TheWholeTorah.aiBeta

פרק יט - משא מצרים - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: משא מצרים

פרק יט בישעיהו הוא נבואה שהנביא מנבא כנגד מצרים - "משא מצרים". הנביא מתאר בו את נפילת אלילי מצרים, את הסכסוך הפנימי שיאכל אותה מבפנים, את התייבשות הנילוס ואת אבדן חמשת מקורות הפרנסה של הארץ, ולבסוף פונה אל חכמי פרעה ויועציו על שלא צפו את הגזירה. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, על פי ביאורו של המלבי"ם.

פסוק א: הנה ה' רוכב על עב קל

מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה יְהֹוָה רֹכֵב עַל־עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ׃

רש"י שואל מדוע דווקא במצרים אנו רואים איום מפורש על האלילים, מה שלא נאמר בלשון זו בשאר האומות. ותשובתו: מפני שהם למודים ללקות במידה הזאת. זהו השוט שכבר טעמו את טעמו, כמו שנאמר "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם... וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים". ודרך העולם היא, אומר רש"י, שמיראין את האדם במכה שכבר לקה בה. במה מפחידים אדם? מזכירים לו: זוכר מה שהיה לך? היזהר שלא יחזור. כך גם כאן: אתם מצרים ראיתם כבר שבכל אלוהי מצרים נעשו שפטים, דעו לכם שהדבר עומד לחזור על עצמו.

המלבי"ם מבאר שהנביא מתאר כאילו הוא רואה את ה' רוכב על עב קל: ענן הבא בקלות ובמהירות, וכך כביכול יבוא ה' בקלות ובמהירות. "וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו" - נעו מלשון חרדה, כמו "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק", מתוך יראה.

ומדוע נקשר הדבר דווקא לאלילי מצרים? מסביר המלבי"ם: המצרים בתקופות הקדמוניות עבדו את הנילוס והאמינו שהוא אלוה, בין שאר אלוהויותיהם - הטלה והכבש ובהמות אחרות, וגם פרעה עצמו נחשב אצלם לאליל. את הנילוס האלילו מפני שהאמינו שהוא מקור החיות: ממנו השתייה, ממנו ההשקיה, ממנו הכל, וממילא ייחסו לו כוח של אל, כלומר כוח עליון המוריק ומשפיע. עוד האמינו בהבליהם שהאלילים מונעים מן הגשם לרדת בארצם. שהרי גשם במצרים כבד הוא להם, כלשון המלבי"ם, שכן בתיהם עשויים עפר וטיט, וכשיורד גשם הם פשוט נמסים. מצרים אין בה גשם, ולכן הם בונים את בתיהם בצורה זו, ואם אחת לכמה שנים ירד שם גשם - לשיטתם סימן שהאליל נרדם בשמירה, שהרי האליל הוא השומר המונע מן העננים לרדת.

לפיכך אומר הנביא: ה' בא על עב קל, כלומר יבוא עב ויירד גשם, ובכך "ונעו אלילי מצרים מפניו" - זו ההוכחה שאליליכם לוקים. שהרי לפי אמונתכם, אליל חזק אמור לעצור את העב ולמנוע את הגשם. ואם בכל זאת יבוא ה' עם עב וירד גשם, סימן שאלילי מצרים נעו ונחלשו.

"וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ" - מכוח כך יבין המצרי שאליליו נחלשו, וליבו יימס בקרבו מרוב פחד, שהרי מי שסמך עליו כבר אינו ראוי לסמוך עליו.

פסוק ב: וסכסכתי מצרים במצרים

וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ־בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה׃

כאן הנביא מתאר כאילו הוא שומע את קול ה' הרוכב על עב קל, ושומע מה תוכניותיו להיפרע ממצרים. ה' אומר: אסתובב במצרים ואסכסך אותם אלה באלה. "וסכסכתי" - מסביר המלבי"ם שהוא מעניין מצור, לשון סכך ומסך וגדר, כמו "לסוך בעדו". כלומר: אני אצור על מצרים. ומי יצור עליה - כוח חיצוני? לא. הכוח הצר על מצרים יהיה אלה על אלה, חרב איש ברעהו.

המלבי"ם מעיר שיש כאן הדרגה מדויקת: איש באחיו, איש ברעהו, עיר בעיר, ממלכה בממלכה. הכלל הוא שכאשר ממלכה נלחמת בממלכה, כל הערים שבתוכה מתאחדות יחד ורק אז היא יכולה לנצח. ואם הערים שבתוך הממלכה מפולגות, אין הממלכה יכולה לאגור חיל וכוח כנגד ממלכה אחרת. וכן כשעיר נלחמת בעיר, צריכים אנשי העיר איש ברעהו להתאחד, ואם לא - כיצד תילחם העיר? וכן כשמשפחה נלחמת במשפחה, צריכים בני המשפחה איש באחיו להתאחד, ואם בתוך המשפחה עצמה אין אחדות, כיצד תילחם כנגד משפחה אחרת? הכלל: כל יחידה גדולה הנלחמת ביחידה גדולה אחרת חייבת שכל הפרטים שבתוכה יהיו מאוחדים.

וזהו שאומר הנביא: הסכסוך יתחיל מן הפרטים הקטנים ביותר, עד שלא יוכלו כלל יחידות גדולות להילחם זו בזו. ממלכה לא תילחם בממלכה מפני שבתוכה עיר מסוכסכת בעיר, ועיר לא תילחם בעיר מפני שבתוכה איש מסוכסך באחיו, ואף משפחה לא תוכל להילחם במשפחה מפני שבתוכה כל אחד מסוכסך עם חברו. לכן פותח הכתוב "ונלחמו איש באחיו" - אפילו בין בני המשפחה לא תהיה אחדות. אל תחשוב שתהיה כאן מלחמת גושים בתוך מצרים, אלא מלחמה שבה אויבו של כל אחד הוא שכנו ואחיו. שנאה ופירוד בפרטים הקטנים ביותר של המשפחה המצרית. שהרי אם יש אחדות פנימית, גם הנלחם בעיר אחרת מרגיש גיבוש בעירו, והנלחם במשפחה אחרת מרגיש גיבוש במשפחתו. אבל כאן - גם בתוך הבית פנימה יהיו מריבות. וזהו "וסכסכתי מצרים במצרים", שיתחיל אפילו מאיש באחיו. וכפי שאנו רואים בזמננו, הנבואה הזאת כבר מתחילה להתקיים.

פסוק ג: ונבקה רוח מצרים

וְנָבְקָה רוּחַ־מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל־הָאֱלִילִים וְאֶל־הָאִטִּים וְאֶל־הָאֹבוֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים׃

למצרים הייתה מאז ומעולם רוח חוכמה ורוח גבורה. הם היו אומה חכמה ביותר וגיבורה ביותר. החוכמה המצרית בתקופה הקדמונית הייתה מעל הסטנדרט: חרטומים, אשפים, מכשפים, חכמים גדולים. עד היום אין יודעים בדיוק כיצד נבנו הפירמידות וכיצד חנטו את המתים. מצרים הייתה מן האומות הקדומות שהיה להן כתב, ובפירמידות מתוארת ממלכה מסודרת ותיאורים מסודרים של כל הנעשה עם המלך. מצרים הייתה ידועה כמעצמה חכמה.

"וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ" - נבקה לשון התרוקנות, כמו "הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ". אותה רוח חוכמה ואותה רוח גבורה תתרוקן מהם ותעזוב אותם. "וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ" - גם בענייני מלחמה וגם בהנהגת המדינה הייתה להם עצה, הכל היה מתוכנן בסדר מופתי. אומר ה': את כל התוכניות והאסטרטגיות אבלבל ואבלע ואשחית מהם.

"וְדָרְשׁוּ אֶל־הָאֱלִילִים וְאֶל־הָאִטִּים" - כשאין לאדם עצה ואין חוכמה ואין תבונה, הוא שואל מאין יבוא עזרי, ובאמת ילכו לבקש מן האין: האלילים, האפס, התוהו. שהרי בהם עצמם כבר אין דבר, ומה יבקשו? "האטים" הם אף הם מין של אליל. "האובות" הם המעלים באוב, ו"הידעונים" הם המשתמשים בעצם של חיית הידוע, שהיו נותנים אותה תחת בית השחי ועל ידה יודעים דברים נסתרים. נמצא שלא תהיה להם חוכמה, עצה ותבונה, לא מצד עצמם ולא מכוח חיצוני של האלילים, האטים והאובות.

פסוק ד: ביד אדונים קשה

וְסִכַּרְתִּי אֶת־מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל־בָּם נְאֻם הָאָדוֹן יְהֹוָה צְבָאוֹת׃

עד כאן זה מה ששומע ישעיהו כביכול מאת ה' הרוכב על עב קל ובא למצרים: "וסכסכתי מצרים", "ונבקה רוח מצרים", "וסכרתי את מצרים" - נאום האדון ה' צבאות. וזה יהיה סופם: אמסור אותם ביד אדונים קשים ואכזריים.

ושואל המלבי"ם: מדוע "אדונים" ולא "אדון"? אלא שאם מולך עליהם אדון אחד אכזר, אין הוא יכול להתאכזר אל כל אדם ואדם בפרט. הוא יכול להרע באופן כללי, אבל הוא מוגבל - מצרים היא מיליונים. אולם כאן יהיו "אדונים קשה", המושלים יהיו רבים וקשים, ואז על כל עיר יש מושל ועל כל כפר יש מושל, וכשמושל הכפר קשה הוא מכיר את כל האנשים ומוציא לכולם את הנשמה. לכן "ביד אדונים קשה" חמור הרבה יותר מ"אדון קשה".

"וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל־בָּם" - ואם תאמר: הרי זה רק אדון מקומי, אפרוק את עולו מעליי. לכך נאמר שיהיה מלך עז ותקיף שימשול באדונים הללו ויחזיק את ידם למשול ממשל רב. נמצא שיש כאן אדונים קשים שאיש לא יימלט מהם, ומעליהם אוטוריטה של מלך רב הדואג שהאדונים הקשים יעשו את מלאכתם כראוי.

המלבי"ם מבאר את הלשון "וסכרתי", הכתוב בכ"ף, מלשון סכר, כמו "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם", שעניינו לסגור דבר שלא ימשיך. ולפעמים בא בשי"ן ולפעמים בסמ"ך, ונראה זאת שוב בהמשך הפרק. וסכר קרוב לסגר, שהכ"ף והג"ף מתחלפות, ובעצם זה אותו רעיון: לסגור דבר או לסכור דבר. הסוכר את הנהר שם לו סכר וסוגר את מימיו שלא יצאו. וכך "וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה" - אסגיר אותם ביד אדונים קשים.

עוד מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "קשה" ל"עז": עז שייך לעיזוז, כוח, אומץ, גבורה, און ותוקף. ואילו קשה קשור לכבדות, כמו עבודה קשה, ולב קשה ואכזר. לכן האדונים יהיו קשים - אכזריים, נותנים עבודה קשה ומכבידים את העול, והמלך יהיה עז - תקיף, בעל כוח, אומץ וגבורה, המחזיק את האדונים הקשים הללו. וזה מורה על אכזריות גדולה מאוד בהתנהלותם מול עמם. וגם זאת אנו רואים בתקופה האחרונה, כיצד הממשל שם הורג באנשיו ונלחם באנשים שבתוך הממשל, והם עדיין רק בתחילת הסיפור, שכן סיפורם רחוק מלהסתיים, ודברי הנבואה כאן עדיין לפנינו.

פסוק ה: ונשתו מים מהים

וְנִשְּׁתוּ־מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ׃

מכאן ואילך מתאר הנביא כיצד על ידי שיאבדו את ממשלתם ויהיו למס עובד תחת ממשלה אחרת, יאבדו גם את פרנסתם ומחייתם. והוא מונה חמישה דברים. הראשון: מקור השפע של ארץ מצרים - הנילוס. הנילוס היה עולה ומשקה את אדמתם, והיו להם שיטות מתוחכמות ביותר של יאורים ואמות מים, כיצד לפצל את מי הנילוס העולה ולהוליכם עד עומק השדות ולמרחק רב. ועתה "נהר יחרב ויבש".

"ונשתו" מלשון נשייה והעתקה, כמו גיד הנשה - הגיד שנשה ונעתק ממקומו. "ונשתו מים מהים" - המים יעתקו ממקומם מן הים. בתקופות הקדמוניות האמינו שהמים שבנילוס ובכל הנהרות נובעים ממי הים שמתחת לארץ. אמנם קשה מעט להבין זאת, שהרי מי הים מלוחים, אלא אם נאמר שהם מסתננים בתוך האדמה, אך על כל פנים כך האמינו, שכל הנהרות מקבלים ממי הים. ולכן ברגע ש"נשתו מים מהים", כלומר נחסרו ונעתקו מים מן הים, ממילא "ונהר יחרב ויבש" - גם נהר הנילוס המשקה את אדמתם יחסרו ממנו המים.

כאן מבחין המלבי"ם בין נהר, נחל ויאור. נהר הוא צר יותר מן הים והוא מושך וזורם בכוח ושוטף במים רבים. נחל אינו צר אלא מתפשט יותר, ואינו עמוק ואינו זועף כנהר, אלא "כְּמֵי הַנַּחַל הַהֹלְכִים לְאַט", זורמים במנוחה. יאור הוא בדרך כלל בריכה המתמלאת ממי הגשמים, ונקרא יאור מפני שהגשם נקרא אור, כמו "עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר" שכוונתו לגשם. ואם תאמר: הרי במצרים אין גשם? תשובה: מהיכן מגיע נחל הנילוס? מאפריקה, מנחלים הבאים מהפשרת שלגים, ובסופו של דבר הכל מגיע מן הגשם. ולכן שייך לקרוא לאותם מקווי מים יאורים, שהם בריכות שהיו חופרים כדי לאגור בהם את מי הנילוס. ולכן הביטוי יאור מופיע הרבה ביחס לנילוס, שכן שם עשו יאורים רבים כדי להשקות את שדותיהם הסמוכים לו.

"יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" נראה ככפילות, ומבאר המלבי"ם: "יחרב" נאמר תמיד על דבר לח שמתייבש והולכת ומתמעטת לחותו, זה השלב הראשון. ו"יבש" הוא השלב השני, לאחר שכבר הגיע ליובש גמור.

פסוק ו: והאזניחו נהרות

וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת דָּלְלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ׃

הנביא ממשיך לתאר מה יקרה בנילוס ובשאר נהרותיהם. הנהר והים שכבר נעתקו והתייבשו, מעתה יעזבו את הנהרות הקטנים. שהרי מן הנילוס, שהוא הנהר הגדול, היו מתפשטים נהרות וזרועות בכל המדינה, והם נקראים נהרות מפני שהם שוטפים ויוצאים מן הנילוס.

"והאזניחו" מן הפועל זנח. ומבחין המלבי"ם בין עזב ונטש לבין זנח: עזב ונטש יכולים להיאמר על דבר שלא הייתי צריך אותו ולכן עזבתיו, אבל לזנוח דבר מורה על ריחוק ותיעוב גמור. כשרוצים לומר על מישהו שעזבוהו בצורה קשה אומרים שזנחו אותו, וזה ביטוי חמור הרבה יותר מנטישה. ועוד: הכתוב נקט לשון הפעיל, "והאזניחו" ולא "זנחו", ללמד שנעשה בו רושם שלא יצלח עוד למלאכתו. לא סתם זניחה, אלא זניחה בכוונה תחילה, להראות שאין צורך בו עוד כלל ולא יהיה ראוי לכלום. כמו "הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ", שכתוב שטימא אותם ושירת בהם לעבודה זרה, וכמו "הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו", וכמו "וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" - עושה בו רושם המראה שהוא מרחיקו לחלוטין, לא זונח והולך בלבד אלא עושה בו רושם שאין משתמשים בו עוד כלל.

"דָּלְלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר" - ולא זו בלבד, אלא אף היאורים שבני אדם חופרים בקרקע כדי לאגור מים. ומדוע נקראו "יאורי מצור"? מפני שנועדו לסייע בשעת מצור, שהרי בעת מצור חייבים מה לשתות, ולכן היו עושים יאורים ואוגרים בהם מים, ואם יבוא מצור או מלחמה יהיה להם מהיכן לשתות.

"דללו" מורה על מיעוט של דבר. העני נקרא דל - שנתמעט מעושרו. מי נקרא דל? מי שהיה עשיר קודם ונידלדל ונתמעט בעושרו. ואם הוא חולה - שנתמעט מבריאותו, כמו שאמר רעהו של אמנון: "מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ", ואז גילה לו שהוא אוהב את תמר, ויעץ לו את עצת הלביבות. שם "דל" פירושו שהיה חזק ונידלדל. וכן בעניין מיעוט כבוד: "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב", "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה". תמיד דל משמעו שהיה הרבה ונתמעט. אף כאן: הנהרות היו שוצפים ודללו, ובשלב השני "חרבו", יבשו לגמרי, ואפילו היאורים שעשו הם עצמם.

"קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" - לא רק שהמים התייבשו, אלא אף הקנה והסוף הגדלים תמיד על שפת היאור קמלו מרוב יובש ולא נותר בהם מאומה. וזה תמיד השלב השני: תחילה מתייבשים המים, ואחר כך מתייבשים גם הצמחים שלידם. הנביא הולך בהדרגה כדי להראות לאיזה יובש יגיע הדבר.

פסוק ז: ערות על יאור

עָרוֹת עַל־יְאוֹר עַל־פִּי יְאוֹר וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר יִיבַשׁ נִדַּף וְאֵינֶנּוּ׃

דבר נוסף: המצרים התפרנסו מן התבואה שגדלה בארצם. תבואה רבה הייתה להם, שכן השקו מן הנילוס ולא היה להם מחסור במים, ולכן גדלה התבואה בכמות גדולה, והיו באים למצרים לשבור אוכל, כמו שהיה בימי יוסף, שהיה במצרים דגן רב. ועתה אומר הנביא שגם הזרעים הגדלים מעצמם על ידי היאור, ואפילו אלה שעל שפת היאור, כולם ייבשו.

"ערות" - כמו "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן". מעורה פירושו מחובר, השורשים מתערים באדמה, וההתפשטות של השורשים והתערבבותם באדמה נקראת ערות. "ערות על יאור" - הצמחים המעורים על היאור, ולא רק היונקים ממנו מרחוק, אלא "על פי יאור", ממש בסמיכות למים, שהם מקבלים את המים הטובים ביותר ואת כמות ההשקיה המיטבית. "וכל מזרע יאור" - ולא תאמר שרק הגדלים מאליהם ייבשו, אלא אף מה שבני אדם זורעים, ששורשם חזק יותר ומתקיים יותר, אף הוא ייבש, "נדף" - כנדחף ממקומו, שהרוח תעיף אותו משם, "ואיננו".

עוד מוסיף המלבי"ם פירוש שני ב"על פי יאור": לפי הפירוש הראשון הכוונה כמו "על פי הבאר" ו"על פי המערה", מה שגדל בפתחו של היאור. אך אפשר לפרש "על פי" כמו "עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו" ו"על פי פרעה", שעניינו על פי פקודתו. וזהו שאומר: אותם צמחים שגדלו מעצמם, גדלו כביכול על פי היאור - לא אתה זרעת אותם, אלא היאור כאילו הורה להם לגדול, על פי הוראת היאור צמחו. ואף הם בסופו של דבר נדף ואיננו, תבוא רוח ותדיף אותם משם.

פסוק ח: ואנו הדייגים

וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל־מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל־פְּנֵי־מַיִם אֻמְלָלוּ׃

הדבר השלישי: מקור פרנסה נוסף היה הדגה. ראשית התפרנסו מן המים, שנית מן התבואה, ושלישית מן הדגים שהיו צדים ביאור, שהיו שם דגים רבים ביותר. "ואנו" מלשון אנינות, כמו אונן.

המלבי"ם מבאר את ההבדל בין "ואנו" ל"ואבלו": האונן הוא המתאונן בליבו, מיד כשנפטר המת יש לו אנינות בלב ולכן נקרא אונן. ואילו אבלות היא בפרהסיה. האנינות היא בפנים והאבלות בחוץ, וכלשון מדרש איכה: אנינות בפנים ואבלות בחוץ. לאחר שנקבר המת חדלה האנינות שבלב ומתחילה האבלות.

לפיכך: הדייגים יתאוננו מיד כשייבש היאור, שהרי נתמעטה פרנסתם - היו דגים מן היאור וכעת אינם יכולים לדוג. ואחר כך "ואבלו כל משליכי ביאור חכה", אלה הצדים את הדגים הגדולים יותר על ידי חכה, שהיו משליכים צלצל עם חבל והדגים הגדולים נתפסים בו ומושכים אותם. הם יתאבלו רק בשלב השני, כשהדבר כבר יהיה גלוי, מפני שהדגים הגדולים מתקיימים זמן רב יותר מן הדגים הקטנים. בשלב הראשון ייעדרו הדגים הקטנים שהדייגים דגים אותם, ובשלב השני, כשהדבר כבר גלוי לכל, תהיה האבלות גלויה גם אצל משליכי החכה.

"וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל־פְּנֵי־מַיִם אֻמְלָלוּ" - מכמורת היא רשת, ובה אוספים דגים רבים, ובדרך כלל גם כשאין דגים מרובים עדיין אפשר לצוד ברשת. ואומר הנביא שיגיע מצב שגם פורשי המכמורת, שתמיד עוד מוצאים דגים כשאיש כבר אינו מוצא, גם הם אומללו, שהרי כל הדגים ימותו ולא יישאר להם עוד מה לדוג.

פסוק ט: ובושו עובדי פשתים

וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי׃

הדבר הרביעי: מקור רווח ופרנסה נוסף במצרים היה הפשתן. הפשתן גדל שם לרוב, כמו שכתוב "שֵׁשׁ וָאַרְגָּמָן... חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם". השש הוא בגד פשתן, והוא גדל הרבה במצרים, ומצרים הייתה מעצמה גדולה של אריגת בגדי שש.

ואומר הנביא שגם זה לא יהיה להם: אותם העושים מלאכת פשתים, ואותם העושים "שריקות", היינו הפשתן השרוק, והאומנים האורגים את הבגדים - "ואורגים חורי", הבגדים הלבנים, מלשון חיוור שהוא לבן, וכתרגום "חמר חיוור עתיק". גם הם בושו, שיחפשו ולא ימצאו, מפני שלא יהיה להם פשתן. וההסתברות פשוטה: אם אין נהרות ואין גידולים, גם פשתה לא תגדל, וממילא כל אלה שפרנסתם מן הפשתן, אף פרנסה זו תיעדר מהם.

פסוק י: והיו שתותיה מדוכאים

וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים כָּל־עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי־נָפֶשׁ׃

הדבר החמישי: רבים שם התפרנסו מבנייה. מה היו בונים? סכרים להוצאת מים מן הנילוס אל החפירות המיועדות להם. וכבר הזכרנו שהייתה להם בזה חוכמה גדולה מאוד של מפלסים, ולדעת כיצד להטות את מי הנילוס להשקיית השדות. "שתותיה" הם העובדים במלאכה זו, להגיר את המים שיהיו שוטתים כראוי, וגם הם יהיו מדוכאים בעוני, שהרי אם אין מים אין פרנסה גם למתפרנסים מן הסכרים.

"כָּל־עֹשֵׂי שֶׂכֶר" - שכר כאן כפשוטו סכר, כמו שאנו קוראים היום, כדי שהמים ינוחו שם. ו"אגמי נפש" מלשון "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ", נופש ומנוחה, שהאגם שם נח ואינו ממשיך לזרום. והיו עושים סכר כדי שהאגם ינוח שם. גם אלה יהיו מחוסרי פרנסה, שכן כולם יהיו מדוכאים ומחוסרי פרנסה, שברגע שאין נילוס אין ממנו פרנסה.

המלבי"ם מביא הסבר נוסף בשם מפרשים: "אגמי נפש" כמו "עגמי נפש", שתהיה להם עוגמת נפש בכך. ולפי זה אין זה מלשון אגם אלא מלשון עגום, עוגמה וצער. ויש עוד הסבר: אגם המכיל דגים, שהדגים נקראים נפשות, ו"אגמי נפש" הוא הנהר האוגר בתוכו את נפשות הדגים.

פסוק יא: אך אוילים שרי צוען

אַךְ־אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה בֶּן־חֲכָמִים אֲנִי בֶּן־מַלְכֵי־קֶדֶם׃

כעת פונה הנביא אל שרי פרעה ואל יועציו: איך לא חזיתם וצפיתם מראש את הגזירה שנגזרה עליו מן השמיים? איך אתם מבטיחים לו הבטחות של הבל, שאין לו מה לדאוג ואין לו ממה לחשוש והכל יהיה בסדר? "אוילים שרי צוען" - אוילות היא שעשיתם.

הנביא פונה כאן לשתי קבוצות: "שרי צוען" ו"חכמי יועצי פרעה". מבאר המלבי"ם: השרים הם מנהיגי המלכות, חברי הממשלה. והחכמים הם היועצים - אין הוא שר, אך כשהמלך זקוק לעצה הוא פונה אליו, בין בחוכמות האלוהיות, כביכול, אותן חוכמות של כוחות האלים שהאמינו בהן, ובין חרטומי מצרים שהיו בקיאים בכל החוכמות שהיו מקובלות אז, שבזמנם הייתה לחרטומי מצרים חוכמה גדולה.

תחילה פונה הנביא אל החכמים: איך אתם מייעצים לפרעה ומעודדים אותו להתפאר ולומר "בן חכמים אני" - יש לי חוכמה מקובלת מאבותיי, לא אדם שרק עתה התחיל ללמוד, אלא חוכמה מקובלת ומיוסדת. ואחר כך פונה אל השרים, חברי הממשלה: איך אתם מעודדים את פרעה להתגאות ולומר "בן מלכי קדם" - אין לי מה לחשוש שמא תיפול מלכותי, שהרי לא אתמול עליתי למלוך, אלא יש לי שושלת מלוכה עתיקה וותיקה ואין לי ממה לחשוש. איך אתם מייעצים לו עצות כאלה?

לסיכום:

בפרק זה מנבא ישעיהו על מפלת מצרים בהדרגה שיטתית. תחילה נופלת האמונה: ה' בא על עב קל, ואלילי מצרים נעים ולב מצרים נמס. אחר כך נופלת האחדות: סכסוך היורד עד לפרטים הקטנים ביותר, איש באחיו, עד שאין בכוחם להילחם כלל. אחר כך נופלת החוכמה: רוח מצרים מתרוקנת ועצתה נבלעת, והם פונים אל האלילים והאובות. אחר כך נופלת החירות: אדונים קשים ורבים ומלך עז מעליהם. ולבסוף נופלת הפרנסה בחמישה ראשים: הנילוס עצמו, התבואה, הדגה, הפשתן והבניין על הסכרים. ובסיום פונה הנביא אל החכמים והשרים שעודדו את פרעה להתגאות בייחוסו ובחוכמת אבותיו, ומכנה אותם אווילים: כל אותו ביטחון עצמי אינו עומד מול עצת ה' צבאות.