ישעיהו פרק י"ז. הפרק הקודם עסק במואב, הפרק שלנו יעסוק בדמשק ובאפרים. משא דמשק, הנה דמשק מוסר מעיר והייתה מעי מפלה. אומר הנביא, בואו נראה את ההבדל שיש בין דמשק ובין אפרים. דמשק נחרבה לחלוטין, וממילא מוסר מעיר. מוסר מעיר הכוונה הוסרה מלהיחשב עוד בחשבון הערים. כבר לא מונים את דמשק מן הערים, אלא באיזה חשבון מונים אותה? והייתה מעי מפלה. חושבים אותה מהעיים. מה זה עיים? מקום חרב ושומם. את דמשק כבר לא מחשיבים במספר הערים, אלא חושבים, מחשיבים אותה במספר העיים, בתים שעברו מפולת, שעברו רעידת אדמה, כל מה שנוצר שם נהיה עיים. דהיינו, דמשק כולה, מה שנאמר פה בנבואה, יפלו בה הבתים, יהיה המקום שומם, לא יוכל אדם לבוא לגור שמה. מוסר מעיר והייתה מעי מפלה. יהיה לה כזאת מפלה שתחשב כעיים של בתים הנופלים.
עזובות ערי ערוער לעדרים תהיינה ורבצו ואין מחריד. אבל ערי ערוער, אלה הם הערים של אפרים, שהם כבר עזובות. עזובות זה מכבר, הכוונה היא מאז שהגלו את עשרת השבטים, הם גם יהיה להם נפילה, אבל הם לא יהיו עד כדי כך שוממים. אלא רק לעדרים תהיינה. הכוונה, זה לא שומם לחלוטין, צאן עוד יוכל לרעות שם. לעדרים תהיינה. ושלא תחשוב שירעו שם צאן רק לפרקים, אלא ורבצו ואין מחריד. הכוונה הצאן ירבץ שם בקביעות, מדוע? כי באמת שמה לא יהיה חיות רעות, לא יהיה מפולת של בתים.
עכשיו למה הנביא פה מחבר את מפלתם של דמשק למפלתם של אפרים? מה הקשר ביניהם? אנחנו ראינו לעיל שארם ואפרים התחברו יחד כדי לבוא להילחם כנגד יהודה. ולכן הוא בא ואומר, שניהם יהיה להם מפולת זהה, שניהם יפלו ביד סנחריב. רק המפולת של ארם, דמשק, תהיה קשה יותר, ששמה יהיה ממש עיי חרבות. לעומת זאת המפולת של אפרים, עוד המקום יהיה לעדרים תהיינה ורבצו ואין מחריד.
ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאום השם צבאות. ונשבת מבצר מאפרים. אנחנו זוכרים שאפרים חשבו לקבל עזר וסיוע מארם. הם פנו רצין, כן? ופקח בן רמליהו, הם חשבו שמלך ארם, רצין מלך ארם יעזור לפקח בן רמליהו למלכות ישראל, עשרת השבטים, כדי לבוא להילחם כנגד אחזיה, כנגד חזקיה. ומודיע ונשבת מבצר מאפרים. דהיינו כשדמשק תיפול, אז המבצר, איפה שחשבו אפרים להיבצר, הכוח שאפרים הלכו לסמוך עליו, וזה דמשק, נשבת. הכוח הזה יושבת. דמשק הייתה עיר מבצר ומשגב לאפרים, והם, ברגע שהם יפלו, אז המבצר הזה כביכול לא יהיה להם אצל מי להישגב, לא יהיה להם אצל מי להינצל. וממלכה מדמשק, דהיינו הממלכה תושבת מדמשק ומכל ארם. למה הם יהיו דומים? ושאר ארם ככבוד בני ישראל. שאר ארם יהיו דומים כמו שהיה לכבוד בני ישראל. הרי בני ישראל שהם אפרים, כבודם הושפל על ידי שבא סנחריב והגלה אותם. ואם כן, דעו לכם דמשק, עתיד דומה מצפה לכם. גם הכבוד שלכם וגם כל הממלכה שלכם תושבת כמו שהושפל הכבוד, ככבוד בני ישראל שהם אפרים, כך יהיה גם כן כבודכם, גם כבודכם יושפל.
מהשלב הזה הוא מתחיל לנבא על אפרים בלבד. והיה ביום ההוא ידל כבוד יעקב ומשמן בשרו ירזה. ידל הכוונה מלשון מידלדל, יתדלדל כבוד עושרו של יעקב. כידוע, יעקב בא לסמל את מצבם של ישראל בדרגה הנחותה יותר, לעומת ישראל שבא לבטא את מצבם של ישראל בדרגה הגבוהה יותר, לשון שררה. יעקב לשון עקב, לשון עקבה. ולא זו בלבד, ומשמן בשרו ירזה. משמן בשרו הכוונה אנשיו, אלה החזקים, אלה שמקימים את הממלכה, הם יהיו מתי מספר. לשון רזון.
והיה כאסוף קציר קמה וזרועו שיבולים יקצור, והיה כמלקט שיבולים בעמק רפאים. כעת הוא יתאר את השלוש גלויות שהם גלו על ידי סנחריב. ואז הוא אומר לנו כך, בגלות הראשונה זה יהיה דומה כאסוף קציר קמה. כמו מי שאוסף קציר של שדה שעומדת מלאה בקמותיה. זאת אומרת, הנמשל הוא, הארץ הייתה מיושבת כולה, כמו מי שאוסף קציר כשכל השדה בקמותיה. בפעם השנייה שהוא יבוא, וזרועו שיבולים יקצור. הוא דומה כמו מי שקוצר שיבולים מפוזרים, זה לא קמה, לא שדה שכל הקמה בה מלאה, אלא שיבולים מפוזרים פה ושם, אחרי הגלות הראשונה כבר לא נשארו פה הרבה, הארץ הייתה ריקה. ובפעם השלישית, והיה כמלקט שיבולים בעמק רפאים. מלקט שיבולים בעמק רפאים הכוונה מקום רזה, שהיו גדלים בו רק שיבולים מועטים. מי שבא לכנוס אותם, לא יכול לכנוס אותם במגל וחרמש. מה תלך לקצור שיבולת בודדת? אין לך ברירה אלא ללכת ולאסוף אותם בידיך. ולכן הוא כבר לא אומר יקצור, אלא כמלקט שיבולים, אוסף אותם ומלקט אותם אחד אחד בעמק רפאים. עמק רפאים זה מקום שאף אחד לא הולך לזרוע שם, מקום שהוא שומם. כך גם כן בפעם השלישית כשבא לכאן, אז כבר לא מצא אלא בודדים.
המלבי"ם אומר לפסוק הזה יש עוד ביאור בדרך של מליצה. והיה כאסוף קציר, כביכול כך יהיה האסוף קמה. פירוש הדבר, קמה היא התבואה שמחוברת לקרקע. יאספו את הקמה, שהיא התבואה המחוברת לקרקע, באותה קלות שבו אוספים את הקציר. מה היא קציר? קציר זה תבואה קצורה. את התבואה הקצורה הרי קל לאסוף, אתה רק הולך, מרים, לוקח. לעומת זאת קמה היא גדלה, קשה יותר לאסוף, אתה צריכה עוד פעולה של קצירה. אז הוא אומר תדע לך שכאשר יבוא לכאן האויב כדי לקחת את ארץ אפרים, את עשרת השבטים, והיה כאסוף קציר קמה. כמו שאוספים קציר, כך הוא יאסוף קמה. ולא זו בלבד, וזרועו, דהיינו גם בזרועו בלבד, בלי מגל, בלי חרמש, הוא יקצור את השיבולים מבלי להתייגע בכלל. ועם כל זה, והיה כמלקט שיבולים, הוא יקצור את הכל מבלי להשאיר מאומה. כמו אדם שבא ללקט שיבולים בעמק רפאים, שעמק רפאים זה מקום שאי אפשר לקצור שם בחרמש, אלא מלקטים אחד אחד, כך גם כן הוא לא ישאיר מאומה. מה הוא רוצה לומר? שאפילו ששבט אפרים כעת הם כמו קמה שמושרשת בארץ, ואז אתה אומר אה, עם כל כך גדול, עשרה שבטים מושרשים כאן, מי יוכל לקחת אותם להוריד אותם מפה? הוא אומר תדע לך, מלך אשור יאסוף אותם בכל כך קלות, כמו שאוספים תבואה קצורה. ודבר נוסף, הוא לא יצטרך, מה שאמרתי לך בהתחלה, זרועו שיבולים יקצור, הוא לא יצטרך אפילו לקצור עם כלי קצירה, הוא לא יזדקק לחרמש, הוא לא יזדקק למגל, אלא כמלקט שיבולים. מלקט שיבולים מוציאים ביד, כמו שאמרתי. כך גם כן הוא יאסוף אותם כמו אדם שמה שנקרא בידו, מבלי צורך לחרמש ומגל, בלי צורך לכלי קרב, הוא יכבוש אותם בקלות מרובה. זה בעצם נבואה על המפלה של אפרים, על מה שהם הלכו להתחבר עם מלך ארם כדי להילחם כנגד יהודה.
ונשאר בו עוללות כנוקף זית. שניים שלושה גרגרים בראש אמיר. ארבעה חמישה בסעיפיה פורייה, נאום השם אלוהי ישראל. ונשאר בו עוללות כנוקף זית. גם העוללות, שבדרך כלל היו משאירים אותם בכוונה לעניים, מכיוון שהעוללות זה מה שמשאירים כמתנות עניים, הענבים הבודדים, אומר לך גם זה לא יהיו כל כך רבים. ונשאר בו עוללות כנוקף זית. דהיינו כמה זה? זה מעט. בראש אמיר, הכוונה היא המובחר ביותר, יהיו רק שניים שלושה. זה מה שיישאר. ובסעיפים, מה זה סעיפיה ארבעה וחמישה? סעיפיה זה כבר הענפים המסתעפים מהגזע עצמו, ששמה בדרך כלל בענפים יש יותר פירות, אז יהיו ארבעה וחמישה. דהיינו מה שרוצה להגיד, גם מה שישאיר כאן סנחריב בסופו של דבר, יהיו ספורים, יהיו בודדים. עכשיו שימו לב, הוא כותב פה ונשאר בו עוללות כנוקף זית. מה ההבדל בין נשאר לבין נותר? הסברנו בעבר שנותר זה כאשר אני לוקח, מה שלא לקחתי הוא נקרא נותר. לעומת זאת נשאר זה מה שאני בכוונה תחילה החלטתי להשאיר. את זה אני משאיר, זה נקרא נשאר. אבל לעומת זאת אם לקחתי הכל ויש כמה שלא שמתי לב ולא לקחתי אותם, קוראים לזה נותר. נותר זה תמיד נותר מעצמו, לעומת נשאר שמשאיר אותם בכוונה. אז הוא ישאיר פה בכוונה כמה כדי שימשיכו לעבד את הארץ, לכורמים וליוגבים. כמה הם יהיו? אומר לך מתי מספר, מעט מזעיר. האמיר שכתוב כאן זה בדרך כלל ראש האילן. למה זה נקרא אמיר? כתוב את השם, השם האמירך היום, רומם אותך. אז קודם כל זה לשון חשיבות, דבר שני זה לשון גובה, מכיוון שזה בראש האילן. אז הוא חשוב כי מה שנמצא בצמרת הוא מקבל הכי הרבה שמש, ממילא הוא מבושל בדרך הטובה ביותר. דבר נוסף הוא גם גבוה, ולכן זה נקרא אמיר. סעיפים, כמו שהסברנו, זה הענפים הדקים שהם יוצאים מן הענפים העבים והם נושאי הפירות, והסעיפים פה נקראים מלשון סעיף של הדבר עצמו, דבר שמסתעף מן הדבר עצמו.
עכשיו בנוגע לזיתים, הוא כותב כנוקף זית. מה זה נוקף? אז מצודת ציון מסביר נוקף זה מלשון כריתה, כמו ונקף סבכי היער. אבל אני חושב שלדעתי נוקף יותר מתחבר לנוגף. כן? כמו שאנחנו אומרים לא נוקף אצבע. מה פירוש לא נוקף אצבע? זה ביטוי שהרבה טועים בו. יש כאלה חושבים לא נוקף אצבע הכוונה לא מוכן לסייע במאומה. זה שיבוש, לא זה המשמעות. נוקף אצבע, רש"י אומר נוקף כמו נוגף. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה. מסביר רש"י נוקף כמו נוגף. אין אדם מקבל מכה באצבע, לא יוצא לו טיפת דם מאצבעו, עד שמכריזים עליו מלמעלה. אז יוצא אם כן שנוגף זה לשון הכאה. מי שיודע איך מוסקים זיתים? איך מורידים מהאילן את הזיתים? מכות, נותנים מכות על הענפים והם נופלים. או מנענעים את העץ ואז על ידי זה הם נופלים. במקום שקשה לנענע אז נותנים פשוט מכות על האילן, ועל ידי זה הזיתים נופלים. אז לפי זה אפשר להסביר כאן כפשוטו, ונשאר בו עוללות כנוקף זית. נוקף כמו נוגף זית, מלשון מכה את הזית כדי להשיר ממנו את הפירות.
ביום ההוא ישעה האדם על עושהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. אומר המלבי"ם, באותה תקופה בין עובדי האלילים היו שתי כתות. כת אחת הכחישו לחלוטין את מציאות הבורא, את הכל היו מייחסים לאלילים. היו אומרים האליל הוא הבורא, הוא היוצר, הוא עושה הכל, ממנו הכל. הייתה כת אחרת שדוגמאות לה אנחנו מוצאים הרבה בתנ"ך, שהם האמינו שיש בורא עולם, רק אמרו השם הוא אלוהי האלוהים, הוא למעלה מעל כולם, אבל אנחנו לא יכולים ליצור קשר איתו כי הוא גבוה מעל גבוה, וממילא הוא לא יוצר קשר עם אנשים נחותים כמונו, ולכן הדרך שלנו לפנות היא דווקא דרך הכוכבים, המזלות, שרי הטבע, כל אותם האלילים שהם בעצם הממוצעים בינינו לבינו, ואותם הקדוש ברוך הוא שם כפקידים כדי שמהם נקבל את השפע. כך הייתה התפיסה, וזה בדרך כלל הייתה התפיסה היותר מקובלת. עכשיו הוא בא ואומר, תדע לך, ביום ההוא שתי הכתות הללו יתבטלו. כנגד הכת הראשונה שהוא אמר שהם בעצם כאלה שהאמינו שהאליל הוא הכל, אין בורא לעולם אלא האליל הוא בורא העולם, אז הוא אומר ביום ההוא ישעה האדם על עושהו. האדם ישעה ויכיר שיש אלוה שעשה אותו, זה הבורא, לא האליל עשה אותו, כי הרי הם מאמינים שהאליל הוא הכל. אבל עדיין יש מקום לחשוב כמו הכת השנייה, נכון, הבורא עשה אותו, אבל הוא רוצה שאנחנו ניצור קשר עם האלילים, עם הכוכבים והמזלות. הוא אומר אפילו שהשם עשה אותו, דע לך, הקדוש ברוך הוא משגיח עליו. איפה זה אתה רואה? גם, זה מה שהוא ממשיך, ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. הכוונה היא עיניו אל קדוש ישראל, הוא מאמין בהשגחת השם, יגיע מצב שלא יהיו יותר כאלה שמאמינים שההשגחה של הקדוש ברוך הוא כבר לא שורה עלינו, אלא הקדוש ברוך הוא לא מתעסק עם היצורים הנחותים שהם בני האדם והם נמסרו ביד הכוכבים והמזלות, לא. אלא עיניו אל קדוש ישראל תראינה, הוא יאמין בהשגחת השם, שהשם לבדו משגיח ולא על ידי אמצעים. וזה מה שהוא אומר קדוש ישראל. קדוש ישראל בא להורות על ההשגחה הפרטית המיוחדת שבא לבטא את הדיבוק שיש לנו עם השם יתברך. קדוש ישראל, איך, למה השם מתחבר אלינו? כי אתה קדוש ושמך קדוש, ואילו עם ישראל גם כן קדושים, בכל יום יהללוך סלה. זה כביכול ביטוי משותף לנו ולהשם יתברך, מה שבא להורות את הדיבוק, את החיבור בינינו לבין השם. עם ישראל מכונים קדושים והקדוש ברוך הוא מכונה קדוש. דהיינו זה אומר שיש לנו חיבור. מאיפה יש לנו בכלל תואר של קדוש? רק כי התחברנו אל הקדוש ברוך הוא. אז זה מה שהוא אומר, נגיע למצב כזה שלא רק שהאדם לא יאמין שהאליל עשה אותו, אלא הוא גם ידע שקדוש ישראל, השם יתברך בעצמו, הוא זה שמשגיח, הוא זה שיודע מה קורה עם האדם בכל רגע נתון ואליו ראוי להתפלל.
המלבי"ם אומר, כתוב ביום ההוא ישעה האדם על עושהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. מה ההבדל בין לשעות לבין לראות? אומר המלבי"ם, לשעות הכוונה היא להפנות את כל הגוף. אם אתה קורא לי, אני יכול להסתכל אליך ואני יכול מצד שני כל גופי להיות פונה אליך. כאשר אני שועה אליך, אז כל גופי פונה אליך. לעומת ראייה, שזה רק ראייה בעין. עכשיו נשים לב, אומר המלבי"ם, תמיד שכתוב ראה, אז כתוב ראה את, או ראה ב', אבל אף פעם לא כתוב ראה אל. לא מצאנו ביטוי ראה אל. או ראה אל הבית, ראה אל האנשים, או ראה את הבית, או ראה את האנשים, אבל אתה לא אומר ראה אל. אומר המלבי"ם, ופה אתה כתוב ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. אל קדוש ישראל תראינה, רואים אל. מה ביאור הדבר? אומר המלבי"ם, לכן אנחנו חייבים להסביר שכאשר מדובר על דבר שהוא נשגב, דבר שהוא לא נקלט בעין הבשר אלא מה שנקרא עין רוחנית, בזה כן שייך לומר לראות אל. וזה מה שהוא כותב, עיניו אל קדוש ישראל תראינה. הכוונה עיניו יהיו צופיות אל קדוש ישראל. כיוון שהדבר הזה לא שייך להשיג אותו בעין, לא שייך לראות את השם, אז לכן הכוונה העיניים שלו יהיו נוטות אל קדוש ישראל, אל השם יתברך ולא אל אלוהי נכר.
ולא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו, ואשר עשו אצבעותיו לא יראה, והאשרים והחמנים. ויותר הוא לא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו, מה שעד היום הוא היה מזבח ומקטר בהם. ואשר עשו אצבעותיו את האלילים, אותם הוא כבר לא יראה, את האשרים ואת החמנים. אומר המלבי"ם, דלתות הכתוב מקבילות. הסברנו בעבר מה פירוש דלתות הכתוב מקבילות. באיוב המלבי"ם מרבה להשתמש בשיטת הקריאה הזאת בתנ"ך. דלתות הכתוב מקבילות פירוש הדבר, אם יש פסוק א' שכולל בתוכו א' וב', ופסוק ב' כולל בתוכו גם משפט שכולל גם הוא א' וב', אז תדע לך שהחלק א' של פסוק א', ההמשך שלו זה חלק א' של פסוק ב'. וחלק ב' של פסוק א', ההמשך שלו זה חלק ב' של פסוק ב'. ואז אתה כביכול צריך לקרוא את זה ביחד. ואז בואו נראה עכשיו איך זה מתיישב אצלנו. פסוק ז' ופסוק ח', בהם דלתות הכתוב מקבילות. אני אקרא אותם ואחרי זה נראה כיצד הם מקבילות. ביום ההוא ישעה האדם על עושהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. אלה שני חלקים. פסוק ח', ולא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו, חלק אחד, ואשר עשו אצבעותיו לא יראה והאשרים והחמנים. ואז אנחנו נקרא את זה כך: ביום ההוא ישעה האדם על עושהו, ולא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו. פה על מי הוא מדבר הרי הסברנו? על הכת הראשונה, אלה שכפרו במציאות השם, חשבו שהאלילים הם עושים את הכל. ואז מה? הם היו עושים לו מזבחות לאליל. הם שעו אליו, שעו אליו הכוונה היא רק אליו לבדו הם פנו. ביום ההוא ישעה האדם על עושהו, לא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו. סוף הפסוק הקודם, ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. עכשיו הוא מדבר על אלה שהאמינו שיש השם בורא עולם, אבל הוא היה פונה ורואה כביכול את האליל שכביכול האליל הוא הפקיד שאמור להוריד לו את השפע. אז אומר הכת הזאת, הכת השנייה שמודה במציאות השם, רק כופרת בהשגחה, אז הם האמינו שהפסל זה אמצעי בינינו לבין השם יתברך, אז הם לא עשו לו מזבחות, כי הרי השם הוא יוצר שמיים וארץ, מה אני אעשה מזבחות לאליל? אבל על כל פנים כשהוא עבד, אז הוא צריך את האליל לפניו, כי הוא צריך את הפקיד. דהיינו אם אתה שואל אותו במי אתה מאמין? הוא אומר לך בשם. אבל כאשר אני עובד את השם אני צריך את הפקיד מולי, אני צריך את האליל מולי. לכן הם היו שמים את האלילים למולם בשעה שהם היו עובדים ומשתחווים בבתי עבודה זרה שלהם. וזה מה שהוא אומר, ועיניו אל קדוש ישראל תראינה, הוא לא ישים לו אליל מולו כדי לעמוד לפניו להשתחוות, אלא עיניו אל קדוש ישראל תראינה, ואשר עשו אצבעותיו לא יראה. את האליל שהוא שם למולו, מה שעשו אצבעותיו שהוא כביכול הפקיד כמו שהסברנו, אותו לא יראה, כיוון שהוא יאמין הרי באמונה שלמה בהשגחת השם, אז ממילא השם רק יהיה למול עיניו.
אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין מעשה ידיו לבין עשו אצבעותיו? על המזבחות הוא אומר מעשה ידיו, על האליל הוא אומר עשו אצבעותיו. אומר המלבי"ם, מעשה אצבעותיו מפרט מה שבן אדם עושה בעצמו בלי אמצעים. לעומת זאת מעשה ידיו זה יכול להיות שהפועל שלי עשה. זה עדיין נקרא מעשה ידיו. אבל מעשה אצבעותיו, גם היום בביטוי, זה בעשר אצבעותיי עשיתי את זה. מה מתכוונים לומר? הפועל? אני בעצמי. זה מה שהוא רוצה לומר. את האלילים הם היו עושים מעשה אצבעותיהם. אז לא זו בלבד שאל המזבחות שזה מעשה ידיו, שלזה לא ישעה, אלא אפילו האליל שזה באצבעותיו הוא עשה, שזה מראה על משהו יותר בעל מעלה כביכול אצלם, עם כל זה, גם את זה הוא לא יראה.
ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל והייתה שממה. ביום ההוא, ממשיך ומתנבא על אפרים ואומר, יהיו ערי מעוזו, הערים שהם החזקות של אפרים, ערי מעוזו מלשון מעוז, כעזובת החורש והאמיר. מה זה עזובת החורש והאמיר? היה בהר אפרים היה להם יער. זה מוזכר בספר יהושע, שבאו בני אפרים ליהושע ואמרו לו שאנחנו עם רב והמקום אשר לנו לא מספיק לנו לשבטנו. מי שירצה יוכל לשמוע את זה בשיעורים שיש לנו על ספר יהושע. שמה הם באים ומתלוננים שהמקום לא מספיק להם. אומר להם יהושע, הנה תראה, יש לך הר, בהר הזה יש יער, וביראתו, הכוונה היא תעלה ליער, תכרות משם את העצים, יהיה לך מקום לשבת. אבל הם לא יכלו להוריש את הכנעני. הכנעני היה לו שליטה על היער כי רכב ברזל לו. אלה שישבו ביער היו חזקים. עכשיו הכנענים עזבו וחיזקו את היער. מאיזה לשון זה עזבו? שימו לב, זה לא מלשון לעזוב, אלא מלשון לחזק. כמו שכתוב ויעזבו את ירושלים עד החומה. מה הכוונה? הכוונה לחזק את הדבר, לא הכוונה מלשון עזיבה. כן? או כמו שאומרים מעזיבה, שהכוונה היא הכיסוי שעושים לחזק את הגג. אז פה עזבו הכוונה חיזקו. אז ביום ההוא יהיה ערי מעוזו כעזובת החורש והאמיר, כמו שחיזקו הכנענים את החורש והאמיר מפני בני ישראל, אשר עזבו מפני בני ישראל, הם חיזקו את היער מפני בני ישראל כדי שבני ישראל לא יכבשו, הם הבינו שיש להם תוכניות לכבוש את החורש והיער שלהם. והייתה שממה. דהיינו העזובה והחוזק הזה שזה המבצר שעשו שמה אנשי הכנעני, הייתה שממה מיושביה. כך גם כן יהיו ערי מעוזו, מה שעכשיו עושים ומחזקים בני אפרים מפני האויבים, הוא אומר תדע לך, גם זה בסופו של דבר יהיה שממה. גם זה יהיה חרב. דהיינו מה שהיה לפריזי יושב ההר לפנים, ששם בסופו של דבר כבשנו אותם ונהיה שממה, תדעו לכם אפרים, כך גם כן יהיה לכם. כמו שאתם כבשתם ואצל הכנעני נהיה שממה, כך גם כן יכבשו אתכם ואצלכם יהיה שממה. וזה מה שהוא אומר, ביום ההוא יהיו ערי מעוזו, הערים שאותם הוא מחזק, כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל, כמו שחיזקו הכנענים את החורש והאמיר מפני בני ישראל שלא יבואו לכבוש אותם, אז כמו ששם והייתה שממה, כך גם כן אצלכם אפרים כעת יהיה שממה.
כי שכחת אלוהי ישעך וצור מעוזך לא זכרת, על כן תטעי נטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו. כי שכחת, כי שכחת אלוהי ישעך. דהיינו שכחת את השם יתברך שהוא אלוהי ישעך מאז ומעולם, שכחת אותו לחלוטין. וצור מעוזך לא זכרת. וגם מה שעכשיו השם יתברך הוא צור מעוזך, הוא כעת הסלע והמעוז שבו אתה נשגב, שבו אתה ניצל, המבצר הזה הרי אתה רואה אותו כעת מול עיניך, לא ייתכן שאתה תשכח, אני יכול לשכוח מה שהיה לפני 20 שנה, אני לא יכול לשכוח מה שעכשיו מול העיניים. ולכן צור מעוזך לא זכרת. לא זכרת הכוונה לא רצית לזכור, לא רצית להעלותו על ליבך. מה כוונת הדברים? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין שכחת לבין לא זכרת. מה ההבדל בין שכחה לבין אי זכירה? אומר המלבי"ם, ההבדל הוא כזה. שכחת זה בן אדם ששכח. לא זכרת פירושו עשה פעולות כדי לא לזכור. מה שנקרא עשה פעולות כדי להשכיח. דוגמה, ולא זכר שר המשקים את יוסף. זה היה בפשיעתו של שר המשקים, הוא עשה מאמצים כדי לא לזכור. ולאחר מכן וישכחהו, באמת. בהתחלה הוא התאמץ בשביל זה, אבל לאחר מכן זה כבר מעצמו כבר באמת בסוף הוא שכח. ולכן הוא בא ואומר, כי שכחת אלוהי ישעך. מה שהשם הושיע אותנו בעבר, בשביל זה צריך באמת זיכרון חזק כדי לזכור. אז את זה אנחנו שכחנו. שכחנו, הסברנו, זה באמת, כך קרה, שכחנו. לעומת זאת צור מעוזך, מה שהשם עכשיו מגן עלינו, מה שהשם עכשיו הוא בבחינת צור בשבילנו, אי אפשר להגיד על זה שכחתי. מה שכחתי? זה מולך. מה שכחת? אלא זה לא זכרת. לא זכרת פירושו את עושה מעשים כדי להשכיח את זה שהקדוש ברוך הוא עכשיו שומר עליכם, את זה שהשם כעת מגונן עליכם.
על כן תטעי נטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו. עכשיו הוא נותן משל ומליצה לאדם שיש לו נטע נעמן, נטע יפה ביותר. נעמן זה מלשון נעים, נעימות. כן? נטע מיוחד ביותר יש לו. תטעי נטעי נעמנים. והנטע הזה הלכת להרכיב בו זמורת זר. זמורת זר תזרענו. מאיפה אנחנו יודעים שהכוונה היא פה להרכיב? אומר המלבי"ם, תמיד בלשון הקודש על זרעים, על תבואה, בא לשון זריעה. לעומת זאת על אילנות לעולם לא יבוא לשון זריעה, אלא איזה לשון? נטיעה. אילנות לא זורעים, אילנות נוטעים. אבל, אומר המלבי"ם, אם תמצא לשון זריעה על אילן, דע לך פירושו הרכבה. להרכיב. לוקחים, יש אילן אחד, לוקחים זמורה מאילן אחר ומרכיבים אותו באילן קיים, זה נטיעה. עושים חתך ומכניסים וקושרים, כן, זה נקרא, זה נקרא זריעה באילנות. בלי זה לא תמצא יותר לשון זריעה ששייך באילנות. ולכן אומר המלבי"ם, על כן תטעי נטעי נעמנים. היה לך נטע נעמנים, מיוחד ביותר. ומה הלכת והרכבת בו? כתוב פה זמורת זר תזרענו. לשון זריעה. זריעה אמרנו זה לא נטיעה, אלא הכוונה היא להרכיב. מה הלכת הרכבת בו? זמורת זר. זמורת זר הכוונה היא דבר אחר, מין אחר, פחות, גרוע, דבר שרק ישחית את יופיו, את הדרו של הנטעי נעמנים. מה הוא רוצה להמשיל להם בזה? יש לכם צור מעוז, יש לכם אלוהי מרום, ואתם עם ישראל, בני אל חי. מה הלכתם לעשות? להרכיב זמורת זר. מה הלכתם בני אפרים? לקחת לכם אלילים אחרים. לקחת זמורת זר ולהרכיב אותה, לטוע, לזרוע אותה בתוככם. לקחת עמים אחרים ולסמוך עליהם, במקום לחזק את הביטחון שלכם בהשם יתברך.
ביום נטעך תשגשגי ובבוקר זרעך תפריחי, נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש. חוץ מזה שהלכת ועשית מעשה של סכלות, ללכת לחבר מין זר וגרוע על נטע נעמנים, עוד הלכת והשתדלת למהר את הגידול והקליטה עם הזה, כדי שמיד יפרה וירבה ויגדל. ביום נטעך תשגשגי, אותו יום שנטעת אותו, מיד בבוקר זרעך תפריחי, בבוקר שאחריו את כבר מצפה, מצפה שהוא כבר יפרח, שיהיה גדול. דהיינו התעסקת עם זה כל כך הרבה, עד שכבר כביכול בוקר למחרת כבר הוא מוציא פרחים, כבר הוא מוציא ציץ. אבל בכל אופן הוא אומר, נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש. דהיינו תדעי לך, אומר להם השם לכביכול לאפרים, לא תצליחו במעשים שלכם. את הזרע שאתה זרעת, אתה לא תזכה לקצור. למה? כי הקציר יינדוד ממך. נד קציר, הוא יינדוד, ביום נחלה. נחלה, המלבי"ם מסביר, הרבה מפרשים מסבירים נחלה זה הכוונה מלשון חולי. אבל המלבי"ם מסביר שנחלה זה מלשון נחל עבר על נפשנו. מה זה נחל עבר על נפשנו? לשון נחל. נחל עבר על נפשנו. אז הוא אומר נד קציר ביום נחלה. הכוונה יינדוד ממך קציר, לא תזכי לקצור את מה שעשית, כאשר יגיע יום שבו נחל של מים כבירים ישטפו את כל הקציר. ואם השטף הזה יגיע גם אלייך, ויהיה לך בזה כאב אנוש. כאב אנוש הכוונה היא מחלה קשה, מכה אנושה, הכוונה היא מכה קשה ביותר. מהו הנמשל? הנמשל הוא אתם הלכתם לבקש עזרה מעמים אחרים. ולא סתם הלכתם לבקש עזרה, אלא עוד אמרתם להם תבואו מהר, תבואו מהר. זה כביכול זמורת זר שהלכתם נטעתם בתוככם, במקום לפנות להשם, פונים לעמים אחרים ועוד מזרזים אותם, ביום נטעך תשגשגי, בבוקר זרעך תפריחי, שיבואו מהר שכבר יפרח. אבל הוא אומר תדעו לכם, זה לא יעזור לכם. כי כאשר אתם תצטרכו את העזרה שלו, מה יהיה? גם אותו ישטוף הנחל. מי הוא הנחל? יבוא סנחריב ויגלה גם אותכם, גם את ארם שעליו אתם בני אפרים סומכים, גם אותכם הוא יגלה. קיר יגלה אתכם לחלח, חבור, נהר גוזן. אלה שאתם סומכים עליהם ומצמיחים את ישועתם מהר, הנחל ישטוף גם אותכם וגם אותם. כך שבסופו של דבר לא יהיה לכם מהם תועלת. כתוב כאן ביום נטעך תשגשגי. מה פירוש תשגשגי? מאיזה לשון זה תשגשגי? אומר המלבי"ם, אנחנו מכירים את זה בלשון הקודש, לשגשג. אבל באמת זה ביטוי שלא מופיע הרבה בתנ"ך. מאיזה לשון זה תשגשגי? כתוב, יש ביטוי נקרא ישגה. ישגה הכוונה היא ירבה. כן? יגדל, ירבה. כן? כארז בלבנון ישגה, יגדל, ירבה. עכשיו תמיד תדעו כלל בלשון הקודש, כאשר דבר מכפילים את הפועל שלו, זה מורה על ריבוי. אז שכתוב ישגה, זה יגדל. תשגשג, עוד פעם, עוד פעם ש"ג. עוד פעם ש"ג זה אומר עוד, ירבה ויוסיף וירבה. תמיד שמוסיפים דבר זה אומר הרבה. גל זה אחד. גלגל זה חוזר, גל אחרי גל, או חוזר ומסתובב. או כמו שיש כרכר, כן? כרכר מלשון כרכרה, מלשון לכרכר. כר אמרנו זה שליח, רץ. וכרכרה זה רץ, רץ, רץ. הכוונה היא קופץ, קופץ, קופץ. זה הכוונה. כך גם כן בכל לשון, פץ ופוצץ, כן? כך אותו רעיון. קץ את האילן וקצץ, עשה ממנו חתיכות קטנות. תמיד כאשר אנחנו כופלים את הדבר, זה מורה על ריבוי של הדבר עצמו. אז כאן הוא אומר ביום נטעך תשגשגי, את תחכי לראות איך הוא משגשג וגודל, תכף עוד באותו יום, ולמחרת תרצי שכבר הזרע הזה כבר יעלה פרחים. אבל התקווה הזאת בסופו של דבר לא תמומש. עכשיו הוא אומר כאן וכאב אנוש. אומר המלבי"ם, אנוש זה כמו אנושה מכותיה. וזה מצטרף גם כן עם הפועל אנוש. אנוש זה מלשון אנושיות, כן? מכה אנושה, הכוונה היא מכה לא אנושית. זה הכוונה מכה אנושה. דהיינו כשבן אדם מכה באנושיות, מתכוונים לומר הוא מכה בעדינות, כן? רוצים לומר הבן אדם הזה יש לו צלם אנוש, יש לו רחמים, יש לו, הוא לא מתנהג באכזריות, צלם אנוש. עכשיו לכאורה אם כן מכה אנושה צריך להיות מכה ברחמים. למה זה הפוך? כי זה מן הפעלים ההפוכים. ישנם פעלים ההפוכים, כמו סקלו מאבן. הכוונה היא מצד אחד או לסקול באבנים, להכות עם אבנים, או לסקל את האבנים, לסלק אותם. או תבואתי תשרש. יש אפשרות אחת שהכוונה היא להשריש, נותנת שורשים בקרקע, או מלשון משרש, עוקרת הדבר מהשורש. כמו קלס ולקלס. גם, אפשר להגיד לשים אותו ללעג וקלס, שזה אומר לשון ביזיון, ומאידך גיסא עלינו להדר לעלה ולקלס, שזה הכוונה לשון שבח. זה פעלים הפוכים. אז גם פה כאב אנוש, מצד אחד אנוש זה מורה על אנושיות ורחמים, מצד שני אנוש זה רוצה לומר חסר אנושיות, כאב קשה ביותר שבן אנוש לא מסוגל לעשות כזה כאב.
הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ושאון לאומים כששאון מים כבירים ישאון. רש"י מסביר, מידת המהלכת על פני כל הדורות. שוט שישראל לוקים בו, סופו ללקות. לפיכך הנביאים הניבאים פורענות ישראל על ידי האומות, סומכין אחריו פורענות האומה שהכה ישראל על ידה. אומר רש"י, אתה תראה איזה שהוא מהלך קבוע בדברי הנבואה. הנביאים מתנבאים איזושהי נבואה קשה על עם ישראל, אם הם יסטו מן הדרך או היות וסטו מן הדרך, ומיד לאחר מכן אתה תראה נבואה על האומות. מה האיזון הזה? אומר זה פשוט. הנבואה הקשה לעם ישראל תבוא על ידי אומה מסוימת. לאחר מכן הוא אומר לך, אבל דע לך, האומה הזאת ששימשה פה כשוט, השוט הזה בסוף יישבר. וזה מה שהוא אומר, הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ושאון לאומים כששאון מים כבירים ישאון. דהיינו בסופו של דבר העמים הללו בסופו של דבר יפלו וישברו. זה על פי רש"י. המלבי"ם מסביר, ראינו בפסוק הקודם שביום נחלה וכאב אנוש. הסביר המלבי"ם שיבוא נחל שישטוף את כל הקציר הזה, יהיה להם כאב אנוש. פה הוא בעצם מדבר על אפרים, על עשרת השבטים, שהם כמו שאמרנו הלכו ונטעו זמורת זר, התחתנו עם נשים נוכריות. הוא אמר יהיה נחל שישטוף אותם. וכעת הוא מסביר לנו מה יהיה טיב הנחל שאותו הוא הזכיר בפסוק הקודם. הוא אומר לך הנחל שישטוף אותם זה יהיה המון עמים רבים, שההמון הזה דומה כהמות ימים. כמו ים הומה. שזה המחנה של סנחריב. מחנה סנחריב יבוא ויגלה את עשרת השבטים. והוא הנחל ששוטף את הקציר של אותה הרכבת כלאיים שהסברנו ששבט אפרים, הכוונה עשרת השבטים, הלכו ונתחברו עם האומות, היה כאן כלאיים, זמורת זר. יבוא סנחריב ויגלה אותם. והמחנה הזה שיבוא עליהם, מחנה הגויים, יהיה שאון. דהיינו מצד אחד יהיה לו ריבוי של כמות, וזה מה שהוא אומר כהמות ימים יהמיון. מאיזה לשון זה המיה? תכף נזכיר את זה יותר בפרטות, הכוונה היא מלשון רעש, הומה. המיה. דבר שני, ריבוי האיכות. זה יהיה שאון לאומים. זה לא יהיה סתם רק המיה, שאון זה כבר הרבה יותר מהמיה, זה כבר רעש ממשי. שאון לאומים. מה ההבדל ולמה לגבי ימים כתב יהמיון, לגבי לאומים כששאון מים כבירים? מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, בלשון הקודש צריך לדעת יש הבדל בין עמים לבין לאומים. עם זה מורה על קיבוץ אנשים שיש להם ממשלה. גוי לעומת זאת, זה מראה על קיבוץ אנשים גם בלי ממשלה. אבל אם מדובר בעם, עם זה אומר גם יש להם שלטון מאוחד. מה אם כן הפירוש של לאום? לאומים? אומר המלבי"ם, לאומים זה אומר שיש להם אחדות מצד הדת שלהם. עכשיו תשימו לב, עמים יכול להיות כמה עמים נפרדים, אבל הם לאום אחד. אם לדוגמה ניקח את כל עמי ערב, הם עמים נפרדים אבל הם לאום אחד, וזה דת האסלאם. בעצם הלאום מאחד עמים רבים תחת אותה דת. אז עכשיו זה לא מצד הממשלה, אין להם מלך אחד, אלא רק מצד האמונה שהאמונה שלהם אחת. ואם כן לאומים כולל יותר מעמים. כי עמים עכשיו אמרתי כולל רבים מעמי ערב, זה הרבה עמים, אבל לאום אחד. אז כשאני אומר מילה לאומים זה כולל עמים הרבה יותר רבים. כמו אם אני אגיד אמריקה ואנגליה, דיברתי על שני עמים, אבל דיברתי על לאום אחד, כי גם אמריקה וגם אנגליה הדת המשותפת להם זוהי דת הנצרות. אז לאומים כולל יותר מעמים. עכשיו אומר המלבי"ם, יש הבדל בין המון לבין שאון. המון זה ההמיה הרגילה. ולכן אנשים רבים נקראים המון, כי כאשר אתה נמצא ליד אנשים רבים יש רחש, המיה, קול הדיבורים, המון. זה נקרא המיה. לעומת זאת שאון זה רעש בלתי רגיל. זה רעש שהוא הרבה יותר מהסטנדרט. ההמון זה ההמיה הרגילה בכל מקום שיש קיבוץ אנשים. אבל כשיש שאון זה אומר רעש הרבה יותר גדול מהרעש הסטנדרטי והרגיל. רבים וכבירים, אומר המלבי"ם, רבים זה כאלה שהם רבים בכמות, יש שם הרבה אנשים. כבירים זה אומר שהוא עצום מבחינת האיכות. האיכות שלו הרבה יותר גדולה, הרבה יותר חזקה. אז עכשיו בואו נראה ונדקדק. כי המון עמים רבים. הסברנו שעמים זה פחות מלאומים. ולכן כשיש עמים רבים אז יש המון. המיה, רעש, לא יותר מדי גדול, כי המיה אמרנו זה רעש לא גדול. כהמות ימים יהמיון. אבל ושאון לאומים, לאומים כבר אמרנו זה כולל הרבה יותר. לאומים זה כולל את כל הדת. אז זה אומר אם כן שזה כולל גם כמה עמים רבים. אז הלאומים הם כבר עושים שאון. שאון זה אומר רעש הרבה הרבה יותר גדול. אז זה לא כששאון מים רבים, אלא זה כששאון מים כבירים ישאון. שאמרנו כביר זה יותר מרב. כביר זה אומר גם מבחינת האיכות הרבה הרבה הרבה יותר חזק. כששאון מים כבירים ישאון. זה יהיה הנחל שעליו דיבר הנביא בפסוק הקודם, שביום נטעך תשגשגי ובבוקר זרעך תפריחי, אבל נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש. באותו יום יבוא נחל שוטף שישטוף את הכל. מי יהיה הנחל הזה? המון עמים רבים ושאון מים כבירים.
לאומים כששאון מים רבים ישאון, וגער בו ונס ממרחק, ורודף כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה. עכשיו הוא פונה לאשור. הוא אומר זה אשור, שהוא יבוא כמו שאמרנו כמו נחל שוטף, הוא ייפול עם כל המחנה שלו. אותם הלאומים ישאון, הם יהמון, אבל יש קול מים רבים שיותר חזק מהם. קול מים אדירים, אדיר במרום השם. מים אדירים יותר חזק ממחנה אשור. וגער בו, במי השם יגער? בשאון ההוא, השאון ההוא שעושה אשור, הלאומים הרבים, הרעש האדיר שהם עושים כשהם באים לכבוש את עשרת השבטים, ממרחק, ממעון קודשו, וגער בו ונס ממרחק. השם יגער בו. וינוס בכלימה לאן? לנינווה. כי הרי אנחנו נראה שהבנים שלו, שרעצר, כן? בניו של סנחריב הלכו ורדפו אחריו והרגו אותו. אסרחדון, הרגו אותו. זאת אומרת בסופו של דבר הוא ינוס. מכל מי הוא ינוס? מכל המים האדירים של השם יתברך. ממרחק השם יבוא והשם יגער בו. ורודף, יהיה פה מצב שהוא יהיה נרדף על ידי גערת השם. כמו מה יהיה נרדף? אומר על זה הנביא, ורודף כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה. אומר המלבי"ם, רוח זה רוח רגילה. סופה זה רוח הרבה יותר חזקה. עכשיו מוץ הוא עף על ידי הרוח. אבל הגלגל הוא לא רק עף על ידי הרוח אלא גם מתגלגל מעצמו. נתאר לעצמנו לדוגמה שכעת מההר מתגלגל ויורד איזה שהוא גלגל של קוצים. אז מצד עצמו הוא מתגלגל כי הוא יורד בהר, ומצד שני יש גם רוח אז זה מריץ אותו הרבה יותר מהר. ולכן הוא הולך כאן בהדרגה. ורודף כמוץ הרים לפני רוח. בהתחלה הוא ירדף כמו מוץ שבהרים לפני הרוח. ויותר מזה, וכגלגל, שגלגל כבר מתגלגל מעצמו, ולא סתם רוח תהיה אלא תהיה סופה, סופה שהיא הרבה יותר גדולה מרוח. מה הוא בא להוסיף בזה? שחוץ מזה שמלך אשור יברח למה? כי השם רודף אחריו, כי השם מכה בו, הוא בסוף ירדף על ידי בני עמו ומדינתו ובניו יכו אותו בחרב. וזה מה שהוא אומר לך, שלא זו בלבד שהוא יהיה נרדף על ידי השם יתברך, אלא גם כגלגל לפני סופה, מצד עצמו כביכול, מהאומה שלו כבר יהרגו אותו, חוץ מהרוח והסופה שהשם ירדוף אותו.
לעת ערב והנה בלהה, בטרם בוקר איננו. זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו. וממשיך ואומר, מה יהיה עם אותו אשור? לעת ערב והנה בלהה. הוא מדמה אותו לפחד שיש מהשדים בעת ערב. כידוע פעם שדים היו מאוד מצויים והיה מהם פחד נורא. אז הוא אומר לעת ערב והנה בלהה. אומר המלבי"ם, השדים בלילה הם מבהילים מאוד. אבל כאשר מגיע היום, פתאום אור, גמרנו, אין שום דבר. השדים אין להם שליטה ביום. אז לעת ערב והנה בלהה, בטרם בוקר איננו. אבל מגיע הבוקר ואותם שדים כבר נמוגים ואין שום דבר, כאילו לא היה. מה זה הבלהה הזה? אומר המלבי"ם, יש פסוק באיוב, תצעידהו למלך בלהות. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין בלהה לבין בהלה. בלהה זה בא לבטא את הכוחות של המזיקים, את הכוחות של השדים, שהם מבהילים את האדם. כמו לחמי רשף, קטב מרירי, הם ממונים על השאול, על הגיהנום. אומר זה יוצר פחד ובעתה אצל האדם. בהלה זה בהלה רגילה. בלהה זה אומר מפני השדים הללו, שהם יוצרים בעלה נוראה אצל האדם. עכשיו עיקר זמן השליטה שלהם כמו שאמרנו, זה בלילה. תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו יער. מה זה חיתו יער? אותם כוחות טומאה. זה זמן השליטה שלהם. כאשר מגיע אור הבוקר כמו שאמרנו, שבים לאפס. וכעת על פי זה אומר המלבי"ם, הוא נותן משל ומליצה למחנה אשור. מתי מחנה אשור הגיעו לירושלים? בלילה, נכון? הם אמרו מחר בבוקר כל אחד מאיתנו בצ'יק צ'ק לוקחים מפילים את חומת ירושלים וכובשים אותה. אמר מה, זה ירושלים שאני הבאתי כל כך הרבה גייסות בשביל לכבוש אותה? הם באו בלילה. אבל בלילה כמו שאמרנו מגיע הבוקר, כל השדים והפחד הכל עוזב. אין פחד שדים בבוקר. אומר גם פה, המזיקים הללו בלילה תם כוחם. הגיע הבוקר, נגמר, לא ראו שום דבר. מה קרה? בא מלאך השם במחנה אשור, הכה 180 אלף ראשי גייסות. אז אומנם לעת ערב והנה בלהה, היה פחד נורא כשהוא בא וצר כאן סביב ירושלים. אבל בטרם בוקר איננו. עוד לפני שהגיע הבוקר כבר נעלמו, איננו, פגרים מתים. זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו. זה מה שמגיע להם לשוסינו, וזהו הגורל, כמו גורלי ונחלתי, שמגיע להם לבוזזינו. מה ההבדל בין חלק לבין גורל, בין שוסינו ובין בוזזינו, ולמה לשוסינו מגיע חלק ולבוזזינו מגיע גורל? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין חלק לבין גורל. חלק זה אומר, אם אני אומר יש לך חלק בירושה. זה כאילו לא מגיע לך ונתתי לך? לא. אלא זה מגיע לך. הירושה מגיעה לך. אלא מה? איך אני קובע מה מגיע לך? עושים חלוקה. זה נקרא חלק. חלק פירושו המגיע לך, אבל החלוקה קובעת מה מגיע לך, איזה חלק בדיוק מגיע לך. לעומת זאת גורל, בן אדם זוכה גם במשהו שלא מגיע לו. נופל בגורל לא יכול להיות חלק גדול, יותר מהחלק שלו, יותר ממה שמגיע לו, זה נפל בגורל. בגורל יכול להיות שהוא יקבל יותר ממה שהחלק שלו האמיתי. לדוגמה בירושה לא יכול להיות שתקבל יותר מהחלק שלך. אם החלק שלך הוא אחד חלקי ארבע, אז החלוקה תקבע איזה אחד חלקי ארבע אתה תקבל, אבל זה לעולם יהיה אחד חלקי ארבע. לעומת זאת בגורל יכול להיות שייפול לך בגורל משהו הרבה יותר ממה שמגיע לך. זה ההבדל בין חלק לבין גורל. אומר המלבי"ם, יש גם הבדל בין שוסה לבין בוזז. וזה את ההסבר הזה המלבי"ם מביא בעוד כמה מקומות. אומר המלבי"ם, הבוזז, יש לו עניין אחד, זה להגדיל את הונו. רוצה לקחת ביזה. לעומת זאת פלשתים שוסים את הגרנות. מה זה שוסים את הגרנות? הם באו לשסות, הכוונה היא לא לקחת בתור רווח, אלא להשמיד, לקלקל, להשחית. ולכן שוסה יותר גרוע מבוזז. כי בוזז, אם אין לו אפשרות לקחת, אז הוא ישאיר. הוא לא בא להשמיד ולקלקל, הוא בא, מה שהוא יכול לקחת, מה שהוא לא יכול לקחת הוא ישאיר. לעומת זאת השוסה, נכון, יכול להיות שחלק הוא לוקח, אבל מה שהוא לא יכול לקחת את הכל, הוא יהרוס ויקלקל, כי זה בעצם עיקר המגמה שלו. יוצא אם כן שהשוסה הוא גרוע יותר מן הבוזז. אז הוא אומר, השוסים, זה אלה שהכוונה שלהם להשחית, הם רעי לב, אלה שבאו להשחית את עם ישראל, השוסים, זה חלק שוסינו. מה שהם יקבלו זה החלק המגיע להם באמת. מגיע להם על פי מידתם, מגיע להם על פי רוע ליבם, זה חלק. כמו שהסברנו שבחלק אתה מקבל מה שמגיע לך. מגיע להם המפלה הזאת. וגורל לבוזזינו. אבל בוזזינו, אפילו שהם לא באמת צוררים לנו, אלא כל המטרה שלהם זה להנאת עצמם, יש כסף הוא בא. עם כל זה הם יקבלו גם הם את העונש הזה. אומנם זה לא יהיה ממש מגיע להם מידה במידה, אבל זה גורל. גורל כמו שהסברנו יכול להיות שאתה מקבל יותר ממה שמגיע לך. בוזזינו יקבלו פה יכול להיות יותר ממה שמגיע להם, הכוונה בעונש. העונש יהיה יותר ממה שמגיע לו, כי זה גורל. אבל לשוסינו, אלה שבאו מתוך רוע לב רק להשמיד, הם קיבלו את חלקם המגיע להם מידה במידה ממש.