בפרק הקודם תיאר לנו הנביא את מפלתה של מואב. בפרק ט"ז בא הנביא ונותן להם עצה כיצד יוכלו להינצל: אין בידם שום אפשרות אחרת אלא לשלוח שליח אל בני ירושלים ולבקש מהם רשות לגור ולהסתתר בארץ יהודה. הנביא אף שם בפי השליח את המילים שיאמר לבני יהודה כדי שיסכימו לקבלם, ומבטיח שאם אכן ישלחו שליח לבקש רחמים - בני יהודה ירחמו עליהם וימלאו את בקשתם, אף שמואב לא נהגו עמם בהגינות. אלא שאז נוכח הנביא לראות שמואב, ברוב גאוותם, אינם מוכנים להשפיל עצמם ולבקש הצלה מבני יהודה. על כן אומר להם הנביא: אם כך, אתם האשמים הבלעדיים במפלה ובמצב הנורא שיגיע אליכם. זהו ציר הפרק.
שִׁלְחוּ כַר מֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן׃
המלבי"ם מבאר: "כר" הוא שליח, רץ. ומדוע נקרא הרץ "כר"? מן הטעם שקוראים לעגלה "כרכרה" - מפני שהיושבים בה מקרקרים ומיטלטלים כל הזמן. וכלל הוא בלשון הקודש: כל ביטוי שכופל את עצמו מבטא כפל של העניין. "פוצץ" מן "פץ" שהוא שבירה, ופיצץ היינו שבר אחר שבר. "ירוץ את ראשו" הוא שבירה, ו"רוצץ" הוא שבירה אחר שבירה עד שעושה ממנו ממש חצץ. כך "כרכרה" מבטאת קרקור אחר קרקור. ומכיוון שהיו שולחים את הרצים בכרכרות המקרקרות, נקרא הרץ "כר".
ומי יהיה השליח? "מושל ארץ" - המושל של מואב בעצמו יהיה השליח. "מסלע מדברה" - מלכות מואב יושבת בסלע, הוא הסלע האדום המוכר, פטרה. כלומר: תשלחו אדם חשוב, שליח, שהוא מושל הארץ, מראש ממלכת מואב שבסלע, "אל הר בת ציון" - אל ראש מלכות יהודה, לבקש מהם עזרה שיקבלו אתכם בארצם.
הרד"ק מפרש את "כר" בדרך אחרת. מישע מלך מואב היה "נוקד", כלומר רועה צאן, והיה לו צאן רב. כאשר היו מואב נתונים תחת שלטון ישראל, היה משיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר - מס שנתי. אך במות אחאב ראה מלך מואב הזדמנות להסיר מעליו את העול, "ויפשע מלך מואב במלך ישראל". לכן בא הנביא ואומר: אותם כרים ואילים שהייתם שולחים למלך ישראל כמס ומרדתם בו - שלחום עתה למלך יהודה. אמנם אין כאן מלך ישראל שהייתם כפופים לו, אך יש מלכות יהודה: שלחו לחזקיהו שהוא מלך צדיק וחזק במלכותו, היכנעו לפניו והעלו לו מס.
וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן׃
בני מואב לא ימתינו עד שישוב השליח עם תשובה. עוד בשעה שהשליח הולך אל ציון, כבר יעברו בנות מואב דרך מעברות ארנון הסמוכות לארץ ישראל. מרוב הצרה ינוסו ולא ימתינו לו. ואין להם מה לחשוש שמא בני יהודה לא יקבלו אותם, שהרי הנביא כבר הבטיח להם שיתקבלו.
וכיצד ינוסו? "כעוף נודד קן משולח". מבאר המלבי"ם: עוף שלוקחים ממנו את קינו, וכשהוא חוזר ומחפש ואינו מוצא, אין לו ברירה אלא להיות נודד ולחפש לו קן אחר. שם הקן משולח תחילה, והעוף נודד אחר כך. וכך בנמשל: אילו היה האויב כובש תחילה את המדינה, היו העם מוכרחים להיות נעים ונדים. אבל כאן מצווה אותם הנביא שיברחו מעצמם - כדאי לכם לעזוב את הקן עוד לפני שייטלו אותו מכם, שהרי בקרוב עומדים ליטול לכם את הקן וממילא תהיו עוף נודד. לכן אני ממליץ: קודם יהיה העוף נודד, ואחר כך יהיה הקן משולח. עזבו את ארצכם לפני שתחטפו את המכה, שאם תמתינו שישלחו אתכם מתוך שייקחו את הקן - יכו אתכם מכה קשה ואנושה.
הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם סַתְּרִי נִדָּחִים נֹדֵד אַל תְּגַלִּי׃
כאן הנביא שם בפי הכר, הוא השליח, את הדברים שיאמר אל הר בת ציון. עם שנלחץ מצורריו ומבקש לחסות בצל עם אחר, יש לפניו שלוש אפשרויות, וכנגדן שלוש בקשות. אם עוד יש לו כוח וגבורה, צבאו לא מוגר, ויש בידו להילחם ולנצח, ורק טקטיקה ותכסיסי מלחמה חסרים לו - הוא מבקש "הביאו עצה": טנקים יש לי, רק עצה כיצד להתגבר על האויב אני צריך.
ואם כבר תש כוחו ואין לו כלי מלחמה לעמוד כנגד האויב - הוא מבקש שישלחו לו גדודים שיילחמו במקומו. וזהו "עשו פלילה" - "ונתן בפלילים", פלילים הם דיינים ושופטים, כלומר: עשו אתם את משפטנו, רִיבו את ריבנו, הביאו צבא שיילחם בשבילנו.
ואם האויב חזק כל כך עד שגם העם שאתה מבקש שיילחם בשבילך אינו חזק דיו למגרו - אין ברירה אלא לבקש מחסה: "שיתי כליל צלך בתוך צהריים". תעשי לנו צל, כמו שהלילה מצל, ובזה "סתרי נדחים" - הסתירי לפחות את הפליטים והבורחים, שיהיה להם מחסה אצלכם. מדובר במדינה שקטה ושלווה, צהריים פסטורליים, ופתאום יורדת עלטה ומגיע אויב - תנו לנו מקום שבו יוכלו פליטינו להינצל.
ולא זו בלבד שיתנו להם מקום מיוחד להתחבא בו, ביער או במערות, אלא גם "נודד אל תגלי": גם מי שינדוד בתוך המדינה ולא יסתיר את עצמו אלא יסתובב חופשי - אל תסגירוהו ביד האויב. ומדוע היה מקום לחשוש שיסגירוהו? שמא יחרה אף האויב עלינו על שאנו מסתירים בתוכנו את אויביו, שאשור תכעס על יהודה שנעשתה מדינת מקלט לפליטי מואב בשעה שמואב נלחמת באשור. לכן מבקש מלך מואב: גם מי שיסתובב ברחובות, אל תגלוהו ואל תמסרוהו מאימת מלך אשור.
יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ׃
בתחילה ביקש השליח שיתנו להם להסתתר ביערות, אחר כך ביקש שמי שמסתובב ברחובות לא יוסגר, ועתה הוא מבקש דרגה נוספת: שיהיו כאזרחים מן השורה, "יגורו בך נדחי מואב" - בכל מקום שירצו. והוא קורא להם "נדחַי" שכן המדבר הוא מלך מואב עצמו: תנו אפשרות לנדחים שלי, לבורחים שלי, לגור אצלכם. ולא רק שלא תסגירום, אלא "הוי סתר למו מפני שודד" - הסתירי אותם מפני הבאים לשדוד אותם, כלומר הילחמי בשבילם אם ירצה מישהו לפגוע בהם.
המלבי"ם מבאר את סוף הפסוק כמשל לבהמה שבאה אחרת לינוק את חלבה. מואב היא כבהמה שבעטיניה חלב, ומלך אשור הוא החיה הבאה למצוץ ולהיהנות מן החלב, כלומר ליטול את כל רכושם וחלב ארצם. ואומר השליח: אינכם צריכים לפחד מאשור. "כי אפס המץ" - המוצץ, הוא האויב, כבר מנע עצמו מלבוא אלינו. ומדוע? "כלה שוד" - שוד מלשון שדיים, כמו "שוד מלכים תינקי", כלומר אין לו עוד מה לינוק מאיתנו, כל הרכוש כלה. ולא זו בלבד, אלא "תמו רומס מן הארץ" - גם הבהמות הרומסות, הנושאות את החלב, תמו מן הארץ. כלומר: לא רק שכלה העושר והרכוש, אלא גם אנשי המדינה תמו. אילו היו אנשי המדינה קיימים, היה טעם לאויב לבוא וליטול מהם מיסים, שכן מחר ייצרו חלב נוסף; אך משחרבה הארץ ואין יושב, אין לאויב מה לקחת מאיתנו. לכן, מבקש מלך מואב, "הוי סתר למו" - תנו לנו להסתתר במחוזכם ולדור בכל אשר נחפוץ.
נשאר לבאר את כפל ושילוש הלשונות: "אפס", "כלה", "תמו", שלכאורה כולם מבטאים אותו דבר - נגמר. מבאר המלבי"ם: "אפס" מדבר על דבר שנעדר ואיננו במציאות כלל, כמו "מאפס ותוהו". "כלה" מדבר על דבר שהולך ונחסר ונחסר עד שכלה; לכן תמצא את הביטוי "עד לכלה" ולא "עד לאפס", שכן הכיליון מבטא ירידה איטית מיש לאין. ו"כלה" הוא גם מלשון כול וכליל - סיים את כולו, כמו "ויכל את הבית", "ויכל מלאכתו": עשה ועשה עד שהשלים. אם כן, לשון כלה משמשת גם בבניין וגם בהשמדה, ותמיד עניינה השלמה הדרגתית.
לעומת זאת הפועל "תמם", מלשון תמים, מבטא שלמות: הדבר נשלם או נעדר בשלמות בלא חיסרון. תחילה היה תם ושלם, ועתה נעדר בשלמות ולא נשאר ממנו כלום. לכן נאמר "תמו כל העם לעבור", "עד תום שנתם", "עד תום פגריכם" - הכל בשלמות. אך נאמר "כלו בעשן ימיי" ולא "תמו", שכן ימיי לא תמו אלא הולכים ונחסרים; "כלו בדמעות עיניי" ולא "תמו", שהרי עיניי לא תמו אלא הלכו ונחסרו; וכן "כלה זעם", "כלה אפי" - כל זעמי, כל אפי.
והדוגמה החדה ביותר: "כלו תפילות דוד בן ישי" מול "תמו דברי איוב". דברי איוב היו שלמים, הוא אמר בשלמות את כל שהיה לו לומר, ולכן שייך בהם "תמו". אבל אצל דוד נאמר "כלו" מלשון כליל, ולא "תמו", שהרי וכי דוד סיים להלל ולשבח את השם? וכי מי ישלים תהילות השם? "סיימתינהו לשבחא דמרך"?! תהילות השם לעולם לא יושלמו, ולכן לא שייך לומר בהן לשון תמימות ושלמות.
ועתה נראה את דיוק הלשונות בפסוקנו. על האויב היונק והמוצץ נאמר "אפס" - איננו במציאות כאן, לא כלה ולא תם, אלא חדל מלהופיע, מפני שאין עוד מה ליטול. על העטינים, הם השדיים המבטאים את השפע והעושר שהאויב בא לינוק מהם, נאמר "כלה שוד" - לאט לאט הלך וכלה. ועל "הרומס", הם בני מואב, נאמר "תמו" - עליהם נגזר כיליון בשלמות, שעזבו את הארץ ולא נותר מהם מאומה.
וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק׃
אומר להם הנביא: אם כך תעשו ותשלחו כר לבקש עזרה מיהודה, אין לכם לחשוש שמא ידחו אתכם. "והוכן בחסד כסא" - יוכן כיסא למלך שישב וידרוש ויחקור במשפט, לראות אם ראוי לריב את ריבכם. ואל תחשבו שידון על פי שורת הדין בלבד, שכן ייתכן מאוד שעל פי הדין אין מגיע לכם שיגן עליכם - אלא הכיסא הזה מוכן בחסד, מתוך רצון להיטיב לכם.
"וישב עליו באמת באוהל דוד" - דוד המלך היה שופט את ישראל, והמלך יושב באוהל דוד וישפוט "באמת": לא לתקוות הגמול, לא כדי להרוויח דבר, אלא מאהבת האמת. ויתר על כן: "שופט ודורש משפט" - לא רק כשבאים לפניו שני בעלי דין ודורשים משפט הוא דן אותם, אלא הוא עצמו חוקר, מבקש ודורש אחר המשפט והאמת לראות מי הצודק; אין זו תגובה בדיעבד לפונים אליו. "ומהר צדק" - לאחר שהגיע למסקנה הוא מוציא את הצדק במהירות, מאשר ומחזק את הצודק ומחליש את הטועה. והמלך הזה הוא חזקיהו ממלכות בית דוד, שיעשה עמכם צדק במהרה ולא ישהה את המשפט. אם כן אין לכם לדאוג, אלא רק שלחו שליח אל מלכות יהודה והם ידונו אתכם בצדק ויגנו עליכם.
שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו׃
אומר הנביא: אני מייעץ להם עצות טובות, אך אין נראה שהם לוקחים אותן ברצינות. "שמענו גאון מואב גא מאוד" - שמענו שמואב מתגאה ואינו מוכן להשפיל עצמו. "אני אגש ליהודה לבקש מהם עזר? אני שעזרתי לאויביהם, אבוא עתה כמסכן וכבול ואבקש מהם עזרה?"
ושלושה חסרונות שמענו במואב. הראשון - "גאוותו", התנשאות ורוח גאווה. מבאר המלבי"ם את ההבדל בין גאון לגאווה: "גאון" הוא מה שאדם מתגאה בו באמת, מה שיש לו עליו קבלות; "גאווה" היא שקר, מתגאה במה שאין לו. אצל מואב יש "גאוותו" - רוח גאווה במה שאין לו, שהרי לפי מצבו עתה אין לו במה להתגאות. השני - "גאונו", מה שיש לו להתגאות באמת: שהם אומה גדולה וחזקה, ואף שרוששו אותם עדיין גדולים הם. והשלישי - "עברתו", שנאה השמורה בליבו מימי קדם, "ועברתו שמרה נצח", שנאה קדומה לישראל.
"לא כן בדיו" - אין מחשבותיו כפי מה שאני מייעץ לו. "בדיו" הם מחשבותיו, שכן המחשבה נמשלת לבדי האילן: אדם חושב על דבר אחד ומשם עובר לשני ומדמה מילתא למילתא ועובר לשלישי. ולכן נקראות המחשבות גם "סעיפיו", כשם שבדי האילן נקראים סעיפים המסתעפים מן הגזע. כלומר: אני בטוח שאין בכוונתו לחסות אצל מלכי יהודה. ראשית, מפני שהוא בוטח בגאונו ובגבורתו - "עוד אומה גדולה אנחנו". שנית, מפני גאוותו - "אני אכניע את עצמי?" ושלישית, מפני שנאתו אלינו, המונעת ממנו לפנות אל מי שנחותים ממנו לדעתו: "אני אבקש מהם עזרה וסיוע?"
לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים׃
היות שהייתה לכם עצה כיצד להינצל ולא פעלתם על פיה - דמו בראשו. אתה גרמת לעצמך את הצרה, הייתה לך אפשרות להינצל ולא ניצלת אותה, ומי יבכה עליך? כשקורה לאדם דבר שלא באשמתו, רבים מצטערים עליו ובוכים עליו. אבל כשהזהירוהו פעם אחר פעם "היזהר, כך יקרה לך", ולא שמע, והלך וקרה לו - אין מצטערים עליו, אלא אומרים: טיפש, הזהירו אותך ולמה עשית נגד דבריהם? תבכה אתה על עצמך. וזהו "ייליל מואב למואב" - רק מואב ייליל על מואב. ואל תחשוב שמקצתם יילילו על מקצתם, אלא "כולו ייליל": האבדון יהיה כולל וייכלל בו כל המדינה, וממילא כולם יבכו.
"לאשישי קיר חרשת" - אשישים הם החומות הבצורות והמבצרים, מלשון "נפלו אושיותיה", שהאושיות הן היסודות, והמבצרים החזקים הם היסודות הגדולים. דרכם הייתה להוציא אל החומות הללו את הגיבורים, שיעמדו על הקיר וילחמו כנגד האויב. אבל עתה "תהגו אך נכאים" - רק את המוכים במלחמה תוציאו לשם, שיובאו לשם להתרפא, ולא יהיו לכם גיבורים היוצאים להילחם. "נכאים" מלשון נכה, מוכה במלחמה, ו"תהגו" עניינו להסיר, כמו "הגו סיגים מכסף" ו"הוגה מן המסילה". כלומר: את אלה שיסירו אותם משדה המלחמה מחמת מכותיהם - אותם תביאו לקיר חרשת, ולא גיבורים.
כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם׃
"שדמות" הוא מקום הכרמים והאילנות, כמו "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה". חשבון היא עיר מלכות מואב. "שדמות חשבון אומלל" - אותם מקומות שהיו חשובים ומפוארים נעשו אומללים. "גפן שבמה" היא גפן משובחת ביותר, ואף המובחרים שבהם ייעשו אומללים.
"בעלי גויים הלמו שרוקיה" - "בעלי" היינו בְּעֱלִי, במכתש שבו כותשים את הריפות. וכדרך שנאמר "אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור ממנו איוולתו". ופירשנו פעם: העלי הוא המכה והמכתש הוא החלק התחתון, ולמה צריך גם את הריפות? אלא ללמדך שכאשר שמים את הריפות, הן התבואה, לכתוש אותן, ומשליכים לשם גם את האוויל - אין האוויל מסיק מסקנות ואינו לומד, מפני שהוא אומר לעצמו: לא אליי מתכוונים, אל הריפות מתכוונים, ואני רק נקלעתי לכאן בטעות. לכן לא תסור ממנו איוולתו.
"הלמו שרוקיה" - השרוקים הם שריגי הגפן, הענפים המשתרגים ומתחברים זה בזה עד שנעשים כעין פסיפס קשור. ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין "הכה" ל"הלם": "הכה" הוא להכות דבר סתם, אבל "להלום" בו היינו להכותו מכות קשות כל כך עד שיתפורר וייפרד. והנמשל: אתם אומרים שיש לכם גיבורים היוצאים להילחם, והם כשריגי הגפן הקשורים זה בזה, מלוכדים וחזקים. אל תחשבו שיוכלו לגויים שכנגדם; אדרבה, הגויים יהלמו בהם כזאת הלימה עד שיתפרדו ולא יצליחו להישאר מאוגדים.
"עד יעזר נגעו" - יברחו ולא יוכלו לעמוד בקשרי המלחמה, ויפוצו עד יעזר, שהוא שם מקום. "תעו מדבר" - ומשם יתעו אל המדבריות, שכבר כל אחד בורח לעצמו. אלה הם הגיבורים שחשבתם שיתאחדו כנגד האויב. "שלוחותיה נטשו עברו ים" - מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין "שלוחות" ל"נטושות": השלוחות מתפשטות לאורך, שהגפן מוציאה ענפים המתארכים; ו"נטושים על פני השדה" עניינו התפרסות לרוחב. אלה שהיו אמורים להיות שלוחות ההולכות למרחוק, במקום זה ייפוצו ויתפרסו לרוחב. והנמשל על יתר העם: לא יתלכדו יחד לצאת למלחמה כשרוקים האחוזים ומאורגנים יחדיו, אלא יתפזרו וילכו מיד לנדוד לארצות אחרות, ואף יעברו את הים מרוב פחד כדי לברוח מן האויב.
עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל׃
בשעה שאבכה את בכי יעזר על מפלתה, אבכה גם על "גפן שבמה", היינו על גיבורי שבמה, שהרי משתיפול יעזר כבר ידוע לי שתיפול שבמה, והיא מעותדת ליפול. "אריווך דמעתי חשבון ואלעלה" - גם חשבון ואלעלה, גם עליהן יהיה הבכי, שגם הן תיפולנה. "כי על קיצך ועל קצירך הידד נפל" - "קיצך" הם פירות הקיץ, כמו קציעות, ו"קצירך" הוא מה שנקצר. דרכם הייתה שבשעת הקציר והבציר היו מעודדים זה את זה וצועקים "הידד" מתוך שמחה. ועתה, במקום שיצעקו בחשבון הידד על היין הנבצר ועל התבואה הנקצרת - יהיה הידד של מלחמה, קול האויבים הצועקים הידד בבואם כנגדכם.
וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי׃
מבאר המלבי"ם את ההבדל בין שמחה לגיל: "שמחה" מורה תמיד על שמחה תמידית, והיא היפך העצבות, כעניין "והיית אך שמח"; "גיל" הוא שמחה רגעית המתחדשת ברגע מסוים. הודיעו לאדם שזכה בפיס - זה גיל ולא שמחה. מצא מציאה, שמע בשורה טובה - זה גיל.
ולפי זה: השמחה היא השמחה התמידית שכל השנה, בהיות לאדם אוכל בביתו ותבואה לשובע; והגיל הוא השמחה של שעת הקציר, כשהוא אוסף את כל התבואה ומכניס את העושר הגדול לתוך ביתו. ואומר הנביא: לא זו בלבד שלא יאספו את התבואה הביתה, אלא כלל לא יקצרו אותה, כי התבואה בכלל לא תגדל, שכן יחריבו את הארץ כמו שאמר להם הנביא קודם.
"ובכרמים לא ירונן" - דרכם הייתה לרנן ולשיר ולזמר בשעת מלאכת הכרמים, ולעשות שמחה גדולה. כך מצינו אצל דוד המלך, כששלח אל נבל הכרמלי בשעת הגז, "כי על יום טוב באנו". וכך מצינו אצל אבשלום: לאחר מעשה אמנון ותמר ביקש אבשלום מן המלך שיבוא אל השמחה שעשה בשדה על הגז והקציר, וכשאמר דוד שאינו יכול, ביקש שלפחות ישלח את בנו הבכור אמנון, ובא אמנון אל השמחה ושם ניצל אבשלום את ההזדמנות והתנקש בו. רואים שבשעת אסיפת התבואה היה זה יום טוב ויום שמחה אצלם. ועתה בכרמים לא ירונן, ואף "לא ירועע" - גם התרועה שהיו מריעים כדי לקרוא לפועלים לבוא לא תישמע, מפני שכלל לא יבואו פועלים, שהרי אין יבול בגפנים.
ומוסיף: לא זו בלבד שלא יבצרו את הכרמים, אלא אפילו מי שכבר יש לו ענבים מוכנים ביקבים - "יין ביקבים לא ידרוך הדורך", הרגיל לדרוך לא ידרוך. ומדוע? "הידד השבתי" - השבתי מהם את קריאת ההידד שבה היו קוראים לפועלים לבוא ולדרוך את הענבים; לא יקראו הידד לאסוף, שלא ימצאו שם בני אדם כלל. ומהיכן נגזרה המילה "הידד"? היא לשון קריאה, מלשון הד ההרים, בת הקול המצלצלת בהרים, שאתה צועק והיא עונה לך. דורכי היין בגת היו צועקים הידד, וכן דרך היוצאים לקרב לצעוק זעקות קרב ולהריע הידד. ולכן נאמר למעלה "הידד נפל": במקום הידד של דורכי היין - הידד של צבא האויב הצועק כדי להילחם בכם, מואב.
עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ׃
כאן ממשיל הנביא את היללה לכינור שפורטים על מיתריו. הקול יוצא מתיבת התהודה, מן ה"בטן" של הכלי, שכן לכינור, לגיטרה ולעוד יש כעין בטן שהקולות נכנסים לתוכה ומתוכה יוצאת הנגינה. כך הוא מדמה את מעיו למיתרים ואת חלל גופו לחלל הכינור שמתוכו נשמע הקול. ואת המיתרים הוא מייחס למואב, ואת חלל הכינור - לקיר חרש. לפי מה שביארנו למעלה ב"אשישי קיר חרשת", ששם יביאו את הנכים ואת הפצועים מן המערכה, שם יישמע קול היללה והצעקה על שפרטו והיכו במיתרי מואב. כשיכו את מואב - מהיכן ייצא הקול? מקיר חרשת. שם יהיו כל החלכאים והנדכאים ופצועי שדה הקרב, באותה חומה ובאותו מגדל שדרכו היה להביא לשם את הגיבורים, ובמקומם יביאו את כל המוכים. ואז יזעק מואב ככינור: הנימים נפרטות, והקול יוצא מתיבת התהודה שהיא קיר חרשת.
וְהָיָה כִי נִרְאָה כִּי נִלְאָה מוֹאָב עַל הַבָּמָה וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יוּכָל׃
מבאר המלבי"ם ש"נראה" כאן מלשון ביזיון, כמו "לראווה בה", וכמו "מוראה ונוצתה" - המוראה היא החלק המבוזה שבעוף. כלומר: לאחר שיתבזה מואב ויתלכלך בדמו ויפצע, "כי נלאה מואב" - לא יהיה לו עוד כוח לעמוד; עד עתה נלחם, אך התעייף ואין לו כוח להילחם. ואז "ובא אל מקדשו להתפלל" - הולך אל בית מקדשיו, אל המקום המיועד לעבודה זרה שלו, ואומר: נלך ונתפלל, אולי העבודה הזרה שלי תעזור לי.
ומכאן מוסר גדול. מתי מתפלל אדם הרחוק מאמונה? כשכלו כל הקיצים. אדם שאמונתו חזקה מתפלל לפני שהוא הולך לעשות את הפעולה הגשמית, שהרי הכל תלוי בתפילה; הפעולה הגשמית היא השתדלות בלבד. אבל אצל הרחוק מאמונה זה בדיוק להפך: תחילה אעשה בעצמי, ואם לא אצליח - אולי יש אחד למעלה שבמצבים מסוימים יוכל לעזור לי. וזהו מואב, שרק כשנלאה בא אל מקדשו להתפלל. "ולא יוכל" - לא תועיל לו התפילה להילחם כנגד האויבים, וגם תפילתו לא תחזק אותו.
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מוֹאָב מֵאָז׃
כל שאמרנו עד כה, זו הנבואה שהשם מודיע למואב מאז. ובזה מתבאר גם מדוע "לא יוכל" ומדוע לא תועיל לו התפילה: מפני שיש על כך נבואה. הדבר הזה נגזר מימים רבים על ידי הנביאים הקדמונים, ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם. והיות שכבר נגזר, אף תפילה לא תועיל להם למואב.
וְעַתָּה דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר׃
ועתה מדבר השם כדי לקרב את פורענותם. מפרש רש"י: "בשלוש שנים" - בשביל אותן שלוש שנים שעזרו וסייעו לסנחריב בצורו על שומרון. ואם תאמר, שמא עזרו לו כדי שישתלם להם ויצא להם מכך רווח? אומר הכתוב "כשני שכיר": הם עזרו לו בהתנדבות, בלא בצע ובלא שום תועלת לעצמם, כאילו היו שכיריו. וכי כך? אתם הולכים לעזור לאויבי ישראל, ולא מחמת רווח אלא סתם, כמה שנקרא לשם שמיים? לכן "ונקלה כבוד מואב" - כבודך יהיה לקלון ולביזיון, שיבוא סנחריב וישבה אתכם וילך לו. "בכל ההמון הרב" - כל ההמון הרב שעם סנחריב יביאו את מואב לידי קלון ושבי.
"ושאר מעט מזער לוא כביר" - מה שיישאר יהיה מעט מזער, כלומר מיעוט אחר מיעוט: יישארו מעט, ומאותם מעט יישאר עוד רק מעט. ולא זו בלבד, אלא "לא כביר": "כביר" עניינו רב, ובדרך כלל בא על חוזק. כלומר לא רק שיהיו מועטים בכמותם, אלא גם באיכותם לא יהיו חזקים - מעטים בכמות ובאיכות כאחת.
ורש"י מביא הסבר נוסף, וכן מבאר המלבי"ם: "בשלוש שנים" - שלוש שנים נגזרו עליכם, היינו לאורך זמן ולא באופן מיידי, אבל "כשני שכיר": מצומצמות יהיו ולא תאחר עוד הפורענות. כשם שהשכיר מצמצם ומדקדק בשני שכירותו ואינו נשאר אפילו יומיים נוספים בטובתו - נגמרו ימי השכירות ובו ברגע הוא עוזב; וכן הפועל אינו נשאר עוד שעתיים בעבודה, אלא משהסתיימה העבודה הוא דופק כרטיס והולך הביתה. כך השם לא ימשוך את הגזירה לאורך זמן, אלא יצמצמנה ויביא את כולה בבת אחת, שלוש שנים כנגד אותן שלוש שנים שהצרתם לישראל. וכן ייפרע השם מן האויבים ומן האומות, אמן ואמן.
פרק ט"ז הוא פרק של עצה שנדחתה. הנביא מציע למואב דרך הצלה מעשית: לשלוח את מושל הארץ כשליח אל הר בת ציון, לבקש עצה, או צבא, או לכל הפחות מחסה וסתר, ולברוח מרצון לפני שייטלו מהם את הקן. הוא אף מבטיח שכיסא מלכות בית דוד מוכן בחסד ובאמת, ושהמלך דורש משפט ומהיר צדק ולא ידחה אותם. אלא שגאוותו, גאונו ועברתו הקדומה של מואב מונעים ממנו להיכנע, ולכן "ייליל מואב למואב" - הוא לבדו יבכה על עצמו, שכן דמו בראשו. מכאן ואילך מתאר הנביא את ההתפוררות: הגיבורים נהלמים ומתפזרים, השמחה והגיל נאספים מן הכרמים, ההידד של הבציר מוחלף בהידד של אויב, ומעי הנביא הומים ככינור שקיר חרשת הוא תיבת התהודה שלו. ולבסוף בא מואב אל מקדשו להתפלל ואינו יכול, שכן הגזירה כבר נגזרה מאז, ובשלוש שנים מדויקות כשני שכיר, כנגד שלוש השנים שסייע לסנחריב חינם, ייקלה כבודו ולא יישאר ממנו אלא מעט מזער לא כביר.
והמסר העולה מן הפרק: כשמזהירים את האדם ונותנים לו עצה להינצל, ואין הוא שומע מחמת גאוותו - שוב אין לו על מי להתלונן. ולעניין התפילה: המאמין מתפלל לפני המעשה, כי הכל תלוי בתפילה, וההשתדלות הגשמית אינה אלא השתדלות; הרחוק מאמונה פונה לתפילה רק כשכלו כל הקיצים - ואז לעיתים כבר "לא יוכל".