועל - זו השלמתה ועשייתה. "יוצרה מרחוק" - ממזמן נוצרה הגזירה ולא התעוררתם, ומתוך כך נאלץ הקדוש ברוך הוא להיות אף עושהּ, להביא את הדבר שיצר מרחוק אל הסיום והגמר ולהוציאו לפועל.
ומה בין "הבטה" ל"ראייה"? ראייה היא ראות העין המוחשית, מה שאדם רואה בעיניו, "כי עין בעין תראו"; ואילו הבטה היא התבוננות בדבר, ואפילו הבטה מחשבתית - שאיני מביט על עצם הדבר אלא מתבונן בו וחושב עליו. ואומר המלבי"ם: הם ידעו מראש שכל מה שהקדוש ברוך הוא מתנבא הוא אמת, ראו את כיבוש האויב וכיצד ינצח, ראו את הכול; והאויב אינו אלא כגרזן ביד החוצב, והקדוש ברוך הוא הוא שעשה הכול. לזה אין צריך הבטה שכלית, כי אתה רואה בעין: ראית דברים לא טבעיים, אתה רואה את הנהגת הקדוש ברוך הוא, ואין צריך לכך משכיל גדול - בעצם ההסתכלות אתה רואה שקורים כאן דברים בלתי טבעיים ושהשם נלחם להם.
על כן: "יוצרה מרחוק לא ראיתם" - אם הודיעו לך מרחוק בדיוק כל דבר ודבר, ואתה רואה שכך אירע אחד לאחד, אין צריך התבוננות כלל; מי שיש לו עיני בשר רואה שהשם אמר וקרה, הוא אמר ויהי. וגם כשקרה בסופו של דבר, ששם יש צורך להתבונן יותר ולראות איך כל דבר בא כפי מה שאמר השם - כאן צריך הבטה, ועל זה אומר "לא הבטתם": להבין את מהות הדבר, איך כל פרט ופרט מתרחש ולראות איך הכול נמסר בנבואה קדומה. וגם את זה לא הבטתם, ואילו הבטתם - הייתם שבים בתשובה. אבל לא כן היה, ולכן חיפשתם תחבולות מלחמה, איך נלחמים באויב; ולא זו הייתה דרככם, אלא להתבונן ולשוב בתשובה.
ההשתדלות המותרת וההשתדלות הכופרת
שואל רש"י: לכאורה מה רוצים מהם על שעשו אגם מים לחיזוק בין החומות כדי שהאויב לא יכבוש את העיר? הרי כך מצינו גם בחזקיהו: "ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה ויעל על המגדלים ולחוצה החומה אחרת ויחזק את המילוא עיר דוד" - גם חזקיהו בנה חומה ועשה בריכה בין החומות למנוע מן האויב להגיע. ומשיב רש"י שיש הבדל גדול: חזקיהו בה' אלוקי ישראל בטח. פותחים בהשם, ואף עושים השתדלות טבעית. אבל אצלכם, בימי יהויקים וצדקיהו, "לא הבטתם אל עושיה" - לא התבוננתם שיש מי שעושה כאן את המלחמה, והוא השם.
כלומר: מותר לך להילחם, ואדרבה אתה נדרש להילחם - בתנאי שתילחם כדוד וכחזקיהו, שאתה יודע שלהשם המלוכה ולהשם המלחמה, ועם כל זאת אתה הולך ואומר: עליי לעשות השתדלות. אבל אם אתה אומר: ריבונו של עולם, זה נחתנו ולא תצא בצבאותינו, אנחנו נסתדר לבד - זו כפירה בהשם. ואז בניית הבריכה הזאת מראה "כוחי ועוצם ידי": אתה לא איתנו? נסתדר לבד.
וכבר סיפרתי על אותו אחד שחיפש חניה בתל אביב: מסתובב ומסתובב ואינו מוצא. אין ברירה - ריבונו של עולם, אם תדאג לי עכשיו לחניה, עשרים שקלים לצדקה. לא הספיק לסיים, ופתאום הוא רואה אדם יוצא מחניה. אמר: ריבונו של עולם, אין צורך, הסתדרתי. בן אדם, ראה איך הקדוש ברוך הוא מנהל אותך, ואתה אומר: לא, אנחנו נסתדר לבד. ואם כך, עצם בניית המקווה ואותה תעלת מים מראה כפירה בהשם, שאתה אומר: איני רוצה לשוב בתשובה, אני יכול להסתדר גם בלי ריבונו של עולם.
ועוד ב"יוצרה מרחוק לא ראיתם": הייתם צריכים להתבונן שהקדוש ברוך הוא יצר את ירושלים מרחוק. אומר המדרש: מי שברא אותה בראה קודם שנברא העולם. וכך אומרים חז"ל, שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הם: גן עדן, ותורה, וצדיקים, וישראל, וכיסא הכבוד, וירושלים, ומשיח בן דוד.
אבל שימו לב לדברי הרד"ק: אין משמעות הדרש הזה כמו שמבינים אותו המון התלמידים, אלא פירושו שעמדו בכוח להיבראות קודם שנברא העולם, לפי שהדברים האלה הם תכלית בריאת העולם. אל תהיה סכל ותשאל: איפה עמדה ירושלים לפני שנברא העולם? איפה שמו אותה? ואיפה היה משיח, מי ילדו, וכי דוד המלך היה לפני שנברא העולם? אלא הכוונה שהם עמדו בבסיס התוכנית: כשרצה השם לברוא את העולם, מה היה בתוכניתו, מה ראה מראש שלשמו הוא בורא את העולם? ראה את ירושלים, ראה את עם ישראל, כיסא הכבוד ומשיח בן דוד. זו הכוונה שנבראו קודם שנברא העולם.
וזה שאמר "ויוצרה מרחוק לא ראיתם": לא התבוננתם שירושלים אינה עיר טבעית. ירושלים היא עיר שהקדוש ברוך הוא בראה עוד לפני שנברא העולם, והיא עמדה בבסיס תוכנית בריאת העולם. אם כן היה עליכם להבין שעיר זו אינה הולכת בדרך הטבע, ויש עליה השגחה מיוחדת, "מעונתו בציון", שהקדוש ברוך הוא שם שכינתו בה באופן תמידי. ואיך חשבתם שתסתדרו בזה שתביאו לכאן את מי הברכה ולא תצטרכו לו? איך חשבתם שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם לעשות כרצונכם, בעוד שהוא יוצרה מרחוק?
קריאה לבכי - ותשובה של "אכול ושתו"
וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהֹוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקׇרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק׃
השם קרא את הנבואה הזאת על ידי הנביאים עוד לפני שבאה. ולשם מה? "לבכי ולמספד ולקרחה" - השם רוצה שישובו בתשובה ויבכו ויספדו, ואז ינחם על הרעה. אבל הם לא עשו כן.
וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת׃
במקום בכי ומספד - ששון ושמחה, הורגים בקר כדי לאכול בשר, ואומרים: אכול ושתו כי מחר נמות. כיוון שמחר נמות, לפחות ננצל את הרגע, נמצה את הרגע ונהנה מן החיים; מוטב שנתענג היום, אם מחר אנו עתידים למות. ורש"י מפרש "כי מחר נמות" - בעולם הבא: הרי הנביאים מודיעים לנו שלא יהיה לנו חלק לעולם הבא, אם כן נהנה לפחות מן העולם הזה.
ומדקדק המלבי"ם: מה בין ששון לשמחה? שמחה היא שמחת הלב, שמחה פנימית; וששון הוא השמחה החיצונית, שאדם שש וכבר מתחיל לרקוד מרוב שמחה. וזה הסדר שהיה להם: התחילו בששון החיצוני עד שנהפך לשמחה פנימית, וממילא "הרוג בקר ושחוט צאן" - מחפשים רק תאוות והנאות העולם הזה, "אכול ושתו כי מחר נמות".
ושימו לב מה קרה כאן. כשבא הנביא ואמר להם מראש: דעו לכם, עתידה להיות צרה, עתידה להיות מלחמה קשה, רבים ימותו ויאבדו - מה אדם צריך לעשות באופן טבעי? להתעורר. ומה הם עשו? עומדים למות? יופי, בואו נעשה חגיגות; גם הנביא אמר שהולכים למות. ראו איזה שיבוש ואיזה עיוות: מה שהיה אמור לעורר אותם, לא רק שלא עורר, אלא פיתח אצלם את התחושה - בוא ותהנה ממה שנשאר, יש לנו עוד קצת זמן לחיות, תהנה כמו שצריך.
"אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון"
וְנִגְלָה בְאׇזְנָי יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם־יְכֻפַּר הֶעָוֺן הַזֶּה לָכֶם עַד־תְּמֻתוּן אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה צְבָאוֹת׃
ואז נשבע בשם השם שלא יסלח להם עד שבסופו של דבר ימותו באמת, כשם שאמרו "אכול ושתו כי מחר נמות" - באמת לא יכופר עד שימותו. עוד מבאר המלבי"ם: "עד תמותון" כמו "לעד תמותון" - השם ישמע זאת, והעוון הזה לא יכופר לכם, ולא עוד אלא שלעד תמותון: תמותו בעולם הזה וגם תמותו לעולם הבא. ו"ונגלה" - אומר השם: גלוי וידוע לפניי מה שהם אומרים, ולכן אני נשבע אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון.
ולכאורה, מדוע דווקא "העוון הזה"? משמע שהעוון האחרון גדול מן הראשונים. ומדוע הוא קשה מכל העוונות שעשו? הרי בירושלים של החורבן הייתה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - חורבן בית ראשון היו בו כל העבירות. אז מדוע העוון הזה של "אכול ושתו כי מחר נמות" גדול מכולם, ולא יכופר לא בחרב ולא ברעב ולא בגלות, ושום דבר לא יכפר עליו אלא מיתה?
הסיבה: כל עוד יש מכות והאדם מתעורר לתשובה, יש לו תקווה ויש סיבה להשאירו כאן. אבל ברגע שהמכות לא רק שאינן מעוררות אותו, אלא עוד מורידות אותו אל פי פחת - שהרי מה הוא אומר? רע כל כך? אם כן בוא ונהנה יותר, כי הכול עומד להסתיים - אז אומר הקדוש ברוך הוא: אין טעם במכות, המכות אינן מעוררות אתכם. ולכן "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון": על זה אין כפרה, כי כל סיכויו של אדם לתיקון הוא בזה שמכים אותו והוא חוזר בתשובה, מעוררים אותו והוא מתעורר; אבל אם זה רק מרדים אותו יותר ואומר לו לנצל יותר את העולם הזה - על זה אין שום כפרה.
וזהו "ונגלה באוזני השם צבאות": אומר הקדוש ברוך הוא, המחשבות שלכם גלויות לפניי, ולכן אתן לכם עונש שלא תהיה עליו כפרה כלל. ויש עוד הסבר: "עד תמותון" - מותא תניינא, מוות נוסף בעולם הבא; מה שעד עכשיו הובטחה לכם רק מיתה בעולם הזה, כעת מובטחת לכם גם מיתה בעולם הבא. ו"ונגלה באוזני", לפי תרגום יונתן, הנביא הוא האומר: באוזניי נגלה, באוזניי שמעתי כאשר נגזרה הגזירה מאת השם. כלומר, אני מגלה לכם דברים מן החדר, מאחורי הפרגוד: שמעתי שהשם צבאות נשבע שלא יכופר העוון הזה עד תמותון.
ומדוע זה חמור כל כך? חז"ל אומרים: כל מי שיש בידו עוון חילול השם, אין כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורים למרק, אלא כולם תולים והמיתה היא הממרקת. וזהו "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון" - שחייבת להיות מיתה, ורק אז יהיה מירוק לעוון הנורא הזה של חילול השם. יש גזירות, יש צרות, ואתה אומר: בואו נעשה חגיגה, נעשה מסיבה? זה חילול השם נורא, ועל זה נאמר שלא תהיה לו כפרה אלא עד תמותון.
לסיכום:
הנביא מעמיד צופה על נפילת ירושלים, וכל מה שהוא רואה הוא הפך הטבע: הגיבורים עולים לגגות במקום לצאת לשער, עיר מוקפת חומה ומורגלת במלחמות שאנשיה מתים ברעב ולא בחרב ולא במלחמה, וקצינים ושרים הבורחים מן הקרב. כל אלה מוכיחים שאין כאן מהלך טבעי אלא גזירה מאת ה' צבאות: יום מהומה ומבוסה ומבוכה. ובמקום להביט אל עושיה ולראות את יוצרה מרחוק, ולהבין שהעיר שנבראה בתוכנית הבריאה עצמה אינה מתנהלת בדרך הטבע, פנו אנשי ירושלים לתחבולות: קיבוץ מים, נתיצת בתים, בריכה בין החומותיים. ההשתדלות עצמה איננה פסולה - חזקיהו עשה כמותה, אלא שהוא בה' אלוקי ישראל בטח; הפסול הוא בהשתדלות שאומרת "נסתדר לבד". ולבסוף, כשקרא השם לבכי ולמספד, ענו בששון ושמחה "אכול ושתו כי מחר נמות" - ובכך הפכו את המכה המעוררת למרדימה, וזהו חילול השם שאין לו כפרה אלא במיתה.