בחלק זה של הפרק אנו נמצאים בסופו של המשל הגדול שנושא הנביא על מלך בבל, על נבוכדנצר ועל קלונו לאחר מותו, ומשם ממשיך הנביא אל נבואת מפלת אשור, אל יסוד גדול בהבנת "עצת ה'" מול "מחשבות ה'", ולבסוף אל המשא שנשא ישעיהו בשנת מות המלך אחז על פלשת. נלך על סדר הפסוקים, ובסוף נביא גמרא במסכת שבת שכולה מיוסדת על פסוקי הפרק שלנו.
וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבֻשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל־אַבְנֵי־בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס׃
מהו "ואתה השלכת מקברך"? חז"ל מספרים (ומי שירצה יוכל לשמוע את הדברים בהרחבה בשיעורים שלנו לספר דניאל), שנבוכדנצר נהפך להיות כחיה במשך שבע שנים, ובאותן שנים גדלו ציפורניו ושערו כנשרים, נורא נוראות. באותה תקופה תפס בנו אויל מרודך את המלוכה ומלך שבע שנים. כשנגמר עונשו של נבוכדנצר והוא חזר למלכותו, הופתע לגלות שמישהו יושב על כיסאו, ומיד לקח את בנו והשליכו לכלא. כעבור כמה שנים מת נבוכדנצר, ואויל מרודך יצא מן הכלא, ואז רצו להמליכו - אך הוא סירב. אמר להם: אני לא לוקח סיכונים; גם בפעם הקודמת חשבנו שאבא מת, ופתאום הוא חזר. אמרו לו: מה אתה רוצה? אמר להם: תוציאו אותו מהקבר ותגררו את עצמותיו, ורק אז אהיה בטוח שהפעם הוא מת סופית ואינו מתכוון לחזור. וכך היה - הוציאוהו מקברו וגררו את עצמותיו. זהו "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב", והביזיון הזה הוא שעליו מתבטא הנביא.
המלבי"ם מבאר שהנבואה הפכה לו לבוז ולקלון בשני דברים. האחד: "קברך כנצר נתעב". מהו נצר? קבר הוא לאדם, ונצר הוא לבהמה. גם בזמנם היו קוברים בהמות, ואף שלא היה בית קברות מיוחד לבהמות, על כל פנים קברו אותן, ומקום קבורת הבהמות נקרא נצר. וכן מצינו בפסוק אחר "היושבים בקברים ובנצורים ילינו" - בקברים של בני אדם, ובנצורים היינו מקום קברי הבהמות. אומר לו הנביא: אותך לא נתנו לשכב בארמון המלוכה כשאר המלכים, אלא כמו נצר נתעב, מקום שמשליכים שם בהמות. והשני: גם שם לא נתנו לך מנוחה, אלא משם הושלכת אל החוץ בביזיון גדול.
ואז הלבישו אותך "לבוש הרוגים מטועני חרב" - היינו לבוש שלבושים בו אנשים שנהרגו על ידי טועני חרב, ו"טועני חרב" הכוונה נושאי חרב. מבאר המלבי"ם שציירו על לבושך הרוגים הדקורים בחרב, כדי להזכיר בזה את רוב הרצח שעשית ולבטא כמה היית מושחת וכמה הרגת ורצחת ברוב אכזריותך. וגם זה כלול במה שאמרו חז"ל שגררו אותו מקברו וסחבוהו בביזיון.
ומוסיף הנביא שלא היה דומה כבודך לכבוד המלכים, שהרי אפילו "יורדי אל אבני בור כפגר מובס" - אותם פגרים שמשליכים אותם ערומים בלי תכריכים אל הבור, "כפגר מובס", מלשון לבוסס ולרמוס, פגר שאין מתעסקים בו - אף אליהם לא תידמה.
לֹא־תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה כִּי־אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ לֹא־יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים׃
אין אתה ראוי להתאחד עמם, כלומר להיות דומה להם בקבורה כשאר יורדי בור. אתה אינך ראוי כלל להיקבר, אלא בשרך ראוי שיימסר לכלבים. מדוע? "כי ארצך שחת" - מי יכבד אותך לאחר פטירתך אם את ארצך שחת? ולא זו בלבד, אלא "עמך הרגת", וזה הנורא מכל: כל מלך לפחות שומר על עמו ומגן עליו, ואתה לא רק שלא שמרת והגנת, אלא אף הרגת את עמך. כמו שאנו רואים אצל עמי ערב, כל מיני טיהורים אתניים ושלטון בכוח על חשבון העם - קדאפי, אסד - "עמך הרגת".
ולכן ראוי לא רק שכולם יכעסו וישפכו את חמתם עליך אחר מותך, אלא גם "לא יקרא לעולם זרע מרעים" - שגם זרעך, בניך, לא ייקראו על כיסא המשרה לעולם. פירוש הדבר: לא תהיה להם מלכות תמידית, אלא מלכותם עתידה להיפסק, לפי שהיית רשע כזה, וזהו העונש המגיע לך.
הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֺן אֲבוֹתָם בַּל־יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל עָרִים׃
אומר המלבי"ם, שתוך כדי הדברים שהנביא אומר על נבוכדנצר, הוא מתרגש מתוך הדברים ואומר: העונש הזה אינו מספיק. הראוי הוא שלבניו לא רק שלא תהיה מלוכה, אלא ש"הכינו לבניו מטבח" - מקום של טביחה, שיהרגו את בניו. ומדוע? ראשית, זה מגיע להם "בעוון אבותם", שהרי אבותם החריבו את תבל, החריבו ערים והחריבו ארצות. ושנית, שאם ימשיכו הבנים בדרך אבותם, גם הם ימשיכו בחורבן, ולכן צריך לשמור "בל יקומו" - שלא יקומו אחרי אבותם וימשיכו בדרכו של נבוכדנצר.
"וירשו ארץ" - הם יתגברו ויחפשו שוב איך לכבוש את כל העולם, ויאמרו: אבינו כבר כבש את העולם, אם כן העולם עבורנו הוא ירושה. וחשבו: מה חזק יותר, דבר שאני בא לקחת בפעם הראשונה או דבר שאני בא לרשת? לרשת הוא הרבה יותר חזק - זה הגיע לי מאבא. לכן אם נשאיר את בניו אחריו, יבקשו גם הם לכבוש את כל העולם ויאמרו שזו ירושתם, שכבר אביהם משל על כל העולם. ולכן ראוי להכין לבניו מקום טביחה, למען "ומלאו פני תבל ערים" - שתתמלא פני תבל ערים מיושבות. שהרי אם הבנים ימשיכו בדרכי אבותם, ילכו ויהרסו את פני תבל ולא יניחו לתבל להתמלא ערים; ואדרבה, כדי שתתמלא תבל ערים ולא יהרסו אותן, ראוי להכין לבני נבוכדנצר מטבח.
ויש הסבר נוסף ל"ומלאו פני תבל ערים". רש"י מביא ש"ערים" הוא מלשון "ער", כמו שאמר שמואל לשאול "וה' עריך" - שונאך. וכך גם מתרגם התרגום: "ערים - בעלי דבבין", שונאים. והכוונה: שאם בניו של נבוכדנצר ירשו את הארץ, יתמלאו פני תבל שונאים, דהיינו שעל ידם ייגרמו מלחמות ומאבקים בכל העולם כולו. ולכן טוב יותר "הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם", ראשית כדי שישלמו את המחיר, ושנית כדי שלא ימשיכו בדרכי אבותם ולא ימשיכו לגרום נזק.
וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם־יְהֹוָה׃
"וקמתי עליהם" - אני בעצמי אקום עליהם. ולא זו בלבד שאכרית את בית נבוכדנצר, אלא אכרית לבבל שם ושאר ונין ונכד. "שם ושאר" היינו שאכרית את המלוכה בכללה, שלא יישאר המשך לממלכה. ומהו "נין ונכד"? בזה שני פירושים: נין הוא הבן, ונכד הוא בן הבן, כמו שנקרא נכד בלשוננו היום, וכמו שכתוב "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" - לי ולבני ולבן בני. כך היא דעת רש"י, וכן דעת הרד"ק, ויש בזה גם דברי תרגום יונתן.
וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי־מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
כאן הנביא מנבא על בבל בכללותה, ואומר שתהיה למורש קיפוד - כלומר יירשוה הקיפודים. ומהו קיפוד? אומר הרד"ק שהוא הנקרא בערבי "כנפד", ובלעז "טרטוג", והוא מציין שהיא נמצאת תמיד במקום המים. מכאן יש שרצו לומר שמדובר במין שנמצא במים. ואיך שלא יהיה, יש מסבירים שהקיפוד הוא הקיפוד המוכר לנו, ויש שרצו לומר שהוא ממיני העופות - שהרי "קאת וקיפוד" נזכר בין העופות - ויש שרצו לומר שהוא ממיני השרצים, ויש שיש ממיני השרצים וגם ממיני העופות.
"וטאטאתיה במטאטא השמד" - פעם אמרתי למישהו שהמילה "מטאטא" כתובה בנביא והוא לא האמין לי; והנה הגענו למילה הזאת. ואל תתפלאו, שהרי הגמרא אומרת שאף רבנן לא היו יודעים מאי "וטאטאתיה", עד ששמעו את אמתו של רבי שאמרה לאותה אישה: "שקלי טאטיתך וטאטי ביתא" - קחי את המטאטא וטאטאי את הבית. ומזה הבינו שטאטא ולטאטא הוא מה שאנו קוראים כך בפועל. ואומר הקדוש ברוך הוא: אני אטאטא אותה במטאטא השמד, וכשם שהמטאטא מוציא הכל ואינו משאיר כלום, כך תישאר בבל שממה לעולם. וכבר הראינו בפרק הקודם כיצד נבואה זו התקיימה ונשארה בעינה עד היום, שעל חורבות בבל לא בנו מימות נבוכדנצר ועד עתה, ונשארה שממה כדבר ה'.
נִשְׁבַּע יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם־לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם׃
כאן נכנס המלבי"ם לבאר לנו יסוד בלשון הקודש: מה ההבדל בין מחשבה לבין עצה? "עצה" היא התכלית, השורה התחתונה, מה שאליו אתה רוצה להגיע. "מחשבה" היא הטקטיקה והתוכנית, האמצעים שבהם תוציא את התכלית לפועל. נמשיל משל: אם אני רוצה לכבוש את מצרים - זו העצה, התכלית. ואיזה צבא אשלח ובאיזו דרך, אם דרך חיל האוויר או חיל הים או חיל רגלים או תותחנים - כל זה בגדר מחשבה, הדרך להגיע אל התכלית. וכן מצינו "מחשבות בעצה תיכון", שעל ידי המחשבות מוציאים את העצה, שהיא התכלית, אל הפועל.
והנה האדם אינו יכול לקבוע את התכלית האמיתית, שהיא נחרצת מאת ה'. האדם רק חושב מחשבות ומתכנן: אעשה כך ואפעל כך - כדי שבסוף אהיה עשיר, למשל. אבל מי קובע את התכלית באמת? הקדוש ברוך הוא. האם נולדת במזל של עשירות או של עניות - זה נגזר מעת הלידה. אם כן, אתה יכול לחשוב מחשבות רבות ולתכנן תוכניות איך תמכור ואיך תקנה ואיך תיכנס ואיך תצא, תוכניות יפות, אבל בסופו של דבר מה שיוצא אל הפועל הוא העצה, התכלית של הקדוש ברוך הוא. וזה מה שאנו אומרים: "רבות מחשבות בלב איש" - אלו התוכניות איך להגיע אל התכלית, "ועצת ה' היא תקום" - התכלית בסופו של דבר נקבעת כפי שהקדוש ברוך הוא קובע.
וכן "ה' הפיר עצת גויים הניא מחשבות עמים". מה הייתה עצת הגויים, מה הם רצו? להשמיד את עם ישראל. וממילא, כל התוכניות שתכננו בדרך - הכינו מכונית תופת, והיא התפוצצה עליו; זה נקרא שה' הפר את מחשבתו. שהרי התכלית שלו הייתה להשמידנו, וה' הפר אותה, שכן לה' יש תכלית אחרת - שאנחנו נישאר קיימים. וכאשר הפר ה' את עצתו, ממילא "הניא מחשבות עמים": במחשבתו, איך לעשות ובאיזו דרך, מתרחשים פתאום תקרים וכל מיני בעיות בדרך והוא אינו יכול להוציאה לפועל, כי עצתו מנוגדת לעצת ה'. ו"הניא" הכוונה להסיר.
ועוד יסוד: התכלית היא דבר הקיים לעולם ואינה משתנה אף פעם, שכן אין אצל הקדוש ברוך הוא חזרה מדעתו ואין אצלו שינוי דעה. מה שכן יכול להשתנות - האמצעים. הקדוש ברוך הוא רוצה, למשל, שעם ישראל יישאר קיים לעולם, ולזה שתי דרכים: או שנעבוד את ה' בכל לבבנו ומאודנו והקדוש ברוך הוא יביא עלינו את כל הייעודים הטובים, או שנסטה מן הדרך והקדוש ברוך הוא ייתן לנו מכות ועל ידן ניאלץ לחזור בתשובה. ובסופו של דבר העצה תישאר אותה עצה - עם ישראל יישאר קיים. השאלה היא רק כמה נאבד בדרך וכמה מכות נקבל עד שנגיע אל התכלית, אבל התכלית עצמה אינה משתנה.
וזהו "עצת ה' לעולם תעמוד" - העצה, שהיא התכלית, קיימת ותמידית, אין בה שינוי; "מחשבות לבו לדור ודור" - המחשבות, איך להוציא את זה לפועל, הן זמניות, ודור אינו לנצח. בדור זה חושב ה' להוציא את העצה בדרך זו, ובדור אחר, לפי מצב הדור, בדרך אחרת. ה"איך" יכול להשתנות מדור לדור, אבל התכלית לעולם תעמוד.
ועל פי זה הביאור אצלנו: נשבע ה' צבאות, וקיים את הדבר בשבועה, לברר את דבריו. "כאשר דמיתי" - אלו האמצעים, המחשבה; "כאשר יעצתי" - זו התכלית. במפלת אשור, מה הייתה התכלית? שאשור לא ירע לנו, שיוסר מעלינו עולו של אשור - זו העצה. ומה היו האמצעים, מהי המחשבה, באיזו דרך עושים זאת? על ידי שאשור יגיע להר ציון, ושם ייראו גבורות ה' ויכה בהם מלאך ה', ולא יוסיפו עוד לבוא, לא הם ולא גויים אחרים. אומר ה': כאשר דימיתי, באמצעים, "כן היתה", ולא זו בלבד שהעצה קמה ולא הצליחו להצר לישראל, אלא "היא תקום" - לעולם.
ומה פירוש "היא תקום" לעולם? שהצלתי אותם מאשור ועל ידי זה הצלתי אותם מכל נוגשיהם. שהרי אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה רק למנוע מאיתנו את אשור, היה יכול להביא עליו מגפה שם בארצו ולמנוע אותו מלבוא, ועצת ה' הייתה קמה - שלא ניזוק, ודי. אלא שהקדוש ברוך הוא רצה שלא רק שאשור לא יבוא עלינו, אלא שגם עמים אחרים יראו את אשור הגדול והחזק שבא כנגדנו ונחל מפלה כזאת, ומאה ושמונים אלף ראשי גייסות מתים בהר ציון - יראו כולם ותקום עצת ה' לעולם, שלא יבוא עוד עם שיש לו תוכניות לבוא כנגדנו.
לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל־הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר׃
כאן מפרט הנביא את האמצעים, את המחשבה: לשבור את אשור שלא ירע לישראל, ואיפה? "ועל הרי אבוסנו". "אבוסנו" הוא מלשון תבוסה, ויש הבדל בין הפסד במלחמה לבין תבוסה: תבוסה היא מלשון לבוסס ולרמוס, לא סתם הפסד אלא הפסד של ביזיון. אומר הקדוש ברוך הוא: רציתי שתהיה תבוסה מופלגת, כדי שיהיה ברור לכולם שזה מאת ה'. שלא יאמרו "מסכן אשור, לא הלך לו, אנחנו ננסה", אלא יראו שאין זה מקרה אלא הקדוש ברוך הוא עצר אותו, ואז כל אומה אחרת שתרצה לעשות כן תחשוב פעמיים. אלו היו האמצעים, ועל ידיהם "וסר מעליהם עולו", ובעקבות זה "וסובלו מעל שכמו יסור".
ומה ההבדל בין "עולו" ל"סובלו"? אומר המלבי"ם: "סובל" הוא המשא שאדם סובל על שכמו. וכאשר אינו רוצה לסבול את המשא, אין ברירה אלא לשים עליו את העול - גם השור אינו חפץ לחרוש מעצמו, אלא שמים עול על צווארו ואז נאלץ לעשות את רצון בעל הבית. אם כן, הסובל הוא המשא, והעול הוא הכפייה לשאת אותו.
ושואל המלבי"ם: למעלה הסדר הוא שמסירים תחילה את הסובל ואחר כך את העול, וכאן נכתב הפוך - "וסר מעליהם עולו" ואחר כך "וסובלו מעל שכמו יסור"? ומתרץ: למעלה מדובר על העם, והעם פורק תחילה את הסבל - אינו רוצה לשאת את המשא, למשל אינו רוצה לשלם מיסים ומסרב; ואז בא המשעבד ומשים עליהם עול, לאלץ אותם בחרב ובכוח, ובשלב השני הם פורקים גם את העול ומורדים בו. אבל כאן מייחס הנביא את הדבר לקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מסיר תחילה את העול - הוא המם את מחנה אשור. וכיוון שאין עול, ממילא אין גם סובל: כל האיום היה איום המלחמה - אם לא תשלם מיסים אבוא עם צבא ואהרוג אותך; וברגע שהוסר הצבא והוסר העול, ממילא סר גם הסובל, אין מיסים ואיננו נתונים למרמס תחת רגליו. לכן במעשה שעושה הקדוש ברוך הוא, הסרת העול קודמת להסרת המשא.
זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל־כׇּל־הָאָרֶץ וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל־כׇּל־הַגּוֹיִם׃
כפי שהסברנו, התוכנית לא הייתה רק לפטור אותנו מן הבעיה העכשווית של מלך אשור, אלא התכלית הייתה שלא ישתעבדו בישראל כל האומות. ולכן "וזאת היד הנטויה על כל הגויים" - שכל הגויים שהיו להם תוכניות לבוא ולהשתעבד בנו, יראו גם הם את אשר קרה לאשור וייזהרו שלא להצר לישראל; ואם יבואו ויצרו, אומר ה', אכניע ואפיל אותם כמו את אשור. שאם המגמה הייתה אשור לבד, היה אפשר לעשות לו מפלה קטנה בארצו, או להביא עם אחר שיילחם בו ועל ידי זה יירד מעלינו - דרכים רבות יש לה' יתברך. אלא שהתוכנית הייתה שכל העמים לא יבואו כנגדנו, ואם זו התוכנית, והעצה היעוצה היא על כל הארץ, מובן למה היה צריך להביאם עד כאן, אל מול הר ציון, ושייפלו כאן בידי מלאך ה'. וזהו "כאשר יעצתי היא תקום" - דבר שקם לתמיד, ולא הצלה זמנית.
כִּי־יְהֹוָה צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה׃
כיוון שה' צבאות יעץ, כלומר קבע לו תכלית מסוימת והוא שואף להגיע אליה - מי יפר? כלום יכול מי שהוא להפר את עצת ה', את התכלית שבחר? ואם כן, אי אפשר שלא יצליח הקדוש ברוך הוא להשיג את תכליתו בכל מיני עצות. ולכן "ידו הנטויה" - שידו נטויה בכל מיני מחשבות להשיג את אותה עצה - "ומי ישיבנה", וכי יש מי שיכול להסיר את ידו הנטויה, דהיינו את המחשבות שיש לו להוציא את אותה עצה אל הפועל?
בִּשְׁנַת־מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה׃
כאן אנו עוברים לנקודה נוספת לקראת סוף הפרק. מסביר המלבי"ם, שעוזיהו מלך יהודה נלחם בפלשתים, וכתוב שם "ויפרוץ את חומת גת ואת חומת אשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים". כלומר בזמנו של עוזיהו היו הפלשתים כנועים תחתינו, הוא פרץ את חומתם - וגת היא אחת מחמש ערי פלשת - ובנה שם ערים. בימי אחז, שהיה מלך רשע, מרדו בו הפלשתים, פשטו בערי השפלה ובנגב ולכדו חלק מיהודה. והסאגה עם הפלשתים הייתה סאגה בלתי נגמרת, כמו היום עם הפלסטינים - כל הזמן בעובר ושב: פעם אנחנו מכים בהם ופעם הם מכים בנו. כל זה היה עד מות אחז; וכשמת אחז ובא חזקיהו, הצליח להכניע שוב את הפלשתים. ועל עניין זה נושא הנביא ישעיהו את המשא הזה.
אַל־תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי־מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף׃
עד עכשיו שמחת, שמחת כולך בחיי אחז, "כי נישבר שבט מכך" - שהמקל של מי שהיכה אותך בימי עוזיהו נשבר בימי אחז, ואז התגברתם, יהודה ירדו פלאים ולא יכלו לך, ואת יכולת ליהודה. אומר לה הנביא: גמרנו, נגמרו המסיבות והשמחות, הסיפור הזה נגמר. "אל תשמחי, כי משורש נחש" - אלו מלכי יהודה הקודמים - "יצא צפע". אומר המלבי"ם, שהצפע הוא נחש מזיק יותר מנחש רגיל. משורש נחש, כלומר מאחז, יצא צפע, מזיק יותר, ולצפע הזה יש ארס ו"שרף מעופף": יש נחשים שיורקים ארס ומסוגלים להזיק למרחוק, ובדרך כלל יורקים את הארס לתוך עיני בעל החיים שמנגד. אם כן יש כאן צפע - וזהו חזקיהו, שיהיה מסוגל להזיק לכם מרחוק, ולכן שמחתכם מוקדמת.
וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ וְהֵמַתִּי בָרָעָב שׇׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג׃
כאן מתאר הנביא את שלוות ישראל כבהמות הרועות בנאות דשא. בהמה הרועה בנאות דשא יש לה מרעה במקומה, יש לה מאכל ומשתה, והתמונה באה לבטא פסטורליה, שלווה ונחת של בהמה הנחה ביום קיצי ורועה. וכשם שהבהמות הגדולות רועות והקטנות רובצות לידן, כך "ורעו בכורי דלים" - החזקים שבישראל, שהם בבחינת "בכורי דלים", ירעו, יהיה להם מרעה ושלווה בנאות דשא; "ואביונים לבטח ירבצו" - ואביון גרוע תמיד מדל, שהדל הוא אדם שמידלדל, היה לו והולך ומידלדל, והאביון הוא המתאווה לכל דבר, מלשון "אבה" כמו "לא אבה יבמי", לשון רצון, שהוא חפץ ורוצה כל דבר - ואף אותם אביונים שגרועים מן הדלים ירבצו לבטח.
אבל את, פלשת, תהיי הפוכה מהם. בישראל אפילו בכורי הדלים ירעו והאביונים ירבצו לבטח, ואצלך "והמתי ברעב שורשך" - הגיבורים שלך, השורשים החזקים, ימותו ברעב בימי המצור שיהיה על פלשת; "ושאריתך יהרוג" - ואת השארית שתישאר לאחר המצור יהרוג האויב שיכבוש אותך בחרב.
הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי־עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו׃
סנחריב כבש את פלשתים שלוש שנים לפני שנפל בארץ יהודה על ידי מלאך ה', וזהו "ושאריתך יהרוג" שנאמר בפסוק הקודם. וכאן בא הנביא לציין, שכאשר הלך סנחריב על ארץ יהודה לתפוס אותה, עבר ליד פלשתים. ולפלשתים היו זיכרונות - שלוש שנים קודם לכן כבר חטפו את המכות שלהם מסנחריב. ולכן כשעבר סנחריב לידם נכנסו למצב של רטט והחלו לרעוד: הנה סנחריב מתקרב, שוב הוא מגיע לכאן. וזהו "נמוג פלשת כולך". הם שולחים מרגלים לראות מה תוכניותיו, לאן הוא מתכוון להגיע, האם יש לו תוכניות כאן בסביבה, ומקבלים תשובה שתוכניותיו על ישראל, אבל גם פלשת תקבל מנה בדרך שהוא עובר כאן, או שישלח לכאן גם את צבאו, "ואין בודד במועדיו".
והמלבי"ם מסביר את "הילילי שער זעקי עיר": תיילל בשער, תזעק בעיר, וזה בא לבטא את הפחד הנורא שהיה לפלשת מהתקרבות סנחריב אלינו. בדרך כלל, כשמגיע האויב, המייללים הם אלה שנשארו בעיר - הנשים, הילדים והרכים - שהם נמצאים בפחד וספונים בתוך העיר; והגיבורים יוצאים להשיב מלחמה שערה, שמקום מלחמת הגיבורים הוא בשער. אבל כאשר אין תקווה ואין סיכוי להילחם כנגד האויב, מה נעשה? בשער, אותם גיבורים שהיו אמורים לצאת ולהילחם ולזעוק לאסוף צבא כי יש מלחמה - במקום זה הם מייללים, "הילילי שער", כי רפו ידיהם; ועל ידי זה "זעקי עיר", בעיר מתחילים לזעוק שהגיע האויב. וזה בא לבטא עד כמה יהיה המשבר עצום.
וּמַה־יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי־גוֹי כִּי יְהֹוָה יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ׃
כאמור, פלשת שלחה מרגלים, מלאכים ושליחים, לברר מה התוכניות, לאן מתכוון סנחריב להגיע, מה הכתובת, ולאן העשן הזה אמור בסופו של דבר להגיע. ומה התשובה שענו להם שליחיהם כדי לנחמם? "כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו" - הקדוש ברוך הוא יציל את עמו, ויחסו עניי עמו מן הצר הזה שבא להצר להם, לפי שה' הפילו לפני עם ישראל.
ומה כוונת הנביא להכניס כאן את פלשת במליצתו? שאף שהפלשתים שמחו על מפלת יהודה, עתה התרוממותה של יהודה נהפכה להם לשמחה. שלכאורה, אם שמחו על מפלת יהודה, היו צריכים להיעצב בהתרוממותה; ואומר לך הנביא שלא כן, אלא אפילו פלשתים שמחו על התרוממות יהודה. ומדוע? כי התרוממותה של יהודה אומרת שסנחריב נפל, ואם סנחריב נפל - גם הם יכולים לשמוח ולהירגע, שהרי אם כן לא יבוא האויב עוד אליהם.
אני רוצה להקריא לכם גמרא במסכת שבת קמ"ט עמוד ב', המתייחסת לכל הפרק שלנו, והשארתי אותה בכוונה לסוף, מכיוון שיש בה כמה וכמה ציטוטים מפרקנו. הגמרא שואלת: "מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפורא הוא" - שהרי אמרו "מטילים חלשים בקודשים", היינו עושים גורל, ומניין שחלשים הוא לשון גורל? מן הפסוק אצלנו בישעיה פרק י"ד: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם". וכבר הסברנו שם שהכוונה על כוכבו שבשמים, והגמרא דורשת זאת על נבוכדנצר, על כוכבו שבשמים שנפל.
אמר רבה בר רב הונא: מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות, לידע איזה בן יומו של משכב זכור - נורא נוראות. "חולש על גויים" - שהיה מטיל גורל על מלכי העמים, מי יהיה עמו באותו יום במשכב זכור. וכתיב "כׇּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ" - שנחו ממשכב זכור. כל כך היה מושחת אותו נבוכדנצר הרשע.
ואמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה, אף אדם לא הורשה לחייך, שנאמר "נָחָה שָׁקְטָה כׇּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה" - מכלל דעד השתא לא הווה רינה. קראנו בפרקנו, שכאשר ימות "נחה שקטה כל הארץ פצחו רינה", כלומר עכשיו אפשר להתחיל לרנן, ומכלל זה משמע שעד עתה לא ריננו ולא שמחו.
ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בביתו של אותו רשע, שנאמר "ושעירים ירקדו שם" - ונאמר זה על המקום שבו יחרב ארמונו של נבוכדנצר, ששעירים, שהם שדים, ירקדו שם.
ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך, נמשכה עורלתו שלוש מאות אמה והייתה מחזרת על כל המסיבה כולה, שנאמר "שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד" - שנהיה לו ביזיון מן הכבוד שחשב שיהיה לו - "שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל", ש"הערל" בגימטרייה שלוש מאות, והוא מלשון עורלתו.
ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שירד אותו רשע לגיהינום, רעשו כל יורדי גיהינום. שומעים? הגיע נבוכדנצר לגיהינום, וכולם מתחילים לרעוד. אמרו: שמא למשול עליהם הוא בא, או לכלות כמותם הוא בא, או אולי בא להעניש כמונו - אינם יודעים. שנאמר "גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ", כמו שראינו בפרקנו. יצאה בת קול ואמרה: "ממי נעמת? ירדה והושכבה את ערלים" (יחזקאל ל"ב), כלומר וכי אתה סבור שתהיה לך נעימות? אתה תרד ותשכב עם ערלים, והיינו שתהיה עמהם יחד באותו מדור בגיהינום.
"אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה" - אמר רב יהודה: שבתה אומה זו שאמרה "מדוד והבא", שתמיד היו רודים בהם ודורשים מהם מיסים מרובים. ואיכא דאמרי שאמרה "מדות מדות הבא בלא מידה", ואדרבה, יש אומרים ש"מדהבה" היינו מדות, הבא בלי גבולות ובלי קצבה, וזה גרוע יותר.
"וּרְבוּתָא יַתִּירָה הוּסְפַת לִי" - כך נאמר בדניאל פרק ד' על נבוכדנצר. אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא: מלמד שרכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו, לקיים מה שנאמר "וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ". נבוכדנצר לא היה רוכב על חמור ולא על סוס אלא על אריה, והיה לו נחש ככתר סביב לראשו, להראות כביכול שיש לו ממשלה על כל חית השדה. וכל זה היה בתחילה; ובשלב השני הוא עצמו נמסר להיות כחית השדה, וכמו שאמרנו, שבע שנים היה כך.
בחלק זה של הפרק ראינו את קלונו של נבוכדנצר לאחר מותו - שלא נקבר בכבוד מלכים אלא הושלך כנצר נתעב, ועצמותיו נגררו בביזיון, ולבושו מזכיר את רוב הרצח שעשה: "ארצך שחת, עמך הרגת". מתוך כך מתרגש הנביא ותובע שאף בניו לא יקומו, "הכינו לבניו מטבח", כדי שלא ימשיכו בדרכי אבותם, ובבל תיכרת כליל - "וטאטאתיה במטאטא השמד", נבואה שהתקיימה עד ימינו. אחר כך למדנו יסוד גדול: "עצה" היא התכלית שאינה משתנה לעולם, ו"מחשבה" היא האמצעים המשתנים מדור לדור, ולכן "עצת ה' לעולם תעמוד ומחשבות לבו לדור ודור". במפלת אשור הייתה התכלית להסיר מעלינו לא רק את עול אשור אלא את עול כל הגויים, ולכן נעשתה התבוסה על הרי ציון בפרסום גדול, "זאת העצה היעוצה על כל הארץ". ובסוף הפרק נשא הנביא את משא פלשת: אל תשמחי במפלת יהודה בימי אחז, שמשורש נחש יצא צפע - חזקיהו, ובעוד ישראל ירעו וירבצו לבטח, פלשת תמות ברעב ותיהרג בחרב, ואף גיבוריה ייללו בשער. ולבסוף אף פלשת שמחה בהתרוממות יהודה, שכן "ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו" - נפילת סנחריב לפני עם ישראל היא הצלה לכל הסביבה.