איה אפוא חכמיך ויגידו נא לך וידעו מה יעץ השם צבאות על מצרים. איה אפוא חכמיך. לעומת החכמים הוא שואל איפה הם? למה הם לא הבינו את עצת השם? ועכשיו המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין איה לבין איפו. איפו במובן של היכן, ואיה במובן של היכן, לכאורה זה אותן מילים. אומר המלבי"ם, תדע לך שבלשון הקודש יש הבדל ביניהם. ההבדל זה שאיה זה אומר שהחפץ הוא נמצא פה, רק אני שואל איה הוא. כמו איפה בדיוק הוא נמצא? איה שרה אשתך? ויאמר הנה באוהל. זאת אומרת היא בסביבה, אני רק שואל איפה, איפה בדיוק, באיזה נקודה. איפה המקום שאיזה איזה מקום היא נמצאת בדיוק? איה הקדשה היא בעיניים? היא הרי אמורה להיות כאן בסביבה, פגשנו אותה בפעם הקודמת פה, היא צריכה להיות כאן, רק איפה בדיוק הנקודה שעליה אתה מצביע ואומר שכאן היא? לעומת זאת, איה מקום כבודו. לעומת זאת, איפו, לעומת זאת, הוא שואל על דבר שנמצא במקום רחוק. והוא שואל איפו, כאילו אי, אי המקום שיאמר פה. איפה הוא המקום שאתה אומר פה? הוא אי פה? דהיינו, זה לא משהו כאן בסביבה שאני שואל איה, אלא איפה בכלל? איפה בכלל הוא נמצא? כמו הגידה נא לי איפה הם רועים? איזה הוא המקום שתאמר פה? לעומת איה שאני יודע שזה כאן, רק אני שואל איזה באיזה נקודה מדויקת. באיפו הכוונה היא זה יכול להיות במקומות רבים, אי מקום שתאמר פה. איפו לוקטת היום? הוא שואל על מקום רחוק, שהוא בעצם יש אפשרויות רבות והוא שואל אי פה. לפי זה אומר המלבי"ם, שיש כאן שתי שאלות. יש איה ויש איפו. עכשיו יש כאן חכמיך, ויש לנו גם כן את אלה שאמורים, סליחה, ויגידו לך, ויש גם כן וידעו מה יעץ השם. והוא מסביר כך, איה חכמיך ויגידו לך, הוא מחלק את הפסוק. ואיפו חכמיך וידעו מה יעץ השם. ואז הוא בעצם אומר להם כך, איה חכמיך? אם החכמים הרי הם ישנם אצלך, מה שנקרא בסביבה, אתה צריך רק לחפש לראות בדיוק איפה הנקודה. איה חכמיך? יגידו לך מה יעץ השם. שיגידו לך מה הקדוש ברוך הוא מתכנן עליך, איזה גזירות עומדות להיות נופלות עליך, פרעה מלך מצרים. ומוסיף ואומר איפו חכמיך? ואם חכמיך אינם פה, אלא באיזה שהוא מקום בארץ או בעולם מסתובבים החכמים שלך, האם ישנם איזה שהם חכמים שיכולים לדעת מה יעץ השם? האם ישנם חכמים שיכולים לדעת מה יעץ השם?
עד מה השם גוזר על מצרים, אז אין לך לא פה אנשים היודעים, שזה עדי אומר איה, ואין לך גם במקום אחר שתגיד איה פה, הכוונה איפה תאמר פה נמצא החכם אשר יודע בעולם מה יעץ השם. נואלו שרי צוען, נשאו שרי נוף, התעו את מצרים פינת שבטיה. עכשיו הוא פונה לשרי צוען. הם, שרי צוען היו צריכים להדריך את העם, אבל הם בעצמם נואלו. נואלו הכוונה היו אווילים. ועל ידיהם התפתו, זה הכוונה נשאו שרי נוף, שהם הקטנים יותר מהם, מהשרים החשובים הם התפתו לבטוח שלא יקרה שום דבר, אין מה לחשוש, אין מה לדאוג. ועל ידי זה והתעו מי את מצרים, מי התעה אותם? פינת שבטיה. פינת שבטיה זה השרים שבה. השרים נקראים פינת, כמו שכתוב ויתיצבו כל פינות העם, פינות צבאות רוממי שדי, הכוונה היא לחשובים, זה הכוונה פינות, פינות העם. או המגדלים החשובים נקראים פינות. מגדלים החשובים כיוון, לדוגמה אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה, היא האבן העומדת בראש המגדל החשוב. פינות תמיד זה מסמל את החשיבות. המגדלים החשובים, אם היו בונים עיר עם חומה, אז בפינות של החומה היו בונים את המגדלים החשובים. אז פינות זה מסמל את החשובים. אז הוא אומר מי התעה את מצרים? פינת שבטיה. החשובים שבהם, הם אלה שהטעו את מצרים, אין לכם מה לדאוג, אין לכם מה לחשוש, לא תהיה צרה, לא יהיה אסון, לא צריכים לחשוש מהשם.
עכשיו נשים לב, כתוב כאן נשאו שרי נוף. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין להשי, בין לפתות, ובין להסית. אלה שלושה ביטויים שהם לכאורה דומים. המשי או המשי, כמו הנחש השיאני, כן, ואוכל. להשי או להשי פירושו של דבר להסיר מהאדם את הפחד. יש לך פחד מלעשות משהו, אני משיא אותך או משיא אותך על הדבר הזה, אל תחשוש, אין לך, לא יקרה לך שום דבר. הנחש השיאני, לא מות תמותון. זדון ליבך השיאך, מי יורידני ארץ? מה זה השיאך זדון ליבך? אין לך מה לחשוש, מי יורידני ארץ? או השא השיא לעם הזה, שלום יהיה לכם, אל תחשוש. זה להשיא, זה להשיא, הכוונה אין לך מה לחשוש, אין לך מה לפחד. לעומת זאת המסית, זה לא מישהו שבא למנוע אדם מפחד, אלא זה מישהו שבא לפתות אדם ולומר לו כדאי לך, יש לך פה רווח. זה להסית. להסית זה אני אומר כדאי לך, אתה תקבל על ידי זה, אני מסית אותך למשהו שתרוויח ממנו. ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה. היא מסיתה אותו לבקש את השדה כי על ידי השדה יהיה לך, יהיה לך רווח, אחוזה, נכון. ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד. מדוע? תכבוש את המקום. רמות גלעד לנו היא ואנו מחשים. למה אנחנו שותקים? זה מגיע לנו. להסית פירושו לך, תעשה, אתה תקבל, אתה תרוויח. כי יסיתך אחיך בן אמך בסתר לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים. למה? כדאי לך, זה אלוה שמטיב, זה אלוה שמשפיע. זה תמיד הביטוי הסתה. אז יש לנו השאה, יש לנו הסתה, ויש לנו פיתוי. מה זה פיתוי? פיתוי זה אדם שמסובב אותך בדברים לבוא לעשות דבר מה. למה אתה משתכנע? כי אתה פתי. פיתוי זה מלשון לפתות בדברים. לא מצד שכדאי לך, לא מצד שהוא מפחיד אותך, שהוא אומר לך אל תפחד מרע, לא יקרה שום רע, אלא על ידי דברים הוא קונה אותך. כמו כיונה פותה אין לב. ככה אומר הפסוק, הכוונה כמו יונה מתפתה מבלי לב, מסובב את היונה עד שהיא מגיעה ומתפתה להיכנס לתוך הרשת. כי יפתה איש נערה בתולה. גם פה, זה לא הסרת הפחד, זה לא כדאיות של רווח, אלא מה? זה בדיבורים, זה הכוונה לשון פיתוי. אז נואלו שרי צוען, נשאו שרי נוף, התעו את מצרים פינת שבטיה. שרי צוען נשאו, מה הכוונה נשאו? הרגיעו את שרי נוף והם פיתו אותם לעשות דבר עבירה, דהיינו למרוד בהשם. איך? מתוך זה שהרגיעו אותם, אמרו להם אין לכם מה לחשוש, אין לכם מה לפחד. זה הנישאו שרי נוף. הם הרגיעו את שרי נוף ואמרו להם שאין להם מה לחשוש מהרע שחלילה כביכול מיועד עליהם, אין לכם מה לחשוש מזה.
אבל תדעו לכם, אומר הנביא, באמת זה מאת השם. השם מסך בקרבה רוח עווים, והתעו את מצרים בכל מעשהו, כהתעות שיכור בקיאו. תדעו לכם זה היה מאת השם, כי השם מסך בקרבה רוח עווים. מה פירוש מסך? מסך פירושו עירבב. כמו שהיין מווסכין אותו במים. או זה בלשון הקודש ביטוי נוסף, זה מזג. והמלבי"ם אומר שהסמ"ך והזי"ן והכ"ף והגימ"ל מתחלפות. מה הפירוש למזוג יין במים? למזוג זה לא מה שאנחנו קוראים היום למזוג, תמזוג לי פה כוס מיץ. זה נקרא תערה לי כוס מיץ בלשון הקודש היינו צריכים לומר. אבל למזוג פירושו של דבר, המיץ מתוק, תוסיף לו קצת מים, זה נקרא למזוג. למזוג פירושו למהזג, פירושו לערב, כמו שאנחנו אומרים על בן אדם שרוצה שותה כוס נס קפה, הוא מבקש שימזגו לו חלב בפנים. ימזגו פירושו יערבו. תמיד הכוונה של מזיגה בלשון הקודש זה עירוב. אז השם מסך בקרבה, גם פה זה מלשון עירוב. הקדוש ברוך הוא עירב בקרבה רוח עווים. כמו היין שמוזגים בתוכו מים כדי שיהיה ראוי לשתייה, ככה הקדוש ברוך הוא כביכול מסך בקרבה דברים שגרמו להם לקבל את ההרגעות, את מה שאמרו להם אין לכם מה לחשוש, אין לכם מה לפחד. הקדוש ברוך הוא כביכול הטעים להם את הדברים שהם ישתכנעו מהם. השם מסך בקרבה רוח עווים. מה זה רוח עווים? מסביר המלבי"ם, עווים זה ביטוי יחידי בכל התנ"ך. לא מופיע עוד בשום מקום בתנ"ך הביטוי עווים. ולדעתי, אומר המלבי"ם, שורשו מלשון עיוות. עירבוב, טירוף הדעת, עווה עווה אשימנה, כמו שכתוב ביחזקאל. וכשאני אומר תמיד ביטוי שהוא יחידי, אם אני כופל אותו, זה אומר שאותו דבר בא בכוח נוסף. כמו שאני אומר עווה זה מלשון עיוות, זה מלשון עירבוב וטירוף, עווים זה אומר פעמיים. זה אומר שהדבר הזה קורה שוב ושוב. כמו לדוגמה פץ, זה שבר. ופוצץ, הכוונה שבר אחר שבר. שבירה אחר שבירה. וכן הלאה תמיד, כמו שא או כמו שא שא. שהכוונה היא ששואה על שואה, הנאה על הנאה וכדומה. אז תמיד כשיש כפילות זה מראה על הדבר שהוא מכפיל את עצמו. אז יהיה להם רוח עווים, רוח של בלבול וטירוף הדעת. ומהיין המשקר הזה, שטתה מצרים, ומזה היא נשתכרה ללכת אחרי מה שנואלו שרי צוען, אחרי מה שהתעו את מצרים פינת שבטיה. הם קיבלו את השכנועים שלהם, השתכנעו בהם שבאמת אין להם מה לחשוש מיד השם. כמו השיכור שטועה, אומר המלבי"ם, מה זה והתעו את מצרים בכל מעשהו כהתעות שיכור בקיאו? כמו שהשיכור טועה שאחרי שהוא מקיא, סליחה על הביטוי, אבל הוא לפעמים שותה את הקיא שלו. נדמה לו כיין. וזה ביטוי היותר מוכר לנו, זה ככלב השב על קיאו. כמו שיש כלב והוא הקיא ואחרי זה הולך ללקק את הקיא שלו. ואז זכיתי להבין מה זה ככלב השב על קיאו. זה מציאות, יכול להיות שהיום הכלבים כבר יותר עדינים. אבל בכל אופן זה מציאות. אז הוא אומר כהתעות שיכור בקיאו. כמו שהשיכור טועה אחר קיאו והולך וכביכול אוכל דבר מה שהוא כבר מאס אותו, שבטבע שלו הוא לא יכול לאכול אותו, אבל בדמיון שלו יש פה משהו טעים, בדמיון שלו כיוון שהוא שיכור הוא מדמיין שיש כאן יין. אז הוא אומר כך גם כן הצליחו להטעות את מצרים בדבר שהוא נגד הטבע, נגד ההיגיון. מה אתה הולך לטעות בדבר שיכול לגרום לך נזק? שיכול לגרום לך רעה? יש נבואה נגדך, מה אתה שומע לשרי צוען? מה אתה שומע לפינת שבטיה שלא יהיה מאומה, לא יקרה שום רע? אין לזה הסבר אלא זה כמו שיכור, שהשיכור מתבטלת דעתו והוא מסוגל לחזור ולעשות דברים נגד טבעו ואפילו את קיאו לשתות כיין, כך גם כן המצרים, המעשים שלהם נהיו כאלה מעשים שההיגיון כבר לא שולט בהם והם מסוגלים להזיק לעצמם בבחירתם.
ולא יהיה למצרים מעשה אשר יעשה ראש וזנב כיפה ואגמון. על ידי זה לא יישאר למצרים שום מעשה שיכול להציל את מצרים. שום מעשה שיהיה לו לתועלת. או אחד מהרשעים הגדולים או אחד מהרשים הפחותים. הכוונה היא, גם אם יתעורר איזה כיפה, כיפה הכוונה היא אדם מהגיבורים, מהעשירים, שירצה לעשות איזושהי תועלת כללית להצלת האומה. גם אם יתעורר איזה אגמון, אגמון זה שליט מקומי, מההמון העם שהם יותר חלשים, כולם ירפו ידיהם, לא יהיו מסוגלים להציל את מצרים. ומדוע? כי השם מסך בקרבה רוח עווים והתעו את מצרים. אז אם השם מווסך בקרבה רוח של טירוף ובלבול ומטעה את מצרים, אז לא ראש ולא זנב, לא כיפה ולא אגמון, לא חשוב ולא גדול יכול לעזור למצרים. רש"י מסביר ראש וזנב כיפה ואגמון, החרטומים והאצטגנינים החוזים בכוכבים. אומר רש"י שיש ברקיע מזלות וכוכבים המכונים כן, ראש וזנב. יש מזלות הנקראים ראש וזנב, כיפה ואגמון. ועשויים דוגמת ראש וזנב, והם נתונים בתלי, או יש גורסים בטלה, מזל טלה. והביאור הנוסף רש"י אומר כמו שהסברנו, שהכוונה היא שלטון, ראשי שלטונים ואטרונים, הכוונה היא החשובים. אטרון זה בארמית, הכוונה היא אדם חשוב.
ביום ההוא יהיה מצרים כנשים, וחרד ופחד מפני תנופת יד השם צבאות אשר הוא מניף עליו. ביום ההוא יהיה מצרים כנשים, אומר המלבי"ם, החרדות ומתפחדות מכל דבר. כנשים. אישה ברגע אחד נבהלת, זה לא מסובך מדי. וחרד ופחד. מה זה חרד ופחד? מה אם זה לא כפילות? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין חרדה לבין פחד. אומר המלבי"ם, חרדה זה בהלה פתאומית. ברגע אחד אני מבהיל אותך, אדם נחרד. זה נקרא חרדה. כמו שכתוב ויחרד יצחק חרדה גדולה. ויחרד האיש וילפת. זה פחד, בהלה ברגע אחד. ויש לעומת זאת פחד, שהפחד ביטוי הוא לפחד מתמיד. דבר שמתמשך זמן רב. חרדה זה הבהלתי אותך ברגע. אם לדוגמה פוצצו לידך דינמיט, אתה נחרדת, לא פחדת. אבל אם יש לך איזה חשש מאיזה אויב שכבר הרבה זמן אתה חושש ממנו, אני אומר אתה מפחד. מפחד, אומר המלבי"ם, פירושו פחד מתמיד. ופחדתה לילה ויומם. אשרי אדם מפחד תמיד. פחד זה ביטוי של דבר מתמשך, פחד תמידי. ותפחד תמיד כל היום. חרדה זה בדרך כלל אני חרד מרע שאני רואה מולי. בן אדם רואה איזה משהו מבהיל, הוא נחרד. איזה רע שהוא רואה מולו. ויחרד כל העם אשר במחנה, חרדה הרמה. אבל פחד, הרבה פעמים זה דבר שהוא לא לפניי, הוא לא מולי, אני פוחד מאיזשהו רע עתידי, אני פוחד ממשהו שאני לא רואה אותו כעת ממול העיניים. כמו פחד פחדתי ויאתייני. פחדתי מדבר מה, הוא לא פה, הוא לא נמצא, אבל בסופו של דבר ויאתייני, בסופו של דבר הוא הגיע. אבל כשפחדתי הוא עדיין לא היה כאן. אשרי אדם מפחד תמיד, אני מפחד תמיד מדבר שעדיין לא נמצא פה. חרדה, כמו שהסברנו, זה לא מתמשך, זה ברגע אחד, וחרדה זה בדרך כלל משהו שאתה רואה, ממשהו שישנו פה. לעומת פחד, זה דבר שאינני רואה אותו, ודבר שיכול להימשך גם כן זמן רב. דבר נוסף אומר המלבי"ם, פחד זה רק מדבר שאני חושש שהוא ירע לי, ממה אני מפחד? מדבר שאני חושש שיזיק לי. לעומת זאת חרדה, הרבה פעמים זה לא בא בביטוי של מישהו מזיק, אלא כמו שהסברתי חרדה זה כמו בהלה, אז לפעמים יש ביטוי כמו ויחרדו זקני העיר לקראתו. מה פירוש הדבר? הם נחרדו, כמו נבהלו, שמעו שמישהו בא, אז מיד כולם הזדרזו לצאת לקראתו. זה לא פחד. פחד תמיד בא ממשהו שאני ירא ממנו. חרדה זה לא בהכרח משהו שאני ירא ממנו. חרדה זה כמו בהלה, איזושהי בהלה מיידית, רגעית, שמעו שמישהו בא, מיד נכנסה בהם תזזית ללכת להקביל את פניו. נחרדו, הוא הגיע. ויחרד אחימלך לקראת דוד. עכשיו בואו נבאר מה כתוב כאן. וחרד ופחד מפני תנופת יד השם צבאות. אומר המלבי"ם, לפעמים קורה שאדם נבהל איזושהי בהלה פתאומית, ולפעמים יכול להיות אפילו לאיזה דבר קטן, שברגע אחד ככה הפתיע אותו והבהיל אותו. אבל אחרי שהוא כבר ראה, אה, זה רק זה, הוא נרגע. חשב מי יודע מה איזה, שמע רשרוש, ברגע אחד נבהל, פתאום רואה איזה חתול קטן. אה, נרגע, זה הכל, חשבתי שקרה שיש פה איזה משהו מבהיל. ואז אחרי שהוא ראה אותו, הוא כבר לא יחרד יותר. זאת אומרת הוא כבר יודע, הוא כבר ראה מה זה, הוא כבר לא נחרד יותר. וגם אותו דבר בפחד. לפעמים קורה שבן אדם יש לו פחד, כמו שאמרתי פחד זה יכול להיות דבר מתמשך, מאיזשהו דבר נורא. אבל זה באמת מפני שהוא לא יודע מה הוא הדבר הזה. נראה לו שזה דבר עצום שמסוגל להזיק לו, תקופה ארוכה הוא פחד. אבל אחרי שהוא רואה את הדבר לנגד עיניו, הוא אומר אה, מזה פחדתי? מזה נבהלתי? מכאן והילך הוא נרגע. גם חרדה, גם פחד, יכול להיות שאחרי המפגש עם אותו דבר שממנו אנחנו חרדים ומפחדים, יכול להיות שלאחרי זה אנחנו נרגע ולא נחשוש מהם יותר. אבל לעומת זאת הוא אומר, בואו ראה אצל מצרים לא ככה יהיה. מצרים הם יהיו רכי לבב כמו נשים. עד שרק מפני תנופת יד השם צבאות. מה זה תנופת יד השם? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין להרים לבין להניף. להרים זה הרמה גבוהה. אבל להניף זה הכוונה אפילו בתנופה קלה. תנופה קלה נקרא להניף. אומר אפילו מפני תנופת יד השם צבאות אשר הוא מניף עליו, השם רק הניף את היד, תנופה קלה, אפילו לא הוריד כדי לתת מכה, ואפילו לא הרים את היד, אלא רק הניף אותה, שזה מראה על קלות התנופה, הוא אומר עם כל זה, על ידי הרמיזה הקטנה הזאת, זה יכניס בהם פחד וחרדה. האות הקטן הזה שהם יראו, יגרום להם לפחד בתמידות. החרדה המיידית, שלא תגיד אה, ראינו זה רק יד השם, זה קטן, לא, זה יגרום להם חרדה תמידית ופחד תמידי. החרדה תהיה מתמשכת, כנשים שהם חרדות ומפחדות ויש להם מורך לב. מה זה ביום ההוא יהיה מצרים כנשים? הרד"ק מסביר, היות ובאותו זמן החריב מלך אשור את מצרים ואת כוש. כמו שאנחנו זוכרים שהוא הלך להחריב את מצרים וכוש ולאחר מכן חזר כדי להילחם כנגד חזקיה. ואז שם השם נגף אותו. אז הוא אומר ביום ההוא יהיה מצרים כנשים. באותו הזמן, באותו הזמן שאתה חושב שהוא יחריב את מצרים ואת כוש, תראה גבורה, תראה עוצמה, אומר לו לא לא לא, ביום ההוא יהיו כנשים. עוד באותו יום הוא יצליח, הוא יבוא לכאן ועוד באותו יום הוא ייפול. שלא תחשוב שאני מדבר על תקופות מאוחרות יותר, על זמנים אחרים. לא, באותו זמן שתראה את הגבורה ואתה נבהל מהעוצם שלו, אין לך מה לחשוש. הוא יהיה, המצרים יהיו כנשים, כך שאין לך מה לחשוש, באותו זמן השם יניף ידו עליו.
והייתה אדמת יהודה למצרים לחגא. כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד מפני עצת השם צבאות אשר הוא יועץ עליו. והייתה אדמת יהודה למצרים לחגא. גם אדמת יהודה תהיה להם לחרדה למצרים. מה זה חגא? חגא מסביר רש"י, ובקו הזה הולך גם המלבי"ם והרד"ק, זה מלשון שבר, אימה, פחד. יחוגו וינועו כשיכור וכל חוכמתם תתבלע, חוכמתם תתבלע. כן, חגוי הסלע. מצרים תהיה, סליחה, יהודה תהיה למצרים לחגא. הם יהיו מטילי פחד וחרדה. פירוש הדבר, אדם שיזכור את עצמו בארץ יהודה, יחשוב לעצמו זה אות מבשר רעות. בטח השם יועץ עליי איזשהו דבר שלילי. מה, מה כוונת הדברים? המלבי"ם מסביר, המצרים היו ידועים כחרטומים, כמעוננים. מעוננים, מה אלה? האנשים אשר קובעים עונות. תקופה זו טובה לצאת, תקופה זו לא טובה. תקופה זו מסוכנת, תקופה זו לא. ביום הזה תתחיל, ביום הזה אל תתחיל. וכן הלאה על זה הדרך, פה תעשה עסק, בזמן הזה זה לא טוב. זה נקרא מעוננים. והתורה אסרה, לא תנחשו ולא תעוננו. הכוונה היא, אסור לאדם להגיד עונה זו טובה, עונה זו אינה טובה, אלא תמים תהיה עם השם אלוקיך. תבטח בקדוש ברוך הוא ותלך עמו בתמימות והקדוש ברוך הוא ישפיע עליך שפע טוב. המצרים היו מעוננים. אז כך הוא מתאר גם כן את היראה שלהם על הדרך הזאת. הוא אומר יהיה סימן אצל האומות, שהיה להם דוגמה שאם בן אדם היה מזכיר איזשהו דבר רע, מה פתאום עכשיו הוא הזכיר את העניין הזה? כנראה זה מסמל שיקרה לי רע. מה פתאום עכשיו הוא הזכיר איזה אויב שלי? כאילו בלי קשר, לא דיברנו על זה, פתאום הוא הזכיר את זה. אה, זה סימן שיהיה לך רע. יש כל מיני אנשים שהולכים לצערנו על פי ההבלים הללו. ראה איזה חתול שחור, כבר יש לו איזה תרגומים ופרשנות ורש"י ורמב"ם וכל מיני ביאורים. אל, אל תהיה הולך אחר ההבלים כדרכם של מצרים. הם היו רואים איזה משהו לא טוב, עבר שונאו לפניו, היום אני אכשל. איך שבדיוק באתי לצאת בדיוק הוא בא עבר מולי. היום יהיה לי נחס. מכירים את האנשים שיש להם כאלה אמונות הבל? אסור לעשות כדבר הזה, אסור לומר את זה. כתוב לא יאמר, הגמרא אומרת מדרכי האמורי, לא יאמר אל תבוא לבקש ממני את החוב שלך במוצאי שבת. אתה עושה לי שבוע נחס. איך שבאת במוצאי, עוד לא התחיל השבוע, ישר, בואנה, איפה הכסף? כן, אצל הסוחרים יש ביטוי סיפתח. זה גם זה, זה מדרכי האמורי. ככה אומר, ככה אומרת הגמרא. אסור לבן אדם לעשות סימנים, אם אני אעשה ככה זה יצליח ואם לא, אסור לאדם לעשות כן. אז המצרים היו מעוננים. ואז מצרים, אדמת יהודה למצרים תהיה לחגא. הכוונה היא, אם אצל מצרים יזכירו את יהודה, או יזכירו את אנשי יהודה, למצרים זה יהיה סימן לשבר. אה, מה פתאום עכשיו הזכירו את יהודה? לך תדע איזה אסון יהיה לי היום, לך תדע איזה צרה תהיה לי. הזכירו את יהודה. זה מראה יהיה להם כל כך אימה ופחד מיהודה, שרק אם ישמעו את השם יהודה, זה יהיה להם אות וסימן מבשר רעות. כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד מפני עצת השם צבאות אשר הוא יועץ עליו. הוא כבר יתחיל לחשוב, מי יודע עכשיו מה השם יועץ עליי? מי יודע איזה תוכנית הקדוש ברוך הוא, איזה תוכנית רעה הקדוש ברוך הוא מתכנן לי? איך בדיוק עכשיו הזכירו לידי את יהודה? עד כדי כך השם יהודה יהיה מטיל עליהם מורך בלבבם, יטיל עליהם פחד ואימה.
ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות להשם צבאות. עיר ההרס ייאמר לאחת. ביום ההוא יהיו חמש ערים. רש"י מסביר, שנינו בסדר עולם, אחרי מפפלתו של סנחריב, דהיינו מתו 180 אלף ראשי גייסות מסביבות ירושלים, בא מלאך השם והיכה אותם בלילה אחד. עמד חזקיהו ופטר את האוכלוסין שהביא עמו ממצרים ומכוש. הוא הרי הביא איתו שבויים. חזקיהו מה יש לו לעשות עם כל הכוח עבודה הזה? מה יעשה עם כל האריתראים האלה? פטר אותם. שלח אותם. וקיבלו עליהם מלכות שמיים וחזרו למקומם. כל אלה ראו את רוב חסדו של חזקיהו, קיבלו עול מלכות שמיים וחזרו למקומם, לאן? למצרים ולכוש. שנאמר ביום ההוא יהיו חמש ערים. מה הם עשו שם במצרים? והלכו ובנו מזבח להשם בארץ מצרים, ומקריבין עליו לשמיים. לקיים מה שנאמר ביום ההוא יהיה מזבח להשם במצרים, בארץ מצרים. מאיפה יהיה מזבח להשם? מאותם אלה ששילח אותם חזקיהו, אותם אלה יבנו מזבח להשם בארץ מצרים לעבוד את השם. זה ביאור אחד. רש"י מביא ביאור נוסף, יש מרבותינו שדרשו במסכת מנחות על המזבח של בית חוניו. בנו של שמעון הצדיק, שכידוע הוא הסתכסך עם אחיו וברח בעקבות אריסטובלוס, וברח בעקבות זה למצרים, ושמה הקריב, היה מקריב קורבנות, עשה שמה מזבח. עיר ההרס ייאמר לאחת. מה זה עיר ההרס? יונתן מתרגם, קרתא דבית שמש דעתידה למחרב יתאמר היא חדא מנהון. אחת הערים זה עיר שיקראו לה בית שמש במצרים, לא בית שמש שלנו, שאותה העיר עתידה להיחרב. כך ייאמר על אחת מהם. מסביר רש"י, שבעצם האונקלוס תירגם את המילה ההרס בשתי צורות. ההונגרים אתם יודעים מחליפים בה"א לח"ית. נכון? זה לא רק ההונגרים, תדעו שבלשון הקודש הרבה פעמים ה"א וח"ית מתחלפות. כן? אז יש הרבה. אז עיר ההרס אפשר לקרוא ההרס ואפשר לקרוא החרס. מה זה חרס בלשון הקודש? נו, מי יודע? שמש. שנאמר, יפה, תמנת חרס. יהושע נקבר בתמנת חרס. למה? זה שהעמיד חמה בשמיים, לכן קברו אותו בתמנת חרס. או יש עוד ביטוי, בטרם יבוא החרסה. מי אמר? שמשון אמר למרעיו, תפתרו לי את החידה בטרם יבוא החרסה, עוד לפני שתשקע השמש. כן, החרס זה שמש. אז יקראו לעיר החרס, עיר החרס אז הוא מסביר בית שמש. זה עיר החרס. ולמה היו קוראים לה בית שמש? מסביר המלבי"ם, שהם היו עובדים לשמש, שם באותו מקום במצרים היו עובדים לשמש, לכן קראו לה עיר החרס. וגם, הוא מסביר עיר החרס, עיר העתידה להיחרב. ולכן זה מלשון ההרס. אז הוא דרש גם את החרס וגם את ההרס. עיר העתידה להיחרב. כן, גם האומר לחרס ולא יזרח, מלשון חרס, וגם לשון שמש, וגם לשון הריסה וחורבן. מסביר המלבי"ם, האנשים האלה, הם יישבעו להשם שעיר אחת מהם שתסוג אחור ממנו, ייאמר לעיר ההרס. פירושו של דבר, אם אחת מהחמש ערים האלה שהסברנו שהם מדברות שפת כנען, מאיפה הם יודעים שפת כנען? כי הם הרי היו פה, הסברנו, הוא שלח אותם מכאן לארץ מצרים. הם נשבעות להשם צבאות. מה זה נשבעות להשם צבאות? הם יאמינו בהשם, ותמיד מי שמאמין בדבר מה נשבע בו. מי שמאמין באליל אז הוא נשבע באלוה שלו. מי שמאמין בהשם יתברך נשבע בהשם. הם יהיו נשבעות להשם צבאות, והם יעשו ביניהם שבועה גם כן והסכמה, שעיר ההרס ייאמר לאחת שתסטה מן השבועה. עיר שלא תהיה מוכנה לעבוד את השם מהחמש ערים הללו שקיבלו עליהם כולם לעבוד את השם, עיר ההרס ייאמר לאחת. היא תהיה עיר ההרוסה, אנחנו נשמיד את אותה עיר. כך היה להם קבלה מוחלטת לעבוד את השם, חמש ערים אשר בארץ מצרים.
ביום ההוא יהיה מזבח להשם בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה להשם. ביום ההוא יהיה מזבח להשם בתוך ארץ מצרים, כמו שהסברנו הרי הם יהיו שמה עובדי השם, יהיה מזבח ששמה יקריבו קורבנות, חמש ערים אמרנו יישבעו לעבוד את השם. והמצבה היכן תהיה? אצל גבולה להשם. המצבה תהיה אצל הגבול. למה? מה היא מסמלת שם בגבול? שהשם הוא האלוקים, ומי שיבוא דרך הגבול כדי להצר ולהרע לנו, הקדוש ברוך הוא יילחם את מלחמתנו. כמו שהיה דרכם שהמצרים אנחנו יודעים היו שמים את העבודות זרות שלהם מסביב, כדי שהעבודה זרה שמסביב, כמו שהיה אצל עם ישראל כשהם יצאו ממצרים, כתוב שמה הגיעו לפי החירות. מה זה פי החירות? שם של עבודה זרה שמופיעה בכל מיני כתבים קדומים גם, לא אפילו שלא בתורה, נקרא פי חירותי. ככה זה מופיע בכל מיני אבנים עתיקות שעל גביהם נמצא, או פפירוסים עתיקים שעל גביהם נמצא הביטוי הזה. זאת אומרת היה להם עבודות זרות שהיו שמים אותם בכניסה לעיר או בכניסה למדינה, כדי שהם ישמרו שלא ייכנסו ולא יחדרו אויבים. אז כך גם כן להבדיל, הם ישימו מזבח להשם בתוך ארץ מצרים, ומצבה, המצבה תהיה אצל הגבול. המצבה כידוע זה היה דבר שעל ידו היו עובדים את השם, יעקב אבינו כתוב שהוא הקים מצבה, אבל כיוון שבתקופה מאוחרת יותר הגויים ניכסו את זה לעצמם, אז זה הפך להיות שנוי בעיני המקום, ולכן כבר לא עובדים את השם על גבי מצבה אלא רק על גבי מזבח. אבל דרך הגויים כן לעשות או להקריב על גבי מצבה או לשים למשוח שמן על גבי מצבה. אז תהיה מצבה אצל גבולה להשם. אצל הגבול, לאות שהשם הוא האלוקים, ומי שירצה להיכנס לכאן, כביכול השם יריב את ריבנו. והיה לאות ולעד להשם צבאות בארץ מצרים, כי יצעקו אל השם מפני לוחצים, וישלח להם מושיע ורב והצילם. המזבח והמצבה, הם יהיו לאות ולעד להשם צבאות. המצבה היא תהיה לאות להשם. כביכול הם יזכירו בזה שהשם הוא זה שרב ריבנו, השם הוא זה שמושיע אותנו מהאויבים שלנו. המזבח יהיה בחינת עד, הוא יעיד בנו. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין עד לבין אות. כתוב כאן והיה לאות ולעד להשם. אומר המלבי"ם מה ההבדל ביניהם? אות בא לציין דבר שהיה. וקשרתם לאות על ידיך. האות הזאת מזכירה לך דבר שהיה, עשה לך איזשהו אות כדי שיהיה לנו תזכורת. לעומת זאת עד, בא להורות על העתיד. כמו עד הגל הזה ועדה המצבה. הגל הזה יעיד בך בעתיד אם אתה תרצה לבוא אליי או אם אני אתקרב אליך. עד תמיד זה משהו שבא להזכיר באופן עתידי. אות זה בא להזכיר לך על משהו שהיה פעם. ולכן הוא אומר, המצבה היא תהיה לאות כביכול להשם. השם יראה את המצבה הזאת והוא על ידי זה כביכול בזה יזכור אותנו שאנחנו עובדים רק אותו. והמזבח יהיה בחינת עד, הוא יעיד בנו, הוא יעיד בנו שאנחנו נלך בדרך הישר, שאנחנו לא נסטה מן הדרך, לזה צריך עד כי כמו שאמרנו עד זה על העתיד. ואז כי יצעקו אל השם מפני לוחצים, כאשר תהיה חלילה צרה, אז נצעק אל השם והשם ישלח לנו מושיע ורב ויציל אותנו. כי הנה יש לנו לאות את המצבה שאנחנו קיבלנו עלינו את עבודת השם.
ונודע השם למצרים, וידעו מצרים את השם ביום ההוא, ועבדו זבח ומנחה, ונדרו נדר להשם ושילמו. עכשיו הוא אומר מה יהיה העד בארץ מצרים? על ידי זה שהשם יעזור למצרים, אז ייוודע להם. כידוע שהמלבי"ם אומר שידיעה זה תמיד ידיעה ברורה. זה דבר מוחלט, זה לא דבר שיש בו ספקות. ולאחר מכן הם יתחילו להתבונן בהשם יתברך ויראו ויתבוננו וישימו לב על השגחת השם על כל פרט ופרט. וידעו מצרים את השם. בהתחלה זה יהיה נודע, זה פתיחת הדבר. כאשר הדבר מתחיל להיות נודע, אתה מתחיל לברר, מתחיל לשים לב, אתה מגיע לידיעה גמורה. זה וידעו מצרים את השם. בהתחלה זה יהיה רק בגדר נודע, התחלת הדבר, לאחר מכן תהיה ידיעה גמורה, וידעו אותו מעצמם, מצד ההשכלה שבהם, וממילא כאשר אתה יודע את השם, ועבדו זבח ומנחה. הם יקריבו קורבנות רק להשם יתברך. המזבח שיהיה בארץ מצרים יעבדו בו את השם. ולא זו בלבד, ונדרו נדר להשם. נדרו זה על העתיד, הם גם יידרו נדרים. בדרך כלל כאשר האדם היה בצרה הוא היה נודר נדר. אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך וכולי. יפתח נדר נדר, הראשון שיצא מפתח ביתי, אם הקדוש ברוך הוא יסייע בידי ויתן כף זבח וצלמונע וכולי. היה דרכם בעת צרה לנדור נדרים. עוד ראינו אצל יונה, האנשים שהיו באונייה נדרו נדרים להשם שיציל אותם. אז כך גם כן יהיה כאן, ונדרו נדר להשם, ולא זו בלבד שיידרו נדר להשם, אלא בסופו של דבר הישועה תגיע, וממילא ושילמו. ממילא הם ישלמו גם כן את הנדר בבוא הישועה. ונגף השם את מצרים, נגוף ורפוא. ושבו עד השם, ונעתר להם ורפאם. אומר לך מעכשיו השם לא יתנהג עם מצרים כמו שהוא היה נוהג עם האומות האחרות שהיו שנואות בעיניו. שמה הקדוש ברוך הוא כשהוא נוגף אותם, זה כדי להשמיד אותם. נוגף אותם דרך נקמה, דהיינו לא להותיר מהם. לעומת זאת אצל מצרים לא ככה יהיה. ונגף השם את מצרים, נגוף ורפוא. זה תהיה נגיפה שהיא דרך רפואה. כשהקדוש ברוך הוא נוגף, יש מצב שזה נגף שבא להשחית ולכלות, ויש מצב שזה נגף שבא לקרב ולהחזיר בתשובה. כאשר זה נגף שבא לקרב ולהחזיר בתשובה, אז זה נגף שאחריו יש רפואה. לכן כתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני השם רופאך. מה ביאור הדבר? אם לא שמתי מחלה, מה צריך להגיד אני השם רופאך? אלא מסבירים, כל המחלה אשר שמתי במצרים, איזה מחלה זאת הייתה? מחלה שלא על מנת רפואה, אלא מחלה על מנת להינקם. ואז זה מחלה שאין בה רפואה. אבל עליך, עם ישראל, אדמה ודאי, לא אשים עליך, לא אשים עליך. אני לא אתן עליך כזה סוג של מחלות. אלא איזה סוג של מחלות? מחלה שבה יש גם רפואה. ומחלה כזאת היא מחלה שהיא בעצם חסד, לעומת מחלה שיש בה רק נזק ורק מוות. אומר הקדוש ברוך הוא, ודאי שתהיה מחלה, כי אם לא תהיה מחלה איך יהיה קירוב? איך תהיה חזרה בתשובה? איך תהיה התעוררות? הרי אנחנו רואים שחזקיהו התעורר רק בעקבות החולי שלו, וככה המציאות ידועה לכולנו. אומר השם, המחלה אשר מהסוג ששמתי במצרים, שהיא מחלה של כיליון, לא אשים עליך. כי אני השם רופאך, אז ממילא יהיה לך רק מחלה שיש בה גם רפואה, ועל ידי שתשוב בתשובה תהיה רפואה. וזה מה שהוא גם כן אומר כאן. ונגף השם את מצרים, נגוף ורפוא. זה לא תהיה מגפה שהיא כיליון. ואומר המלבי"ם, לא נמצא רפואה ליד מגפה בשום מקום בתנ"ך, רק פה. כי תמיד נגוף זה מיתה גמורה. זה דבר שאין אחריו קיום. רק כאן אומר הקדוש ברוך הוא אצל מצרים, זה יהיה נגוף שיהיה דרך רפואה. אם הם יסורו מדרך הישר, השם ייגוף אותם, אבל כשהם ישובו אליו, אז הקדוש ברוך הוא ונעתר להם ורפאם. מה זה נעתר? אדם שמעתיר, הכוונה היא מרבה. להעתיר זה להרבות. מי שמרבה תפילה או מרבה תחנונים הוא נקרא מעתיר. ומי שמקבל את התפילה והתחנונים נקרא נעתר. והשם, על ידי רוב בקשתם ותפילתם, ייעתר להם.