פתיחה: נבואה נוספת על בבל
פרק כ"א פותח בנבואה על מפלתה של בבל. רש"י שואל שאלה מתבקשת: הרי כבר ראינו נבואה על בבל בפרקים י"ג וי"ד, ושם נאמרו עליה דברים קשים מאוד, שתהיה חרבה ולא תיבנה, "לא יהל שם ערבי", ואף מבחינה היסטורית ראינו שהנבואה התקיימה, ובבל הקדומה מוטלת בחורבות עד היום. אם כן מדוע חוזרת כאן נבואה נוספת נגד בבל? מתרץ רש"י: פעמים שהנבואה באה בפי הנביא בסגנון אחד, ולאחר זמן היא באה בסגנון אחר. כך היא דרכה של נבואה.
המלבי"ם מבאר מדוע נקראת בבל כאן "מדבר ים": מדי ופרס שכנו בצפון מזרחה של בבל, ונמצא שבבל היא מערבית דרומית להן. "ים" מציין את המערב, ו"מדבר" מציין את הדרום (בכל מקום שרוצים לומר דרום אומרים "ארץ מדבר", "ארץ דרום"). ומלבד זה נקראת "מדבר" משום שבין בבל למדי ופרס היה מדבר, ודרך המדבר הזה באו האויבים, ועל ביאת האויבים הזאת מתאר הנביא כאן.
רקע: הסיפור שבספר דניאל
כדי להבין את הנבואה יש להקדים את המסופר בספר דניאל בקצרה. כאשר נלחמו מדי ופרס בבבל, הצליח בלשאצר להניס את האויבים ולהתגבר עליהם, והם חזרו לארצם. "בבליליא" - באותו הלילה - עשה בלשאצר משתה גדול, הוציא את כלי בית המקדש, בטוח שכבר לא ייגאלו ישראל. ואז יצאה פיסת יד וכתבה על קיר ההיכל "מנא מנא תקל ופרסין": מנה הקדוש ברוך הוא את מלכותך ונמצאה חסרה, ולכן החליט לפרוס אותה, כלומר לחלק אותה. כל החכמים לא ידעו לבאר, ודניאל פירש לו שיאבד את מלכותו. "בבליליא התקטיל בלשאצר" - באותו הלילה נהרג בלשאצר במרד מבפנים, ואותם מורדים רצו להודיע למדי ופרס, שכבר היו בדרכם חזרה לארצם: בואו, בלשאצר נהרג. הם חזרו וכבשו את בבל.
הנבואה שלפנינו היא נבואה מוקדמת על אותה מציאות. הנביא מצייר לנו שני צופים: האחד צופה בבלי, העומד באותו הלילה על חומת בבל, ורואה את מחנה פרס חוזר. בתחילה נדמה לו המחנה כאבק הנישא ברוח המדבר, ורק אחר כך נודע לו על המרד ועל כך שהאויבים באים כעת להחריב את בבל, והוא נתקף חרדה, פחד וחלחלה. והצופה השני הוא מישראל, המצפה ומייחל: ריבונו של עולם, מתי יתקיים מה שהבטחת על מפלת בבל? גם הוא רואה את אותם מראות, אך לא בפחד ובחלחלה כצופה הבבלי, אלא בשמחה ובעליצות, שהנה סוף סוף נפרע הקדוש ברוך הוא מבבל שכה הציקה והצרה לישראל.
פסוק א: ראיית האבק מן המדבר
מַשָּׂא מִדְבַּר־יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה׃
הצופה הבבלי מדבר. בתחילה הוא מתאר: נראה לי כאילו אני רואה סופות החולפות בנגב המדבר ומעלות אבק גדול (נגב נקרא כך משום שהוא מנוגב ממים, ודרך כלל הוא מציין מדבר). אחר כך הוא מתבונן יותר ואומר "ממדבר בא" - הסופה והאבק באים מכיוון המדבר. ומשמתבונן עוד הוא אומר "מארץ נוראה" - זו פרס, שהבבלים כה יראו וחרדו ממנה. החילות הבאים כעת הם מארץ נוראה: אותם חילות פרס החוזרים באותו הלילה לכבוש את בבל, אחרי ששמעו שבלשאצר נהרג בידי המורדים.
פסוק ב: הבוגד בוגד והשודד שודד
חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד־לִי הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי כָּל־אַנְחָתָהּ הִשְׁבַּתִּי׃
המתבונן מסתכל ואומר: אין זה סופה ואבק, אלא "חזות קשה הוגד לי". מה שמתברר לי הוא ש"הבוגד בוגד" - נעשתה מרידה ובגידה בקרב אנשי המלך בלשאצר, ומתוך שהבוגד בוגד והלך לקרוא לכל חיל האויבים לבוא הנה, "השודד שודד" - בכוח זה בא כעת השודד, חיל פרס, החוזר לשדוד ולהילחם שוב בבבל.
"עלי עילם צורי מדי" - הצופה מתאר את דברי הבוגד: עלי עילם על בבל! הוא מזמין את עילם, את פרס ואת מדי לעלות על בבל, שהרי כבר פתרנו לכם את הבעיה וחיסלנו את המלך. "צורי מדי" - אל תיראו מבלשאצר ואל תחששו ממנו. "כל אנחתה השבתי" - כל אותה אנחה ומורא שהיה מפני בני בבל, כל הפחד והחשש, השבתי. אין לכם מה לדאוג, שוב לא תראו מהם, בלשאצר נהרג, אתם רק תבואו ותיקחו את המלוכה.
פסוק ג: חלחלה כצירי יולדה
עַל־כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת׃
רש"י מסביר שזה הנביא, שהוא רחמן, ונאנח על פורענות האומות. ורש"י עצמו מביא שלפי פשוטו הנביא אומר את הקינה כאילו בבל מתאוננת, והוא משמש לה לפה - לא שהוא מצטער על מפלתה, אלא שהוא נותן ביטוי לאנחתה ולכאבה. אבל המלבי"ם מבאר שכל זה המשך דברי השומר והצופה הרואה את הדברים הללו, והוא מתחלחל מן השמועה הפתאומית הקשה שהאויבים באים לכבוש את בבל: "על כן מלאו מותני חלחלה".
ולא זו בלבד, אלא "צירים אחזוני כצירי יולדה". הצירים נקראים כך על פי מה שאומרת הגמרא, שלאישה ברחמה יש צירים כעין דלתות, וכשאישה יולדת כביכול נפתחת הדלת. כלומר: נהיו לי כאלה צירים, כזה צער וכזה כאב. זה היה השלב השני. ואחר כך "נעוויתי משמוע נבהלתי מראות" - "עווה" הוא מלשון בלבול וטירוף, היה לי טירוף הדעת בעקבות מה שראיתי, עד שלא הייתי מסוגל לשמוע, וכל כוחות הגוף נתעוותו. ולא זו בלבד אלא נבהלתי עד שלא הייתי מסוגל אף לראות. כך מתאר הצופה את הפחד שאחז בו כשראה את האויבים חוזרים.
פסוק ד: משמחה גדולה לחרדה גדולה
תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה׃
"תעה לבבי" - עוד ירידה ובהלה אצל הצופה, עד שכל גופו נתבטל לגמרי ונתבטל כוח החיות שבו. ויותר מזה: "פלצות בעתתני" - פלצות היא כמו התפקעות, כאילו כל מיתרי הגוף וכל צינורות הדם התפקעו, כמו התפרק הגוף כולו.
ומדוע? "את נשף חשקי שם לי לחרדה". המלבי"ם מבאר: "חשקי" הוא הרצון שלי, ואותו "נשף", כלומר העתיק ממקומו. "נשף" הוא מלשון הביטוי הארמי "שף מדוכתיה" - קפץ וזז ממקומו. וכן נשף הלילה נקרא נשף, שיצא היום ונכנס הלילה, עזב מקומו ובא אחר במקומו. והגמרא אומרת שיש נשף יום ויש נשף לילה, וגם נשף היום נקרא כך משום שעבר הלילה, שף מדוכתיה, עזב את מקומו והגיע היום. אף כאן "נשף חשקי" - אותו חשק שהיה לי קודם, הפחד הנורא שעבר עליי העתיקו ממני.
ומוסיף המלבי"ם יסוד בנפש האדם: כשבא לאדם עניין של חרדה, הדבר גורם לו בהלה גדולה. אבל אם בא לו עניין של חרדה בשעה שהוא נמצא בשמחה גדולה, הבהלה והפחד שבעתיים, כי זה מכפיל את השיגעון והתימהון על ידי העתקת הגוף וחושיו מן הששון אל הפחד הגדול, עד שהאדם נמצא במין מצב של בלבול ואינו יודע אם הוא בשמחה או בפחד נורא. וזו הבהלה הגדולה ביותר.
והרד"ק מבאר "את נשף חשקי": הרי באותו לילה עשה בלשאצר נשף ומשתה, כולם שמחים, ופתאום ברגע אחד הפך אותו נשף חשקי לחרדה נוראה. הזמן השמח ביותר הפך לזמן המבהיל והמחריד ביותר. ובמצב כזה אדם מתחיל לדמיין ולראות צל הרים כהרים ולראות דברים מפחידים ומבהילים, מתוך שנפשו נעתקת ברגע אחד משמחה גדולה לבהלה גדולה ולפחד עצום.
פסוק ה: בין השולחן למגן
עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן׃
אומר המלבי"ם: כאן מתאר המליץ אדם שאחזו השיגעון, שהוא מקפץ מחרדה אל שמחה גדולה ומשמחה גדולה אל חרדה, וכולם בבהלה, ושני הדמיונות הללו יחד גורמים לו התרגשות גדולה. ולכן הוא קורא "ערוך השולחן" - הכן את השולחן והמשתה, ומצד שני "צפה הצפית" - התכונן, שים עין לצפות, יש מלחמה. ושוב הוא חוזר וקורא "אכול שתה" - יש נשף, יש שמחה. ומצד שני "קומו השרים משחו מגן" - יש קרב. זו תנודתיות הבאה מתוך הפחד והחלחלה שנפלו בתוך השמחה, והאדם אינו מוצא את עצמו והוא מבולבל.
מה פירוש "משחו מגן"? מבארים המפרשים שדרכם היה בצאתם למלחמה למשוח את המגן בשמן, כדי להחליק מעליו את החיצים והחרבות המכים בו. וזה גם פירוש הכתוב אצל יהונתן: "מגן גיבורים נגעל". מהי הגעלה בלשון הקודש? "שורו עיבר ולא יגעיל" - יגעיל היינו יפליט, הגעלה היא הפלטה. ולכן "מגן גיבורים נגעל" פירושו שהשמן שהיה בלוע במגן והיה אמור להגן שלא יקבל את החיצים - נפלט ויצא, וממילא היה החץ יכול לחדור את המגן והחרב לבתרו, ועל ידי זה הייתה המפלה. נמצא שהביטוי "משוח בשמן" מבטא את המגן החזק שעדיין השמן עליו. ורש"י מביא ביאור נוסף ב"צפה הצפית": שתזקוף את המנורה, שבאותו משתה זקפו את המנורות, שהמנורות היו סימן לחשיבות וסימן למלכים, שכך היה דרכם.
פסוק ו: הצופה השני
כִּי כֹה אָמַר אֵלַי אֲדֹנָי לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד׃
כאן מתאר הנביא את הצופה השני, העומד בדבר השם, והוא ה"מצפה" הממתין ומחכה מתי כבר תבוא מפלת בבל, ומתי אותם תיאורים שבפרקים י"ג וי"ד יבואו לידי מימוש.
רש"י מפרש מי הוא אותו מצפה: אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיהו, עתיד אחד מתלמידיך לקרוא תגר על מידותיי על אורך שלוותה של בבל - יבוא בטרוניה: ריבונו של עולם, מדוע בבל עדיין שלווה, והרי יש נבואות קשות עליה, מדוע אינך נפרע ממנה? ומי הוא? זה חבקוק, שאמר "על משמרתי אעמודה ואצפה לראות מה ידבר בי", ועג עוגה ועמד בתוכה ואמר: איני זז מכאן עד שייפרע הקדוש ברוך הוא מבבל. אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיהו: העמידהו לאותו מצפה והבטיחהו מאיתי, שיעמוד על מצפהו ואשר יראה במפלתה של בבל יגיד. כביכול פונה אליו: הנה כעת אני נפרע מבבל, ואני רוצה שהוא יתאר את הדברים, שכמו שהבטחתי כך בסופו של דבר קיימתי.
המלבי"ם, כאמור, אינו נכנס לאיש מסוים, אלא מתאר את מה שרואה הצופה הבבלי ואת הפחד והחלחלה שאחזו בו, ומה רואה הצופה מישראל שממתין שתתגשם הנבואה ותבוא מפלתה של בבל. ומבחין המלבי"ם בין "מצפה" לבין "צופה": צופה הוא אדם שמכין את עצמו לראות את העתיד לבוא, והדבר שעליו הוא מביט עדיין אינו למול עיניו והוא מחכה, כמו "צופה נתתיך לבית ישראל". ואילו "מצפה" הוא מי שיש לו תקווה לראות דבר מסוים, כמו "ואני בה' אצפה", "בוקר אערוך לך ואצפה" - יש לו תקווה לדבר.
פסוק ז: צמד פרשים בלבד
וְרָאָה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב־קָשֶׁב׃
המצפה עומד זמן רב על המשמר ומצפה לראות מתי כבר תיפול בבל. וכשמגיע זמן הבשורה, מה הוא רואה? הוא חשב שיראה ארטילריה כבדה, עמים רבים סביב הבאים להילחם, ובמקום זה הוא רואה רכב של שני פרשים, רכב חמור ורכב גמל. שני רוכבים, זה על חמור וזה על גמל. וכי מזה תצמח מפלת בבל? מה שלא הבין הוא, ששני אלה הם שני השרים שברחו באותו הלילה מבבל ורצו למלך פרס להודיע לו: בוא תחזור, פתחנו לך את הדרך. הם שהרגו את בלשאצר, והם היו מפלת בבל.
ומדוע "רכב חמור רכב גמל"? משום שכך דרכם של בורחים. אדם שמתכונן מכין רכב ופרשים וכל הנדרש, אבל מי שבורח ברגע אחד - רואה חמור, קופץ עליו ובורח; רואה גמל, עולה עליו ובורח. אין לו זמן לחפש רכב כראוי. "והקשיב קשב רב קשב" - הוא שומע ורואה שהבורחים משמיעים קול קשב, כאומרים: מאיתנו תצא הבשורה של קץ בבל, אנחנו המבשרים.
פסוק ח: עומד ביום וניצב בלילות
וַיִּקְרָא אַרְיֵה עַל־מִצְפֶּה אֲדֹנָי אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל־מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל־הַלֵּילוֹת׃
ואז הוא חושב לעצמו: תוחלתי נכזבה. ציפיתי למפלת בבל, ובמקום זה אני רואה אחד על חמור ואחד על גמל. ועומד וקורא כאריה: ריבונו של עולם, "אנוכי עומד תמיד יומם ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות" - איפה ההבטחה שהבטחת? אני עומד כאן זמן רב, וזה מה שאני רואה?
מדייק המלבי"ם: במצפה כתוב "עומד", ובמשמר כתוב "ניצב". וההבדל, כפי שראינו כמה פעמים בביאור המלבי"ם: "עומד" בא רק לומר שאינו יושב, ואילו "ניצב" הוא המתחזק על עומדו, עמידה יציבה, בחוזק ובכוח. ולכן במצפה, שהוא רק מצפה לראות דבר, נאמר עומד. אבל במשמר, שם הוא שומר שלא יבואו אויבים, והוא מוכן להילחם כנגדם - שם הוא ניצב.
ורש"י כדרכו מפרש שנבואת ישעיהו באה לנחם את חבקוק, שאומר לו הקדוש ברוך הוא: הנה מה שציפית לו כל כך, כעת מגיע. "ויקרא אריה" - זה חבקוק, שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר: אני עומד וניצב ואיני זז מכאן. ורמז לכך, ש"אריה" בגימטרייה חבקוק. וכביכול פונה אליו הנביא ומנחמו בעניין זה.
פסוק ט: נפלה נפלה בבל ברגע אחד
וְהִנֵּה־זֶה בָא רֶכֶב אִישׁ צֶמֶד פָּרָשִׁים וַיַּעַן וַיֹּאמֶר נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל וְכָל־פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ שִׁבַּר לָאָרֶץ׃
הצופה עומד ואומר: ריבונו של עולם, מה אני רואה? אני עומד יומם וניצב כל הלילות, ובשביל מה? "הנה זה בא רכב איש צמד פרשים" - זו המפלה של בבל שהבטחת? האם זה יחריב את ממלכת בבל האדירה? אך תוך כדי שהוא צועק כך אל השם, פתאום הוא שם לב שהוא שומע קולות, ומה הם צועקים? "נפלה נפלה בבל". אותם רוכבי חמור וגמל באים אל מלך פרס וצועקים לו: נפלה בבל, בוא וכבוש את העיר, בלשאצר נהרג.
ומה רוצה הנביא לבטא בזה? שמפלת בבל תהיה ברגע אחד, בשנייה אחת. אל תחשוב שיהיה מצור, ויבואו עמים רבים, ותהיינה מלחמות. לא כך. רגע אחד הוא רואה רכב ופרשים ואומר: מה זה, איפה המפלה כאן? ושנייה אחר כך מודיעים: גמרנו, בבל נמחקה, נפלה בבל. פרס חוזרים ולוקחים את בבל כמו שאומרים בהליכה, בלי צורך במלחמות ובלי צורך בקרבות. רגע קודם לא עלה דבר כזה על ליבם, ושנייה אחר כך אין יותר בבל. זו הנבואה שמקבל הנביא מאת השם: מפלתה של בבל תהיה ברגע אחד.
פסוק י: מדושתי ובן גורני
מְדֻשָׁתִי וּבֶן־גָּרְנִי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם׃
אומר להם הנביא: בנבואה זו אני מנבא לכם איך תתחיל מפלת בבל, ואיך יקשרו קשר נגד בלשאצר אדוניהם. אבל את ההרג והאובדן שיעשו חיל פרס ומדי בבבל, איך ייפרעו מהם ויהרגו בהם - את זה איני מתאר לכם כאן, כי כבר תיארתי אותו בפרקים י"ג וי"ד, ששם בא תיאור פרטני עד כמה תהיה מפלת בבל קשה.
ואת הנבואה ההיא מכנה הנביא "מדושתי ובן גורני": הנבואה שבה ניבאתי על הדישה שהשם ידוש את בבל. דישה היא מה שהיו עושים לתבואה כדי להפריד את המוץ מן החיטים: מניחים את המורג החרוץ על גבי החיטה, השור מושך אותו, והוא קרש כבד מאוד המשפשף את התבואה בארץ ומפריד את המוץ מן הגרעינים, ואחר כך זורים ברוח. וזה ביטוי מליצי להכאה החזקה ביותר, שהדישה היא מעיכה גמורה, כמו "תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים". כלומר: שהשם ידוש את בבל וישחית אותה השחתה מוחלטת, וזה כבר הגדתי לכם מימים רבים בנבואות הקודמות. ו"בן גורני" - כמו הגורן שאוספים אליו ודשים בו, כך יאסוף אותם הקדוש ברוך הוא וידוש אותם, וכמו שכתוב שם "במורג חרוץ חדש בעל פיפיות", שיש בו חודים והוא דש את התבואה בצורה מוחלטת.
פסוקים יא-יב: משא דומה - מפלת אדום
מכאן עובר הנביא לנבואה חדשה לגמרי, על מפלתה של אדום. וכבר דיברנו בעבר שחלוקת הפרקים היא חלוקה נוצרית, ובמקור אין ביהדות חלוקה לפרקים כלל, אלא רק פרשיות פתוחות וסתומות, בלי מספרים ובלי סימוני פרקים, והסברנו בעבר ממה נבעה אותה חלוקה וכיצד נכנסה אל התנ"ך שלנו. ואם היו מחלקים את הפרקים כראוי, כאן היה צריך להתחיל פרק חדש, שהרי כאן עובר הנביא לדבר על אומה אחרת.
מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה־מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה־מִּלֵּיל׃
אומר המלבי"ם שהמשא הזה מיוסד על מה שאמר עובדיה: "אם גנבים באו לך אם שודדי לילה", "עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך". ושם ביאר המלבי"ם שאדום יצאו מגבול ארצם כדי להילחם באויבים, לאחר שהונו אותם ואמרו להם שיש מלחמה וכדאי שיצאו להילחם, והיו שם יועצים שרימו את אדום להוציאם לקרב. וכשיצא אדום מחוץ לארצו, נכנסו האויבים לארץ וכבשוה בקלות. בקצרה: טמנו לו פח. ולכן מדמה אותם עובדיה לגנבים ולשודדי לילה, שנכנסים בעורמה בלי ידיעת בעל הבית.
ומוסיף שהם גזלו וגנבו אותם יותר מן הגנבים והשודדים. כי הגנב אין לו זמן, והוא לוקח רק את מה שרואה בגלוי ומחפש איך לברוח, ואין לו פנאי לחפש בדברים הטמונים ובמקומות נסתרים (אלא אם כן נסע בעל הבית לשבוע, ואז יש לגנב בית פנוי ושבוע פנוי). אבל אצל אדום לא היו כגנבים רגילים, אלא לקחו גם את מה שבמטמוניות ובמסתרים, ושללו גם ביום וגם בלילה. ועל זה נאמר "איך נחפשו עשיו נבעו מצפוניו" - חיפשו וחפרו, וגם את הדברים הצפונים ביותר לקחו מעשיו.
על יסוד זה מוסר הנביא את נבואתו: "אלי קורא משעיר" - ושעיר היא אדום. השומר שהניחו לשמור להם את הארץ נשאל: "שומר מה מלילה, שומר מה מליל" - מה נהיה שם בשעיר, מה קרה באותו לילה נורא שבאו כנגד שעיר?
אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם־לָיְלָה אִם־תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ׃
עונה השומר: אל תחשבו שהאויב בא כגנב בלילה ובורח מיד עם אור הבוקר, שהרי הגנב אינו מסתובב ביום מפני פחדיו וחששותיו. לא כך; "אתה בוקר וגם לילה", ועדיין האויב שם נמצא ושולל ובוזז. ולמה אתם מחפשים את האויב מחוץ למדינה? "אם תבעיון בעיו שובו אתיו" - אם אתם מבקשים את האויב, שובו ובואו בחזרה לארצכם ושם תמצאו אותו. אדום יצאו מארצם על פי ההטעיה ומחפשים היכן האויב, ואומר להם השומר: האויב כבר חופר אצלכם בבית ולקח אף את הדברים הנסתרים; שובו למקומכם ותגלו שבשעה שיצאתם מכאן נכנס האויב הנה והוא שולל את שללכם.
ורש"י מפרש בדרך דרש: "אמר שומר" - זה הקדוש ברוך הוא, הפונה לעם ישראל ואומר: "אתה בוקר" - יש באפשרותי לעשות לכם בוקר כעת, כלומר להביא את הגאולה; "וגם לילה" - ויש בידי גם הלילה שתיקנתי לעשיו, שייסר אתכם ויענה אתכם, שהלילה מבטא דינים וקושי. ובמה זה תלוי? "אם תבעיון בעיו" - אם תבקשו ותתפללו למהר את הקץ; "שובו אתיו" - שובו בתשובה ועל ידי זה יבוא קץ הגאולה. וזה הלימוד: אין העיקר לצעוק ריבונו של עולם שלח משיח - אף שגם זה נפלא וגם זה צריך - אלא העיקר לשנות את המעשים, שובו אתיו.
פסוק יג: משא בערב
מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים׃
נבואה זו היא על מפלתם של בני קדר, שמתנבא עליהם ישעיהו שייפלו בידי סנחריב. "אורחות דדנים" - שיירות של בני דדן, שהיא אומה שהייתה נוסעת דרך ארץ קדר. ובני קדר, הערביים, היו מכניסי אורחים, והדדנים היו ישנים אצלם. אומר להם הנביא: מעכשיו, שקדר נחרבה בידי סנחריב, אין לכם מי שיכניס אתכם ומי שילין אתכם, ואתם תאלצו לישון ביערות - "ביער בערב תלינו".
ומביא המלבי"ם הסבר נוסף, שהדברים מכוונים אל בני ערב עצמם ולא אל האורחים הבאים אליהם: אתם בני ערב תלינו ביער כאשר תהיו בגלות. כאשר תגלו על ידי סנחריב, תלינו ביערות ותלכו ב"אורחות דדנים", בדרכים שבהן היו בני דדן הנודדים הולכים; כך גם אתם תנדדו ותגלו על ידי סנחריב.
ומדוע מגיעה להם נבואה רעה זו? אומר רש"י: ראיתי מה עשיתם בהגלות אשור את עמי. בני ישראל היו מבקשים מן השבאים המוליכים אותם בדרך: קחו אותנו דרך בני ישמעאל, הם בני דודנו, הם יעזרו לנו ויסייעו לנו וירחמו עלינו. ואילו אתם הייתם יוצאים ולנים ביער בדרך העברת השיירות, ולא זו בלבד שלא דאגתם להם ולא הענקתם ועזרתם לאחיכם, לבני ישראל שגלו על ידי סנחריב, אלא עוד נתתם להם נודות נפוחים, כפי שנראה בהמשך: הביאו להם דגים מלוחים, שדרכם להצמיא ולייבש את הגרון, ואחר כך הביאו נודות נפוחים והכניסו אותם לפיהם, והרוח נכנסה בהם והרגה אותם. ועל ידי זה נפחו את נפשם. ולכן נבואה קשה כנגדם: כשם שישראל לנו ביער, כך גם אתם ביער תלינו, ובדרך אורחות דדנים תגלו על ידי סנחריב, כמו שגלו אחיכם בני ישראל.
פסוק יד: לקראת צמא התיו מים
לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד׃
לפי המלבי"ם הדברים אמורים ליושבי ארץ תימא: דרך ארצכם יעברו פליטי קדר, אותם ערביים שדיברנו עליהם, וקדמו אותם במים. והדברים מוסברים בדרך מליצה: בתימא היו מים מצויים, שתימא הייתה מקום בקעה, מקום שפל שבו מצויים המים, ואם כן בקלות יכולתם להביא מים לאלה שגלו מארצם. ועוד, שהרי בני קדר עצמם היו תמיד מכניסי אורחים, וכל מי שהגיע אליהם היו נותנים לו לחם ומזון, ואם כן ראוי היה שלפחות יקדמו אותם במים.
ולפי רש"י, כפי שהסברנו, הנבואה היא עליהם, על בני קדר: מדוע לא קידמתם במים את בני ישראל שגלו ועברו דרככם, ובמקום זה הבאתם להם נודות נפוחים, ושם את הנוד בפיו ועל ידי זה נפח את נפשו. "לקראת צמא התיו מים" - הייתם צריכים להביא מים אל העם הצמאים, ואתם במקום זה הייתם להם לרועץ.
ודבר נוסף אומר להם השם יתברך: הרי כאשר היה ישמעאל צמא, בשעה שנשלח על ידי אברהם הוא והגר, מה עשה הקדוש ברוך הוא? גילה להגר באר מים. "לקראת צמא התיו מים" - לא כן עשיתי לאביכם ישמעאל, שכאשר היה צמא גיליתי לו באר מים? ואילו אתם, כשעם ישראל בני דודיכם עוברים דרככם, אינכם נותנים להם אפילו מים לשתות, ולא זו בלבד אלא עוד מצמיאים אותם וגורמים למיתתם.
פסוק טו: בורחים מפני החרב
כִּי־מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה׃
ובפרט שהם לא הלכו לטיול ולא עברו לענייני מסחר, אלא מפני שרדפה אותם החרב, חרב האויב. וחרב זו לא היה אפשר לעמוד כנגדה, "חרב נטושה" - שעל כל הארץ הייתה החרב פרושה, ולא היה אפשר להישאר במקום, ולא הייתה להם ברירה אלא לעזוב את ארצם ולנדוד. "ומפני קשת דרוכה" - הם היו מלומדי קשת ולא עזר להם, כי האויב בא בקשת דרוכה, כלומר קשת מוכנה לירות. "ומפני כובד מלחמה" - ועם כל זה הם נלחמו; אל תחשוב שמיד עזבו וברחו, אלא ברחו מפני כובד המלחמה שהייתה כבדה. וכאשר אדם בורח מחמת כובד המלחמה, לאחר שניסה להילחם ונאלץ לברוח, יש יותר מקום לחוס ולרחם עליו. אין זה אדם שיצא למסחר ואין זה אדם שיצא לטיול, שתאמר לו דאג לעצמך לאוכל. אדרבה, הייתם צריכים לעזור להם ולדאוג להם, ובמקום זה הלכתם והצמאתם אותם והרעבתם אותם.
פסוקים טז-יז: בעוד שנה כשני שכיר
כִּי־כֹה אָמַר אֲדֹנָי אֵלָי בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְכָלָה כָּל־כְּבוֹד קֵדָר׃
ולכן זה עונשם, כך נמסר לי בנבואה מאת השם. ומה פירוש "בעוד שנה כשני שכיר"? שנה סתם יכולה להיות שנה ורבע, שנה וחודשיים, שנה וחודש ויומיים. אבל כשאני אומר שנה "כשני שכיר", הכוונה כמו שכיר שנשכר לעבוד אצל בעל הבית, שהוא עובד עמו עד השנייה האחרונה שנקבעה, וכשנגמר הזמן מניח את הכלים, הולך הביתה ומבקש את כספו. שני שכיר הן מצומצמות ומדויקות; אין אומרים "לא חשוב, שנה או שנה וחודש". לכן "בעוד שנה כשני שכיר" - בדיוק בעוד שנה, "וכלה כל כבוד קדר", כל כבודם יכלה, שסנחריב יבוא ויגלה אותם.
וּשְׁאָר מִסְפַּר־קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי־קֵדָר יִמְעָטוּ כִּי ה' אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר׃
וגם מספר הגיבורים שישאיר האויב בכוונה תחילה, כדי שיהיו בני מלחמתו ויצטרפו אליו ויהיו חלק מצבאו - גם הם ימעטו. ומדוע? מכיוון שהשם גזר עליהם, על שהצרו והרעו לישראל, "כי ה' אלוהי ישראל דיבר".
ומה שכתוב כאן "ושאר", מבאר המלבי"ם שהכוונה למה שהאויב משאיר בכוונה. שכן על פי לשון הקודש, כפי שהסברנו בעבר, יש הבדל בין "שאר" לבין "נותר": "נותר" הוא מה שנותר ממילא - לקחתי מה שרציתי, ומה שנשאר הוא סרח עודף. אבל "שאר" הוא מה שהשארתי והותרתי בכוונת תחילה. ולכן "ושאר מספר קשת גיבורי בני קדר ימעטו" - גם מה שסנחריב ישאיר בכוונה תחילה, גיבורי קשת שיצטרפו אליו ויהיו חלק מצבאו, גם הם ימעטו, שלא תחשוב שלהם יהיה קיום. וכל זה משום שכך גזר השם כעונש על מה שהצרו לישראל.
לסיכום:
הפרק נחלק לשלוש נבואות. הראשונה (פסוקים א-י) היא "משא מדבר ים" על בבל, שבה מצייר הנביא שני צופים: הצופה הבבלי, הרואה מן החומה אבק מן המדבר, ומגלה שהבוגד בגד וששודדי פרס חוזרים, ונתקף חלחלה, צירים, פלצות ובלבול הדעת, משום שהחרדה באה עליו בתוך שמחת הנשף של בלשאצר - מה שמכפיל את הבהלה שבעתיים; והצופה מישראל, המצפה למפלת בבל, שרואה רק "רכב חמור רכב גמל" ואינו מבין, עד שהוא שומע "נפלה נפלה בבל" - ללמדנו שמפלת בבל תבוא ברגע אחד, בלי מצור ובלי קרבות. הנבואה השנייה (יא-יב), "משא דומה", היא על אדום שהוצאה בעורמה מארצה ונשדדה גם ביום וגם בלילה, ועל דרך הדרש: "אתה בוקר וגם לילה" - הבחירה בידינו, ו"שובו אתיו" - בתשובה ממהרים את הקץ. והנבואה השלישית (יג-יז), "משא בערב", היא על מפלת בני קדר בידי סנחריב, מידה כנגד מידה על שלא קידמו במים ובלחם את ישראל הגולים ואף הצמיאום והמיתום, ובעוד שנה מדויקת כשני שכיר יכלה כל כבודם, ואף הגיבורים שיושארו בכוונה תחילה ימעטו, כי ה' אלוהי ישראל דיבר.