פרק י"ג פותח מחזור חדש של נבואות על האומות, ופותח ב"משא בבל". כדי להבין את הנבואה צריך לזכור כיצד נפלה בבל בפועל. אחרי נבוכדנצר מלך אויל מרודך, ואחריו בלשצר. בספר דניאל מסופר שבאמצע המשתה, כשהוציא בלשצר את כלי בית המקדש, ראה מחזה מבהיל: יד יוצאת וכותבת על הקיר "מנא מנא תקל ופרסין". הוא הביא את כל החכמים, האשפים והחרטומים, ואיש לא ידע לפענח. הביאו את דניאל, והוא קרא ותרגם: מנה השם את מלכותך, ונשקלה ונמצאה חסרה, ונפרסה מלכותו ונתנה לפרס ומדי. באותו הלילה עצמו קמו עבדיו של בלשצר ורצחוהו ("בליליא קטיל בלשצר"), והזמינו את שרי פרס ומדי לבוא ולכבוש את בבל. נמצא שבבל נפלה על ידי גייס חמישי שהיה בתוכה, שמסר אותה לידי פרס ומדי. (מי שרוצה לשמוע את הפרטים בהרחבה, יש שיעורים על עזרא, נחמיה ודניאל.)
אומר המלבי"ם: הנביא נושא כאן את המשא, כיצד כביכול הקדוש ברוך הוא הקדיש וייחד חיל אכזרי, הם פרס ומדי, שיבואו מארץ רחוקה ויחריבו את בבל, והשם אף הזמין אנשים מתוך בבל עצמה שיקראו להם לבוא ולסייע בידם לכבוש את המדינה.
מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ׃
עַל הַר־נִשְׁפֶּה שְׂאוּ־נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים׃
בתחילה מדבר הנביא אל השרים שמרדו בבלשצר: הם ירימו את נס המרד כדי לקרוא לפרס ומדי לבוא ולכבוש את המדינה. והתיאור הולך ומדורג: תחילה "שאו נס" - נס הוא כלונס ארוך, שיראו אותו מרחוק. כשיתקרבו יותר ויהיו במרחק שמיעה - "הרימו קול להם", יצעקו להם: כאן, בואו לכאן. וכשיתקרבו עוד, עד שאפשר כבר לקלוט אותו בעין - "הניפו יד", מנופף לו בידו: הנה אני כאן, בואו דרך כאן.
"ויבאו פתחי נדיבים" - הם יבואו אל פתחיהם הפתוחים של בני בבל. ומה עניין נדיבים? אומר המלבי"ם: כשם שהנדיב פותח את דלתות ביתו כדי להכניס אורחים, כך אותם בני בבל שמרדו בבלשצר יהיו כנדיבים, ויאמרו לצבא הכובש: הנה, הדלתות פתוחות, בואו, סעדו והתרווחו. ממש יזמינו אותם אליהם.
אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי׃
הפסוק מוסב על הקודם: כל זה אני ציוויתי למקודשיי. מי הם מקודשיי? אלה שרי בלשצר, שהשם הקדישם למרוד באדונם, כפי שאמר דניאל בנבואתו. ו"קידשתי" כאן אינו מלשון קדושה אלא מלשון הקדשה וייחוד - ייחדתי אותם לתפקיד זה. "קראתי גיבורי" - אלה חיל פרס ומדי הבאים לכבוש. "לאפי" - כדי למלא בהם את נקמת חרון אפי. "עליזי גאוותי" - שישמחו במה שתיראה גאוותי על ידם. יש כאן כביכול אינטרס משותף: להם - כיבוש המקום; ולהשם - שעל ידם תיראה גאוותו, שהנה הוא נפרע ממלכות בבל הרשעה, שהחריבה את ביתו.
אומר המלבי"ם: באנשי החיל היוצאים לצבא ישנן שתי מידות. יש היוצאים רק כדי להחריב ארצות, מפני שהם אכזרים ומתאווים לשפוך דם. (מעניין שכך מובא על חרבונה, שהיה ממונה על החורבן, קבלן הריסות, ועל שם כך נקרא שמו חרבונה, לשון חורבן.) ויש היוצאים כדי להגדיל את שמם ואת שם מלכם, להראות כמה אומתם חזקה, לקנות שם ולהראות גבורתם בגויים.
והנה הראשונים, הבאים רק להשחית ולהרוס, משחיתים יותר מאלה שבאים להראות גאוותם: מי שבא להראות גאוותו, ברגע שניצח בקרב קיבל את מבוקשו והכל רואים שהוא החזק. אבל מי שבא מתוך אכזריות, מטרתו עצמה היא ההשחתה. אלא שאם מתקבצות בצבא אחד שתי המידות גם יחד - גם אכזריות וגם רדיפת גדולה וגאווה - אז לא ינוח עד שיראו הכל את גבורתו, ומאידך לא יסתפק בכיבוש אלא ירצה להשחית את הנכבשים. וזה מחנה מדי ופרס: "לאפי" - מוכנים לכעסי ובאים בחימה שפוכה, אכזריות; "עליזי גאוותי" - באים בעליזות להראות גאווה ושליטה, שיידעו הכל מיהו העם החזק והגיבור. שתי התכונות יחד גורמות לכך שהמלחמה כנגדם תהיה קשה עד מאוד.
קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים דְּמוּת עַם־רָב קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים יְהֹוָה צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה׃
כאן מתאר הנביא את המחנה הבא פתאום על בבל, ושוב בהדרגה. אדם יושב לבטח בארמונו, ותחילה הוא שומע "קול המון בהרים" - המון מלשון המיה, איזה קול לא מזוהה; אולי רועים, אולי קוצרים, אולי המון חוגג ומסיבות, ואולי צבא מלחמה. משיתקרבו יותר יקלוט "דמות עם רב". יתקרבו עוד ויבחין ב"קול שאון ממלכות גויים" - כבר ברור שזה רעש של ממלכות הבאות למלחמה. וכשיתקרבו לגמרי, ישים לב מי עומד בראשם: "השם צבאות מפקד צבא מלחמה" - יראה שהשם צבאות הוא כביכול שר הצבא המפקד על הצבא. כלומר, הם לא יצאו בפקודת שר או מושל, אלא בדבר השם על פי המלאך; ואותו מלאך שכתב "מנא מנא תקל ופרסין" הוא שהזמינם. ואם כן זו מלחמה קשה מאוד, שהרי אין אתה נלחם נגד מצביא אלא נגד השם יתברך.
בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם יְהֹוָה וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כׇּל־הָאָרֶץ׃
עתה הם כבר קרובים, ואותו יושב ארמון ששקט עד כה מתחיל לברר: מאין אתם, מי אתם, ולשם מה. כנגד "מאין באתם" - "באים מארץ מרחק, מקצה השמים", מקצה היישוב. כנגד "מי אתם" - "השם וכלי זעמו", אנחנו שלוחיו וכלי זעמו של הקדוש ברוך הוא. וכנגד "לאיזו תכלית" - "לחבל כל הארץ", ולא נשוב עד שכל ארץ בבל תהיה חבולה. כל זה בא לציין שהם באו על עם שוקט ובוטח: בני בבל לא התכוננו לקרב, ופתאום יבואו עליהם בני פרס ומדי, ברגע אחד לא ירגישו בהם וכבר ייכבשו.
הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא׃
מכאן מדבר הנביא אל בני בבל עצמם: אין לכם עוד תקווה, הילילו ובכו (הילילו מלשון יללה). אומר המלבי"ם: כשמגיעה למדינה שמועה שהאויב עומד לבוא, יש הבדל בין שמועה קרובה לרחוקה. אם מודיעים שהאויב בא בעוד שעתיים - יש בכך חיסרון גדול, פחד נורא, שהרי עד עתה הייתי שקט ופתאום הכל מתהפך; אבל יש בכך גם מעלה, שכולם מבינים מיד את הדחיפות, וכל אחד תופס נשק מן הבא ליד ויוצא להילחם. ולעומת זאת אם מודיעים שהמלחמה בעוד ארבעה חודשים - הלב אינו נמס כל כך, אבל גם אין ממהרים לאגור כלי מלחמה, כי "יש עוד זמן", שיטת הסמוך.
וכאן יהיו שני החסרונות יחד. ראשית "קרוב יום השם" - זה יבוא במהירות, ולכן הפחד נורא ואיום. ואם תאמר, הרי לפחות יתארגנו מיד, כמו שהיה במלחמת יום הכיפורים שהתגייסו על המקום (ואילו על מלחמה עתידית מתמהמהים: עד שיעבירו תקציב, עד שיתארגנו) - על זה אומר הנביא "כשוד משדי יבוא". שדי הוא מי שאמר לעולמו די, בעל היכולת. ואין עצה ואין גבורה נגד השם. אין כאן מה להתארגן, שהרי אתה עומד מול הקדוש ברוך הוא.
עַל־כֵּן כׇּל־יָדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכׇל־לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס׃
היות ש"כשוד משדי יבוא", מבעל היכולת שאין להתמודד כנגדו - "כל ידיים תרפינה", איש לא ירוץ להשיג כלי מלחמה, כי רפו ידיו. והיות שהצרה קרובה ומיידית, והרי אמרנו שקִרבה גורמת נפילת הלב, לכן "וכל לבב אנוש ימס" - הפחד הנורא ימיס את לבבם.
וְנִבְהָלוּ צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם׃
כאן מתאר הנביא כיצד ייראה העם הבבלי בבוא הצרה, שלב אחר שלב. תחילה "ונבהלו", מפני שהדבר יבוא בפתאומיות. מבאר המלבי"ם: בהלה היא ביטוי נרדף לפחד, אלא שהפחד אינו בהכרח בא במהירות, ואילו בהלה היא מיידית. וכך אנו אומרים שיצאנו ממצרים "בבהילו", כלומר מיד. בהלה היא פחד מדבר מיידי, לעומת פחד שיכול להימשך זמן.
אחר כך "צירים וחבלים יאחזון" - כאותם צירים וחבלים הבאים על האישה כשהוולד מתחיל לצאת. ומה ההבדל ביניהם? צירים הם פתיחת צירי דלתות הרחם, כדלת שיש לה צירים, כלשון "הדלת תסוב על צירה"; וחבלים הם הכאבים הבאים בעקבות פתיחת דלתי הרחם, חבלי הלידה. והשלב השלישי - "כיולדה יחילון", הרעידה שהאישה רועדת בכל איבריה מחמת כאב הלידה.
"איש אל רעהו יתמהו" - מלבד בהלתו של כל אחד בפני עצמו, יגדל התימהון כשיביטו זה בזה. שכן בבהלה פתאומית הבאה על הרבים, אם אני רואה את האחרים רגועים - פחדי פוחת; אבל אם אני רואה שכולם נבהלו - הדבר מכניס אותי לחרדה גדולה יותר, כי סימן שבאמת יש כאן דבר מבהיל מאוד. לכן זה לא יהיה פחד אישי בלבד: כל אחד יביט סביבו ויראה את כולם תמהים, מלשון תימהון, פחד נורא.
"פני להבים פניהם" - לא יצטרך לומר לחברו "אני מפחד", אלא הפחד יהיה ניכר על פניו, ופניו יהיו כלהבות אש. אומר המלבי"ם: כשם שהלהבה, ככל שתוסיף לה עץ וקש כן תגדל, כך כל אחד יביט בחברו וזה כמוסיף עצים למדורה; אני בוער, ומשאני רואה אותך בוער - אני בוער עוד יותר. לכן דימה זאת ללהב אש, שכל עץ מוסיף על השלהבת.
ומדוע נקט "יתמהו"? מבאר המלבי"ם את ההבדל בין תמה למתפלא ומשתאה: מתפלא ומשתאה הם בשכל - אני מתבונן בדבר והוא מפליא אותי, שהרי ידעתי אחרת, וזהו ניתוח שכלי. אבל תימהון הוא אובדן ההרגשה שבלב, לא בשכל, כמו "עומד כאיש נדהם", "הכה כל סוס בתימהון", "ויתמהו האנשים איש אל רעהו". זהו דבר רגעי הגורם פחד בלב, תמיהה שבלב ולא קושיה שכלית, והוא מראה עד כמה תהיה ההפתעה גדולה.
הִנֵּה יוֹם־יְהֹוָה בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה׃
כאן מתאר הנביא את היום עצמו, ומדמה אותו כאילו הוא אכזרי וטורף בלי רחמים, יום העטוף בצלמוות ללא סדר. ואומר המלבי"ם: אדם שמתעבר ואיננו אכזרי בטבעו, או אכזרי שאינו כועס כעת - עוד יש מה לקוות; אבל מי שגם אכזרי בטבעו וגם נתון בעברתו - זו הסכנה הגדולה ביותר. וזהו שנאמר כאן: היום הזה אכזרי מצד טבעו, וגם "עברה" - כעס גדול.
ועניין עברה, כפי שמבאר המלבי"ם בכמה מקומות, הוא כעס העובר את המידה. כעס הוא כפי המידה, ועברה היא כעס החורג ממנה, וכלשון "ויתעבר השם בי למענכם". ומהו חרון אף? חרון אף הוא בדרך כלל רק כנגד מי שחטא כנגדו. ולעומת זאת בעברה, כשיוצא המלאך המשחית ואינו מבחין בין צדיק לרשע - זו אינה מידת חרון אף, שהרי הצדיק אינו ראוי להיענש, אלא זו בחינת עברה, כעס העובר על מידתו.
ולפי זה בנוי הפסוק: "לשום הארץ לשמה" - זו העברה, שכלל הארץ תהיה שוממה, גם מי שלא חטא בפועל; "וחטאיה ישמיד ממנה" - זה חרון אף, שהוא כפי המידה וכנגד החוטאים בלבד.
כִּי־כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא־יַגִּיהַּ אוֹרוֹ׃
מסביר הרד"ק שהנביאים מדברים תמיד בדרך משל: כשרוצים לומר על אדם שבאה עליו צרה, אומרים שהוא יושב בחושך, שאין השמש מאירה לו ואין הכוכבים מאירים עליו. אין הכוונה שכיבו את השמש, אלא שחשכה השמש בעדו, וזהו ביטוי לצרה. כמו שאנו מתבטאים על אדם במצב קשה: "יושב בחושך" - אינו יודע מה לעשות ולאן לפנות. וכך כל הביטויים כאן באים להראות את גודל הצרה שתבוא על בבל. ולעניין "לא יגיה אורו" אומר הרד"ק: כאילו אמר לא ייתן אורו, כמו "יגיה חושכו", לשון הארה.
והמלבי"ם מבאר גם כאן שלב אחר שלב: היום הזה חשך שמשו, השמש שקעה והם בחושך. ואם תאמר, עדיין יש כוכבים - גם כוכבי נשפו, המאירים בעת החושך, כבו ולא ייתנו אורם. ומהו "לא יהלו"? מבאר המלבי"ם את ההבדל בין שלושת לשונות ההארה: "אור" הוא המאיר לזולתו; "נוגה" הוא ההפך, המקבל את האור ומשפיע הלאה ממה שקיבל - השמש היא אור, והירח נוגה, שהוא מקבל מן השמש ומשפיע; ו"יהל" הוא מי שיש בו אור אבל אינו מאיר לאחרים, כמו שאנו קוראים היום "הילה" - אור הנראה סביבו בלבד. לכן נאמר בכוכבים "לא יהלו", שהרי אין להם אור מצד עצמם אלא מקבלים אורם. ולא יהיה זה כלילה רגיל, שהשמש חשכה אבל הירח עדיין מאיר, ולכן הוסיף "וירח לא יגיה אורו", שגם הירח לא ישפיע כלפי הארץ את מה שהוא מקבל מן השמש. ומעיר המלבי"ם שהלשון "יגיה" יש לה משמעות של הוצאה, כמו "הגו סיגים מכסף" ו"הוגה מן המסילה", שהוציאוהו מן המסילה; והירח מקבל את אור השמש ומוציאו ומשפיעו החוצה, ולכן נקרא "יגיה אורו".
וּפָקַדְתִּי עַל־תֵּבֵל רָעָה וְעַל־רְשָׁעִים עֲוֺנָם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל׃
על ארץ בבל אפקוד את הרעה שעשו לעם ישראל; ועל הרשעים, הם הכשדים שהרעו לישראל ועברו את המידה, כמו שנאמר "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה", גם הם יקבלו את עונשם. ומבאר המלבי"ם ש"פקדתי" הוא מלשון מינוי ותפקיד, כמו מפקד ופקודים. הקדוש ברוך הוא ממנה כביכול את הרעה עצמה, שהיא דבר מופשט, להיות ממונה על בבל, שהיא תיפרע מהם ותהיה המושל שישלם להם כרעתם.
ועוד מבאר המלבי"ם, בהמשך למה שראינו בפסוק ט': החוטאים ייענשו בחרון אף כפי עוונם, ומכוח העברה תעבור המכה גם לאלה שלא חטאו. לכן "ופקדתי על תבל רעה" - הרעה תדבק בכלל התבל, גם במי שלא חטא, מפני שזו עברה העוברת את המידה; "ועל רשעים עונם" - העוון יהיה על הרשע שחטא.
"והשבתי גאון זדים" - הזדים הם החוטאים במזיד, ואת גאונם, גאוותם ותוקפם, ישבית הקדוש ברוך הוא. "וגאות עריצים אשפיל" - העריצים הם החזקים, שלא הזידו לחטוא ואינם מכונים חוטאים, אלא שהתגאו במלכותם. עריץ הוא תמיד ביטוי לאדם המבטא גאון ועוצמה. ואף שגאונם הוא רק תוקפם ועושרם, והעושר עצמו אינו שנוא בעיני השם שהרי לא חטאו, מכל מקום הגאווה שנהגו בה שנואה לפניו, ולכן "אשפיל".
ובנמשל: שרי בבל חטאו והזידו כנגד השם ועשו רעה לישראל בפועל, ולכן ייענשו על זדונם ותושבת מלכותם. אבל המון העם, שלא חטאו בפועל ואף על פי כן נהגו בגאווה - שכל אדם שהלך בבבל הרגיש שהוא שייך לממלכת על מכוח מלכות נבוכדנצר - את גאוותם ישפיל השם, אף שלא חטאו בפועל.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין גאון לגאווה: הגאווה היא מה שהאדם מדמיין בעצמו שהוא יותר ממה שהוא באמת, והיא באדם המתגאה עצמו. הגאון הוא מחוץ לעצם המתגאה - הסיבות המביאות לגאווה, כגון העושר, הכבוד והגבורה.
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר׃
מדוע יגדל כל כך הקצף על בבל? מפני שדמם של ישראל יקר בעיני השם. המלבי"ם מבאר בכמה מקומות ש"אנוש" הוא תמיד ביטוי לרובד הנמוך יותר של המין האנושי, כמו "מה אנוש כי תזכרנו" ו"אנוש כחציר ימיו"; ואילו "אדם" מבטא את איש המעלה, לשון "אדמה לעליון". ואומר הקדוש ברוך הוא: אפילו היהודי השפל והנמוך יקר בעיניי מפז, ואיש המעלה יקר מכתם אופיר, שהוא ביטוי לתכשיט ולזהב יוקרתי יותר מפז. מכאן תבין מדוע כה גדולה ההקפדה והכעס על מעשיהם.
עַל־כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת יְהֹוָה צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ׃
כיוון שדמם של בני ישראל כה יקר בעיניי ובני בבל שפכוהו, אומר השם: "שמים ארגיז". לא תהיה מפלתם רק למטה, אלא גם למעלה. וכבר הסברנו פעמים רבות שאומה הנעקרת למטה נעקרת תחילה בשורשה למעלה, וכפי שלמדנו באריכות בספר דניאל, שראה את שר פרס יוצא, ואת שר בבל. כלומר, המלחמה נעשית תחילה בשמים, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא "מלחמות אני עשיתי"; ולאחר שנחרצת ההכרעה למעלה, היא מתגשמת בפועל כאן בארץ.
וההכרעות בשמים אינן נקבעות לפי ארסנל ולא לפי סוגי נשק, אלא לפי זכויות בלבד. אם יש לנו זכויות - שרם של ישראל גובר על שר האומות; ואם אין זכויות - הקטרוג מתגבר, מתמלאת סאת העוונות, ושרם של ישראל נמסר תחת שר האומות. ואז בפועל, כאן למטה, האומות מציקות לישראל, רודפות אותם ונלחמות בהם - וזו כבר התגשמות של מה שקרה למעלה. נמצא שאובדנה המוחלט של אומה מתחיל מלמעלה.
וזהו "על כן שמים ארגיז": המפלה לא תהיה רק למטה, אלא גם למעלה, שאעקור אותם משורשם שבשמים. והשמים הם הבחינה המקיפה את כדור הארץ, וממילא "ותרעש הארץ ממקומה" - כשדבר קורה בשמים הוא משפיע כאן למטה, והארץ רועשת מכוח מה שנעשה למעלה. וכל זה "בעברת השם צבאות וביום חרון אפו": חרון אפו על החוטאים כפי מידתם, ועברת השם - מה שעובר מעבר למידה ומעניש גם את תבל, את אלה שלא חטאו בפועל אלא נענשים על גאוותם, כמו שהסברנו.
פרק י"ג הוא משא בבל, נבואת החורבן על המעצמה שהחריבה את בית המקדש. הנביא מתאר בהדרגה מדויקת את התקרבות האויב: נס, קול ותנופת יד של המורדים מבפנים; קול המיה, דמות עם רב ושאון ממלכות מבחוץ; ובראש הכל - השם צבאות המפקד את צבא המלחמה. פרס ומדי הם "מקודשיי" ו"גיבוריי", שבהם מתקבצות שתי מידות קשות: אכזריות וגאווה. בבל תיפול בפתאומיות, בלי שהות להתארגן ובלי תועלת בהתארגנות, שהרי "כשוד משדי יבוא". הפחד יתואר כבהלה, כצירים וחבלים של יולדה, וכפנים בוערות כלהבה המתלקחת זו מזו. היום עצמו יהיה אכזרי, בעברה ובחרון אף: חרון אף כנגד החוטאים כפי מידתם, ועברה העוברת את המידה ופוגעת בכלל המדינה. המאורות יחשכו כמשל לגודל הצרה, גאון הזדים יושבת וגאוות העריצים תושפל. וכל זה מפני יוקר נפשם של ישראל בעיני השם, "אוקיר אנוש מפז" - ולכן תהיה מפלת בבל לא רק בארץ אלא גם בשמים, שכן אומה הנעקרת למטה נעקרת תחילה בשורשה למעלה, וההכרעה שם נקבעת בזכויות בלבד.