פרק י"ד בישעיהו הוא המשך ישיר של הפרק הקודם. בפרק י"ג ראינו את מפלתה של בבל כאומה, ואילו בפרקנו הנביא עובר לדבר על מפלתו של נבוכדנצר עצמו, השליט של בבל. הפרק נפתח בנחמה לישראל, ממשיך במשל הגדול הנישא על מלך בבל, ויורד עמו עד לשאול.
כִּי יְרַחֵם יְהֹוָה אֶת־יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל־אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל־בֵּית יַעֲקֹב׃
אומר המלבי"ם: גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים. או מצד רחמי השם, כשאיננו ראויים, או מצד מעשינו הטובים, כשאנחנו כן ראויים. אם נהיה זכאים בזמן הגאולה, איננו זקוקים לרחמים, אלא הגאולה באה בכוח הזכות: כשם שבחר בנו הקדוש ברוך הוא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, כך יבחר בנו שוב מצד שאנחנו הראויים והמובחרים. אבל אם לא נהיה זכאים, לא שייכת לשון בחירה, שהרי לבחור פירושו לקחת את החלק המובחר. אז לא יבחר בנו השם, אלא רק ירחם עלינו, שלא נאבד בין העמים.
וזהו הדיוק בשני השמות. שם 'יעקב' מורה על ישראל בדרגה הנמוכה שלהם, לשון עקבה, ושם 'ישראל' מורה על דרגתם הגבוהה, לשון שררה. לכן: 'כי ירחם ה' את יעקב' - אם נהיה בדרגה הנמוכה, לא ראויים שיבחר בנו, אבל לרחמים אנחנו זכאים גם אז. 'ובחר עוד בישראל' - ואם נשוב בתשובה ונהיה בעלי מעלה, יבחר בנו מצד מעלתנו. ובשני האופנים: 'והניחם על אדמתם', ייתן לנו השם מנוחה מכל האויבים והמציקים מסביב. וכדי לעשות זאת צריך קודם לבטל את מלכות כשדים, את מלכות בבל.
'ונלווה הגר עליהם' - מפני שיראו את שלוותנו ואת השקט שיש לנו, יבואו הגרים להתלוות אלינו ולהיות חלק מעם ישראל. 'ונספחו על בית יעקב' - ויהיו טפלים לבית יעקב. מבאר המלבי"ם ששתי הלשונות, 'נלווה' ו'נספח', מורות על דבר הטפל לעיקר. זה ההבדל בין דבר המתחבר לדבר אחר, שהוא שווה לו, לבין דבר הנלווה או נספח, שמודה שהאחר הוא העיקר והוא עצמו טפל.
ומה ההבדל בין נלווה לנספח? הנספח עושה גם חיסרון בדבר העיקרי שאליו הוא נספח, וכלשון חז"ל 'קשים גרים לישראל כספחת'. משל לעץ המטפס על אילן: יש עץ שמטפס ונלווה אליו ואינו מחסר בו כלום, ויש עץ שנספח אליו וחוסם ממנו את האוויר ואת השמש ואינו נותן לאילן להתפתח כראוי. זהו גדר הספחת: טפל שמחסר בעיקר.
וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל־מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית־יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יְהֹוָה לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם׃
בתחילה, כשעדיין אין שלווה גמורה, יקבלו ישראל גרים. אבל לאחר מכן, כשהעמים עצמם ייקחו את ישראל ויביאום אל מקומם, שוב לא יתקבלו אותם גויים כגרים, אלא 'והתנחלום', לשון התנחלות, בבחינת עבדים ושפחות. וטעם הדבר: ידוע שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, מפני שהיה טוב לישראל. כשטוב לנו, כל גר הבא חשוד שבא לקבל סל קליטה. אבל כשאנחנו בגלות ואדם מצטרף ואומר 'אני רוצה להיות חלק מכם', זו הוכחה שכוונתו טהורה ואמיתית, זה גר אמיתי שרוצה להסתפח בנחלת ה'. לכן באותה שעה של הצלחה יינתן להם רק מקום נחלה, אך לא נקבלם כגרים גמורים.
'והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם' - ואז ייפרעו ישראל מן העכו"ם מידה כנגד מידה. אלה ששבו אותנו והתעללו בנו, אנחנו נשבה אותם; ומי שהוסיף להרע ולייסר בעבודת פרך, 'ורדו בנוגשיהם', אלה שנגשו אותנו עד עתה, אנחנו נרדה בהם.
לכאורה יש כאן קושי גדול. הנבואה מתארת את מפלת בבל ואת גאולת ישראל בעקבותיה. והרי מפלת בבל כבר הייתה, בבל נפלה בידי מדי, בידי כורש. אם כן היה צריך להתקיים גם ההמשך: 'כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם' - וזה לא קרה. יבוא אדם ויטען: הנה נבואה שלא התגשמה.
משיב המלבי"ם: תנוח דעתך במה שביארנו בפרק י"א. לגאולה העתידה יש זמן, והוא מחזקיהו עד ביאת הגואל. כבר בימי חזקיהו היינו ראויים, וכמו שאמרו חז"ל שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח. וזמן בית שני היה זמן בחינה לישראל: אילו היו מצדיקים את מעשיהם ונוהגים ביראת שמים, בסוף ארבע מאות ועשרים שנה היה בא משיח בן דוד וגואל אותם גאולת עולמים. שהרי בית שני לא היה שווה בכוחו ובעוצמתו לבית ראשון, וגם הגאולה לא הייתה שלמה: עם עזרא ונחמיה עלו כחמישים אלף איש בלבד, ורוב העם נותר בגולה. אך מפני שלא היינו ראויים, ובגלל שנאת חינם וכל מה שהיה בבית שני, גלינו לגלות שאנו נתונים בה עד היום.
נמצא שהאפשרות לגאולה פתוחה מימי חזקיהו ועד היום, 'היום אם בקולו תשמעו'. הנבואה 'כי ירחם ה' את יעקב' עדיין תלויה ועומדת. יש לנו נבואות רבות שלא התגשמו מפני שעדיין לא הגיע זמנן, אבל אין לנו אפילו נבואה אחת שהייתה אמורה להתגשם בזמן היסטורי מסוים ולא התגשמה. כל הנבואות שכבר התקיימו קרו, וכל מה שלא התקיים שייך לעת בוא הגאולה העתידה. וזהו שנאמר לדניאל 'ויפח לקץ ולא יכזב', 'ועוד חזון למועד' - כל אותן נבואות נאמרו על הזמן הראוי לגאולה, שעדיין אנו מצפים לו.
המלבי"ם עומד כאן על הבדל לשוני. הנוגש והרודה שניהם לוחצים את הזולת כדי שישלם מס או יעשה עבודה, אלא שלשון 'רדייה' קשורה בדרך כלל לממשלה: הממשלה רודה בעם שתחתיה, כמו פרעה, וכמו שנאמר על שלמה שהיה רודה מתפסח ועד עזה. היינו ממשלה הרודה בממשלה אחרת כדי לגבות מיסים או להכריחם לעבוד לצרכה.
וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהֹוָה לְךָ מֵעׇצְבְּךָ וּמִרׇגְזֶךָ וּמִן־הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד־בָּךְ׃
הכוונה לתקופה שאחרי נפילת בבל, ו'העבודה הקשה' היא כל מה שסבלנו ממלכות בבל. אומר המלבי"ם: העוצב והרוגז הם התפעלויות נפשיות. אדם עצב בנפשו ולא בגופו, ורוגז בנפשו ולא בגופו. העצבות היא על דבר שחסר לי, על דבר שאבד ממני. הרוגז הוא על דבר שבא אליי ומרגיז אותי וגורם לי חוסר שקט. ולכן 'רוגז' הוא גם לשון טלטול, כמו 'מרגיז ארץ ממקומה': כשמשהו מעצבן את האדם, נוצר בתוכו חוסר מנוחה, הוא מרגיש שמשהו זז בו כל הזמן. זהו גדר הרוגז: תנודתיות פנימית בעקבות התפעלות נפשית שאינה מניחה לו.
העבודה, לעומת זאת, יוצרת חוסר מנוחה בגוף. ייתכן שהנפש במנוחה והגוף בטלטול העבודה, וייתכן ההפך, שהגוף נח והנפש מקשקשת בתוכו בלי מנוחה. לכן אומר הכתוב שביום ההוא יניח השם את הגוף מטלטול העבודה, ואת הנפש משני דברים: מן העוצב, הצער על הטוב שחסר ממנה, ומן הרוגז, על מה שהרגיזו והכעיסו את ישראל. משלושת הדברים גם יחד, וזו שלווה מוחלטת מכל הבחינות.
וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל־מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה׃
'מדהבה' היא מלכות הזהב. כזכור, כשחלם נבוכדנצר את חלומו ובא דניאל ופתר לו, אמר לו 'רישא די דהבא' - ראש הזהב, זו מלכותך. ומה עשה נבוכדנצר לאחר מכן? הקים צלם בבקעת דורא, וכולו זהב. מדוע? כי בחלום ככל שיורדים במבנה הפסל הערך יורד: הראש זהב, למטה כסף ונחושת, הרגליים ברזל, וכפות הרגליים חרס. רצה נבוכדנצר לעשות פעולה שתנציח את שלטונו: פסל ענק ואדיר שכולו זהב, שלא יאמרו לו שראש הזהב נופל ואחריו באות מלכויות אחרות שיכבשו אותו. וציווה את כולם להשתחוות לו, מתוך אמונתם שפעולה למטה משפיעה על העליונים. מי שרוצה יוכל לשמוע את כל הפרשה הזאת בשיעורים על ספר דניאל.
נמצא שהזהב מסמל את נבוכדנצר ואת מלכות בבל. 'איך שבת נוגש' - מה קרה שפתאום שבת הנוגש שגבה מיסים בכוח רב, 'שבתה מדהבה' - שבתה מלכות הזהב. ויש ביאור נוסף בחז"ל: מדהבה היא המלכות האומרת 'מדוד והבא'. תמדוד, תשקול ותביא, ושוב תשקול ותביא. כל הזמן היו גובים מיסים בתוקף רב ובעריצות גדולה.
שָׁבַר יְהֹוָה מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים׃
על התמיהה 'איך שבת נוגש' באה התשובה: אין זה מקרה, לא נדנדה של מלך העולה ומלך היורד, אלא 'שבר ה'' - בהשגחה מלאה מאיתו יתברך. השבט והמטה שניהם מבטאים ממשלה, אלא שההכאה במטה כואבת יותר מן ההכאה בשבט. לכן השבט מבטא את המושל עצמו, והמטה, שכאבו גדול, מבטא את השוטרים הנוגשים, אלה שמוציאים לפועל את ממשלת המושל ודואגים שהעם יקבל את מרותו. ואותם הוא קורא 'מטה רשעים', שהם הרשעים המכים כדי שיהיה השבט ביד המושלים.
מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ׃
כאן מתואר שלטונו העריץ של נבוכדנצר. כבר הסברנו את ההבדל בין כעס לעברה: כעס הוא על מי שראוי לכעוס עליו, ועברה היא כעס על מי שאין בו סיבה. אחד הרגיז אותי, ואני כועס על כולם; אדם אחד מן העם פגע בי, ואני משמיד את כל העם. זהו 'מכה עמים בעברה': אין לו סיבה לכעוס עליהם, והוא מכה את כולם בגלל אחד. ולכן 'מכת בלתי סרה' - אף שלא נמצאה בעם סרה, חטא ועוון, הוא מכה אותם. וזהו שנאמר קודם 'מטה רשעים', שרשע הוא לעשות כן.
וכנגד 'שבט מושלים' הוא אומר: 'רודה באף גויים' - באותו שבט היה רודה בגויים באף ובקצף. ואפילו 'מורדף בלי חשך', שהגוי הנרדף לא חשך את עצמו ממנו ולא הסתתר מפניו, אלא היה מוכן למלא את רצונו ולומר: כל מה שתבקש אעשה, גם אז רדה בו באף כאילו פרק עולו. הרי כשבאים לרדות במישהו והוא מיד מכופף עצמו, אין מקום להתנהג עמו באכזריות; רק אם ניסה להתמרד יש מקום לומר שהייתה סיבה. אבל אצל נבוכדנצר לא כך היה, ואף שלא היה שום מקום לכעוס, רדה אותם ברוב כעסו, וזה מראה על רוב רשעותו.
נָחָה שָׁקְטָה כׇּל־הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה׃
מלכות נבוכדנצר נמשכה שלושה דורות: נבוכדנצר, ואחריו בלשאצר, ואחריו אויל מרודך. שלוש מלכויות אלו הובטחו לו כנגד שלושת הצעדים שצעד כשחזר לתקן את המכתב, להקדים את שם אלוקי ישראל ואחריו את חזקיהו ואחריו את ירושלים. כבר במות נבוכדנצר נחלשה הרדייה והרשעות שאפיינו את מלכותו, וכשנפל גם בן בנו נגמרה כל אותה מלכות. אז נחה כל הארץ ושכחה את כל מה שעבר עליה מאותו מלך עריץ ורשע שרדה בה, עד שמרוב השלווה פצחו כולם בשירה. ובהמשך נראה את דברי הגמרא שכל ימיו של נבוכדנצר לא היה חיוך על פני בני אדם, מרוב הצער והרדייה הקשה שרדה בכל העם.
ושים לב לדרגות שבפסוק. על פי לשון הקודש, מנוחה היא שלווה, ושקט הוא יותר ממנוחה, וכמו שנאמר 'לא שקטתי ולא נחתי'. כשמפסיקים להרעיד דבר, תחילה הוא נח, ואחר כך הוא שוקט. 'נח הים מזעפו' - נח, אבל עדיין יש גלים; שקט הוא שקט גמור. ולכן: תחילה 'נחה' הארץ, אחר כך 'שקטה', ובשלב השלישי נהפכה מעיצבון ורוגז לשמחה: 'פצחו רינה', התחילו לשיר לאחר לכתו של נבוכדנצר.
גַּם־בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא־יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ׃
המלבי"ם מפרש כפשוטו, על ברושים וארזים ממש. מלך שהיה הולך וכובש ממלכות היה כורת יערות כדי לעשות מהם סוללה ודייק, מקום להניח על החומה כדי לכבוש את המדינה. עכשיו שפסקת מלהרגיז ממלכות ומלכבוש ארצות, נשארים עוד עצים בחיים ועוד עצים שאינם סובלים. לכן 'מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו' - שוב לא יכרתו את הארזים לצורכי מלחמה.
הרד"ק מבאר בעומק יותר: הברושים וארזי הלבנון מסמלים את המלכים והשרים. אפילו המלכים, שאינם עובדים את הכובש באופן אישי, שהרי העם הכבוש הוא זה שעובד והם רק דואגים שישולמו המיסים, גם הם שמחו באובדן נבוכדנצר. מדוע? 'לא יעלה הכורת עלינו', כי כל הזמן הם היו נתונים באיום: אם לא תעשה כראוי, הוא יעלה עליך שוב. כמו צדקיהו, שהיה נתון תחת מלכות בבל, וכשסטה מן הדרך באו עליו להכריתו ולאבדו. ולכן גם הגדולים, ארזי הלבנון והברושים, שמחו בנפילתו.
כל זה למעלה על פני הארץ: שמחה, שלווה ושקט. אבל במקומם התחדשו רוגז וכעס במקום אחר, שם היכן שנבוכדנצר הולך עתה.
שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כׇּל־עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם׃
השאול התרגזה כששמעה שאתה מגיע לשם. וכפי שנראה בגמרא בהמשך, יורדי דומה, אנשי הגיהינום, התחילו לפחד שנבוכדנצר בא לשם, וחששו שהוא בא למשול גם עליהם. הגיהינום היה גן עדן לעומת נבוכדנצר, וכשהוא בא נכנסו ללחץ: חשבו שבא לשם להשמיד גויים ולאבד ממלכות. ומרוב הפחד התחילה השאול לעורר את הרפאים, את הענקים, את כל עתודי ארץ. ומי הם? מבאר המלבי"ם שהם השרים שבמשל, שרים הישנים שנת עולמים, וכביכול באים ומעירים אותם: רבותיי, התכוננו, עומדת להיות מלחמה, נבוכדנצר מגיע. 'הקים מכיסאותם כל מלכי גויים' - כל מלכי הגויים שבשאול קמים ועוזבים את כיסאות מלכותם מפחד בואו. אבל כל זה רק קודם בואך; כשתבוא בפועל ויראו אותך, יחדל פחדם.
כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם־אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ׃
הם חשבו שאתה בא לשם למשול ולעשות ממשלה, וכשיראו שאין הדבר כן יאמרו: 'גם אתה חולית כמונו' - שלט בך החולי וההפסד ככל מורכב מבשר ודם. 'אלינו נמשלת' - נמשלת כאנוש, בבחינת 'נמשל כבהמות נדמו'. חשבו שאתה איזה אלוה בעל כוחות עליונים, שהרי הוא עצמו ביקש לעשות עצמו אלוה כפי שנראה בהמשך, ומתברר שמכניסים אותך כאסיר מן המניין. אם כן, אנחנו רגועים ואיננו נבהלים.
הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה׃
'גאונך' היא הגאווה הגדולה שהייתה לך. ומהי 'המיית נבליך'? מבאר המלבי"ם: שאר המלכים, אף שירדו לשאול, עדיין זוכרים את מלכותם ושרים להם שירי הלל ושבח בממלכתם, ופורטים עלי נבל את שבחם ותפארתם. ראו כמה פזמונים ושירים נכתבים מדי שנה על מנהיגים שנפטרו, ובפרט אצל עמי ערב ובפולחן שהיה לסטלין וללנין, ששרו להם שירי הלל ושבח גם לאחר מותם. אבל אצלך לא כך: גם הנבלים דממו, ולא יזכירו עוד את מעשיך. 'המיה' היא לשון רעש, וכל נגינת הנבלים לא תיזכר עוד אלא תהיה דוממת. לא השארת זכר, אין מי שיתגעגע אליך או יזכור אותך לטובה, אלא 'תחתיך יוצע רימה ומכסך תולעה'.
רש"י מוסיף הסבר נוסף: 'נבליך' מלשון נבלה, כמו 'נבלה עשה בישראל', והכוונה לבני הנבל ועושי הנבלה שבחילותיך. הורד שאול גאונך, וגם הנבלים שבחילותיך ירדו ונחתו עמך יחד.
ומהו ההבדל בין רימה לתולעה? אומר המלבי"ם: התולעים הנמצאים בתוך דבר, כגון בתוך הפרי, קודם שיצאו נקראים רימה; ומשהתחילו לרחוש ולצאת ממקומם נקראים תולעים, כמו 'וירֻם תולעים ויבאש', שהתולעים עולים כלפי מעלה. וכן 'תקוות אנוש רימה ובן אדם תולעה': האנוש הקטן הוא כרימה, שזו רק ההתחלה, והוולד הנולד ממנו הוא כתולעה, שהתולעה פורשת מן הרימה. הרימה היא המצע והיסוד שממנו גדלות התולעים, ולכן 'תחתיך יוצע רימה' - היא המצע, 'ומכסך תולעה' - היא המכסה מלמעלה. ואף היום אנו משתמשים בביטוי: כשרואים בתבלינים כעין קורי עכביש קוראים לזה רימה, וכשרואים דברים כבר הולכים ורוחשים, אלו תולעים.
אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל־גּוֹיִם׃
אומר המלבי"ם: עמי קדם היו מייחסים את הצלחת המלכים לכוכבים, ואמרו שהכוכב שלו בשמים חזק עתה ומאיר עליו. על פי זה מדמה הנביא את כוכבו של נבוכדנצר לאור השחר. השחר, מרגע שהתחיל לעלות, אין מצב שיחזור אחורה; הוא רק עולה. 'הילל' הוא מלשון הילה, ההתנוצצות של השחר. וזו התמיהה: איך התנוצצות השחר נפלה משמים? איך באמצע ההצלחה ובתכליתה באה נפילה פתאומית?
'נגדעת לארץ חולש על גויים' - מבאר המלבי"ם שאורו נתחלק בארץ לחבלים רבים ולגויים שונים. לא קמה עוד מלכות מוחלטת המושלת על כל העולם כשלטונו של נבוכדנצר, אלא מלכותו נתחלקה לממלכות רבות וחלשות. וזהו שנאמר בדניאל 'וכעמדו תישבר מלכותו ותיחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל', שלא תהיה עוד ממשלה אחת על הכל, אלא ראה דמות ארבע חיות וארבעה ראשים, לסמל שהמלכות האחת הגדולה תתפרק לארבע מלכויות קטנות יותר.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר־מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן׃ אֶעֱלֶה עַל־בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן׃
כדי להבין את הפסוקים צריך להכיר את התפיסה שהייתה מקובלת אז, מן המיתולוגיות היווניות והרומיות. עובדי האלילים בימי קדם האמינו שהאלילים מחולקים לשלוש מחלקות: תחתיים, שניים ושלישים. למעלה הכוכבים, המושלים בכוח אלוקי; באמצע האלים השוכנים באוויר; ולמטה בני האלים השוכנים בארץ על ההרים הגבוהים, שהם מקום שלטונם. משטר מעל משטר. ומעל הכל אלוהי האלוהים: הגויים האמינו בהשם יתברך, אלא שסברו שאינו מתעסק עמנו כלל, שאין גישה אליו ושהוא עוסק רק בעניינים הגדולים.
ומכיוון שהיו מייחסים אלוהות למלכיהם, כמו פרעה שאמר 'לי יאורי ואני עשיתיני', היו מייחדים למלך כוכב בשמים בעל ממשלה גדולה שהמלך מחובר אליו ומושפע ממנו. ואת המלך עצמו היו מושיבים בין בני האלים התחתונים היושבים בהרים, ואומרים בהבליהם שמשם הוא יכול לעלות אל האלים האמצעיים שבאוויר, ומשם לעלות ולהיות כוכב בשמים. וכלשון המלבי"ם: כידוע במיתולוגיה הנמצאת בידינו, שארית מלימודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם. כל אותם סיפורים שהמלך ההוא נלחם בזה, ואהב את ההיא, ולקח את אשתו, וכעס עליו ויצא כנגדו למלחמה והרג את בנו, מיתולוגיות שלמות של הבלים ושטויות שהיו מספרים לעמים, והעמים האמינו בכל זה.
לפי זה: 'השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי' - כנגד הכוכב שלו בשמים התפאר שיעלה לשם וירים את כיסאו על כל כוכבי אל וימשול שם ממשלה רבה. 'ואשב בהר מועד בירכתי צפון' - התפאר שהוא יושב בקביעות בהר המועד, מקום מושבם של בני האלים, מקום שחיים בו את חיי האושר ואין לו בו מגע עם בני אדם. 'אעלה על במותי עב אדמה לעליון' - ומשם, מבני האלים שבהרים, יעלה אל האלים האמצעיים שבאוויר, ומשם יעלה להיות כוכב בשמים.
אַךְ אֶל־שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל־יַרְכְּתֵי־בוֹר׃
אומר לו הנביא: הכל דמיונות. אתה מדמיין שתעלה מן השפלות עד השמים, ולא רק לשמים האמצעיים אלא עד כוכבי אל, ושממלכתך תתפשט על כל העולם. דע לך שבשני הדברים יהיה ההפך הגמור. כנגד העלייה לשמים - 'אל שאול תורד'. וכנגד ההתפשטות לקצווי ארץ - לא זו בלבד שלא תמשול על כולם כמו כוכבי השמים, אלא רשותך תהיה מצומצמת ביותר: 'אל ירכתי בור', המקסימום שתגיע אליו הוא תחתית הבור, ולא אמה אחת מעבר לו.
רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת׃
גם אלה שהיו רגילים לראות אותך, עתה ישגיחו ויתבוננו בך. מבאר המלבי"ם את ההבדל: 'להציץ' הוא מבט של רגע; 'להשגיח' הוא הצצה יתרה, מבט מתבונן יותר; 'להתבונן' הוא כבר עיון ממש בדבר וראייתו היטב. תחילה 'אליך ישגיחו', ואחר כך יגיעו לכך ש'אליך יתבוננו', ויאמרו לעצמם: רגע, זה הוא? זה נבוכדנצר שראיתי? קטן כזה? 'הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות' - האם זה האיש שהרגיז את כל כדור הארץ בכיבושיו, ועל ידי התנועה והתנודה שעשה בארץ הרעיש ממלכות?
שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא־פָתַח בָּיְתָה׃
את התבל, המקום המיושב, שם שמם כמדבר. ושים לב לדיוק: 'עריו' הכוונה לערים שלו עצמו. אפילו את עריו שלו היה הורס בכעסו, על ערים שלא שמעו לגמרי לפקודתו. 'אסיריו לא פתח ביתה' - הרבה פעמים פותחים לאסיר את אזיקיו בתוך בית הכלא שיסתובב שם חופשי, והוא אפילו בתוך הבית לא פתח את אזיקי ידיהם ורגליהם. והנה זה שכל כך רעדו ופחדו ממנו, זה שהיה כל כך אכזרי, האם זה האיש מרעיש ממלכות?
כׇּל־מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ׃
לכל מלכי הגויים היו בפטירתם שני מיני כבוד. האחד באיכות הקבורה: השכיבו אותם בקבריהם בכבוד גדול כחוק המלכים, קבר מכובד כראוי. והשני במקום הקבורה: 'איש בביתו', במקומם שלהם, בקברות המלכים שהכינו לעצמם בחייהם.
וְאַתָּה הׇשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבֻשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל־אַבְנֵי־בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס׃