פתיחה: משא מואב
פרק ט"ו בישעיהו נפתח ב"משא מואב" - החיזיון והנבואה שהנביא נושא על מואב. זו נבואה הבאה לבטא את הנפילה ואת המשבר שיעברו על מואב: השבר העצום, רפיון הידיים והמפלה שיבואו עליהם כאשר אשור יעלה ויכבוש אותם. והעונש הזה בא עליהם על מה שהצרו לעם ישראל, כפי שנראה בהמשך הפרק.
מהלך הנבואה בנוי בשלבים, וכדאי לראות אותו מראש כמכלול: בתחילה נשדדו ממואב שתי ערים גדולות, ער וקיר, והם כלל לא הרגישו. אחר כך נכבשו מהם נבו ומידבא, שעומדות באמצע המדינה ואינן ערי ספר, ואת זה כבר אי אפשר שלא לחוש - אבל אל תחשוב שיצאו להילחם, אלא יצאו לבכות. ורק אחרי שנכבש חלק גדול מן המדינה והוחרבו חשבון ואלעלה, שהן הערים המשובחות ביותר של מואב, אז התעוררו למלחמה - וכבר היה מאוחר מדי. זהו הרעיון המלווה את כל הפסוקים שלפנינו.
פסוק א: הכיבוש מתחיל - ומואב שותק
מַשָּׂא מוֹאָב, כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה, כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר־מוֹאָב נִדְמָה׃
"כי בליל שודד ער" - בלילה שבו נשדדה ער, העיר הראשונה שנכבשה ממואב, עיר הפרזים שבגבול, בספר המדינה. ומה עשה מואב? "מואב נדמה" - דמם, שתק, לא עשה מאומה. וכן "בליל שודד קיר": אף לאחר שלקחו מהם עיר נוספת, עיר בצורה מוקפת חומה שעל גבול מואב, גם אז לא שם ליבו, אלא היה דומם ושקט ולא הגיב כלל. הרד"ק מפרש "נדמה" מלשון נכרת, כלשון "כן נדמו", והוא ביטוי המופיע במקומות נוספים.
פסוק ב: עולים לבמות - לא להילחם אלא לבכות
עָלָה הַבַּיִת וְדִיבֹן הַבָּמוֹת לְבֶכִי, עַל־נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא מוֹאָב יְיֵלִיל, בְּכָל־רֹאשָׁיו קָרְחָה, כָּל־זָקָן גְּרוּעָה׃
עלה מואב על הבתים, ודיבון שהיא עיר במואב עלתה על הבמות, שהן המקומות הגבוהים. ואל תחשוב שעלו לשם כדי לכוון טוב יותר את החיצים ולהילחם - לא כך כלל. למה עלו? "לבכי"! על נבו ועל מידבא שנכבשו. הם הרגישו באיזו צרה גדולה הם נמצאים, ובמקום לצאת להילחם כדרכם של אנשי חיל, עלו לבכות כאנשים מיואשים ושבורים.
ולא די שבכו בצינעה, אלא "בכל ראשיו קרחה" - כאדם המתאבל. ועל מי מתאבלים? על מה שאין אפשרות להשיבו, על המת. כלומר כבר התייאשו לגמרי מן ההצלחה, כדבר שאין לו רפואה; ומגודל צרתם קרחו את ראשם להראות שאין להם ישועה מכיבוש אשור. ולא זו בלבד, אלא "כל זקן גרועה": הזקן היה אצלם דבר נכבד יותר, ולא היו מורטים את שערותיו אלא בייאוש מוחלט. זהו שלב נוסף בשבר - שמרטו וחתכו את שערות זקנם לבטא את גודל ייאושם. ויש גורסים "כל זקן גדועה", והיינו הך: אם מלשון לגרוע ואם מלשון לגדוע, העיקרון אחד.
פסוק ג: הבכי יוצא אל החוצות והרחובות
בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק, עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי׃
אל תחשוב שהבכי היה בחדרים הפנימיים בלבד. גם בחוצות יצאו אנשים לבכות והעוברים ושבים חגרו שק; וגם על הגגות, שהוא מקום גלוי וגבוה; וגם ברחובות, שהוא מקום השוק שרבים נאספים בו - גם שם "כולה ייליל". כאשר המצב אינו טוב בוכים, אך היכן? בחדרים. וכאשר המשבר גמור, כבר אין מתביישים לבכות ברחובות, שהרי כולם מבינים את גודל השבר. יציאת הכול לרחובות בחגירת שק, בלי להסתיר את האבל, מלמדת על ירידה נוספת ועל משבר נורא.
והיללה הייתה כה גדולה עד ש"כולה ייליל יורד בבכי" - כולם ללא יוצא מן הכלל יורדים ונשברים מרוב הבכי. "יורד", מסביר המלבי"ם, הוא כמו "אריד בשיחי", וכמו "וירדתי על ההרים" שביקשה בת יפתח מאביה: אלך ואשפיל עצמי מרוב דיכאון וצער לבכות על נעוריי. אף כאן "יורד" אינו ירידה סתם, אלא ירידה המבטאת השפלה ודיכאון. וכל זה לא עורר אצלם את היצר למלחמה, להגנה עצמית ולתקיפת האויב - הנשק שלהם היה הדמעות.
ההבדל בין "חוצות" ל"רחובות"
המלבי"ם עומד על ההבדל בין "בחוצותיו" לבין "ברחובותיה". בלשון הקודש "חוץ" הוא אחורי הבתים, החצר שהייתה פעם לכל אחד; ואילו "רחוב" הוא המקום שלפני הבית, מקום הרבים, מקום השוק, המקום הרחב שבו אנשים מתאספים. וראיה לדבר: "צאננו מאליפות בחוצותינו" - היכן הצאן נמצאות? מאחורי הבית, בחוצות. "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו" - הצווחה דרכה להיות ברחובות, במקומות הגדולים. וכן "להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחובות": את התינוק בן השנה אין שולחים לרחוב אלא לחצר שמאחורי הבית, ואילו הבחורים כבר יוצאים לרחוב.
פסוק ד: ההתעוררות המאוחרת
וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, עַד־יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם, עַל־כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ, נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ׃
לאחר שגם חשבון וגם אלעלה החלו לזעוק, כי גם אליהן הגיע האויב - והן היו תפארת גאון מואב והדרה, הערים המרכזיות שבהן התפאר מואב - הייתה זעקתם כה גדולה עד ש"עד יהץ נשמע קולם", שהחורבן הגיע עד יהץ וגם היא נכבשה. רק אז "חלוצי מואב יריעו": הנחלצים למלחמה תוקעים קול תרועה לקרוא להמון לבוא להילחם. אבל זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. "נפשו ירעה לו" - זו הייתה תרועת שבר על נפשם, כאילו נפשם ניבאה להם שיהיו להם שבר ואבדון. "יריעו" כאן מלשון "תרועם בשבט ברזל", שתהיה להם מפלה, ואין זה עוד השלב שבו אפשר להילחם.
פסוק ה: לב הנביא מייעץ למואב לא לצאת לקרב
לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק, בְּרִיחֶהָ עַד־צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה, כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה־בּוֹ, כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת־שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ׃
המלבי"ם מסביר שדרכו של החוזה לדבר בדרך משל ומליצה, וכאן הוא כביכול אומר: ליבי רואה את אחרית הדבר, והוא יוצא בהמלצה למואב. ומה הלב אומר? אני מזהיר אתכם, אל תצאו להילחם! אני רואה את חלוצי מואב נחלצים לקרב, אך "ליבי למואב יזעק" - מן הפנימיות שלי יש לי מסר: אל תלכו להילחם, לא תצליחו בקרב.
ומה העצה? "בריחיה עד צוער עגלת שלישיה". "עגלת" מלשון מעגל, ו"שלישיה" הם הלוחמים, כמו "ושלִשים על כולו" וכמו "השליש אשר עמד בשער". והמעגל הוא מעגל הקרב - כמו שאול ששכב במעגל, כאשר דוד בא ולקח את צפחת המים והחנית הייתה מעוכה בארץ ליד ראשו. מהו אותו מעגל? כשהיו יוצאים לקרב היו עושים מעגל, שכל אחד עומד בו כשפניו כלפי חוץ, כדי להבטיח שלא יוכלו לחדור פנימה. אם כן "עגלת שלישיה" הוא מעגל השלישים והגיבורים. ומה יהיה בהם? לא די שלא יילחמו, אלא "בריחיה עד צוער" - הם עצמם יימלטו ויברחו עד צוער.
ומדוע? "כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו" - מעלה הלוחית הוא שם הר; הגיבור שיברח מן המלחמה וייפלט ממנה, כשיעלה במעלה ההר יעלה הלוך ובכה. עתידה להיות מפלה ותבוסה. ומדוע? "כי דרך חורונים זעקת שבר יעוערו": דרך חורונים היא הבקעה שלפני ההר, ושם היה שדה המערכה, ושם יעירו בזעקת שבר ויפלו לפני אויביהם. וכל גבורת הגיבורים תהיה שיברחו בבכי. לפיכך ליבי מנבא להם מפלה כזאת, ולכן אני אומר: חבל לכם, מואב, לצאת לקרב כלל. זהו קרב שתצאו ממנו מפסידים, ואין טעם למסור את נפשכם על דבר שלא יצא ממנו מאומה.
פסוק ו: חורבן הכלכלה והבצורת
כִּי־מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ, כִּי־יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא, יֶרֶק לֹא הָיָה׃
המלבי"ם מסביר שעושרו ורכושו של מואב היו על ידי המסחר, שכן היה למואב נמל על מי נמרים, שם מקום. בנהר הזה היו האוניות מביאות את הסחורה למדינה, והיו בו ייבוא וייצוא. והמסחר נעשה בשתי דרכים, עד היום: האחת, מוכרים את המיותר - אספו תבואה, ומכיוון שלא היו להם אמצעי שימור רבים, כל מה שנותר מיותר היו מייצאים. והשנייה, דברים שאינם גדלים אצלנו במדינה, סוגי גידולים שאין כאן, אותם מייבאים. ועכשיו אומר הנביא: מי נמרים, הנהר ששימש לייצוא ולייבוא, "משמות יהיו" - יהיה חורב ויובש, מלשון שממה. שיהיה חום גדול וייעצרו הגשמים, עד ש"יבש חציר", עד ש"כלה דשא", עד ש"ירק לא היה".
ומה ההבדל בין חציר, דשא וירק? מבאר המלבי"ם: "חציר" כולל כל מיני הירקות הצומחים מאליהם, ורובם למאכל בהמה; דרכו לגדול בלי מים ובמקום יבש, אך עם כל זה הוא מתייבש לפני כל העשבים. "דשא" הוא כל התלבשות הארץ במיני עשבים שונים, וכך מפרש רש"י בבראשית על "דשא, ירק דשא", והוא מתקיים זמן רב יותר והוא כל הירוק שעל פני הארץ. ו"ירק" הם כל הירקות למיניהם, שיש להם לחלוחית לזמן רב, שהרי הם מלאים מים. ולכן הכתוב הולך כאן לפי הסדר: תחילה "יבש חציר", שהוא הראשון להתייבש; אחריו "כלה דשא", מיני העשבים המתקיימים יותר; ולבסוף "ירק לא היה", שגם הירקות בעלי הלחלוחית הרבה, המתקיימים זמן רב יותר, לא נותרו.
פסוק ז: הנחל שהיה למסחר יהיה לדרך הגלות
עַל־כֵּן יִתְרָה עָשָׂה וּפְקֻדָּתָם, עַל נַחַל הָעֲרָבִים יִשָּׂאוּם׃
"על כן" - על ידי שחרב הנהר והאוניות לא יוכלו עוד להגיע לסחור עם מואב. "יתרה עשה": הדברים שגדלו במדינה ביתר, מה שנעשה כמותר ואין מה לעשות בו, אותו היו שולחים באוניות. "ופקודתם" מלשון נפקד, כלומר נחסר, וזהו הייבוא - מה שחסר לנו ואין במדינה, מייבאים ממקום אחר. אם כן, הן היתרה שהיו אמורים לייצא והן הפקודה שהיו אמורים לייבא, הכול נעשה במי נמרים, בנחל שהתייבש.
ומעתה "על נחל הערבים ישאום" - ישאו אותם דרך נחל מצרים, שכן מלך אשור כבש אותם והוליכם בדרך זו, שממנה היו הולכים ממואב לאשור. וכאילו אומר להם: הייתם מדינה של סוחרים, ייבוא וייצוא, ועתה המסחר שלכם ישבות; ולא זו בלבד, אלא כל רכושכם ילך בשבי דרך נחל הערבים אל ארץ האויב. במקום שתעשה מסחר דרך הנחל שלך, ישמש הנחל את האויב להגלות אותך וליטול את כל ממונך.
רש"י: מדוע נגזרה על מואב פורענות כזו
רש"י מפרש "על כן יתרה עשה" - על אשר יתרה עשה תבוא עליו הפורענות הזאת, ובכך הוא שופך אור על סיבת הנבואה הקשה כלפי מואב: שהיו כפויי טובה. שהרי בכמה מקומות עמד אברהם ללוט - בצאתו מחרן, ובלכתו למצרים, ובזכותו שולח מתוך ההפיכה, ונלחם עליו עם אמרפל. מי הציל את לוט מסדום? מי רדף כאשר נשבה בן אחיו? אברהם יצא מחרן, והקב"ה לא ציווה אותו לקחת את לוט, ובכל זאת לקחו, ולכל אורך הדרך עזר לו. ומואב הוא נכדו של לוט, והיה להם לגמול טובה לזרעו של אברהם - והם היו "מונים אותם", כלומר מענים ומצערים אותם, כלשון "שהגויים מונין את ישראל" ו"מה המצווה הזו ומה טעם יש בה".
וכיצד הצרו? כשהגלה סנחריב את הראובני ואת הגדי, והיו ישראל בוכים ומתאוננים, היו אומרים להם: על מה אתם מתאוננים, והלא לבית אביכם אתם הולכים! שמעו את הציניות: עם ישראל בגלות, סנחריב מגלה את ראובן וגד, והם בוכים, ואלה אומרים להם מה יש לכם לבכות, הרי אתם חוזרים לחרן, טיול לחרן, אתם חוזרים לנעוריכם, הולכים לבית אבא, לא נורא - והלא אברהם אביכם מעבר הנהר בא. וזהו שנאמר "שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון", שכן לצאת וללגלג על אנשים הגולים נקרא חרפות וגידופים.
ולא זו בלבד, אלא שסייעו את סנחריב שלוש שנים שצר על שומרון, שנאמר "בשלוש שנים כשני שכיר ונקלה כל כבוד מואב". ומה יהיה עונשם? "ופקודתם" עליהם זאת תהיה: "נחל הערבים ישאום", שהאויבים יגלו אותם אל ארץ בבל, וארץ בבל היא נחל הערבים. ומהו לשון ערבים? כמו "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" - ערבות, אילנות. יגלו אתכם אל נחל הערבים, אל המקום שבו הערבות, אל ארץ בבל, ושם תשלמו את המחיר, וכפי שלגלגתם על ישראל כך ייעשה לכם.
פסוק ח: הזעקה מקיפה את כל הגבול
כִּי־הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת־גְּבוּל מוֹאָב, עַד־אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ, וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ׃
לאחר שתיאר את השממה שבתוך המדינה, אומר הנביא: דע לך שזה יקיף את הכול, גם את גבול מואב. כאשר יצאו מארצם תשיג אותם חרב האויב שירדוף אחריהם. "עד אגלים יללתה" - אגלים הוא מחוץ לגבול מואב; "ובאר אילים יללתה" - שהוא רחוק עוד יותר ממואב, ואף לשם הקיפה יללתם. כלומר גם כשיתרחקו ממקומם לא ינוחו מאויביהם. דרכו של עולם שכשאדם נמצא במפלה ובשבר אין נודדים אבן אחר הנופל, אך כאן מפלה על גבי מפלה: לא זו בלבד שיוגלו מארצם, אלא הבכי והרדיפה שיגרמו לבכי ימשיכו גם אחרי גבול מואב.
המלבי"ם מסביר שהזעקה מתוארת כאן כעצם מופשט שניתנת לו דמות - מה שקרוי בימינו האנשה. שהרי נאמר שתלך הזעקה ותעבור מעיר לעיר; וכי לזעקה יש רגליים? אלא נותנים לדבר המופשט, שהוא קול הזעקה, ציור של דמות, ומאפיינים אותו כמי שהולך וצועק ועובר ממקום למקום. כך גם כאן: הזעקה תלך ותקיף את גבול מואב, ותלך ותיילל, ותגיע עד באר אילים וגם שם תיילל.
פסוק ט: המכות הנוספות - ואין שריד
כִּי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם, כִּי־אָשִׁית עַל־דִּימוֹן נוֹסָפוֹת, לִפְלֵיטַת מוֹאָב אַרְיֵה וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה׃
"מי דימון" הוא נחל שהיה רחוק יותר ממואב, ושם מלאו דם - שמהרוגי מואב יתמלא כל הנהר דם. ומצינו בתיקוני הזוהר שבמלחמת גוג ומגוג הים יהפוך להיות אדום - לא ים סוף, אלא הים שלנו יהיה אדום מדמן של גופות גוג ומגוג. "כי אשית על דימון נוספות" - שאביא על דימון מחנות נוספות וצוררים נוספים שיבואו להילחם באלה שברחו; ואותם בורחים שחשבו שהייתה להם נפשם לשלל, יבואו חילות נוספים ויכו גם אותם.
"לפליטת מואב אריה" - וגם אלה שייפלטו מן החילות הנוספים ויצליחו להציל את עצמם ויתחבאו ביערות, אביא עליהם אריה וחיות רעות שביער שיכלו אותם. "ולשארית אדמה" - ולמעטים שנשארו והתחבאו במדינה, שלא ניזוקו לא מן הנוספות ולא מן האריה, אשית עליהם את האדמה: אדמת מואב שתהיה חרבה, שכל הירק והצמחים שבתו ממנה, היא תמית את יושביה ברעב ובמחלות, ולא יישאר מהם מאומה. וכל זה מנבואת ה', כל זה דברי ה'.
פליטה ושארית
ומה ההבדל בין "פליטת מואב" ל"שארית"? מסביר המלבי"ם: פליטה היא על ידי בריחה, שנפלט מן המחנה, כמו "ויבוא הפליט" שברח משדה הקרב. ואילו שארית היא מי שנשאר במקומו - הגלו את הרוב, ומי שנותרו ולא הגלו אותם נקראים שארית. ובדרך כלל "שארית" מבטאת מעלה נמוכה, שהוא בגדר שיריים, וכך דורשים חז"ל בכמה מקומות ששארית פירושה הלא חשוב, הבלתי בעל ערך, בגדר שיריים. ולכן אומר: גם אלה שיהיו שארית, השיריים של השיריים שעוד נשארו במואב, האדמה שם והבצורת שתהיה הן שיהרגו אותם.
לסיכום:
פרק ט"ו מתאר בשלבים את התמוטטותה של מואב: תחילה נשדדות ער וקיר והם דוממים, אחר כך נופלות נבו ומידבא והם עולים לבמות לא להילחם אלא לבכות, ואחריהן חשבון ואלעלה, ורק אז מריעים חלוצי מואב - מאוחר מדי. הנביא מתאר אבל של ייאוש: קרחה בראש, מריטת זקן, חגירת שק בחוצות ובגגות וברחובות, ולב הנביא עצמו זועק למואב שלא יצאו לקרב שבו יובסו. כלכלת המדינה נחרבת עם יובש מי נמרים, והנחל שהיה דרך מסחר נעשה דרך גלות ושבי. ורש"י מגלה את השורש: כפיות הטובה של מואב לזרעו של אברהם שהיטיב עם לוט, ולעגם לישראל בשעת גלותם, וסיועם לסנחריב על שומרון. וסופה של הנבואה שאין מפלט: נוספות על הבורחים, אריה על הנמלטים ליערות, והאדמה החרבה על השארית - הכול מנבואת ה'.