TheWholeTorah.aiBeta

פרק יז - משא דמשק ואפרים

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: משא דמשק ואפרים

הפרק הקודם עסק במואב, והפרק שלנו עוסק בדמשק ובאפרים. הנביא בא להעמיד את שתי המפולות זו לעומת זו: מפלת ארם (דמשק) ומפלת אפרים (עשרת השבטים). הקשר ביניהן ברור: כפי שראינו לעיל, ארם ואפרים התחברו יחד כדי לבוא ולהילחם ביהודה, ולכן שניהם יפלו באותו אופן ובאותה יד, יד סנחריב. אלא שיש הבדל במידת החורבן, וזה מה שהנביא פותח ומתאר.

מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה׃

"מוּסָר מֵעִיר" - דמשק תוסר מלהיחשב עוד בחשבון הערים. כבר לא ימנו אותה בין הערים, אלא באיזה חשבון ימנו אותה? "וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה" - יחשיבו אותה במספר העיים. ועי הוא מקום חרב ושומם, בתים שעברו מפולת, כמו מקום שעברה בו רעידת אדמה וכל מה שהיה בו נעשה גלי אבנים. זו הנבואה על דמשק: יפלו בה הבתים, המקום יהיה שומם, ולא יוכל אדם לבוא ולגור שם. תהיה לה מפלה כזו שתיחשב כעיים של בתים נופלים.

עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד׃

ערי ערוער הן ערי אפרים, שהן כבר עזובות מכבר, מאז שהגלו את עשרת השבטים. גם להם תהיה נפילה, אך לא עד כדי שממון מוחלט כדמשק, אלא "לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה" - צאן עוד יוכל לרעות שם. ושלא תחשוב שירעו שם רק לפרקים, לכן נאמר "וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד": הצאן ירבץ שם בקביעות, שכן באמת לא יהיו שם חיות רעות ולא מפולת של בתים. נמצא שמפלת ארם קשה יותר, שם ממש עיי חרבות, ואצל אפרים המקום עוד יוכל לשמש מרעה.

וְנִשְׁבַּת מִבְצָר מֵאֶפְרַיִם וּמַמְלָכָה מִדַּמֶּשֶׂק וּשְׁאָר אֲרָם כִּכְבוֹד בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃

אפרים חשבו לקבל עזר וסיוע מארם: פקח בן רמליהו סמך על רצין מלך ארם שיעזור לו, למלכות עשרת השבטים, לבוא ולהילחם כנגד מלכות יהודה. על כך מודיע הנביא "וְנִשְׁבַּת מִבְצָר מֵאֶפְרַיִם" - כשתיפול דמשק, יושבת המבצר שבו חשבו אפרים להיבצר. דמשק הייתה להם עיר מבצר ומשגב, וברגע שתיפול לא יהיה להם אצל מי להישגב ואצל מי להינצל. "וּמַמְלָכָה מִדַּמֶּשֶׂק" - הממלכה תושבת מדמשק ומכל ארם. "וּשְׁאָר אֲרָם כִּכְבוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ" - כבודם של בני ישראל, הם אפרים, הושפל כשבא סנחריב והגלה אותם. אומר הנביא לדמשק: דעו לכם, עתיד דומה מצפה לכם. גם כבודכם וגם כל ממלכתכם יושבתו, וכפי שהושפל כבוד אפרים כך יושפל כבודכם.

נבואה על אפרים: ידל כבוד יעקב

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה׃

מכאן ואילך מתנבא הנביא על אפרים בלבד. "יִדַּל" מלשון מידלדל: יתדלדל כבוד עושרו של יעקב. וכידוע, "יעקב" מסמל את מצבם של ישראל בדרגה הנחותה יותר, לשון עקב ולשון עקבה, לעומת "ישראל" שמבטא את מצבם בדרגה הגבוהה, לשון שררה. ולא זו בלבד, אלא "וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה" - אנשיו, החזקים שבהם, אלה שמקימים את הממלכה, יהיו מתי מספר, לשון רזון.

וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים׃

כאן מתאר הנביא את שלוש הגלויות שהגלה אותם סנחריב. בגלות הראשונה - "כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה", כמי שאוסף קציר של שדה העומדת מלאה בקמותיה. הנמשל: הארץ הייתה מיושבת כולה. בפעם השנייה - "וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר", כמי שקוצר שיבולים מפוזרים פה ושם, שכבר אינה קמה מלאה, כי אחרי הגלות הראשונה לא נשארו הרבה והארץ הייתה ריקה. ובפעם השלישית - "וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים": עמק רפאים הוא מקום רזה ושומם, שאף אחד אינו הולך לזרוע בו, וגדלות בו רק שיבולים מועטות. מי שבא לכנסן אינו יכול במגל ובחרמש, וכי תלך לקצור שיבולת בודדת? אין לו ברירה אלא ללקטן בידיו אחת אחת. ולכן לא נאמר כאן "יקצור" אלא "מלקט", לומר לך שבפעם השלישית כבר לא מצא אלא בודדים.

והמלבי"ם מוסיף לפסוק זה ביאור נוסף בדרך של מליצה. קמה היא התבואה המחוברת לקרקע, וקציר הוא תבואה קצורה. את הקצורה קל לאסוף, רק הולך ומרים ולוקח, ואילו את הקמה קשה יותר, שצריך עוד פעולה של קצירה. אומר הנביא: כשיבוא האויב לקחת את ארץ אפרים, "וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה" - את הקמה יאסוף באותה קלות שאוספים קציר. ולא זו בלבד, אלא "וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר", בזרועו בלבד, בלי מגל ובלי חרמש, יקצור את השיבולים מבלי להתייגע כלל. ועם כל זה "כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים" - יקצור את הכל ולא ישאיר מאומה, כאדם המלקט שיבולים בעמק רפאים שאי אפשר לקצור בו בחרמש אלא מלקטים אחת אחת. והכוונה: אף שכעת שבט אפרים כקמה המושרשת בארץ, ואדם אומר הנה עם גדול כזה, עשרה שבטים מושרשים כאן, מי יוכל להורידם מכאן? דע לך שמלך אשור יאסוף אותם בקלות כמי שאוסף תבואה קצורה, ואף לא יזדקק לכלי קצירה, לא לחרמש ולא למגל, אלא כמלקט שיבולים בידו, בלי צורך בכלי קרב, ויכבוש אותם בקלות מרובה. זו הנבואה על מפלת אפרים על שהלכו והתחברו עם מלך ארם להילחם ביהודה.

וְנִשְׁאַר־בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה נְאֻם־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

העוללות הם הענבים הבודדים שהיו משאירים בכוונה לעניים כמתנות עניים. אומר הנביא שגם הם לא יהיו רבים: "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת", מעט מזעיר. "בְּרֹאשׁ אָמִיר" - במובחר שבעץ יהיו רק שניים שלושה, ובסעיפיה, הענפים המסתעפים מן הגזע שבהם דרך כלל יש יותר פירות, יהיו ארבעה וחמישה. כלומר גם מה שישאיר כאן סנחריב בסופו של דבר יהיו ספורים ובודדים.

ושימו לב ללשון "וְנִשְׁאַר". הסברנו בעבר את ההבדל בין "נשאר" ל"נותר": נותר הוא מה שלא לקחתי, שנותר מעצמו, כגון שלקחתי הכל וכמה דברים לא שמתי לב אליהם ולא לקחתים. לעומת זאת נשאר הוא מה שהחלטתי בכוונה תחילה להשאיר. וכאן הוא ישאיר בכוונה כמה אנשים כדי שימשיכו לעבד את הארץ, לכורמים וליוגבים, ואומר לך שיהיו מתי מספר.

"אָמִיר" הוא ראש האילן. ולמה נקרא כך? מלשון "את ה' האמירת היום", לשון רוממות. ראשית, לשון חשיבות, שמה שנמצא בצמרת מקבל את מלוא השמש והוא מבושל בדרך הטובה ביותר. ושנית, לשון גובה, שכן הוא בראש האילן. "סעיפים" הם הענפים הדקים היוצאים מן הענפים העבים והם נושאי הפירות, ולשון סעיף היינו דבר המסתעף מן הדבר עצמו.

ולעניין "כְּנֹקֶף זַיִת": מצודת ציון מסביר נוקף מלשון כריתה, כמו "וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר". אבל לדעתי נוקף מתחבר יותר ללשון נוגף. כמו הביטוי "אין אדם נוקף אצבעו", שהרבה טועים בו וחושבים שפירושו שאינו מוכן לסייע במאומה, וזה שיבוש. רש"י אומר: נוקף כמו נוגף, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה, כלומר אין אדם מקבל מכה באצבעו ואין יוצאת לו טיפת דם מאצבעו עד שמכריזין עליו מלמעלה. נמצא שנוגף הוא לשון הכאה. וכיצד מוסקים זיתים? נותנים מכות על הענפים והם נופלים, או מנענעים את העץ, ובמקום שקשה לנענע מכים על האילן והזיתים נופלים. לפי זה מתפרש הפסוק כפשוטו: "כנוקף זית" - כמכה את הזית כדי להשיר ממנו את פירותיו.

ביטול שתי הכתות: ישעה האדם על עושהו

בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל־עֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה׃

אומר המלבי"ם: באותה תקופה היו בין עובדי האלילים שתי כתות. כת אחת הכחישה לחלוטין את מציאות הבורא וייחסה את הכל לאלילים, ואמרה שהאליל הוא הבורא והיוצר ומעשה הכל ממנו. וכת שנייה, שדוגמאות רבות לה אנו מוצאים בתנ"ך, האמינה שיש בורא עולם, אלא שאמרו: ה' הוא אלוהי האלוהים, גבוה מעל גבוה, ואין אנו יכולים ליצור קשר עמו, שכן אינו יוצר קשר עם אנשים נחותים כמונו. ולכן דרכם לפנות הייתה דווקא דרך הכוכבים והמזלות ושרי הטבע, כל אותם אלילים שהם כביכול הממוצעים בינינו לבינו, שהקדוש ברוך הוא מינה אותם כפקידים כדי שמהם נקבל את השפע. זו הייתה התפיסה המקובלת יותר.

ואומר הנביא: ביום ההוא שתי הכתות תתבטלנה. כנגד הכת הראשונה נאמר "יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ" - יפנה האדם ויכיר שיש אלוה שעשה אותו, הבורא, ולא האליל עשהו. וכנגד הכת השנייה, שעדיין יש מקום לחשוב שאף שהבורא עשה אותו הוא רוצה שניצור קשר עם הכוכבים והמזלות, ממשיך הכתוב "וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה" - יאמין בהשגחת ה'. יגיע מצב שלא יהיו עוד כאלה הסוברים שאין השגחת ה' שורה עלינו, ושאין הקדוש ברוך הוא מתעסק ביצורים הנחותים שהם בני האדם ושנמסרו ביד הכוכבים והמזלות, אלא יאמין שה' לבדו משגיח ולא על ידי אמצעים.

ולמה "קדוש ישראל"? השם הזה בא להורות על ההשגחה הפרטית המיוחדת ועל הדיבוק שיש לנו עם ה' יתברך. שהרי "אתה קדוש ושמך קדוש", ואף עם ישראל קדושים - "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". זהו ביטוי משותף לנו ולה' יתברך, המורה על החיבור בינינו לבינו: עם ישראל מכונים קדושים והקדוש ברוך הוא מכונה קדוש. ומאין לנו בכלל תואר של קדוש? רק מפני שהתחברנו אל הקדוש ברוך הוא. וזה מה שאומר הנביא: נגיע למצב שלא רק שלא יאמין האדם שהאליל עשהו, אלא גם ידע שקדוש ישראל, ה' יתברך בעצמו, הוא המשגיח והוא היודע מה קורה עם האדם בכל רגע נתון, ואליו ראוי להתפלל.

ומדייק המלבי"ם: מה ההבדל בין לשעות ובין לראות? "לשעות" הוא להפנות את כל הגוף. אם אתה קורא לי, יכול אני להסתכל אליך בעיניי, ויכול אני להפנות אליך את כל גופי, וכששועה אליך כל גופי פונה אליך. לעומת זאת ראייה היא בעין בלבד. ועוד, תמיד שנאמר לשון ראייה נאמר "ראה את" או "ראה ב", ואין אנו מוצאים בשום מקום לשון "ראה אל". אומרים ראה את הבית, ראה את האנשים, אבל לא ראה אל הבית. וכאן כתוב "וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה"! אלא על כרחנו, כאשר מדובר בדבר נשגב שאינו נקלט בעין הבשר אלא במה שנקרא עין רוחנית, בזה כן שייך לומר לראות "אל". והכוונה שעיניו יהיו צופיות ונוטות אל קדוש ישראל, שכן אין הדבר בר השגה בעין ואי אפשר לראות את ה', ולכן העיניים נוטות אליו ולא אל אלוהי נכר.

וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל־הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים׃

עוד הוא לא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו, אשר עד היום היה מזבח ומקטיר עליהם, ואת האלילים אשר עשו אצבעותיו לא יראה, את האשרים ואת החמנים. ואומר המלבי"ם שכאן דלתות הכתוב מקבילות. וכבר הסברנו מהו הכלל הזה, שהמלבי"ם מרבה להשתמש בו בספר איוב: אם פסוק א' כולל שני חלקים, א' וב', ואף פסוק ב' כולל שני חלקים, א' וב', דע שהמשכו של חלק א' שבפסוק הראשון הוא חלק א' שבפסוק השני, והמשכו של חלק ב' שבפסוק הראשון הוא חלק ב' שבפסוק השני, ויש לקרוא אותם יחד.

ולפי זה נקרא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ" ועמו "וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו". וכאן מדובר על הכת הראשונה, שכפרו במציאות ה' וחשבו שהאלילים עושים הכל, ולכן היו עושים לאליל מזבחות ושועים אליו לבדו. ומאידך, "וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה" ועמו "וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה". וכאן מדובר על הכת השנייה, שמודה במציאות ה' וכופרת בהשגחה, שהאמינו שהפסל הוא אמצעי בינינו לבין ה' יתברך. הם לא עשו לאליל מזבחות, שהרי ה' הוא יוצר שמים וארץ, ומה לי לעשות מזבחות לאליל? אבל בשעת העבודה היו צריכים את האליל למולם, כי צריך את הפקיד. אם תשאל אותו במי אתה מאמין, יאמר לך בה', אלא שכשהוא עובד את ה' הוא צריך את הפקיד מולו. ולכן היו מעמידים את האלילים למולם בשעה שהיו עובדים ומשתחווים בבתי העבודה הזרה שלהם. וזה שאומר הנביא: לא יעמיד לו אליל מולו להשתחוות לפניו, אלא עיניו אל קדוש ישראל תראינה, ואת אשר עשו אצבעותיו לא יראה, כיוון שיאמין באמונה שלמה בהשגחת ה', וממילא רק ה' יהיה למול עיניו.

ועוד מדייק המלבי"ם: מדוע על המזבחות נאמר "מעשה ידיו" ועל האליל "עשו אצבעותיו"? "מעשה אצבעותיו" מורה על מה שאדם עושה בעצמו ללא אמצעים, ואילו "מעשה ידיו" יכול להיות גם מה שהפועל שלו עשה ועדיין נקרא מעשה ידיו. אבל מעשה אצבעותיו, כמו שאומרים עד היום "בעשר אצבעותיי עשיתי את זה", כלומר אני בעצמי. את האלילים היו עושים במו אצבעותיהם. ולכן אומר: לא זו בלבד שאל המזבחות, שהם מעשה ידיו, לא ישעה, אלא אפילו האליל שעשה באצבעותיו, שהוא בעיניהם דבר בעל מעלה יותר, גם אותו לא יראה.

ערי מעוזו כעזובת החורש

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעוּזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה שְׁמָמָה׃

ממשיך הנביא ומתנבא על אפרים: "יִהְיוּ עָרֵי מָעוּזּוֹ", הערים החזקות של אפרים, מלשון מעוז, "כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר". ומהי עזובת החורש והאמיר? בהר אפרים היה יער, והדבר מוזכר בספר יהושע, שבאו בני אפרים ליהושע ואמרו לו שאנחנו עם רב והמקום אשר לנו אינו מספיק לשבטנו (ומי שירצה יוכל לשמוע זאת בהרחבה בשיעורים על ספר יהושע). אמר להם יהושע: הנה לך הר, ובהר יער, עלה ליער וכרות משם את העצים ויהיה לך מקום לשבת. אבל הם לא יכלו להוריש את הכנעני, שהייתה לו שליטה על היער כי רכב ברזל לו, ואלה שישבו ביער היו חזקים.

ושימו לב ללשון "אֲשֶׁר עָזְבוּ": אין זה מלשון עזיבה אלא מלשון חיזוק, כמו "ויעזבו את ירושלים עד החומה", שכוונתו לחזק, וכמו "מעזיבה" שהיא הכיסוי שעושים לחזק את הגג. אז "עזבו" כאן פירושו חיזקו: כמו שחיזקו הכנענים את החורש והאמיר מפני בני ישראל, כי הבינו שיש לישראל תוכניות לכבוש את החורש והיער שלהם, ובכל זאת "וְהָיְתָה שְׁמָמָה", אותו מבצר וחוזק שעשו שם אנשי הכנעני נעשה שממה מיושביו. כך אומר הנביא לאפרים: מה שאתם מחזקים כעת מפני אויביכם, דעו שגם זה יהיה בסופו של דבר שממה וחורבה. כמו שהיה לפריזי יושב ההר לפנים, שבסופו של דבר כבשנו אותם ונעשה שממה, כך יהיה לכם. כמו שאתם כבשתם ואצל הכנעני נעשה שממה, כך יכבשו אתכם ואצלכם תהיה שממה.

כי שכחת אלוהי ישעך

כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ עַל־כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ׃

"כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ" - שכחת לחלוטין את ה' יתברך שהוא אלוהי ישעך מאז ומעולם. "וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ" - וגם מה שה' יתברך הוא כעת צור מעוזך, הסלע והמעוז שבו אתה נשגב ובו אתה ניצל, המבצר שאתה רואה מול עיניך, אי אפשר שתשכח אותו. אני יכול לשכוח מה שהיה לפני עשרים שנה, אבל איני יכול לשכוח מה שעומד עכשיו מול העיניים. ולכן נאמר "לא זכרת", שכוונתו: לא רצית לזכור, לא רצית להעלותו על לבך.

ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין שכחה לאי זכירה: "שכחת" הוא אדם ששכח באמת, ואילו "לא זכרת" פירושו שעשה פעולות כדי לא לזכור, פעולות של השכחה. ודוגמה לכך: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף", שזה היה בפשיעתו, שעשה מאמצים כדי לא לזכור, ואחר כך "וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" באמת, שבתחילה התאמץ לכך ולבסוף כבר שכח מעצמו. ולכן: "כי שכחת אלוהי ישעך" - מה שה' הושיע אותנו בעבר, שלזכרו צריך זיכרון חזק, את זה שכחנו באמת. אבל "צור מעוזך", מה שה' מגן עלינו עכשיו ושהוא כעת בבחינת צור בשבילנו, על זה אי אפשר לומר שכחתי, מה שכחת, הרי זה מולך? אלא "לא זכרת", שעשית מעשים להשכיח שהקדוש ברוך הוא שומר עליכם ומגונן עליכם כעת.

"עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ" - משל ומליצה לאדם שיש לו נטע נעמן, נטע יפה ומיוחד ביותר, ונעמן מלשון נעים ונעימות, והלך והרכיב בו זמורת זר. ומנין שהכוונה להרכבה? אומר המלבי"ם: לשון זריעה בא בלשון הקודש על זרעים ותבואה, ואילו על אילנות לעולם לא יבוא לשון זריעה אלא לשון נטיעה, שאילנות אינם נזרעים אלא ננטעים. ואם תמצא לשון זריעה באילן, דע שפירושו הרכבה: לוקחים זמורה מאילן אחד ומרכיבים אותה באילן קיים, עושים חתך ומכניסים וקושרים, וזו נקראת "זריעה" באילנות, ובלא זה לא תמצא לשון זריעה שייכת באילנות.

ולפי זה: היה לך נטע נעמנים מיוחד ביותר, ומה הלכת והרכבת בו? זמורת זר, מין אחר, פחות וגרוע, דבר שרק ישחית את יופיו ואת הדרו של נטעי הנעמנים. והנמשל: יש לכם צור מעוז, יש לכם אלוהי מרום, ואתם בני אל חי. ומה הלכתם לעשות? להרכיב זמורת זר. הלכתם, בני אפרים, ולקחתם לכם אלילים אחרים, לקחתם זמורת זר ונטעתם וזרעתם אותה בתוככם, לקחתם עמים אחרים וסמכתם עליהם במקום לחזק את ביטחונכם בה' יתברך.

בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ׃

חוץ ממעשה הסכלות שעשית, לחבר מין זר וגרוע על נטע נעמנים, עוד השתדלת למהר את הגידול והקליטה של אותו נטע, שמיד יפרה וירבה ויגדל. "בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי" - באותו יום שנטעת אותו, ומיד "וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי", בבוקר שלמחרת את מצפה שיפרח ויגדל. התעסקת עמו כל כך, עד שכבר בבוקר שלמחרת הוא מוציא פרחים ומוציא ציץ. ואף על פי כן - "נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ". את הזרע שזרעת לא תזכי לקצור, כי הקציר יינדוד ממך.

ומהו "ביום נחלה"? הרבה מפרשים ביארו מלשון חולי, אבל המלבי"ם מבאר מלשון נחל, כמו "נחל עבר על נפשנו". וכך הפירוש: יינדוד ממך הקציר ולא תזכי לקצור את מה שעשית, כאשר יגיע יום שבו נחל של מים כבירים ישטוף את כל הקציר. והשטף הזה יגיע גם אליך, ויהיה לך בזה "כאב אנוש", מכה אנושה, מכה קשה ביותר.

והנמשל: אתם הלכתם לבקש עזרה מעמים אחרים, ולא סתם ביקשתם, אלא עוד אמרתם להם בואו מהר, בואו מהר. זו זמורת הזר שנטעתם בתוככם, שבמקום לפנות לה' פניתם לעמים אחרים ועוד זירזתם אותם: "ביום נטעך תשגשגי, בבוקר זרעך תפריחי", שיבואו מהר ושיפרח מיד. אומר להם הנביא: דעו שלא יועיל לכם, כי כאשר תצטרכו את עזרתו, גם אותו ישטוף הנחל. ומי הוא הנחל? יבוא סנחריב ויגלה גם אתכם וגם את ארם שעליו אתם סומכים, "וקיר יגלה" אתכם לחלח וחבור ונהר גוזן. אותם שאתם סומכים עליהם ומצמיחים את ישועתם במהירות, הנחל ישטוף גם אותם וגם אתכם, ולא תהיה לכם מהם תועלת.

ומהו "תְּשַׂגְשֵׂגִי"? ביטוי שאינו מופיע הרבה בתנ"ך. אומר המלבי"ם: יש לשון "ישגה", שפירושו ירבה ויגדל, כמו "כארז בלבנון ישגה". וכלל הוא בלשון הקודש, שכאשר מכפילים את הפועל, הדבר מורה על ריבוי. "ישגה" הוא יגדל, ו"תשגשג" בהכפלת השי"ן והגימ"ל היינו ירבה ויוסיף וירבה. "גל" הוא אחד, ו"גלגל" הוא גל אחר גל, או חוזר ומסתובב. "כר" הוא שליח ורץ, ו"כרכרה" ולכרכר היינו רץ ורץ ורץ, קופץ וקופץ וקופץ. וכן "פץ" ו"פוצץ", "קץ" את האילן ו"קצץ", שעשה ממנו חתיכות קטנות. תמיד כשכופלים את הדבר, זה מורה על ריבויו. וכאן: "ביום נטעך תשגשגי", את תחכי לראות איך הוא משגשג וגדל עוד באותו יום, ולמחרת תרצי שכבר הזרע הזה יעלה פרחים, אבל התקווה הזאת לא תתממש.

ועל "וּכְאֵב אָנוּשׁ" אומר המלבי"ם שהוא כמו "אנושה מכותיה", ומצטרף לפועל אנוש. והנה "אנוש" הוא מלשון אנושיות. כשאומרים שאדם מכה באנושיות, הכוונה שהוא מכה בעדינות, שיש לו צלם אנוש ויש לו רחמים ואינו מתנהג באכזריות. ואם כן, "מכה אנושה" לכאורה צריכה להיות מכה ברחמים, ולמה זה הפוך? מפני שזה מן הפעלים ההפוכים. ישנם פעלים הפוכים, כמו "סקלו מאבן", שמצד אחד לסקול באבנים היינו להכות באבנים, ומצד שני לסקל את האבנים היינו לסלקן. וכמו "תבואתי תשרש", שמצד אחד להשריש היינו לתת שורשים בקרקע, ומצד שני משרש היינו עוקר את הדבר משורשו. וכמו קלס: מצד אחד "לעג וקלס" לשון ביזיון, ומצד שני "לעלה ולקלס" לשון שבח. כך גם "אנוש": מצד אחד לשון אנושיות ורחמים, ומצד שני חסר אנושיות, כאב קשה ביותר שאין בן אנוש מסוגל לעשות כמותו.

הוי המון עמים רבים: מפלת האומות

הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן׃

רש"י מסביר כאן מידה המהלכת על פני כל הדורות: שוט שישראל לוקים בו, סופו ללקות. לפיכך הנביאים המתנבאים פורענות ישראל על ידי האומות, סומכין אחריה פורענות האומה שהכה בה את ישראל. כלומר תמצא מהלך קבוע בדברי הנבואה: הנביאים מתנבאים נבואה קשה על עם ישראל, אם יסטו מן הדרך או על שסטו מן הדרך, ומיד לאחר מכן באה נבואה על האומות. ומה האיזון הזה? פשוט: הנבואה הקשה תתקיים בעם ישראל על ידי אומה מסוימת, ואחר כך אומר לך הנביא, דע שהאומה שהייתה כאן שוט, השוט הזה בסוף יישבר. וזהו "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון" - בסופו של דבר העמים הללו יפלו וישברו.

והמלבי"ם מסביר על פי הקשר הפסוקים: בפסוק הקודם נאמר "ביום נחלה וכאב אנוש", וביאר שיבוא נחל שישטוף את כל הקציר. שם דובר על אפרים, על עשרת השבטים, שהלכו ונטעו זמורת זר והתחתנו עם נשים נוכריות. וכאן מסביר הנביא מהו טיבו של אותו נחל: הנחל שישטוף אותם הוא המון עמים רבים, שההמון הזה דומה כהמות ימים, כים הומה, והוא מחנה סנחריב. מחנה סנחריב יבוא ויגלה את עשרת השבטים, והוא הנחל השוטף את הקציר של אותה הרכבת כלאיים, שעשרת השבטים התחברו עם האומות והיה כאן כלאיים, זמורת זר. ובמחנה הזה יהיה גם ריבוי בכמות - "כהמות ימים יהמיון", מלשון רעש והמיה, וגם ריבוי באיכות - "שאון לאומים", שהשאון הוא הרבה יותר מהמיה, רעש ממשי.

ולמה אצל הימים נאמר "יהמיון" ואצל הלאומים "כשאון מים כבירים"? מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין עמים ולאומים. "עם" מורה על קיבוץ אנשים שיש להם ממשלה, ואילו "גוי" מורה על קיבוץ אנשים גם בלי ממשלה, אבל "עם" פירושו שיש להם גם שלטון מאוחד. ומהו "לאום"? שיש להם אחדות מצד הדת. ושימו לב: יכולים להיות כמה עמים נפרדים והם לאום אחד. למשל כל עמי ערב הם עמים נפרדים ולאום אחד, דת האסלאם. הלאום מאחד עמים רבים תחת אותה דת, לא מצד הממשלה, שאין להם מלך אחד, אלא מצד האמונה שאמונתם אחת. ואם כן "לאומים" כולל יותר מ"עמים": אם אומַר אמריקה ואנגליה דיברתי על שני עמים אבל על לאום אחד, שכן הדת המשותפת להם היא הנצרות.

ועוד: יש הבדל בין המון לשאון. "המון" הוא ההמיה הרגילה, ולכן אנשים רבים נקראים המון, שכאשר אתה נמצא ליד אנשים רבים יש רחש והמיה וקול דיבורים. ואילו "שאון" הוא רעש בלתי רגיל, הרבה יותר מן הסטנדרט. וכן יש הבדל בין רבים לכבירים: "רבים" היינו רבים בכמות, שיש שם הרבה אנשים, ו"כבירים" היינו עצום מבחינת האיכות, הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק. ולפי זה נדקדק: "המון עמים רבים" - עמים הם פחות מלאומים, ולכן על עמים רבים נאמר לשון המון והמיה, רעש שאינו גדול מדי, "כהמות ימים יהמיון". אבל "שאון לאומים", שלאומים כוללים הרבה יותר, כל הדת ובתוכה כמה עמים רבים, הלאומים עושים שאון, רעש גדול בהרבה, ולכן לא נאמר כשאון מים רבים אלא "כשאון מים כבירים ישאון", שכביר הוא יותר מרב, גם מבחינת האיכות חזק בהרבה. זהו הנחל שעליו דיבר הנביא בפסוק הקודם, שביום נטעך תשגשגי ובבוקר זרעך תפריחי, אבל נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, שבאותו יום יבוא נחל שוטף וישטוף את הכל, והוא המון עמים רבים ושאון מים כבירים.

לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי־רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה׃

עכשיו פונה הנביא לאשור: אותו אשור שיבוא כנחל שוטף, ייפול הוא עם כל מחנהו. אותם לאומים ישאון ויהמון, אבל יש קול מים רבים חזק מהם - "אדיר במרום ה'", מים אדירים שהם חזקים ממחנה אשור. "וְגָעַר בּוֹ" - במי יגער ה'? באותו שאון שעושה אשור, הלאומים הרבים והרעש האדיר שהם עושים בבואם לכבוש את עשרת השבטים. "וְנָס מִמֶּרְחָק" - ממעון קודשו יבוא ה' ויגער בו, וינוס בכלימה לנינווה. שהרי אנו רואים שבניו, אדרמלך ושראצר, הלכו ורדפו אחריו והרגוהו, ואסרחדון בנו מלך תחתיו. נמצא שבסופו של דבר ינוס, ומכל המים האדירים של ה' יתברך ינוס.

"וְרֻדַּף" - יהיה נרדף על ידי גערת ה'. וכמה ההשוואה מדויקת: "כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה". אומר המלבי"ם: רוח היא רוח רגילה, וסופה היא רוח חזקה בהרבה. והמוץ עף על ידי הרוח בלבד, אבל הגלגל אינו רק עף על ידי הרוח אלא גם מתגלגל מעצמו. נתאר לעצמנו גלגל של קוצים היורד מן ההר: מצד עצמו הוא מתגלגל בירידת ההר, ומצד שני הרוח מריצה אותו הרבה יותר מהר. ולכן הולך הנביא בהדרגה: בתחילה יירדף כמוץ ההרים לפני רוח, ויותר מזה כגלגל שמתגלגל מעצמו, ולא רוח סתם אלא סופה שהיא גדולה מרוח. ומה בא להוסיף בזה? שלא זו בלבד שמלך אשור יברח מפני שה' רודף אחריו ומכה בו, אלא בסוף יירדף גם על ידי בני עמו ומדינתו, ובניו יכוהו בחרב. כלומר חוץ מן הרוח והסופה שה' רודף אותו בהן, גם מצד עצמו ומאומתו יהרגוהו.

לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ׃

ומה יהיה עם אותו אשור? "לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה". הנביא מדמה אותו לפחד השדים בעת ערב, שכידוע פעם היו השדים מצויים מאוד והיה מהם פחד נורא. אומר המלבי"ם: השדים בלילה מבהילים מאוד, אבל כשמגיע היום ופתאום אור, נגמר, אין שום דבר, שאין לשדים שליטה ביום. ולכן "לעת ערב והנה בלהה, בטרם בוקר איננו" - מגיע הבוקר ואותם שדים נמוגים ואין דבר, כאילו לא היה.

ומהי "בלהה"? יש פסוק באיוב "תצעידהו למלך בלהות". אומר המלבי"ם: יש הבדל בין בלהה לבהלה. בהלה היא בהלה רגילה, ואילו בלהה באה לבטא את כוחות המזיקים והשדים המבהילים את האדם, כמו לחומי רשף וקטב מרירי, הממונים על השאול ועל הגיהינום, שהם יוצרים פחד ובעתה נוראה אצל האדם. ועיקר זמן שליטתם הוא בלילה, כמו שנאמר "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער", שחיתו יער הם אותם כוחות טומאה, וזמן שליטתם בלילה, וכשמגיע אור הבוקר הם שבים לאפס.

ועל פי זה נותן המלבי"ם משל ומליצה למחנה אשור. מתי הגיע מחנה אשור לירושלים? בלילה. והם אמרו: מחר בבוקר כל אחד מאיתנו יטול חלקו, נפיל את חומת ירושלים ונכבשנה בקלות, וכי זו ירושלים שהבאתי בשבילה כל כך הרבה גייסות? באו בלילה, אבל כשם שהשדים תם כוחם בבוקר ואין פחד שדים בבוקר, כך המזיקים הללו תם כוחם. הגיע הבוקר, נגמר, לא ראו שום דבר: בא מלאך ה' במחנה אשור והכה מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות. אמנם "לעת ערב והנה בלהה", היה פחד נורא כשבא וצר סביב ירושלים, אבל "בטרם בוקר איננו" - עוד לפני שהגיע הבוקר כבר נעלמו, פגרים מתים.

"זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ" - זה מה שמגיע להם לשוסינו, וזהו הגורל, כמו "גורלי ונחלתי", שמגיע לבוזזינו. ומדייק המלבי"ם: מה ההבדל בין חלק לגורל, ומה בין שוסה לבוזז, ולמה לשוסינו מגיע חלק ולבוזזינו גורל? "חלק" פירושו מה שמגיע לך. אם אני אומר יש לך חלק בירושה, אין זה שאיני חייב לך ונתתי לך, אלא הירושה מגיעה לך, והחלוקה היא הקובעת איזה חלק בדיוק מגיע לך. ואילו "גורל" - אדם יכול לזכות בו גם במה שאינו מגיע לו, שיכול ליפול בגורלו חלק גדול יותר ממה שמגיע לו. בירושה, אם חלקך הוא רביע, החלוקה תקבע איזה רביע תקבל, אבל זה לעולם יישאר רביע. לעומת זאת בגורל ייתכן שייפול לך הרבה יותר ממה שמגיע לך.

ועוד מבאר המלבי"ם, וכן הוא מביא הסבר זה בכמה מקומות: הבוזז יש לו עניין אחד, להגדיל את הונו, רוצה לקחת ביזה. ואילו "פלשתים שוסים את הגרנות", שהשוסה אינו בא לקחת לרווח אלא להשמיד ולקלקל ולהשחית. ולכן השוסה גרוע מן הבוזז, שהבוזז אם אין לו אפשרות לקחת ישאיר, שאינו בא להשמיד אלא לקחת מה שיכול ומה שאינו יכול ישאיר. ואילו השוסה, אף שגם הוא לוקח חלק, מה שאינו יכול לקחת יהרוס ויקלקל, שזו עיקר מגמתו.

ולפי זה: השוסים, שכוונתם להשחית והם רעי לב, אלה שבאו להשחית את עם ישראל - "זה חלק שוסינו", מה שיקבלו הוא החלק המגיע להם באמת, על פי מידתם ועל פי רוע לבם, ומגיעה להם המפלה הזאת מידה כנגד מידה ממש. אבל "וגורל לבוזזינו": הבוזזים, אף שאינם באמת צוררים לנו אלא כל מטרתם הנאת עצמם, שאם יש כסף הוא בא, עם כל זה גם הם יקבלו את העונש הזה. ואמנם אין זה עונש שמגיע להם מידה כנגד מידה, אלא זה גורל, ובגורל אפשר לקבל יותר ממה שמגיע, שהעונש שיקבלו יהיה יותר ממה שראוי להם.

לסיכום:

הפרק פותח בהשוואת מפלת דמשק למפלת אפרים, שהתחברו יחד להילחם ביהודה ונפלו שניהם ביד סנחריב, אלא שדמשק תהיה עיי חרבות ואפרים ישאר מרעה לעדרים. משם עובר הנביא לתאר את מפלת אפרים בשלוש גלויות, מקמה מלאה ועד ליקוט שיבולים בודדות, ומודיע שמלך אשור יאספם בקלות בלי מגל ובלי חרמש ולא ישאיר אלא מעט מזעיר. בתוך התוכחה מבטיח הנביא את היום שבו יתבטלו שתי הכתות של עובדי האלילים, ויכיר האדם גם בבורא שעשהו וגם בהשגחתו הפרטית - "ישעה האדם על עושהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה". חטאם של אפרים מתומצת בשתי בחינות: שכחו את ישועות ה' מן העבר, ולא רצו לזכור שה' הוא צור מעוזם בהווה, ולכן הרכיבו זמורת זר בנטעי נעמנים, נשענו על עמים אחרים וזירזו אותם. וסופו של הפרק הוא נחמה: אותו נחל שוטף עצמו, המון עמים ושאון לאומים, יגָער בו ממרחק ויירדף כמוץ וכגלגל לפני סופה, ומחנה אשור שהיה כבלהת לילה מבהילה יימוג בטרם בוקר, שוסינו יקבלו את חלקם הראוי להם ובוזזינו את גורלם.