פרק כ' בישעיהו הוא פרק קצר, ובו נבואה יוצאת דופן שנאמרה בשעה מסוימת מאוד: שלוש שנים לפני שמלך אשור הגיע לצור על ירושלים. הנבואה אינה נאמרת רק בפה, אלא מלווה במעשה גשמי שהנביא מצטווה לעשות, ובזה טמון כל סודה. נעבור על הפסוקים כסדרם, עם ביאורי רש"י, רד"ק והמלבי"ם.
בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ׃
תרתן היה אחד משרי מלך אשור. שלוש שנים לפני בואו של מלך אשור לירושלים, בא תרתן לאשדוד ולכד אותה, ובאותה שעה נאמרה הנבואה הזאת לישעיהו: דע לך, בסוף שלוש שנים ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ויביא אותם לכאן. ומתי יהיה זה? כאשר יצור על חזקיהו ועל ירושלים, ואז ישמע שפרצה מלחמה במדינתו, וילך וילחם עם מלך כוש ועם מצרים, וישבה מהם שבויים וכסף וזהב, ויחזור לכאן להילחם, ואז יפלו בפתחה של ירושלים מאה ושמונים אלף ראשי גייסות.
אומר הרד"ק: סרגון הוא סנחריב. ורבותינו ז"ל אמרו שמונה שמות יש לו. הגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ד אומרת: יבוא חזקיהו שיש לו שמונה שמות, וייפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות. שמונת שמותיו של חזקיהו נלמדים מן הפסוק "כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום". ושואלת הגמרא: הרי יש לו עוד שם, חזקיה? ומשיבה: חזקיה אינו שם, אלא על שם מצבו, שחיזקו יה. דבר אחר: חזקיה, שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.
וכנגדו סנחריב: תגלת פלאסר, פלנסר, שלמנאסר, פול, סרגון, אסנפר רבא ויקירא. ושואלת הגמרא: והאיכא סנחריב? הרי זהו השם הקלאסי שכולם מכירים, ואינך מונה אותו? ומשיבה: סנחריב אינו שם אלא תיאור, ששיחתו ריב. כלומר כל דיבורו וכל מעשהו ריב ומלחמה. דבר אחר: שסח וניחר דברים כלפי מעלה, שדיבר כנגד השם בדרך גאווה ובוז: מי הוא השם שיוכל כנגדי, אני כבשתי ואני עשיתי.
בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מׇתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף׃
יש להבין: כשאומרים לאדם "תפתח את השק", משמע שעד עתה היה עליו שק, ואם כן היכן הוזכר שק זה? חליצת נעליים מובנת, שהרי כל אדם הולך עם מנעלים, אבל לא כל אדם הולך עם שק. מסביר הרד"ק: אותו שק היה לבוש על מותניו מאז גלות עשרת השבטים. מאז שגלו השבטים היה ישעיהו מתאבל עליהם ונוהג אבלות, וכעת אומר לו השם: פתח את אותו שק, וחלוץ את נעליך, ולך ערום ויחף.
"ערום" אין הכוונה ערום לגמרי. תרגם יונתן: פחיח. וכלשון השולחן ערוך "פוחח נושא כפיו". פוחח הוא אדם בבגדים קרועים או בבגדים קצרים, כאדם ההולך בגופייה וכדומה, וזה נקרא ערום.
אומר הרד"ק: אין לפרש דבר זה כמשמעו, שציווה השם את הנביא שילך ממש ערום ויחף חלילה. הרי כל אדם גדול שאנו מכירים אינו אפילו ציפורן קטנה של נביא; ואם לא יעלה על דעתנו שגדול הדור יילך בגופייה או אפילו בחולצה קצרה, על אחת כמה וכמה שאין לתאר נביא המהלך פוחח. ומכאן יסוד שילווה אותנו גם בפרקים הבאים: וכן מה שאמר האל להושע "קח לך אשת זנונים ובוא אליה", וכן מה שאמר ליחזקאל "והעברת על ראשך ועל זקנך תער", וכן מה שציווהו לאכול עוגת שעורים אפויה בצפיעי בקר. כל אלו והדומים להם אינם דברים שיצווה האל לנביאיו לעשותם בפועל, אלא הכל במראה הנבואה: הנביא היה רואה במראה הנבואה שהאל מצווהו לעשות כך, והיה עושה כך באותה מראה.
לפיכך כשאתה קורא "ויעש כן", או "וייקח את גומר בת דבליים", אל תטעה לחשוב חלילה שנביא קדוש השם נתחבר לאישה שסרחה דרכיה רחמנא ליצלן והוליד ממנה בנים. ודאי לא יעלה כן על הדעת, אלא הכל היה במראה הנבואה. ואף על פי שהזמן מתארך, כמו בנבואה זו שנאמר בה שלוש שנים, וכמו בנבואת הושע "וייקח ותהר ותלד בן ותהר ותלד בת" - כל זה נבואה ארוכה. אין צורך לחשוב שהנבואה נמשכה שנים; כשם שבחלום עשוי לעבור זמן רב בפועל תוך שניות ספורות, כך בנבואה: הנביא רואה תהליך שלם בעוד שבאמת הזמן קצר. זו דעת הרד"ק, וחשוב להדגיש שיש חולקים ומבינים את הדברים כפשוטם, שכאשר השם אומר לנביא "לך עשה כן", היה הנביא הולך ועושה בפועל.
המלבי"ם הולך בקו אחד עם הרד"ק בכך שהשק היה על מותניו מעת גלות עשרת השבטים, וכעת נצטווה לפותחו. אלא שהמלבי"ם מפרש את המעשה כפשוטו, ובכל זאת נמלט מקושיית הרד"ק: לא שלוש שנים הלך כך, אלא יום אחד או שעה קטנה בביתו בלבד. די ברגע אחד בבית, ואין צורך שיסתובב כך שלוש שנים. ומדוע נחוץ שהמעשה ייעשה בפועל, נראה להלן.
רש"י מביא את תרגום יונתן: "ותיסר שקא בחרצך", ומפרש כתרגומו, כלומר: תשים עליך את השק, ולא תסירנו. ומה ההכרח? שהרי עד עכשיו לא מצאנו שציווהו לחגור שק, ואם לא נאמר לו לשים שק, מה יסיר ומהיכן היה לו שק? הרד"ק והמלבי"ם ביארו שהוא עצמו שם אותו בגלל עשרת השבטים, אך רש"י אינו מבאר כן, ולכן פירש שהכוונה להניח שק. ובפרט שההמשך מוכיח: נאמר לו לחלוץ נעליו, וחליצת נעליים מסמלת אבלות. ואם באבלות עסקינן, אדרבה, מדוע להסיר את השק? יש להוסיפו, שהרי אבל שם עליו שק.
אלא שלפי זה קשה ללשון הכתוב: מדוע נאמר "ופיתחת" ולא "והנחת" או "וקשרת"? הרי פיתוח משמעו הסרה, כלשון "אל יתהלל חוגר כמפתח" - חוגר שם את החגור, ומפתח מורידו. ביאורו של רש"י כאן מקורי מאוד: "ופיתחת" הוא לשון "פיתוחי חותם", כמו "פיתוחי חותם קודש לה'" ו"מפותחות פיתוחי חותם". כאשר אתה לוקח את השק ומהדקו בחוזקה על מותניך, נראות בליטות הגוף דרך השק, כאבן מפותחת שחקוקות בה חקיקות ובליטות. כלומר: הדק את השק עד שייראה כפיתוחי חותם.
ומהו "מעל מותניך", שלכאורה מוכיח כרד"ק וכמלבי"ם שיש להסירו? לפי רש"י היה צריך לומר "על מותניך". ומבאר רש"י: "מעל מותניך" היינו למעלה ממותניך, ממעל למותניך. הנח את השק, אך לא מעל מותניך במובן של הסרה, אלא במקום שממעל למותניים.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ׃
מה היה העניין במעשה זה? מבאר המלבי"ם יסוד שכבר עסקנו בו כמה פעמים: כל נבואת רעה שהשם מנבא על ידי נביא אינה מתקיימת בהכרח, אלא תלויה במעשי העם ומעשי האדם. אם ישוב האדם בתשובה וישנה מעשיו, הגזירה הרעה סרה. ומשום כך אין בוחנים את הנביא בנבואה לרעה. כדברי הרמב"ם: אם רצונך לבחון את הנביא ולדעת אם נביא אמת הוא, כפי שהתורה מזהירה לבחון אותו בפעמים הראשונות עד שיוחזק בעינינו, בוחנים אותו רק בנבואה לטובה, שכן מנבואה לטובה אין השם חוזר בו.
אלא שיש מצב שבו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה לרעה ואינו חוזר ממנה: כאשר הוא מצווה את הנביא לעשות פעולה גשמית יחד עם הנבואה. אין הקדוש ברוך הוא מסתפק בדיבור, אלא אומר לנביא: לך ועשה מעשה. אותה פעולה מורידה את הדברים מגדר מחשבה ומגדר ערטילאי ורוחני אל משהו אמיתי, מוחשי, גשמי וארצי, ובזה הדבר מוכרח לבוא ואין מצב שיתבטל. לכן אנו מוצאים נבואות שבהן נצטווה הנביא לקחת צלוחית ולכתוב בה כך וכך ולהשליכה אל הנהר ולומר "ככה תשקע בבל" - כל אלה נעשו עם מציאות גשמית. וכן אצל אלישע, שאמר למלך לקחת חיצים ולירות אל עבר ארם, ואחר כך להכות בחיצים בארץ. כל פעולה גשמית מטרתה להוריד את הדבר אל המציאות הגשמית, ועל ידי כך יתקיים בוודאות.
ומכאן מובן מדוע המלבי"ם מפרש, בניגוד לרד"ק, שהמעשה נעשה בפועל ולא רק במראה הנבואה, ומדוע די לו שהלך כך רגע אחד בביתו: העיקר הוא שתהיה כאן הורדה של הדבר אל הגשמיות.
כל שכן, אומר המלבי"ם, כאשר הדבר הגשמי הוא דבר מוזר ומפליא את עיני הרואים. ככל שהדבר מוזר ומפליא יותר, כן קיומו חזק יותר. לכן נאמר כאן שהליכתו של ישעיהו ערום ויחף תהיה "אות ומופת על מצרים ועל כוש". אות פירושו סימן וזיכרון; ומופת הוא דבר החורג מגדר הטבע, דבר שזר לאנשים לראות כמותו. וכן הציווי להושע לקחת אישה זונה. הדבר נועד להטמיע את הנבואה, וככל שהוא תמוה יותר הרי הוא בבחינת מופת, וזה עצמו מבטיח את קיומו.
כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם׃
לפי המלבי"ם, "שלוש שנים" שבפסוק הקודם אין פירושו ששלוש שנים הלך ערום ויחף, אלא שבעוד שלוש שנים כן יהיה. מלך אשור יכבוש את מצרים וינהג את אשר שבה ממנה, וילחם בכוש וינהג את גלות כוש.
ויש לדקדק: נאמר "שבי מצרים" ו"גלות כוש", ולא להפך. מה ההבדל בין שבי לגלות? מסביר המלבי"ם: את מצרים לא הגלה, אלא רק שבה ממנה שבי, כלומר עיקר מצרים נשארה במקומה והוא לקח ממנה אנשים; ואילו את כוש הגלה כולה, ולכן נאמר "גלות כוש".
"וחשופי שת" - מפרש רש"י ששת הוא מקום יציאת הרעי, וכלשון הכתוב "ויכרות את מדוויהם עד שתותיהם". ומדוע יבוא להם גמול זה? מצרים הוא בנו של חם, יחד עם פוט וכנען, וחם ראה את ערוות אביו ולא כיסה אותה; לפיכך העונש מידה כנגד מידה: אתם תהיו ערומים ויחפים וחשופי שת.
ומקשה הרד"ק: אחרי שנאמר "ערום ויחף", מה צורך להוסיף "חשופי שת", והרי זה בכלל זה? אלא ש"ערום" אינו בהכרח ערום לגמרי, ופעמים רבות משמעו מחוסר בגדים, כפוחח שבגדיו קרועים או קצרים. וכאן אומר הכתוב שיהיה ערום עד כדי חשיפת השת, ששת הוא כינוי לעגבות וכן כינוי לערווה.
והמלבי"ם מוסיף טעם: מצרים נקראת אשת הזימה, והנביאים תמיד גינו אותה ודיברו על "ערוות מצרים". מצרים סימלה תמיד את הטומאה ואת כל ענייני הזימה, ונ' שערי טומאה היו בה. לכן העונש מידה כנגד מידה: "וחשופי שת ערוות מצרים".
וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם׃
אומר המלבי"ם שהמקראות מקבילים: "וחתו מכוש מבטם", "ובושו מן מצרים תפארתם". אותם שהיה מבטם נשוא אל כוש כדי להשיג מהם עזרה וסיוע - עתה יֵחַתּוּ, כלומר יישברו, שהרי אלה שציפינו שיעזרו לנו אינם מסוגלים לעזור אפילו לעצמם. ואותם שהתפארו ואמרו "אל תדאגו, אנחנו חברים של מצרים, יש לנו איתם הסכם סיוע ועזרה הדדית, אנחנו מסודרים" - יבושו. בוא וראה מה עלה במצרים שאתה סומך ובוטח בהם, כשהגיע סנחריב לטפל בהם. הכתוב מסמן כאן את יהודה, שסברו שאין להם מה לדאוג כי יש להם על מי להישען, על כוש ועל מצרים; ועתה תהיה להם בושה ושבר, שכן אלה שסמכו עליהם נשברו ראשונה.
וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ׃
"האי הזה" מדבר על ארץ ישראל ועל יהודה. ומדוע נקראת אי? בזה שני ביאורים. הרד"ק מסביר: אי, מכיוון שהיא גובלת בים. אין הכרח שאי יהיה כמו שאנו קוראים היום אי, כמדינת בריטניה המוקפת ים מכל צדדיה; די גם בהיקף חלקי, וארץ ישראל נקראת אי מפני שיש לה גבול עם הים. אך המלבי"ם אומר שאין הדבר קשור כלל למה שאנו קוראים היום אי: אי פירושו מחוז. וראיה לכך, שנאמר "אי" גם על ירושלים, אף שאין לה ים כלל חוץ מן הים של שלמה, ואף על פי כן נקראת אי - משמע שאי הוא מחוז.
ואמר יושב האי הזה ביום ההוא, דהיינו יושבי ירושלים וארץ יהודה, שבטחו על מצרים ועל כוש בחשבם שגם הם נמצאים איתנו באותה קלחת והם יעזרו לנו להינצל מסנחריב. ואז יראו: "הנה כה מבטנו אשר נסנו שם לעזרה" - אליהם נשאנו את מבטנו וציפינו שיעזרו לנו להינצל מפני מלך אשור, "ואיך נימלט אנחנו"? אם הם לא הגנו על עצמם, כיצד נוכל אנחנו להישמר ולהיוושע על ידם? וזה יביא אותם להבין שאין להם על מי להישען ולהיסמך, ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא הוא זה שהצילם.
בשנת בוא תרתן לאשדוד, שלוש שנים לפני מסע סנחריב על ירושלים, נצטווה ישעיהו ללכת ערום ויחף כאות ומופת. הרד"ק מפרש שהכל היה במראה הנבואה, כדרכו בציוויי הושע ויחזקאל; המלבי"ם מפרש כפשוטו, אלא שדי ביום או בשעה קטנה בבית, שכן עניינה של הפעולה הגשמית להוריד את הנבואה אל המציאות ולהבטיח את קיומה בלא חזרה; ורש"י מפרש "ופיתחת" מלשון פיתוחי חותם, שיהדק את השק עליו כדרך אבל. תוכן הנבואה: מלך אשור ינהג את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף וחשופי שת, מידה כנגד מידה על ערוות מצרים ועל חם שראה ערוות אביו. ומכאן המסר ליושבי יהודה: מי שתלה מבטו בכוש ותפארתו במצרים יֵחַת ויבוש, וכשיראה שאף הם לא הצילו את עצמם יבין שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים, שהוא לבדו המציל.