בחלק זה של "משא בבל" עובר הנביא מן התיאור הכללי של יום ה' ושל חרון האף אל הפירוט: כיצד בדיוק תיפול בבל, ומה יעלה בגורל יושביה. המלבי"ם מחלק את התיאור לשני שלבים: תחילה גורלם של הנוכרים שבאו לבבל, ואחר כך גורלם של בני בבל עצמם. יש לזכור שבבל הייתה "צבי ממלכות", רוכלת העמים, מרכז מסחרי עולמי שאליו נהרו סוחרים מכל קצוות תבל, כדרך כל מדינה מרכזית שכולם מתרכזים בה כדי לסחור עמה. את אותם זרים מתאר הנביא ראשונה.
וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל־עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל־אַרְצוֹ יָנוּסוּ׃
שני משלים יש כאן, ומבאר המלבי"ם את ההבדל ביניהם. הצאן, כדי שהרועה ישמור עליהן מכל פגע, צריך לקבצן. כשהעדר מקובץ יחד, יש לו שמירה גם בשדה וגם ביער. לכן תמיד מוצאים ביחס לצאן לשון קיבוץ. הצבי לעומת זאת אינו הולך בעדרים; אין בטבעו להתקבץ. "דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי" - צבי יחידי, מטפס לו על הרי בתר. אלא שהצבי זקוק למעון מיוחד: שן סלע, מערה או מצודה שבה יסתתר מפני החיות הטורפות החזקות ממנו. כאשר הוא מודח ממעונו - הוא בסכנה. ולכן ביחס למודח בא תמיד פועל של השבה, "לְהָשִׁיב הַנִּדַּחַת", שצריך להחזירו למקומו; וביחס לצאן בא לשון קיבוץ, שצריך לרכזן.
והנמשל: הנוכרים ששכנו בבבל, שאינם אנשי המקום אלא באו לסחור וקבעו כאן את ביתם, כאשר העיר נלכדת בידי האומות הכובשות יהיו כצבי מודח וכצאן מפוזרות. הצבי המודח מבקש את מאורתו - וכנגדו "וְאִישׁ אֶל־אַרְצוֹ יָנוּסוּ", כל אחד רץ לארצו להישגב שם. הצאן המפוזרות מבקשות להתקבץ - וכנגדן "וְאֵין מְקַבֵּץ", ולכן "אִישׁ אֶל־עַמּוֹ יִפְנוּ", כל אחד מחפש את בני עמו, שהצוותא נותנת תחושת ביטחון. וכל זה מלמד עד כמה גדולה המפלה: כעכברים הבורחים מספינה טובעת, כל מי שיכול להימלט - נמלט.
כׇּל־הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכׇל־הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב׃
מבאר המלבי"ם: הפסוק מנמק את שני חלקי הפסוק הקודם. מדוע "איש אל עמו יפנו", מדוע יברחו ברוב עם ולא לבדם? כי מי שיימצא יחידי - יידקר. כדי שלא להגיע לכך מתקבצים יחד, ומתוך שהם בורחים בקבוצה הם מוגנים. ומדוע "איש אל ארצו ינוסו", למה שלא יצטרפו לבני בבל להילחם באויב, אחרי שגרו כאן שנים? על כך אומר "וכל הנספה יפול בחרב".
בביאור המילה "נספה" מעיר המלבי"ם שיש לה שתי משמעויות: לשון כליה, כמו "יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט"; ולשון תוספת, כמו "סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה", "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר". כאן, אומר המלבי"ם, הכוונה לשון תוספת. שכן יש קושי בפשט: אם כבר נספה, מהו "יפול בחרב"? אלא הכוונה - כל מי שיבקש להיספח ולהיתוסף על בני בבל ולהצטרף אל צבא המלחמה שלהם, ייפול בחרב. זו הסיבה שכולם בורחים ואיש אינו נשאר להילחם.
וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַבְנָה׃
הכתיב "תשגלנה" והקרי "תִּשָּׁכַבְנָה". גם פסוק זה, מבאר המלבי"ם, מוסב על אותם זרים שבאו לבבל מארצות אחרות. את עולליהם לא יוכלו לקחת עמם במנוסתם, והם יירטשו - שזורקים אותם אל הקירות. "לרטש" פירושו שהנהרג מאבד את תואר פניו, כדרך שאומרים גם היום על גופה מרוטשת שאי אפשר לזהותה. "ישסו בתיהם" - לשון לקיחת שלל, ייטלו את כל אשר בבתים. "ונשיהם תשכבנה" - שאף הדבר הפרטי והאישי ביותר של האדם לא יישאר עמו. ומדייק המלבי"ם: לשון ריטוש באה תמיד רק על פגר אדם, ולא על בהמה ולא בהשאלה על בתים ומקומות, והיא מורה שהמיתה משונה כל כך עד שאי אפשר לזהות את ההרוג ואף לא להכיר את איבריו.
הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת־מָדַי אֲשֶׁר־כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ־בוֹ׃
כאן עובר הנביא לתאר את גורלם של בני בבל עצמם, לא של הסוחרים שבאו לשם. מי יבוא כנגדם? מדי. ואל תחשוב שאפשר יהיה להסתדר עמהם בממון. האויב לא יבוא עליהם כדרך שבא על הזרים - שם ביקש נשים וממון וכסף; כאן הוא מבקש נפשות, ובכסף אי אפשר יהיה לשחדו.
ומדייק המלבי"ם דיוק נפלא בלשון. "כסף לא יחשבו" - הכסף לא ייחשב בעיניהם למאומה; תציע להם כסף, אין לו ערך אצלם. ואילו על זהב אי אפשר לומר "לא יחשבו", שהרי לזהב ערך גדול שהכול מעריכים אותו, ולא יימצא אדם שיכחיש את חשיבות הזהב; לכן נאמר "לא יחפצו בו" - חשוב הוא בעיניהם, אך אין הם חפצים בו כעת, שכן הם מעדיפים להרוג את בני בבל מלקבל את זהבם.
וההבדל שבין "לחשוב" ל"לחפוץ": אפשר שאדם יחשיב דבר מצד מעלתו ובכל זאת לא יחפוץ בו. אדם מחשיב תלמיד חכם ובן תורה - אך כשתשאל אותו אם רוצה שבנו יהיה כזה, ישיב: לא, את בני אני שולח להייטק. הערכה יש כאן, חפץ אין כאן. ויכול להיות גם ההפך: אדם חפץ בדבר שאין בו שום חשיבות. כאותו "משוגע של רדין" שנסע לעיר הסמוכה שלושה ימים הלוך ושלושה ימים חזור בשביל קמצוץ טבק. חפץ - כן; ערך - אין. לכן נאמר "כסף לא יחשבו", שאף אם יחפצו בו אין הוא חשוב בעיניהם, "וזהב לא יחפצו בו", שאף שהוא חשוב בעיניהם בוודאי, אין הם חפצים בו עתה.
וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה וּפְרִי־בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ עַל־בָּנִים לֹא־תָחוּס עֵינָם׃
מבאר המלבי"ם שהפסוק נמשך אל הקודם: "הנני מעיר עליהם את מדי", "הנני מעיר" עליהם קשתות אשר נערים תרטשנה. וזה כדרך שאנו אומרים "שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם", שהמילה "שלא שם" נמשכת גם להמשך. כלומר: הנני מעיר עליהם קשתות שבהן ירטשו את הנערים. ופירוש נוסף מביא המלבי"ם, קשה מבחינת האכזריות שבו: שהיו מניחים את הנערים בקשתות במקום החיצים, מותחים את המיתר ויורים אותם, ועל ידי כך "תרטשנה". היה מעשה נורא כעין זה, אמנם לא בקשת אלא בקשת מודרנית: הוא מעשה ברבי דוד אבוחצירא, אחיו של הבבא סאלי זכר צדיק לברכה, השם ייקום דמו, שהושיבוהו בתותח וירו אותו, רחמנא ליצלן. מיתה משונה מת, ולבבא סאלי היה מזה צער גדול מאוד, ויש סיפור שבא אליו בחלום, וכבר סיפרנו את הדברים באריכות במקום אחר.
"ופרי בטן" הם יונקי השדיים, "בנים" הם הגדולים יותר. ומה בין "לרחם" ל"לחוס"? זה יסוד שהמלבי"ם שונה כמה פעמים, ולמדנוהו גם בעניין מלחמת עמלק. רחמים שייכים רק בבני אדם או בבעלי חיים: אדם אינו יכול לראות בצערם והוא מרחם עליהם. "לחוס" לעומת זאת נאמר בדרך כלל על ממון - חבל להשליכו לאיבוד. שולחן שאשתך אומרת שכבר אין בו צורך, אינך זורקו לאשפה - לא מפני שאתה מרחם עליו שיסבול, אלא מפני שחבל, אולי מישהו יעשה בו שימוש. אבל גורים שרצית להשליך ואתה נמלך ואומר: איך יתקיימו, הרי ימותו - זה רחמים ממש, ואין כאן חיסכון ממוני.
ומטבעם של אנשי צבא לרחם על הילדים הקטנים יותר מאשר על הבחורים. להרוג בחור אין להם קושי, אבל ילד בן שלוש - יש בזה נקיפות מצפון (ואיני מדבר על הנאצים אלא על אנשים אנושיים יותר). והטעם פשוט: הבחור הוא כוח לוחם, אם לא אהרגנו יהרגני; אבל ילד קטן, מה תהרגנו? מאידך יש מציאות הפוכה, שדווקא את הגדולים יחיו ולא את הקטנים - כשרוצים לקחתם לעבדים. בילד בן שלוש אין לו שימוש, יגדלנו עד שיהיה ראוי לעבודה? ואילו בחורים בני חמש עשרה אפשר להעביד כבר היום. והנה, השארת הבחורים בחיים אינה רחמים כלל, אלא חיסה: חבל, יש כאן שווה כסף. על הקטנים - מרחמים; על הגדולים - חסים.
לפיכך אומר הכתוב: "ופרי בטן לא ירחמו" - במקום שטבעי לרחם, לא ירחמו; "על בנים לא תחוס עינם" - הגדולים, שאין מרחמים עליהם אך חסים עליהם לקחתם לעבדות, גם עליהם לא יחוסו ולא יהיה אכפת להם, ואף אותם יהרגו. ודוגמאות ללשון חוס מביא המלבי"ם: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן" - ודאי אין הכוונה לרחמים אלא לחבל שדבר זה יושחת, וכן "אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם" וכיוצא בזה.
לפי יסוד זה, אומר המלבי"ם (ישעיהו י"ג, י"ח), מתיישבת לנו גמרא נפלאה בברכות ל"ג. שנינו: האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" - משתקין אותו. ופליגי בה תרי אמוראי: חד אמר, מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים - כלומר, האומר כן משמע ממנו שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמיו, ואילו באמת אין אלו רחמים אלא גזירות ומידות שקבע הקדוש ברוך הוא. וחד אמר, מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית - שהרי "לא תיקח האם על הבנים" נאמר בקן ציפור, ואילו בפרה ובשאר בעלי חיים אין איסור, ונמצא אומר שהשם מרחם על הציפורים ואינו מרחם על שאר בעלי החיים.
והביאה הגמרא מעשה: ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר, "אתה חסת על קן ציפור, חוס ורחם עלינו". אמר רבה: כמה ידע האי גברא לרצויי למריה - כמה נפלא, כמה יודע הוא לרצות את אדונו. אמר ליה אביי: והא "משתקין אותו" תנן! ומשיבה הגמרא: ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד. שאביי גדל בביתו של רבה בר נחמני (אביי - ראשי תיבות "אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם"), ורבה היה אומר לו דברים כדי לחדדו ולבחון את חריפותו.
ומבאר המלבי"ם את עומק הדיון: המתפלל שינה מלשון המשנה. במשנה "על קן ציפור יגיעו רחמיך", ואילו הוא אמר "אתה חסת על קן ציפור" - לשון חיסה ולא לשון רחמים. לפי הטעם של "עושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים" אין כאן מקום להשתיקו כלל, שהרי לא הזכיר רחמים, ולכן באמת לא השתיקו רבה. אך לפי הטעם של "מטיל קנאה במעשה בראשית" עדיין יש כאן פגם: גם כשאתה אומר שהשם חס על קן ציפור, כאילו חבל להשחיתו, עדיין משמע שעל שאר בהמות וחיות לא אכפת לו שיושחתו - והרי זו קנאה במעשה בראשית. וזו הייתה טענת אביי: המשנה לא פירשה את הטעם, וכיוון שלשון זו שנויה במחלוקת ותלויה בטעם שלא נתפרש, לא היה ראוי להתפלל בה כל עיקר. נפלא מאוד.
וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה׃
"צבי" הוא לשון חמדה ורצון: בבל הייתה חמדת הממלכות, שכולן חפצו בה או חפצו להיות כמותה. ומבאר המלבי"ם: לפי גודל הממלכה וגאונה כך היו בונים את עיר הבירה שלה. ממלכה אדירה אינה בונה לעצמה עיר בירה קטנה ופשוטה, אלא מרכז אדיר במבצרים ובתפארת (צאו וראו את הקרמלין). וזהו "תפארת גאון כשדים" - שהיו מתפארים ביופייה ומודדים אותה כנגד גאונם של הכשדים; ובבל וכשדים ענין אחד הם, שני עמים במקום אחד, ולכן פעם נקראים בבלים ופעם כשדים. ועתה תהיה "כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה".
לֹא־תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד־דּוֹר וָדוֹר וְלֹא־יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא־יַרְבִּצוּ שָׁם׃
"לא תשב" - לא יהיה שם יישוב של קבע, ש"ישיבה" מורה על שהייה מתמשכת; "ולא תשכון" - אפילו שכינת עראי וזמנית לא תהיה שם. "ולא יהל שם ערבי": רש"י מפרש כאילו נפלה האל"ף, "לא יאהל", שלא יטה שם ערבי את אוהלו. אך המלבי"ם מפרש "יהל" מלשון "יַהֵל אוֹרוֹ", ו"ערבי" מלשון ערב ונשף - ההולך בדרך וחשכה עליו הדרך, שבזמנם לא היו נוסעים בלילה והיה מוכרח למצוא מקום ללון בו. אף הוא לא ידליק שם אור ולא ילון שם, אלא יפחד מן הנחשים והעקרבים והחיות השורצות תמיד בחורבות, ויחפש לו מקום אחר. עד כדי כך יהיה המקום מאוס, שאפילו מי שמחפש חורבה ללינת לילה אחד לא יבוא לשם. ואפילו הרועים, שהם מרביצים את צאנם ביום ואין להם אימת הלילה, "לא ירביצו שם" - לא יניחו לצאן לרבוץ שם, כל כך יהיה המקום שומם.
ומעיר המלבי"ם על ההבדל בין "לנצח" ל"דור ודור", יסוד שהוא חוזר עליו בכמה מקומות: כשמדברים על הזמן כולו מתחילתו ועד סופו, ברצף אחד בלא הפסק, אומרים "לנצח" או "לעולם"; וכשרוצים לדבר על הזמן כפי שהוא נחלק לעיתים ולתקופות קצובות, אומרים "דור ודור". לכן כנגד הישיבה שהיא קבועה ובלא הפסק נאמר "לא תשב לנצח", וכנגד השכינה שהיא זמנית נאמר "ולא תשכון עד דור ודור" - שבשום דור לא ישכנו שם אפילו באופן זמני.
וְרָבְצוּ־שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ־שָׁם׃
מבאר המלבי"ם שהנביא מצייר כאן מדינה מיושבת ואת היפוכה. במדינה מיושבת יש אנשים הגרים בבתים, בהמות רובצות בשדה, עופות על האילנות וילדים קטנים מרקדים ברחובות - ועתה יראה לך כיצד חלף כל זה. כנגד הבהמות הרובצות: "ורבצו שם ציים", והם לדעת רש"י והרד"ק נמיות, בעלי חיים השוכנים במקומות חרבים, ונקראו "ציים" על שם מקום ציה, מקום מדברי ושומם. כנגד האנשים הדרים בבתים: "ומלאו בתיהם אוחים", ולדעת המלבי"ם זה מין קוף - תחת בני אדם שבבתים יהיו שם קופים (ויש מפרשים "אוח" כעוף ממיני הינשופים, אך לפי המלבי"ם הוא קוף). כנגד העופות, שהלשון הרגילה בהם היא שכינה: "ושכנו שם בנות יענה", שאף הן סימן למקום חרב. וכנגד הילדים המרקדים ברחובות: "ושעירים ירקדו שם", והשעירים הם שדים.
וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ׃
בהיכלי השרים היו שני סוגי מקומות: ההיכל הגדול שבו כולם מתרכזים להתענג בשמחה ובשירים, וחדרים קטנים ואישיים למי שמבקש להתבודד. "איים" הם חיה הבאה מאיי הים, ואינה יכולה להתחבר אל שאר החיות - ולכן היא תצעק "באלמנותיו", שאינו לשון אלמנה אלא לשון אולם, באולמות ובחדרים הקטנים. ואילו "תנים", שהם בעלי חיים המתחברים עם אחרים, יצעקו "בהיכלי עונג", בהיכלות הגדולים שבהם יתחברו יחד ויתענגו.
"וקרוב לבוא עתה וימיה לא ימשכו": מבאר המלבי"ם שמלכות נופלת מאחת משתי סיבות. האחת - נתמלאה סאתה והגיע זמן שהקדוש ברוך הוא ייפרע ממנה, כעניין "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה", שכאשר ישלם עוונו בא עליו חרון אף ה'. השנייה - שאף אם מצד עצמה לא שלם עוונה, הגיע זמן מלכותה של אומה אחרת שהמקום והשכר מגיעים לה, ולכן צריכה הראשונה ליפול. ובבבל נתקיימו שתי הסיבות יחד: "קרוב לבוא עתה" - מצד העונש, שהגיע הזמן להיפרע מהם על שהרעו והצרו לישראל; "וימיה לא ימשכו" - שהגיע זמן מלכותם של ישראל, שבתום שבעים שנות גלות יצאו ישראל ויבנו את הבית השני, וקודם לכן צריכה מלכות בבל לכלות. שבעים שנות בבל קצובות מראש, ואינן תלויות בהגינותם: בין יהיו ראויים ובין לא יהיו ראויים, ישראל ייצאו ובבל תיפול, כי גאולתנו נקצבה.
סיימנו את הפרק, ונוסיף עוד דבר. זו אחת הנבואות שפלא פלאים הוא לראות את התגשמותה עד היום. ישעיהו מנבא על בבל, צבי ממלכות ותפארת גאון כשדים, שתהיה כמהפכת סדום ועמורה, "לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור". וכן ירמיהו מנבא: "כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם ה'". ומה אנו רואים? ד"ר פנחס ביברפלד בספרו "היסטוריה יהודית עתיקה" כותב: אחרי מלוך כורש עוד הוסיפה בבל להיות עיר חשובה, אחת מבירות האימפריה הפרסית, אבל לאט לאט חרבה העיר ללא תקנה; לבסוף נעלמה בבל מבמת ההיסטוריה, הייתה לתל חורבות עד זמננו, וחורבותיה משמשות עדות אילמת ומתמדת לאמת הנבואה העברית. ובאנציקלופדיה המקראית, ערך בבל: עיר שהייתה במשך האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה בירתן של אימפריות שונות, ולא נשאר ממנה היום אלא שדה חורבות נרחב על שפת נהר פרת ממזרחו. וידוע שאחת מתוכניותיו הגרנדיוזיות של סדאם חוסיין, שהחזיק עצמו כנבוכדנצר המודרני, הייתה לבנות מחדש את חורבות בבל - והשם נטלו מן העולם מתוך חור באדמה עוד לפני שהוציא זאת אל הפועל. כל התוכניות אין להן משמעות כשיש נבואה שבבל לא תיבנה לעולם.
וחשבו כמה הדבר מופלא: האם אפשר היה לצפות זאת מראש? אילו מישהו היה אומר היום שוושינגטון תיחרב לגמרי ובמשך אלפי שנים לא ייבנו אותה וכולה תהיה הריסות, הדבר היה נשמע בלתי הגיוני, ובפרט שאנו רואים אותה בתוקפה. אילו דיברו על עיר בשקיעתה - ניחא; אך כאן מדובר על עיר בשיא הדרה. ועוד, שבימים ההם היה נדיר ביותר שעיר תיחרב ולא תיבנה שוב. ראשית, מפני שהיו בונים באבנים ולא בבלוקים: היום כשהורסים צריך לחפש מזבלה, אך אז - עיר נהרסה, לוקחים את אבניה ובונים מחדש. שנית, מפני התשתיות: בעיר יש כבישים ובארות ותשתיות, ולכן מיד היו חוזרים ובונים באותו מקום, וכמו שחזרו ובנו את יריחו על ידי חיאל בית האלי. הפיתוי לבנות במקום שנהרס גדול מאוד. וכאן מעיד הנביא שעיר המלוכה הבנויה ברמה הגבוהה ביותר תיהרס, ואיש לא יתעניין לא באבניה, לא במקומה ולא בתשתיותיה, והמקום יישאר חרב לעולם. איזה היגיון יש לומר דבר כזה? כיצד נטלו ישעיהו וירמיהו סיכון עצום כל כך שדבריהם לא יתקיימו - אלא אם כן הנבואה מן השמיים. וזו אחת העדויות לנבואה.
ועדויות כאלה רבות הן: הנבואה שהכותל המערבי לא ייחרב לעולם - שתים עשרה פעמים החריבו את ירושלים, ובחלק מן הפעמים אף חרשוה לגמרי, "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", והכותל עדיין עומד; ומי שרוצה יורד ורואה את החפירות מטרים רבים בעומק האדמה, והכותל המערבי קיים. וכן נבואות רבות על עם ישראל ועל קיומו הנצחי. הדברים מלמדים שיש רק עם אחד בעולם ובכל ההיסטוריה שהעז להתנבא, מפני שיש רק עם אחד המקבל מסר ישירות מאת השם. ואף שהיו נביאים לאומות, ביקש משה רבנו "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ", והקדוש ברוך הוא הסכים עמו שלא תהיה עוד נבואה באומות, ומאז אין נבואה באומות כלל.
ולכן, כאשר אנו רואים ספר שפ' אחוזים גדול ממנו כבר התקיים, אין ספק שגם השאר יתקיים. והנה אנו עומדים באמצע התהליך: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא", ואמרו חז"ל שכשהארץ מתחילה לתת פירותיה אין לך קץ מגולה מזה. יש נבואה שעם ישראל ישוב לארצו - והנה מתחילים לשוב. ואנו רואים שמתחיל שלום גם עם האומות מסביב, כנבואות שעתידים כולם להטות שכם אחד, ולפתע מישהו נזכר בהסכמים על שם אברהם אבינו, ולפתע שומעים מוסלמים האומרים: מה אתם רוצים, הם היו כאן לפני הפלסטינים. סימן הוא שאנו נמצאים בתהליך המתקרב אל כל הכתוב בספרי הנבואה.