TheWholeTorah.aiBeta

פרק יט - משא מצרים - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה

אנו עומדים בהמשכו של "משא מצרים", נבואת הפורענות והנחמה שנושא ישעיהו על מצרים. בחלק שלפנינו פונה הנביא אל חכמי מצרים ואל שריה, ומראה כיצד דווקא הם הם שהתעו את העם; לאחר מכן הוא מתאר את הפחד והחרדה שיפלו על מצרים, ולבסוף את התהליך ההפוך - הכרת מצרים בה' ותשובתם אליו. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.

אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ - שתי שאלות בפסוק אחד

אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ מַה יָּעַץ ה' צְבָאוֹת עַל מִצְרָיִם׃

הנביא שואל את פרעה: היכן הם חכמיך? מדוע לא הבינו את עצת ה'? המלבי"ם מדייק שיש הבדל בין "איה" לבין "איפוא", אף שלכאורה שתיהן שאלות של "היכן". "איה" נאמר על דבר שידוע לי שהוא נמצא כאן בסביבה, ואני שואל רק על הנקודה המדויקת: "אַיֵּה שרה אשתך? ויאמר הנה באוהל" - היא כאן, אני רק שואל באיזו נקודה בדיוק. וכן "איה הקדשה היא בעיניים" - היא אמורה להיות באזור, פגשנו אותה כאן, השאלה היא היכן בדיוק. לעומת זאת "איפוא" נאמר על דבר רחוק, שיש לו אפשרויות רבות: "אי" "פה" - אי המקום שתאמר עליו "פה"? כמו "הגידה נא לי איפה הם רועים", וכמו "איפה לקטת היום".

לפי זה, אומר המלבי"ם, יש כאן שתי שאלות משולבות זו בזו. "איה חכמיך ויגידו נא לך" - אם החכמים נמצאים אצלך, בסביבתך, רק חפש היכן הם בדיוק, ושיגידו לך מה הקדוש ברוך הוא מתכנן עליך ואילו גזירות עומדות ליפול עליך. ועוד: "איפוא חכמיך וידעו מה יעץ ה'" - ואם אינם כאן, אלא מפוזרים באיזה מקום בעולם, האם בכלל יש בעולם חכם שיוכל לדעת מה יעץ ה'? התשובה היא שאין לך לא כאן ולא במקום אחר, לא "איה" ולא "איפוא", אדם היודע מה גוזר ה' על מצרים.

נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן - החשובים הם שהטעו

נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן נִשְּׁאוּ שָׂרֵי נֹף הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם פִּנַּת שְׁבָטֶיהָ׃

שרי צוען היו אמורים להדריך את העם, אך הם עצמם "נואלו" - נעשו אווילים. ועל ידיהם "נשאו שרי נוף", השרים הפחותים מהם, שהתפתו לבטוח שלא יקרה דבר, שאין מה לחשוש ואין ממה לדאוג. ומי התעה את מצרים? "פנת שבטיה" - השרים החשובים שבה. הביטוי "פינה" מסמל תמיד את החשובים, כמו "ויתיצבו כל פינות העם", ו"פינות צבאות רוממי שדי". וכן המגדלים החשובים נקראים פינות, שכן בעיר מוקפת חומה היו בונים את המגדלים החשובים בפינות החומה, ומכאן "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" - האבן העומדת בראש המגדל החשוב. נמצא שדווקא החשובים שבמצרים הם שהטעו אותה ואמרו לה: אין לכם מה לדאוג, לא תהיה צרה, לא יהיה אסון, אין מה לחשוש מה'.

שלושה מיני שכנוע: השאה, הסתה ופיתוי

מן הביטוי "נִשְּׁאוּ שרי נוף" למד המלבי"ם להבחין בין שלושה לשונות דומים. להשיא פירושו להסיר מן האדם את הפחד: "הנחש השיאני ואוכל" - אמר לו "לא מות תמותון", אין לך מה לחשוש. וכן "זדון לבך השיאך" - "מי יורידני ארץ", אין לך מפני מה לפחד. וכן "הַשֵּׁא יַשִּׁיא לעם הזה... שלום יהיה לכם". להסית הוא ההפך: לא הסרת פחד, אלא הצגת הכדאיות והרווח. "ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה" - בשדה יש רווח ואחוזה. "ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" - "רמות גלעד לנו היא ואנחנו מחשים", מגיע לנו, נרוויח בכיבוש. וכן "כי יסיתך אחיך בן אמך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים" - כדאי לך, זה אלוה שמטיב ומשפיע. לפתות הוא שכנוע בדברים, לסובב את האדם בדיבורים עד שיעשה את הדבר, והוא נשמע להם מפני שהוא פֶּתִי: "כיונה פותה אין לב" - כמו יונה המתפתה בלא לב, שמסובבים אותה עד שהיא נכנסת לרשת. וכן "כי יפתה איש בתולה" - לא הסרת פחד ולא הצגת רווח, אלא דיבורים.

לפי זה: שרי צוען "נשאו" את שרי נוף - הרגיעו אותם ואמרו להם שאין להם מה לחשוש מן הרעה המיועדת עליהם, ומתוך ההרגעה הזאת פיתו אותם לדבר עבירה, למרוד בה'.

ה' מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים

ה' מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ׃

אומר הנביא: דעו לכם שבאמת הכל היה מאת ה'. "מסך" פירושו עירבב, כדרך שמוזגים את היין במים. המלבי"ם מעיר שהסמ"ך והזי"ן והכ"ף והגימ"ל מתחלפות, ו"מסך" הוא לשון "מזג". ולמזוג בלשון הקודש אין פירושו כמו בלשוננו היום ("מזוג לי כוס מיץ" - בלשון הקודש היינו אומרים "עָרֵה לי כוס"), אלא לערב: היין חזק, מוסיפים לו מים - זו מזיגה. וכן מי ששותה נס קפה מבקש שימזגו לו חלב, כלומר שיערבו. אם כן, הקדוש ברוך הוא עירב בקרבה רוח עועים, וכשם שמוזגים מים ביין כדי שיהיה ראוי לשתייה, כך כביכול הטעים להם הקדוש ברוך הוא את דברי ההרגעה, עד שהשתכנעו מהם שאין להם מה לחשוש.

ומהי "רוח עועים"? המלבי"ם מציין שזה ביטוי יחידאי, שאינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, ולדעתו שורשו מלשון עיוות, עירבוב וטירוף הדעת, כלשון "עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה" שביחזקאל. וכלל הוא, שכפילות השורש מורה על הכפלת הפעולה: "פץ" הוא שבר, ו"פוצץ" הוא שבר אחר שבר; וכן "שוא" ו"שואה". כך "עועים" מורה על טירוף ובלבול החוזר ונשנה שוב ושוב.

ומן היין המשקר הזה שתתה מצרים ונשתכרה, עד שהלכה אחר דברי שרי צוען ופינת שבטיה, והאמינה שאין לה מה לחשוש מיד ה'. וזהו "כהתעות שיכור בקיאו": השיכור טועה לאחר שהקיא, וחוזר ושותה את קיאו מפני שנדמה לו כיין. וזה הביטוי המוכר יותר, "ככלב שב על קיאו" - הכלב מקיא ואחר כך חוזר ומלקק. זו מציאות, אף שאולי כלבי ימינו עדינים יותר. כשם שהשיכור, שדעתו מתבטלת, מסוגל לעשות דבר שהוא נגד טבעו ממש ולשתות את קיאו כיין, כך הצליחו להטעות את מצרים בדבר שהוא נגד ההיגיון: יש נבואה נגדך, וכיצד אתה שומע לשרי צוען האומרים שלא יקרה דבר? אין לזה הסבר, אלא שמעשיהם נעשו מעשים שאין ההיגיון שולט בהם, והם מסוגלים להזיק לעצמם מדעתם ובבחירתם.

רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן

וְלֹא יִהְיֶה לְמִצְרַיִם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן׃

מחמת אותה רוח עועים לא יישאר למצרים שום מעשה שיוכל להועיל ולהציל אותה, לא מצד הגדולים ולא מצד הפחותים. גם אם יתעורר "כיפה" - אדם מן הגיבורים או מן העשירים שירצה לעשות תועלת כללית להצלת האומה, וגם אם יתעורר "אגמון" - שליט מקומי מן ההמון החלש, כולם ירפו ידיהם ולא יוכלו להושיע. שהרי ה' מסך בקרבה רוח עועים, וכשהקדוש ברוך הוא מערב בקרבה רוח של טירוף ובלבול, לא ראש ולא זנב, לא כיפה ולא אגמון, לא גדול ולא חשוב יוכל לעזור למצרים.

רש"י מפרש "ראש וזנב כיפה ואגמון" על החרטומים והאצטגנינים החוזים בכוכבים, שיש ברקיע מזלות וכוכבים המכונים כן - ראש וזנב, כיפה ואגמון - ועשויים כדמות ראש וזנב, והם נתונים בתלי (ויש גורסים: בטלה, מזל טלה). ומביא רש"י ביאור נוסף כדרך שביארנו, שהכוונה לראשי השלטון ולאִטְרוֹנִין, שהוא בארמית לשון אדם חשוב.

וְחָרַד וּפָחַד - ההבדל שבין חרדה לפחד

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו׃

"יהיה מצרים כנשים" - החרדות ומתפחדות מכל דבר; אישה נבהלת ברגע אחד, אין צורך בהרבה. ומהי הכפילות "וחרד ופחד"? מבאר המלבי"ם שיש הבדל ביניהם. חרדה היא בהלה פתאומית, של רגע אחד: "ויחרד יצחק חרדה גדולה", "ויחרד האיש וילפת". אם פוצצו לידך דינמיט - נחרדת, לא פחדת. פחד לעומת זאת הוא דבר מתמשך: "ופחדת לילה ויומם", "אשרי אדם מפחד תמיד", "ותפחד תמיד כל היום". הבדל נוסף: חרדה היא בדרך כלל מרעה שאדם רואה לנגד עיניו - "ויחרד כל העם אשר במחנה", "חרדה הרמה"; ואילו פחד הוא לרוב מדבר שאינו לפניי, מרעה עתידה שאיני רואה - "פחד פחדתי ויאתיני", פחדתי מדבר שעדיין לא היה, ולבסוף הגיע. ועוד: פחד תמיד בא מדבר שאני ירא שיזיק לי, ואילו חרדה אינה בהכרח מדבר מזיק, אלא בהלה וזריזות פתאומית, כמו "ויחרדו זקני העיר לקראתו" ו"ויחרד אחימלך לקראת דוד" - שמעו שמישהו בא, ומיד נכנסה בהם תזזית לצאת ולהקביל את פניו.

והנה, דרך העולם שלאחר שהאדם רואה מה גרם לחרדתו הוא נרגע: שמע רשרוש ונבהל, וכשראה שאין זה אלא חתול קטן - נח דעתו, ושוב אינו נחרד. וכן בפחד: אדם פוחד זמן רב מדבר נורא, מפני שאינו יודע מהו, וכשהוא רואה אותו סוף סוף לנגד עיניו הוא אומר "מזה פחדתי?" ומכאן ואילך נרגע. אבל במצרים לא יהיה כן. הם יהיו רכי לבב כנשים, עד שאפילו "תנופת יד ה'" תספיק להם. המלבי"ם מדייק שיש הבדל בין הרמה להנפה: הרמה היא הגבהה, ואילו הנפה נאמרת אף בתנופה קלה. הקדוש ברוך הוא לא הוריד את ידו להכות, ואף לא הרים אותה, אלא רק הניפה תנופה קלה - ואף על פי כן הרמיזה הקטנה הזאת תכניס בהם חרדה ופחד. לא יאמרו "ראינו, אין זה אלא רמז קטן", אלא האות הקטן הזה יגרום להם חרדה מתמשכת ופחד תמידי, כנשים החרדות ומפחדות ולבן רך.

הרד"ק מבאר "ביום ההוא" על אותו זמן עצמו שבו החריב מלך אשור את מצרים ואת כוש, ואחר כך חזר להילחם בחזקיהו, ושם נגפו ה'. כלומר: אל תאמר שבשעה שאתה רואה את גבורתו ועוצמתו יש מקום לחשוש - באותו יום עצמו יהיו כנשים, באותו יום יצליח ובאותו יום ייפול. אין הנבואה מדברת על זמנים רחוקים, אלא על אותה שעה ממש שבה אתה נבהל מעוצמתו.

וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא

וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא כֹּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד מִפְּנֵי עֲצַת ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא יוֹעֵץ עָלָיו׃

גם אדמת יהודה תהיה למצרים לחרדה. "חגא" מפרש רש"י, וכן הולכים המלבי"ם והרד"ק, מלשון שבר, אימה ופחד, מעין "יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע", ומעין "חגוי הסלע". יהודה תהיה למצרים מטילת פחד וחרדה, עד שכל המזכיר את שמה יפחד ויאמר: זהו אות מבשר רעות, ודאי ה' יועץ עליי דבר רע.

המלבי"ם מסביר את הדבר על פי דרכם של המצרים, שהיו ידועים כחרטומים וכמעוננים. "מעוננים" הם הקובעים עונות: תקופה זו טובה לצאת לדרך וזו אינה טובה, ביום זה התחל ובזה אל תתחיל, כאן עשה עסק ובזמן הזה אין זה מוצלח. והתורה אסרה זאת: "לא תנחשו ולא תעוננו", אלא "תמים תהיה עם ה' אלהיך" - בטח בקדוש ברוך הוא ולך עמו בתמימות, והוא ישפיע עליך שפע טוב. המצרים היו מעוננים, ולכן מתאר הנביא את יראתם בדרך זו: אם יזכירו אצלם את יהודה או את אנשי יהודה, יראו בכך סימן לשבר - מה פתאום הזכירו עכשיו את יהודה? לך תדע איזה אסון או איזו צרה עומדת לבוא עליי. עד כדי כך יטיל שם יהודה מורך בלבבם, שעצם שמיעת השם תהיה להם אות מבשר רעות, והם יתחילו לחשוב: מי יודע איזו תוכנית רעה מתכנן עליי הקדוש ברוך הוא.

ומכאן מוסר גדול. יש אנשים ההולכים אחרי הבלים אלו: ראה חתול שחור - וכבר יש לו תרגומים ופרשנות ופירושים. אל תלך אחר ההבלים כדרכם של מצרים, שהיו רואים דבר שנראה בעיניהם רע ואומרים "עבר שונאי לפניי, היום אני נכשל", "בדיוק כשיצאתי הוא עבר מולי, היום יהיה לי מזל רע". הגמרא אומרת שזה מדרכי האמורי, ולכן אמרו שלא יאמר אדם לחברו "אל תבוא לתבוע ממני את חובך במוצאי שבת, שאתה עושה לי שבוע רע" - עדיין לא התחיל השבוע וכבר אתה שואל היכן הכסף. וכן מה שקוראים אצל הסוחרים "סיפתח" - גם זה מדרכי האמורי. אסור לאדם לעשות לעצמו סימנים: אם אעשה כך יצליח, ואם לא - לא יצליח.

חָמֵשׁ עָרִים מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת׃

רש"י מביא ממה ששנינו בסדר עולם: לאחר מפלתו של סנחריב, כשמת מלאך ה' והיכה בלילה אחד מאה ושמונים אלף ראשי גייסות מסביבות ירושלים, עמד חזקיהו ופטר את האוכלוסין שהביא סנחריב עמו ממצרים ומכוש. הרי הביא עמו שבויים, ומה יעשה חזקיהו בכל אותו כוח עבודה? שילח אותם לחופשי. ואותם אנשים, שראו את רוב חסדו של חזקיהו, קיבלו עליהם עול מלכות שמים וחזרו למקומם, למצרים ולכוש. ושם הלכו ובנו מזבח לה' בארץ מצרים והיו מקריבים עליו לשמים, לקיים מה שנאמר "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים". ורש"י מביא ביאור נוסף, שיש מרבותינו שדרשו במסכת מנחות על המזבח של בית חוניו, בנו של שמעון הצדיק, שהסתכסך עם אחיו וברח למצרים, ושם עשה מזבח והיה מקריב קרבנות.

ומהי "עיר ההרס"? יונתן מתרגם: "קרתא דבית שמש דעתידה למחרב יתאמר היא חדא מנהון" - אחת מן הערים היא עיר שיקראו לה בית שמש שבמצרים (לא בית שמש שלנו), ואותה עיר עתידה להיחרב. ורש"י מבאר שהתרגום דרש את המילה בשתי צורות, שכן בלשון הקודש ה"א וחי"ת מתחלפות הרבה, ואפשר לקרוא "ההרס" ואפשר לקרוא "החרס". ו"חרס" בלשון הקודש הוא שמש, כמו "תמנת חרס" שבה נקבר יהושע - מי שהעמיד חמה ברקיע, נקבר בתמנת חרס; וכמו שאמר שמשון למרעיו "בטרם יבוא החַרְסָה", קודם שתשקע השמש. ומכאן "עיר החרס" - בית שמש. המלבי"ם מסביר שקראו לה כך מפני שבאותו מקום במצרים היו עובדים לשמש, ולכן קראוה עיר החרס; ועוד היא עיר העתידה להיחרב, ולכן "עיר ההרס", לשון הריסה וחורבן. וכן מצינו לשון חרס במשמעות שמש ב"האומר לחרס ולא יזרח".

מבאר המלבי"ם את עניין הפסוק: אותן חמש ערים ידברו שפת כנען - שהרי היו כאן בארץ יהודה, ומכאן שילחם חזקיהו למצרים - והן "נשבעות לה' צבאות", כלומר יאמינו בה'. שכן מי שמאמין בדבר נשבע בו: המאמין באליל נשבע באלוהו, והמאמין בה' יתברך נשבע בה'. ועוד יעשו ביניהן שבועה והסכמה, שכל עיר מן החמש שתסוג אחור מן השבועה ולא תהיה מוכנה לעבוד את ה' - "עיר ההרס ייאמר לאחת", היא תהיה עיר הרוסה, ואנחנו נשמיד אותה. עד כדי כך תהיה להם קבלה מוחלטת לעבוד את ה'.

מִזְבֵּחַ בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרַיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה'׃

המזבח יהיה בתוך ארץ מצרים, שהרי יהיו שם עובדי ה', ועליו יקריבו קרבנות אותן חמש ערים שנשבעו לעבוד את ה'. והמצבה תהיה דווקא אצל הגבול, לסמל שה' הוא האלהים, ושכל הבא דרך הגבול להצר ולהרע - הקדוש ברוך הוא ילחם את מלחמתנו. וכך היה דרכם של המצרים, שהיו מעמידים את עבודותיהם הזרות בכניסה לעיר או למדינה, כדי שישמרו מפני חדירת אויבים. וכן מצינו בישראל ביציאת מצרים שהגיעו ל"פי החירות", והוא שם של עבודה זרה המופיע גם בכתבים קדומים, באבנים עתיקות ובפפירוסים, בצורת "פי חירותי". והנה, להבדיל, יעשו אלו מזבח לה' בתוך הארץ ומצבה אצל הגבול. והמצבה, כידוע, היתה דבר שעל ידו עבדו את ה' - יעקב אבינו הקים מצבה - אלא שבתקופה מאוחרת ניכסו אותה הגויים לעצמם ונעשתה שנואה לפני המקום, ומאז אין עובדים את ה' על גבי מצבה אלא על גבי מזבח בלבד. אבל דרך הגויים להקריב על גבי מצבה או למשוח עליה שמן.

לְאוֹת וּלְעֵד - מה שהיה ומה שיהיה

וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם׃

המזבח והמצבה יהיו לאות ולעד. מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין אות לעד: אות בא לציין דבר שכבר היה, כמו "וקשרתם לאות על ידך" - האות מזכירה דבר שהיה, תזכורת לעבר. עד בא להורות על העתיד, כמו "עד הגל הזה ועדה המצבה" - הגל יעיד בעתיד אם אעבור אליך או אתה אליי. לפיכך המצבה תהיה לאות לה' כביכול, שהקדוש ברוך הוא יראה אותה ויזכור בה שקיבלנו עלינו לעבוד רק אותו; והמזבח יהיה בחינת עד, שיעיד בנו ללכת בדרך הישר ולא לסטות ממנה, שלכך צריך עד, שהוא על העתיד. ומתוך כך, "כי יצעקו אל ה' מפני לוחצים" - כשתבוא חלילה צרה ונצעק אל ה', ישלח לנו מושיע ורב ויציל אותנו, שהרי יש לנו לאות את המצבה, שקיבלנו עלינו את עבודת ה'.

וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם - מידיעה ראשונה לידיעה גמורה

וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ׃

מתוך שיעזור ה' למצרים, ייוודע להם הדבר. וכידוע דרכו של המלבי"ם, שידיעה היא תמיד ידיעה ברורה ומוחלטת, שאין בה ספקות. אלא שיש כאן שני שלבים: תחילה "ונודע ה' למצרים" - זו פתיחת הדבר, ההתוודעות הראשונה; ומשהדבר מתחיל להיוודע, אדם מתחיל לברר ולשים לב, ואז "וידעו מצרים את ה'" - ידיעה גמורה, שיתבוננו בו יתברך וישימו לב להשגחתו על כל פרט ופרט, וידעו אותו מעצמם, מצד ההשכלה שבהם.

וממילא, כשאדם יודע את ה' - "ועבדו זבח ומנחה", יקריבו קרבנות רק לה' יתברך, ובמזבח שבארץ מצרים יעבדו את ה'. ולא זו בלבד, אלא "ונדרו נדר לה'", והנדר הוא על העתיד. דרכם של בני אדם בעת צרה לנדור נדרים: יעקב אבינו נדר "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך"; יפתח נדר שהיוצא הראשון מפתח ביתו יהיה לה', אם יסייע בידו הקדוש ברוך הוא; וכן האנשים שבאנייה אצל יונה נדרו נדרים לה' שיצילם. כך גם כאן ידרו נדר, ובסופו של דבר תגיע הישועה - "ושילמו", ישלמו את נדרם בבוא הישועה.

נָגֹף וְרָפוֹא - מגפה שיש אחריה רפואה

וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם׃

מכאן ואילך לא ינהג ה' עם מצרים כדרך שנהג עם שאר האומות השנואות בעיניו, שכשהוא נוגף אותן הוא נוגף דרך נקמה, להשמיד ולא להותיר מהן. אצל מצרים לא כן יהיה: "נגוף ורפוא" - נגיפה שהיא דרך רפואה. יש נגף הבא להשחית ולכלות, ויש נגף הבא לקרב ולהחזיר בתשובה, ואחריו יש רפואה. וזה שנאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". ולכאורה אם לא שם מחלה, מה צורך לומר "אני ה' רופאך"? אלא שהמחלה אשר שם במצרים היתה מחלה שאינה לשם רפואה אלא לשם נקמה, ומחלה כזו אין בה רפואה; ואילו על ישראל לא ישים מסוג זה, אלא מחלה שיש עמה רפואה, שהיא בעצם חסד, לעומת מחלה שאין בה אלא נזק ומוות. שהרי ודאי תהיה מחלה, כי בלעדיה כיצד יהיה קירוב, כיצד תהיה חזרה בתשובה וכיצד תהיה התעוררות? הרי חזקיהו התעורר רק בעקבות חוליו, וכך המציאות ידועה לכולנו.

והמלבי"ם מעיר דבר נפלא: בכל התנ"ך לא נמצאת רפואה סמוכה למגפה אלא כאן בלבד, שכן "נגוף" הוא תמיד מיתה גמורה, דבר שאין אחריו קיום. רק כאן, אצל מצרים, אומר הקדוש ברוך הוא שיהיה נגף שהוא דרך רפואה: אם יסורו מדרך הישר ייגוף אותם, וכשישובו אליו - "ונעתר להם ורפאם". ו"נעתר" עניינו ריבוי: המעתיר הוא המרבה, ומי שמרבה תפילה ותחנונים נקרא מעתיר, ומי שמקבל את התפילה והתחנונים נקרא נעתר. ומתוך רוב בקשתם ותפילתם ייעתר להם ה' וירפאם.

לסיכום:

בפרק שלפנינו פונה הנביא לחכמי מצרים ושואל "אים אפוא חכמיך" - לא כאן ולא בכל העולם אין חכם היודע מה יעץ ה'. שרי צוען, שהם "פינת שבטיה", החשובים שבה, הרגיעו את שרי נוף ופיתו אותם למרוד, וכל זה מאת ה' שמסך בקרבה רוח עועים, רוח של בלבול וטירוף חוזר ונשנה, עד שמצרים טועה בדבר שהוא נגד ההיגיון כשיכור השב על קיאו. מתוך כך לא יועיל שום מעשה, לא ראש ולא זנב, לא כיפה ולא אגמון. מצרים תהיה כנשים, וחרדה תמידית ופחד מתמשך ייפלו עליה אפילו מתנופה קלה של יד ה', ואפילו הזכרת שם יהודה תהיה לה לאות מבשר רעות, כדרכם של מעוננים - ומכאן אזהרה שלא לילך אחר סימנים והבלים שהם מדרכי האמורי. ולבסוף באה הנחמה: חמש ערים במצרים ידברו שפת כנען ויישבעו לה', יוקם מזבח בתוך הארץ ומצבה אצל גבולה, לאות על העבר ולעד על העתיד, ומצרים תגיע מידיעה ראשונה לידיעה גמורה בה', תקריב זבח ומנחה ותדור ותשלם. ואם תיגף - תהיה זו מגפה יחידה בתנ"ך שיש עמה רפואה, מגפה שכל תכליתה להשיב אל ה', "ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם".