פתיחה: פרק שהוא המשך ישיר לפרק הקודם
פרק י"ח בישעיהו זכה אצל רוב המפרשים לביאור אחד: נבואה על גוג ומגוג, נבואה לעתיד לבוא. אולם המלבי"ם, שכותב את דבריו אלו בסוף הפרק, חולק ואומר: אינני מבאר כמותם. שיטתו היא שכל הנבואות העתידות מתחילות רק מימי חזקיהו והלאה, ואילו כאן אנו עומדים עדיין לפני ימי חזקיהו. על כן בשלב הזה עוד אין בידינו נבואות מסוג של גוג ומגוג וביאת המשיח, והפרק כולו הוא המשך ישיר לפרק הקודם.
וכפי שכבר הזכרנו כמה פעמים: חלוקת ה"קפיטלס", כלומר הפרקים, אינה חלוקה יהודית אלא חלוקה נוצרית. לכן אין להתפעל מכך שכאן "מתחיל פרק חדש"; על פי החלוקה היהודית אין לפרקים משמעות, וכאן לדעת המלבי"ם מדובר בהמשכו הישיר של הפרק שקדם לו.
הוי ארץ צלצל כנפיים - ביאור המשל
הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי־כוּשׁ׃
בפרק הקודם נאמר שיהיו "המון עמים רבים", ואותם עמים שבאו ושטפו את אפרים, את עשרת השבטים, הקדוש ברוך הוא יכה בהם. עתה בא הנביא לבאר את המשל: מי הם אותם המון עמים רבים? זוהי הארץ אשר מעבר לנהרי כוש, ארץ אשור. ומדוע היא נקראת "צלצל כנפיים"? מפני שהיו שם עופות רבים המתאספים, כדרך העופות המתאספים בארצות החמות; ויש שכינוי זה מוסב על האוניות. "צלצל" הוא מין ארבה, והיינו שהם כארבה או כעוף.
הצירים והמלאכים - שליחות אשור
הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי־גֹמֶא עַל־פְּנֵי־מַיִם לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל־גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט אֶל־עַם נוֹרָא מִן־הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו־קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר־בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ׃
בפסוק זה נדמה שאין קשר בין מילה למילה, ובאה שיטת המלבי"ם ועושה סדר. "השולח בים צירים" - מלך אשור שולח שליחים אל עם ישראל, ונותן אותם בכלי גומא, סירות גומא הרצות במהירות על פני המים.
המלבי"ם מבחין כאן בין "ציר" ל"מלאך". המלאך הוא שליח הנשלח להודיע הודעה, ושמו על שם שהוא עושה מלאכתו - מלאך מלשון מלאכות ומלאכה. הוא נשלח, עושה את שליחותו והולך לביתו. ואילו הציר הוא זה שהולך וחייב לשוב אל שולחו כדי למסור לו את התשובה, מה בסופו של דבר נסגר. מכאן גם הקשר למילה ציר שבדלת הסובבת על צירה, שהיא הולכת וחוזרת לאותו מקום. ועל כך נאמר "ציר נאמן לשולחיו" - נאמן להחזיר לשולחיו תשובה, וכן "וציר בגויים שולח".
ומה אומרים אותם צירים לישראל? אתם גוי שחילקו את ארצכם בקו - קו הוא כעין מידה, מטר - לקחו את ארצכם ומדדו וחילקו אותה, זה נוטל חלק זה וזה נוטל חלק זה. "ומבוסה" - שכל אחד ביסס וסיפח לעצמו את חלקו, דרך בו והחזיק בו. "אשר בזאו נהרים ארצו" - ואף את נהרות ארצכם בזזו.
ומכאן מסקנת השליחות: אין לכם עצה להימלט. מה אתם צריכים לעשות? לשלוח שליחים, מלאכים הרצים במהירות, אל גוי אשור - "לכו מלאכים קלים אל גוי ממושך ומורט". אתם כבר בידיי, ואין לכם אלא להיכנע ולשלוח אליי שליחים.
ומיהו אותו "גוי ממושך ומורט"? "ממושך" - גוי גדול שארצו משוכה למרחוק; "ומורט" - שחרבו מבריקה וממורטה, מלוטשת לבוא ולנקום במי שלא יעשה את רצונו. "אל עם נורא מן הוא והלאה" - עם שכל האנשים מתייראים ממנו, ממקום שהוא שוכן והלאה כולם מפחדים ממנו פחד מוות. זה בדיוק מה שחזקיהו לא היה מוכן לעשות: לקבל עליו את עול מלך אשור.
כל יושבי תבל - שליחות אל כל האומות
כׇּל־יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא־נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ׃
הצירים של מלך אשור אומרים שלא רק עם ישראל חייב להימסר לידיו, אלא גם כל יושבי תבל שבקצה העולם, ואף "שוכני ארץ" - אלה השוכנים במקומות בלתי מיושבים, באוהלים שבשממה. איש מהם לא יימלט מידו.
"כנשוא נס הרים תראו" - הנס הוא כלונס גדול שבראשו תולים את הדגל. כך היו יוצאים למלחמה בימי קדם, כפי שרואים בציורים הקדמונים: אדם הולך בראש הקרב ובידו כלונס גבוה ועליו הדגל, כדי שידע הצבא לאיזה כיוון להתקדם. אתם תראו את דגל המלחמה על ההרים. ואם לא די בכך - "וכתקוע שופר תשמעו", את קול השופרות שהיו תוקעים לפני הקרב. משום כך על כל יושבי תבל להיכנע לו. נמצא שהשליחות הזאת לא נשלחה לעם ישראל בלבד, אלא לכל הגויים כולם.
תשובת ה' לאשור: אשקוטה ואביטה במכוני
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֵלַי אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי כְּחֹם צַח עֲלֵי־אוֹר כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר׃
כעת פונה הנביא אל אשור ואומר לו: לא כמחשבותיך מחשבות ה' יתברך, ולא כתוכניותיך תוכניותיו. "אשקוטה" - בתחילה אשקוט ואתן לך להחריב עמים רבים ולעשות כיבושים רבים, אבל אל תחשוב שאיני רואה. "ואביטה במכוני" - ממקום שבתי אביט, "מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך". אביט על ירושלים ועל בית המקדש, שהרעה שלך לא תעבור שם; כוונות הכיבוש שלך ייעצרו שם בירושלים, ולא תהיה חרב במקדשי על ידך.
"כחום צח עלי אור" - כחום הבא לייבש את המטר ("אור" הוא מטר), שאחרי ירידת הגשם החום מייבש אותו לחלוטין. "כעב טל בחום קציר" - וההפך: בשעה שיש חום של קציר ויובש, מגיעים עבים ומורידים טל, והלחות מבטלת את היובש ומביאה ברכה.
אומר המלבי"ם: שים לב שהנביא תפס כאן שני דברים מנוגדים - מצד אחד היובש המשבית את הלחות, ומצד שני הלחות המבטלת את היובש. ומה הכוונה בזה? שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר לאשור: אני עושה שתי פעולות מנוגדות. מחד גיסא אני מכין אותך לייסר גויים, נותן בך עוז וגבורה להילחם בכולם; ומאידך גיסא אני שומר על חזקיהו שלא ייפגע על ידך.
ואין כאן סתירה, אלא הכל למטרה אחת. שהרי אילו היה הקדוש ברוך הוא מציל את חזקיהו ממלך חלש, וכי הייתה ניכרת בכך גבורת ה'? אדרבה: דווקא מפני שאני מכין אותך ועושה אותך מלך אדיר כל כך, ובסופו של דבר עם כל האדירות והכוח והגבורה תגיע לירושלים ותיפול שם - מפלה זו גדולה הרבה יותר. נמצא ששני הדברים נועדו לתכלית אחת, שיתקדש שמו בעולם. ועל זה נאמר "משגיא לגויים ויאבדם": כאשר הקדוש ברוך הוא מגדיל את הגוי, האיבוד שלאחר מכן גדול הרבה יותר.
כריתת הזלזלים - סופם של המחוברים לזרים
כִּי־לִפְנֵי קָצִיר כְּתׇם־פֶּרַח וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת־הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז׃
בפרק הקודם נאמר לנו שבני אפרים, עשרת השבטים, "זרעו זמורת זר": הם התחברו עם העמים, נשאו מהם נשים, ועשו כלאיים בתוך הכרם שהקדוש ברוך הוא ייעד לעצמו. ואמר הקדוש ברוך הוא שסופו של העם הזה שיבוא נחל שוטף וישטוף אותו - שיבולת מחנה אשור שטפה אותו, לא הותירה ממנו מאומה, והגלתה אותו לבין האומות.
וכאן הוא מוסיף: עוד לפני שיתבשל הקציר, מאותה תרכובת של זמורת זר שחיברו - עוד לפני שהגיע לבשלות, אפילו אם כבר יש פרח שהתחיל לפרוח, ואפילו הציץ ציץ וכבר עשה פרי שלא נתבשל לגמרי - "וכרת הזלזלים במזמרות". הקדוש ברוך הוא יכרות את הזלזלים, הם הזמורות הזרות שחוברו בתוך הנטיעה הקדושה, האומות שעליהן סמך שבט אפרים ובהן התחתן.
מהו "כתום פרח ובוסר גומל יהיה ניצה"? מבאר המלבי"ם שיש אילנות שהפריחה קודמת להנצה, כמו בשקדים, וכמו שנאמר במטה אהרן "ויוצא פרח ויצץ ציץ" - תחילה פריחה ואחר כך הנצה, וכאן הוא מדבר בסדר זה: תום הפרח ואחריו הניצה. ויש אילנות שההפך, תחילה מנץ ואחר כך פורח, כמו "יציץ ופרח ישראל". ו"בוסר גומל" - גמילת בוסר היא ענבים שעדיין לא התבשלו, כלשון "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".
"הזלזלים" - מילה שאין לה שום דמיון במקרא, והיא מופיעה באופן חד פעמי אצלנו. לפי העניין, אומר המלבי"ם, הכוונה לענפים הזרים שהבריחו והרכיבו בתוך כרם בית ישראל, והם קרויים זלזלים מלשון זוללים וחומסים את לחות האילן, שהם יונקים ממנו לחיות עצמם; או מלשון הזלה, שהם מזילים את המיץ ואת שומן האילן, כלשון "יזל מים מדליו", וכביכול חומסים אותו לעצמם. את הזלזלים הללו אכרות במזמרות.
"ואת הנטישות הסיר התז" - הנטישות הן הענפים ההולכים ומתפזרים ונטושים על פני השדה, כמחנה הנטוש על פני השדה, ענפים שהתפשטו מאוד. ומי הם? עשרת השבטים, שנעשו כגפן מורכבת והתערבו בגויים. אתם נעשיתם נטושים על פני השדה והתערבתם באומות - לפיכך התז יתיז אתכם לארץ אחרת, יגלה אתכם ויסירכם מן הארץ הקדושה אל בין אותם עמים.
מאכל לעיט ולבהמה
יֵעָזְבוּ יַחְדָּו לְעֵיט הָרִים וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכׇל־בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף׃
"יעזבו יחדיו" - יהיו הפקר לעופות ולחיות, בקיץ ובחורף, כל ימות השנה יהיו מאכל להם. "העיט" הוא העוף הדורס המוכר לנו בשם זה. ובאשר ל"בהמת הארץ": יש מסבירים שהכוונה לחית הארץ, שהרי קשה לפרש בהמה, משום שבהמות אינן אוכלות בשר וחיות הן האוכלות בשר. אך ייתכן מאוד, אומר המלבי"ם, שהיות והמשל כאן הוא בזלזלים, בענפים של שבט אפרים שיהיו למאכל, ומי אוכל ענפים? לא חיות אלא בהמות - לפיכך נקט הכתוב "בהמת הארץ". אף שכשמדברים על בני אדם מתאים יותר מאכל לחיות, שהחיות אוכלות בני אדם ולא הבהמות, כאן הלשון הולכת אחר המשל. "וקץ עליו העיט" - העיט יקוץ אותו, "וכל בהמת הארץ עליו תחרף" - כל בהמת הארץ תלך ותאכל את נבלתו.
יובל שי לה' צבאות - השבת עשרת השבטים
בָּעֵת הַהִיא יוּבַל־שַׁי לַיהֹוָה צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן־הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו־קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל־מְקוֹם שֵׁם־יְהֹוָה צְבָאוֹת הַר־צִיּוֹן׃
לאחר שייכרתו הרשעים מעם ישראל, והכוונה לעשרת השבטים, "יובל שי לה' צבאות". ומי יביא את השי? "עם ממושך ומורט" - זו אשור, שארצה משוכה על פני כל הארצות וחרבה ממורטה. ומהיכן יובא? "ומעם נורא מן הוא והלאה" - מארץ אשור. ומה יהיה השי עצמו? "גוי קו קו ומבוסה" - אותו גוי שנטו עליו קו וחילקו את ארצו במידה, ושהיה במצב של מבוסה כפי שהסברנו למעלה, הלא הם עם ישראל, עשרת השבטים. אותם עצמם יוביל אשור כשי לה' יתברך, כלומר יחזירו את עשרת השבטים.
ואם תשאל: הרי המלבי"ם אמר שאין כאן נבואות עתידיות אלא נבואות שהתקיימו? משיב המלבי"ם: אמת, ובימי חזקיהו כתוב שרבים מעשרת השבטים שבו לירושלים להסתופף בצילו של חזקיהו, וכדברי חז"ל שירמיהו הוא שהשיבם. כלומר שעתידים היו אשור לתת רשות לעשרת השבטים לשוב. וזה שנאמר "אל מקום שם ה' צבאות הר ציון" - לשם עתידים עשרת השבטים לחזור, על ידי אותו עם ממושך ומורט, המפוזר על פני כל הארץ, שכבש עמים רבים וחרבו ממורטה, והוא יוביל שי לה' יתברך: את עשרת השבטים שעתיד להשיבם.
לסיכום:
הפרק, לשיטת המלבי"ם, אינו נבואת גוג ומגוג אלא המשכו הישיר של הפרק הקודם, ועניינו במלך אשור. תחילה מתואר שילוח הצירים והמלאכים מארץ "צלצל כנפיים" שמעבר לנהרי כוש, הדורשים מישראל ומכל יושבי תבל להיכנע לגוי הממושך והמורט. אחר כך משיב הקדוש ברוך הוא: "אשקוטה ואביטה במכוני" - אניח לאשור להתגדל, אך אשמור על ירושלים, ושתי הפעולות המנוגדות (כחום המייבש וכטל המלחלח) משרתות מטרה אחת: "משגיא לגויים ויאבדם", שככל שיתגדל כן תגדל מפלתו ויתקדש שם שמים. בהמשך נכרתים הזלזלים, הענפים הזרים שהרכיבו בכרם ישראל, והנטישות מותזות אל הגלות ונעשות מאכל לעיט ולבהמת הארץ. ובסיום מתהפכת התמונה: אותה אשור אדירה עצמה תוביל שי לה' צבאות אל הר ציון - את עשרת השבטים שישובו לארצם.